עולם שבור- פרק שלישי

אוקיי, אז שלושה פרקים במשך שבוע זה בסדר והיום זה יהיה הפרק האחרון להשבוע
אני מקווה שתהנו :)
ארוחת הערב עברה די נורמלי למה שחשבתי שתהיה. הוא הכין סלט עם חביתה ליד ושם קצת גבינות ולחם על השולחן, הרגשתי קצת לא נעים שהוא טרח להכין אוכל בשביל שנינו ולא רק בשבילו, אני מניחה כמו בכל ערב אך לא העזתי להגיד לו את זה שמע יתחילו שוב פעם ויכוחים בינינו והמצב לא יהיה נעים אז העדפתי כמה שיותר לשתוק אך הוא הבין את מה שעשיתי וממש דרש ממני להגיד משהו
"אין לי כל כך מה להגיד חוץ מתודה. זה לא מובן מאליו שאתה ככה נותן לבחורה זרה להיכנס אלייך לבית." אמרתי לו בשקט תוך כדי שאני שותה מעט יין אדום שהוא מזל לשנינו עוד בתחילת הארוחה, לקחתי את המפית שהייתה מתחת למזל וניקיתי את פי מהשאריות שהיין משאיר על השפתיים שלי והנחתי אותה בחזרה על השולחן
"אין לך שום סיבה להודות, אני מודה, שראיתי אותך הרגשתי שאני מיד חייב להציל אותך. אני לא יודע אם זה מהמצב בארץ או מהחלום שלך או מה שזה לא יהיה, אבל את ממש חמודה. ואם כבר מי שצריך להגיד תודה זה אני." אמר והפסיק לרגע כדי ללגום מעט יין בפעם השלישית לפחות כמוני. משהו בקול הכל כך סקסי הזה גורם ללחי להפוך לאדומות כל פעם מחדש.
"למה אתה צריך להגיד לי תודה?, באמת שלא עשיתי כלום. אתה זה שמנקה, טורח ומכין." אמרתי לו בהכי כנות שלי והוא חייך אליי מחזירה גם לו חיוך שחושף את שיניי.
קמתי מהכיסא וצעדתי לעבר הסלון, מתיישבת על הספה שמול הטלוויזיה. מחפשת בעיני אחר השלט שהיה מונח איפשהו על השולחן אך מכיוון שהיו עליו יותר מדי ניירות משרד וכנראה כולם של נועם היה קשה למצוא אותו.
דפיקה בדלת נשמעה ונועם ביקש ממני לפתוח בזמן שהוא שוטף את הכלים, שדרך אגב גם על זה התווכחנו והוא ניצח אותי. קמתי מהספה באי רצון והלכתי לדלת, מסתכלת בעינית הקטנה כדי לבדוק מי זה אך לא הצלחתי לראות כל כך אז בכל זאת פתחתי את הדלת ונגלתה לעיני בחורה, אני מניחה בשנות השלושים אפילו קרוב לארבעים. שערה היה בלונדיני מחומצן שהגיע לה עד אמצע הגב, כמעט כמוני. עינייה היו חומות והיא לבשה חולצה לבנה, שקופה שהיה אפשר בהחלט לראות את החזייה השחורה שלה וחצאית מיני שחורה ונעלי עקב תואמות לחצאית.
"שלום, נועם מזרחי כאן?" שאלה אותי וכבר חיפשה אותו בתוך הבית
"הוא פה, אבל לפני שאני אתן לזרה להיכנס אליו הביתה אני צריכה לדעת מי את?." שאלתי בחוצפה ומעט בזלזול והאמת?, שאין פלא היא מתלבשת כמו אחת כזאת שאין לה כבוד עצמי אז היא תצפה מאחרים להתנהג אלייה ככה
"דבר ראשון, אני חושבת שהזרה פה זאת את ודבר שני, תני לי להיכנס לתוך הבית של…" ונקטעה ע"י זה שהיא השתתקה שראתה את נועם עומד בשילוב ידיים ומביט בה במבט לא מובן, לפחות לי.
"כנסי. חבל שתעמדי בחוץ, מתחיל להיות קצת קריר פה." אמר וקולו היה מלא דאגה אלייה. הוא ביקש ממני בלי קול אלא רק עם העיניים לפנות לה מקום וכך עשיתי. כאשר היא נכנסה לתוך הדירה הוא סגר את הדלת ושלושתנו נכנסו לתוך הסלון. לפני שהוא מתחיל הוא מציע לי לשתות משהו והיא מבקשת בשקט רק מים והוא משאיר אותי ואותה לבד. משאיר אותי להתמודד עם הסכנה לבד.
"מה את בשבילו?" שאלה אותי שהתעסקתי עם אצבעותיי, הרמתי את ראשי אלייה ולא ידעתי מה לענות. לא רציתי לסבך את עצמי איתה ובטח ובטח שלא את נועם.
"את מתכוונת לענות היום?" שאלה אותי בטון מזלזל ודמעות החלו להופיע על זווית עיני. באתי לפתוח את הפה אך נועם בדיוק הגיע שהוא מחזיק כוס של מים קרים מהמקרר ומגיש לה אותו. היא אומרת לו תודה ומתחילה ללגום מהמים.
נועם מתחיל לדבר אך לרגע נזכר שאני פה ושניהם הביטו עליי.
"כן, אני אתן לכם קצת פרטיות. תודה נועם, על הכל, אבל זה הזמן שלי ללכת." הודתי לו וניצלתי את ההזדמנות שהוא פה איתה בשביל לברוח. הוא הביט בי במבט מאיים ואמר בשפתיו, בלי מילים 'תיזהרי ממני אם את מתכוונת לעשות את זה.' לא פחדתי מהאיום הזה, היה לי טוב כאן אבל בסופו של דבר תמיד כל הטוב הזה נגמר וזה הרגע בו הוא נגמר. מילמלתי גם אני אליו שאני לא מפחדת ממנו ופניתי לעבר הדלת, הרחק משניהם. שמעתי אותו אומר לה לחכות כמה דקות וצעדים מתגברים מאחורי
"כמה פעמים אני עוד יכול להגיד לך שאת לא הולכת לשום מקום. את נשארת בבית שלי שמעכשיו הוא גם שלך. זה מובן?!" שאל בצעקה
"אל תצעק עליי, ואתה לא יכול לכבול אותי לבית הזה. אני צריכה ללכת הרחק מכאן אתה לא מבין שהוא ימצא אותי." אמרתי לו כמעט בהתחננות והוא הזיז את ראשו מעט ממני.
אני שולחת לעברו יד, ובהתחלה הוא נרתע ממני מיד אך זה לא הזיז לי. המשכתי ללטף את לחייו והוא עצם את עיניו בעונג
"תן לי ללכת מכאן, אני לא מרגישה כאן בנוח." אמרתי לו בשקט תוך כדי ליטוף, הוא פתח את עיניו בבת אחת והרחיק את ידי ממנו
"הבנתי את התוכנית שלך, את לא זזה מפה וזה סופי. עכשיו תעלי למעלה, אני צריך לדבר עם האורחת לבד." אמר בקול קשוח ועליתי למעלה לא לפני שאני מאחלת לשניהם לילה טוב. אני נכנסת לחדר ונשכבת על המיטה אך הדיבורים שלהם חודרים גם לתוך החדר
"מי זאת?, למה לעזאזל אתה מאחר זרה בבית שלך?" שאלה בכעס
"זה לא העסק שלך את מי אני מארח ולמה, ודרך אגב למה את פה?, אנחנו נפרדנו לפני שבועיים." ענה לה באותו מטבע ואני יכולה להישבע שהוא חייך מהתשובה שלו
"זה העניין, באתי להתנצל ושתבקש שתחשוב על זה שנית." אמרה לו בהתחננות
"אין על מה לחשוב, את בגדת בי אחרי כל אהבה שהענקתי לך, את ממש משוגעת אם את באת לפה רק בגלל זה." ענה לו בזלזול
"אני הייתי שיכורה, אני יודעת שזה לא תירוץ אבל אני אוהבת אותך, באמת. בבקשה." אמרה לו בהתחננות
"לא. התשובה שלי היא לא, וזה סופי. את יותר ממוזמנת ללכת מכאן." אמר לה בקול החלטי
"זה בגללה נכון?, התאהבת במכוערת הזאת שהבאת. בגלל זה אתה לא רוצה שנחזור. אני ידעתי." היא מלמלה לעצמה וכבר הרגשתי איך דמי מתחיל לבעור בתוך עורי שכבר תכננתי איך אני יוצאת מהחדר ותולשת לה את כל השערות
"לא, זה לא בגללה. ואם אני אשמע אותך אומרת עלייה עוד דבר אחד כזה, את תהיי מתה. עכשיו עופי מפה!." צעק עלייה וכנראה ששניהם הלכו לעבר הדלת כי כבר לא הצלחתי לשמוע כלום.
הדלת נטרקה בחוזקה וצעדים רמים מתקרבים אל חדרי. אני מיד התעשתתי על עצמי ועשיתי את עצמי ישנה שאני מכוסה עד הצוואר בשמיכה.
המיטה שלי נהייתה כבדה, וליטופים נעימים ומרגיעים ליטפו את פניי.
"את ישנה?" הוא שאל אותי בשקט ועבר ללטף את שיערי הארוך, המשכתי לעצום את עיניי כדי שימשיך לחשוב שאני אכן ישנה.
"אני מבין, אני יודע שהיום הזה היה יום ארוך ומפרך אבל מה שאמרתי לך בארוחת ערב היה נכון. שאני ראיתי אותך היה לי צורך כזה להגן ולשמור עלייך. אני לא יודע מאין באת ולמה את כל כך רוצה ללכת מכאן אבל אני יכול להבטיח לך ולעצמי שאני לא אתן לך ללכת. אני אתן לך לישון בשקט. אנחנו נדבר על הכל מחר, בלי ריבים ובלי הפרעות מיותרות. לילה טוב." אמר בשקט ונתן לי נשיקה במצח ויצא מהחדר. משאיר אותי לחשוב על דבריו.
"בוקר טוב." הוא בירך אותי ונישק אותי בלחי
"בוקר טוב, מה פשר ההתנהגות הזאת?." שאלתי, הייתי בהלם.
"לא קרה כלום. סתם, זהו היום הראשון שלך פה, בבית שלי שמהיום הוא גם שלך." אמר בהתרגשות והורה לי לשבת איתו ליד השולחן שכבר האוכל היה מושג על הצלחות.
"מה קורה פה?" שאלתי אותו בזמן שהוא משך את הכיסא אחורה וכמו מלכה הוא נתן לי לשבת קודם. הוא קידם את הכיסא שלא יהיה מרווח ביני לבין השולחן ופנה לשבת גם הוא.
"תאכלי, אחר כך יש לנו שיחה מאוד חשובה שלא תוכלי להתחמק מזה." אמר במסתוריות והתחלתי לאכול לאט, מגניבה אליו לפעמים מבטים שהוא אוכל ולא מביט בי.
"אני לא מבינה מה קורה כאן." אמרתי לנועם בבלבול, הוא לא דיבר אלא רק בלע את רוקו ושיחק באצבעותיו
"נו. דבר כבר." אמרתי לו בלחץ, מנסה להוציא ממנו מידע
"טוב, אני אתחיל. את כבר יודעת במה אני עובד ואני הבוקר קיבלתי הודעה שאני צריך לחקור על מקרה, שכרגע הוא חסוי אבל אני לא יהיה בבית ורק רציתי להודיע לך את זה." אמר לי והביט לתוך עיניי הכחולות. השפלתי את ראשי למטה והתעסקתי עם הבד של הספה, לא יכולתי להביט בעיניו כעת, הוא סומך עליי שלא אעשה שטויות, אך אני לא סומכת עלייו עדיין, אני רק בשלבי היכרויות איתו ואני לא יכולה לסמוך על אדם זר שהכרתי רק לפני יומיים.
"אני מבקש ממך, שאני לא פה שאני אמצא אותך פה, בדירה. אז בבקשה בלי בריחות ובלי שטויות." ביקש ממני ואני הנהנתי אליו באנחה
"יופי, אני הולך עכשיו ואני אחזור בערב, כל הבית לרשותך. כולל המטבח." אמר ונשק למצחי לפני שעלה למעלה אל חדרו, מחליף לבגדי עבודתו הרשמיים ויוצא מהדירה, משאיר אותי לבד בדירה, מתבוננת בדלת שנסגרת אחריו במשך כמה דקות בלי לזוז.
שאר היום עבר די מהר וכבר נהיה אחר הצהריים, אני יושבת על הספה שמול הטלוויזיה וצופה בחדשות.
"והנה ידיעה שנמסרה לנו מהמשטרה, כרגע המשטרה עוסקת במקרה מסווג. אך יש לנו כמה פרטים קטנים שמישהו מסר למשטרה. אנחנו נעבור כרגע על מטה המשטרה בתל אביב ואל כתבנו שנמצא שם. מתן ירון." מגיש החדשות אומר ואני מיד מתקרבת אל קצה הספה כדי שאוכל לראות יותר טוב. נועם עובד במשטרה ויכול מאוד להיות שהוא עובד על אותו המקרה וטוב לדעת עוד קצת פרטים מהחדשות. אני לא צופה הרבה בחדשות אבל אני בהחלט מתעדכנת שצריך, למרות שמהמקום שממנו ברחתי לא נתן לנו לראות כל כך הרבה טלוויזיה אך בכל זאת מצאתי דרכים לעקוף את זה.
"כן, תום. אז אני כאן, במטה המשטרה שבתל אביב. כמו שאתם רואים ברקע, המשטרה עובדת על המקרה הזה כבר שנה וחצי ועדיין לא קיבלה קצה חוט אך אתמול בשעות אחר הצהריים, אחד השוטרים פה קיבל טלפון מאדם אנונימי ונתן לו קצה חוט בפרשה. היום בבוקר הוא בא לכאן, ועדכן את השוטר בפרטים העדכניים, יש לא רחוק מתל אביב בניין גדול ששם נמצאים ילדים שהוריהם שלחו אותם לשם בילדותם מחוסר יכולת לגדל את אותם ילדים. אתמול בבוקר אותו אדם אנונימי בא לשם מטעם משרד החינוך כדי לעשות את הבדיקה שהם עושים תמיד אך הפעם הבדיקה לא יצאה תקינה כי ברגע שהאדם הזה נכנס הוא מצא את המנהל מכה את אחד הילדים, כן, אתם שומעים נכון. הפרטים נבדקים כעת ואם זה אכן נכון יעצרו את המנהל. נמצא כאן איתי השוטר נועם כץ שידבר על הפרטים שהרגע שמענו." הכתב אומר ולצדו מראים את נועם, נועם שגר כאן איתי ואמר שהולך לעבודה.
"שלום לך, הפרטים הם אינם עדיין מדויקים ואנחנו בודקים את זה כעת. אך אם הפרטים אכן מדויקים זה עבירה חמורה מאוד ומשרד החינוך יאלץ לקחת במקומו מנהל חדש אך הפרשה מקבלת תפנית מעניינת שלפני מספר דקות ספורות קיבלנו בידנו עוד פרט שהמנהל הוא לא היחיד אלא יש לו משתף פעולה. אנחנו עוד לא יודעים מי הוא אך אנחנו נעשה הכל כדי לתפוס אותם ולא לתת להם לפגוע בילדים הקטנים. המנהל כרגע נמצא פה אצלנו לחקירה." נועם מדבר אל המיקרופון שהכותב נותן לו ואני מביטה בו בהערצה רבה על העבודה שלו.
"כן, אז אפילו יש לנו יותר פרטים על הפרשה, ברגע שנדע עוד כמובן, נעדכן. אבל עד אז אנחנו חוזרים אלייך ירון." הכותב מסיים וחוזרים אל האולפן חדשות.
שהמגיש חדשות אומר לכולם שאנחנו עוברים אל הפרסומת אני מנצלת את זה והולכת הישר אל המטבח כדי להכין לי משהו קטן לשתות וגם לאכול, אני מרגישה כאילו לא אכלתי במשך שבוע. העניין הזה שיש בחדשות על המנהל שהיכה את הילד מסעיר אותי ומעלה בראשי כל מיני מחשבות על המקום שאני הייתי בו, שגם שם היה מקרים דומים מאוד.
צלצול הטלפון נשמע בכל רחבי הבית ואני עוזבת את הסכין שאיתה אני מורחת את הגבינה לבנה ועונה לטלפון המצלצל כבר בפעם השנייה
"הלו?" שאלתי
"היי, נטלי, זאת את?" קולו של נועם נשמע מהצד השני של הטלפון ואני מחייכת חיוך מאוזן לאוזן
"כן, זאת אני. הכל בסדר איתי. ראיתי אותך בחדשות היית נהדר." החמאתי לו
"תודה לך, את לא מתכוונת לברוח לי נכון?, פשוט הרגע הודיעו לי שאני צריך להישאר יותר מאוחר מהרגיל ורק רציתי לוודא." אמר מהר ולא נותן לי לקטוע אותו ולענות לו
"אל תדאג, אני פה. אני אשאיר את הדלת פתוחה אם תחזור בשעה ממש מאוחרת ואני אלך לישון. ואל תטריד את עצמך במחשבות עליי אלא תתעסק בתיק שלך. נראה לי שזה עניין רציני כל מה שהולך שם." אמרתי לו בביטחון ובטוחה בדבריי, אני מרגישה פה באמת תחושה של בית וכיף
"אני שמח לשמוע, וכן, זה תיק רציני. תחשבי שאנחנו הרבה מאוד זמן מתעסקים איתו ורק עכשיו הקצין הזה מטעם משרד החינוך מודיע לנו על זה. זה ממש קצה חוט בשבילנו." אמר ותוך כדי שאני איתו בשיחה אני שומעת שהם חזרו מפרסומות
"כן, אני רואה שהם חזרו מהפרסומות אז נדבר אחר כך?" שאלתי אותו וכולי הייתי מלאת תקווה שהוא יענה כן
"כן, ברור. אני לא חושב שיהיה לי זמן לדבר איתך אבל אנחנו ניפגש בבית." אמר באנחה ושמעתי אותו מתקתק משהו במחשב
"לפני שנעבור לחדשות מהעולם, קיבלנו עוד פרט לגבי התיק של הילד המוכה. עד כה, לא ידענו מה שמו של המנהל או של שם המקום, אך זה עתה נמסר לנו מה שמו של המנהל של בית הילדים, מסופר לנו עליו שהוא עלה לארץ מצרפת ולו יש אישה ושלושה ילדים ילדי הארץ, הוא היה פסיכולוג אך לפני כמה שנים הוא היה מוסמך להיות מנהל של בית ילדים שקרוב לתל אביב. פרופסור יורם לווינשטיין." מגיש החדשות אמר והרגשתי איך עוד שנייה אני נופלת על הרצפה, שמעתי את נועם קורא לי כמה וכמה פעמים אך לא עניתי לו הייתי שקועה בתמונת הרצות על מסך הטלוויזיה, את האיש שממנו ברחתי, את האיש שמירר לי את החיים בתור ילדה ובגללו לא הייתי כמו כל ילדה נורמלית אחרת.
"אני לא מאמינה, נועם הוא….." נפלתי על הרצפה בחוזקה והאור שהאיר את חיי נהפך לחושך, אצלי בעיניים וגם אצלי בלב.