עולם שבור- פרק שישי

ואוו, אין לי איך להודות לכל מי שקורא את הסיפור שלי ולכל מי שכותב את תגובה.
אתם לא מבינים בכלל מה זה עושה לי, זה מדרבן אותי לכתוב עוד ועוד פרקים ואין עליכם
אז הנה פרק תהנו :)
-6-
"איפה אתה מחזיק אותה חלאה?!, תגיד לי עכשיו אחרת אצטרך לנקוט באמצעים לא נעימים." צעקתי עליו בזמן שבצד השני היה רק נשימות ושקט
"ואוו, ואוו. לפני שאתה מטיח בי את כל החרא שלך אתה תקשיב לי." אמר לי בכעס גם הוא אחרי שאיני הקשבתי לו והמשכתי לדרוש ממנו להגיד לי איפה היא
"מה אתה רוצה?" שאלתי אותו
"או. עכשיו אתה מתחיל לדבר בהיגיון. אני רוצה עשרת אלפים שקלים ובתמורה אני אבקש שישחררו את חברה שלך." אמר ברוגע ואני בטוח שחייך חיוך שמבין שהשתיקה שלי שווה כהסכמה
"נניח שאני מביא לך את הכסף, לאיפה להביא לך?" שאלתי אותו תיאורטית. אני לא מתחייב לכך, אני יודע שהכסף זה לא בעיה. לא אצלי ובטח שלא אצלו. אך איני מוכן לסכן את נטלי בכך
"מחר בצהריים תחכה לך ליד הקניון הגדול מכונית שחורה. תשים את הכסף שלך ותלך ואנחנו נדאג לחלק שלנו בעסקה." אמר לי
"יש לך עד מחר לחשוב על כך, אחרת אני לא בטוחה שהחברה שלך תהיה בחיים. אבל אל תדאג כל כך כי אני רק משער." אמר
"שלא תעזו לגעת בה. אם דמעה או צעקה שלה ואתה מת." איימתי עליו. הוא באמת חושב שרק הוא יכול לאיים עליי, כנראה שהוא לא מכיר אותי ובמה אני עובד
"אם תקיים את החלק שלך אנחנו נקיים את שלנו. אתה יכול לסמוך עלינו." אמר וניתק את השיחה, משאיר אותי בוהה בנקודה לא ברורה שאני עוד מחזיק את הטלפון בידי ולא מוציא אפילו הגה
"בוס?, הכל בסדר?" שמעון נכנס ואחריו גם מוריס, הם נופפו מולי את ידיהם, בודקים אם אני רואה אותם
"כן. הכל בסדר. אני צריך שתארגנו לי עשרת אלפים שקלים עד מחר בבוקר." אמרתי להם והם מביטים בי בהפתעה גמורה, לא מבינים מה קורה איתי שאני פתאום מבקש מהם להוציא לי כסף
"בוס מה היה בשיחה הזאת?, אתה מתנהג נורא מוזר." שמעון אמר בדאגה והתיישב על הכיסא שמולי
"זה ממש לא עניינכם מה היה או לא היה בשיחה ותעשו את ההוראות שמבקשים ממכם. עד מחר אני רוצה במעטפה לבנה עשרת אלפים שקלים ואתם בוודאי יודעים שכסף לא חסר לי אז אני יחזיר את כל הכסף כלום זמן. אז תודה על הדאגה אבל לא צריך אותה." אמרתי להם טיפה ברוגע אך גם בכעס
"מיד בוס אנחנו הולכים לבנק." אמר שמעון ואני מחייך אליהם שהם ממלאים אחר הוראות. משאירים אותי לבד בחדר.
אני יוצא ממנו במהירות, מרגיש שעוד רגע אחד בחדר הזה אני לא נושם יותר ומת. אני יורד למטה, לסלון ורואה שהטלוויזיה פתוחה על ערוץ החדשות. אני סוגר אותה במהירות ויושב מול הטלוויזיה השחורה שבה דמותי משתקפת.
"בוס. כל הכסף מוכן למחר. אתה יכול לישון ברוגע." אמר שמעון
"בטח, לישון בשקט." אמרתי לו בציניות וניתקתי את השיחה במהירות. מביט בדירה הריקה שלי, בלעדיה הכל נראה ריק אפילו הלב שלי ריק ואני רק מחכה שיגמר הלילה הזה ויבוא כבר מחר, שאני אביא להם את הכסף ושהם ישחררו אותה והיא תחזור אליי.
אני כבר שעות מתהפך במיטה שלי ולא מצליח להירדם בגלל מה שקורה מחר. כל פעם שאני מנסה לעצום את העיניים אני רואה את נטלי קשורה שם, צועקת וחסרת ישע ואף אחד לא בא להציל אותה ואני קם מהמיטה במהירות שיא ומנסה לנשום עמוק ובאיטיות.
אני מסתכל על השעון שעל השידה שמראה את השעה 2:30 לפנות בבוקר ועוד לא הגיע 'המחר' שאני כל כך מחכה לו. אני יורד למטה, למטבח ומוזג לעצמי כוס של חלב קר ושותה במהירות כאילו זה תרופה ומרגיש איך זה עובד בכזאת מהירות שהעפעפיים שלי נלחמות עם עצמן לא להיסגר עד שאני יעלה למיטה שלי אך זאת מלחמה בלתי אפשרית והעפעפיים שלי ניצחו ואני שקעתי לשינה עמוקה על הספה.
בוקר. אני פוקח את עיניי באיטיות וקם מהספה. שאני קם אני שם יד על תחתית הגב התפוס שלי משינה על הספה והולך בצעדים איטיים על עבר המטבח כדי להכין לי קפה של בוקר בשביל להתעורר ליום המפרך הזה.
"בוס. יש לך שיחת טלפון." שמעון קטע את הלגימת קפה הראשונה שלי והושיט לידי את הטלפון. כיחכחתי בגרוני והרחקתי את הטלפון שהאיש מהצד השני לא ישמע ועניתי
"הלו?"
"אני מקווה שאתה זוכר מה אתה צריך לעשות בשביל להציל את חברה שלך." אמר הקול בטלפון מאתמול
"כן. אל תדאג." אמרתי לה בלי לחשוף יותר מדי פרטים ונותקה השיחה ונשמעו רק צפצופים שאכן השיחה נותקה.
אני בתום השיחה עולה במהירות לחדר ומחליף לחליפה שחורה, מתכונן למה שאני צריכה לעשות ולאחר מכן לעבודה. אני נכנס לתוך האוטו השחור הגדול שלי ושם את הטלפון שלי על מחזיק הטלפון ומתחיל להתניע את המכונית תוך כדי שמרוב לחץ אני מביט כל חמש דקות בשעון כדי לווד שלא איחרתי את המועד וגם לא יאחר.
שאני מגיע למקום שהאיש תיאר אני מחפש בלחץ עם עיניי אחר מכונית שחורה כדי שכל זה יגמר כבר ואני אקבל בחזרה את נטלי כי בלעדיה אין לי חיים ולמה לחיות יותר.
מרוב ששקעתי במחשבות על נטלי לא הבחנתי בכך שמכונית גדולה, כמעט כמו שלי אך צבעה היה שחור נכנסה לחנייה וחנתה בחניה שמולי. אני לא ראיתי את הנהג אך הבנתי שאכן יש מישהו בתוכו. אני הוצאתי את המעטפה מכיסי והנחתי אותה על הרצפה, מרים את ראשי טיפה כדי לראות האם יש איזשהו תזוזה מהנהג שבתוך המכונית אך כלום. אני מרגיש כמו אדיוט מאחד הסרטים שאני רואה בטלוויזיה כל לילה. אני מתיישר לעמידה ומחכה כמה דקות כדי לראות שהם עומדים בחלק שלהם בהסכם אך לא קרה כלום, אני הולך מהמקום ומרוב עצבים בעטתי באבן. אני לא מאמין שעשיתי את כל זה לחינם, הם שיקרו לי. הם לא קיימו ת חלקם בעסקה.
אני מרגיש שבור
אני מרגיש שאני לא מתפקד
אני כבר לא מרגיש כלום יותר.
אני כבר שעות כך. שוכב לי במיטה, בוהה בתקרה הלבנה ומעביר עלייה את כל המחשבות שלי בשביל שמוחי יהיה ריק ואני יוכל לשכוח מהיום הזה.
צלצול של הטלפון שלי נשמע בחדר ואני הבטתי על השידה, שאחרי הצלצול זה הראה לי הודעה שהתקשרו אליי, אני מפנה לטלפון שלי גב כאילו הוא בן אדם וממשיך להביט על הקיר הלבן. אך כנראה שהסינון של מקודם לא הפריע לבן אדם והוא המשיך לצלצל שוב, שוב ושוב עד שכבר התייאשתי ממנו ועניתי לטלפון. מעוצבן מאוד ורק מחכה לרגע בו אני אצרח על אותו בן אדם
"מה אתם רוצים מה?!" צעקתי לתוך הטלפון
"אל תרים עליי את הקול. עקבת אחר ההוראות ועשית את הדבר הנכון." אמר הקול שאני כל כך שונא
"מה עם נטלי?" צעקתי עליו, רוצה את החלק שלי בהסכם. כאשר אני לא מקבל את מה שאני רוצה אני מתעצבן, ויש לי פיוז נורא קצר אז ממש לא כדי לעצבן אותי וכל האנשים הכי קרובים אליי, והעובדים במשטרה יודעים זאת.
"אתה תקבל אותה בהקדם האפשרי. זה לא בשליטתנו. להתראות ויום טוב." בירך אותי בקול רך ונעים וניתק את השיחה. משאיר אותו רגוע ואותי עצבני.
כבר שעת לילה מאוחרת ואני לא מצליח לישון, זה כבר לילה רגיל אצלי בלי שינה כי אני לא מסוגל לישון בלעדיה. אני כבר לא מרגיש מוגן ובטוח. אני כבר לא מרגיש האח הגדול שלה, זה שנותן לה את הפקודות והיא מבצעת אותם. אני מרגיש ריק וזה בעצם כלום במילים אחרות. אני נשכב על הספה, שעיניי משקיפות על הדלת הראשית של הבית ואני מכוסה בשמיכת צמר עקב הקור של הבית מהמזגן. הטלוויזיה דולקת לידי ואני רק שומע את הרעש בלי שום רצון לצפות בשידורים חוזרים חסרי הטעם שמשדרים בשעות האלו בכל לילה.
אני מהדק את השמיכה ומכסה גם את כל הצוואר שלי ומניח את ראשי במקום יותר טוב על הכרית. מבין שכך אצטרך להיות כל לילה מעכשיו. לא ללכת לעבודה ורק לנסות בכל דרך אפשרית למצוא את נטלי או לחכות לנס.
השעון שלידי מתקתק לאחר שכל דקה עוברת ומחרישה לי את האוזניים אך זה לא הדבר האמיתי. עוד דקה אחת והסבל שלי יהפוך להיות סבל אמיתי אך הוא אינו בלב אלא באוזניים כי בדיוק בחצות השעון מצלצל כל כך חזק שכל השכונה שומעת ומבקשת שאחליש את הרעש והלוואי שיכולתי לעשות את זה כי אני לא יכול אז אני רק שם אטמי אוזניים ונותן לרעש להגיע אל כולם חוץ ממני.
זה הגיע….. הצלצול המחריש אוזניים הזה. אני מיד לוקח אטמי אוזניים ושם אותם אלא שכעת הצלצול מפסיק עוד לפני שאני בכלל שם את האטם הראשון באוזן, אני מסיט בשעון ורואה שאכן השעה היא חצות ואיני טועה. אני משפשף את עיניי לראות האם כל זה חלום אך זה לא חלום, זאת המציאות והיא מכה בי.
אני מזיז את מבטי מהשעון על הדלת ברגע שאני שומע צעדים קטנים מפלחים לשקט של הבית. אני מסי את השמיכה מגופי כמו מאש ורץ למטבח לקחת לי כלי עזר למקרה של גנב ונעמדתי מול הדלת.
סופר בליבי עד שלוש ואז פותח את הדלת "נטלי?"