עולם שבור- פרק רביעי

אוקיי, אני מעלה היום פרק נוסף ותודה רבה לאחרת שהגיבה לי על הסיפור והסיפור שלך מדהים ברמות על, וגם תודה לכל מי שקרא את הסיפור זה לא מובן מאליו
תהנו :)
-4-
"היא צריכה לנוח הרבה, היא התעלפה מחוסר שתיה, והיא ישנה עכשיו אז אל תעיר אותה. ואם יש לך איזשהו בעיה או שאלה אתה יכול להתקשר אליי בכל שעה." אמר הרופא בשקט ובנעימות אל נועם העומד לידו, הוא מהנהן אליו בחביבות ויוצא יחד איתו, משאיר אותי לבד בחדר, אני קמה מהמיטה אך מרגישה כאב ראש חזק ומניחה בחזרה את ראשי על הכר ומחזיקה את ראשי ומגששת בידי ליד השידה אחר מים כדי להרגיע את כאב הראש המתחזק מרגע לרגע.
אני מוצאת את המים ופותחת את הפקק כדי לשתות אלא נועם נכנס לחדר עם המדים שלו מהמשטרה ואני מסתכלת עליו בבלבול, איך זה הגיוני שהגעתי לכאן?, אני לפני רגע הייתי למטה וראיתי חדשות. הוא מתקרב אלי ומתיישב לידי
"מה קרה לי?" שאלתי אותו בשקט וממשיכה ללגום מים
"אני התקשרתי אלייך כדי לוודא שאת לא תברחי אבל בסוף השיחה את התחלת משפט ולא סיימת אותי והתחלתי להילחץ אז עזבתי הכל ובאתי הנה, אבל שנכנסתי ראיתי אותך ראיתי אותך מעולפת על הרצפה וישר הזמנתי רופא." הסביר לי וכל הזמן רק הביט בי עם עיניו שאפשר לטבוע לתוכן
"אני מאוד מודה לך." אמרתי לו בשקט
"לא צריך להודות לי, אני עשיתי את מה שאני צריך לעשות. הרופא אמר שכדאי שתנוחי קצת." אמר וסגר אחריו את האור ויצא מהחדר, משאיר אותי שוב לבד.
"לא תצליחי להתחמק ממני, אני אתפוס אותך חיה או מתה. כלבה."
"לא, עזוב אותי, בבקשה. אני מתחננת."
"את כפוית טובה, אחרי כל מה שאני עשיתי בשבילך ככה את מתגמלת לי. בכך שאת יוצאת איתו. את תשלמי על זה וביוקר." צחוק, צחוק מתגלגל על הלשון בקע החוצה והרעידה את כולם שכבר ראו הכל. את המכות שקיבלתי ממנו, את האיומים שלו עליי. אני בסך הכל הילדה הכי קטנה שם. מתעללים בי, מתנהגים בי כרצונם, כאילו אני בובה על שלט. אני שונאת אותו, מתעבת אותו. אני מרגישה אליו כל כך הרבה אבל רק רגש אחד לא, ואני לא ארגיש את זה לעולם מאז שהוא הרס לי את זה.
אהבה.
"היי, נטלי. הכל בסדר?". אני מביטה מסביבי בלחץ, מנסה לנשום אך לא מצליחה, אני מרגישה שאני קמת מסוחררת.
"תנשמי איתי, תעקבי אחר הנשימות שלי." הורה לי נועם והחזיק בידי ולא עזב אפילו לא לשנייה. אני עוקבת אחר נשימותיו ואני חוזרת לנשום רגיל
"הבהלת אותי. את בסדר עכשיו. מה קרה?" שאל והתחלתי לגמגם, לא ידעתי מה לענות לו ולא רציתי לשתף אותו בחלום ובמה שעברתי
"לא קרה כלום. סתם, חלום רע." שיקרתי לו, והאמת שלא שיקרתי לגמרי אלא אמרתי את האמת פשוט לא סיפרתי לו
"זה לא סתם. את התחלת להרביץ לאוויר ולצעוק בקולי קולות תעזוב אותי, לא עשיתי לך שום דבר." חיקה אותי וגיחכתי בבוז, איזה חיקוי עלוב
"הכל בסדר איתי, תירגע. אני יורדת למטה לקחת לי מים וכדור. אתה יכול להישאר פה ולחשוב שהכל לא בסדר איתי." אמרתי לו קמתי מהמיטה אך לפני שיצאתי הסתובבתי לעברו והתקדמתי אליו
"אהה, כן, שכחתי. אחר כך אני לובשת את הבגדים שלי ועפה מפה." אמרתי לו בכעס ואז ירדתי למטה, טורקת את הדלת כל כך חזק שכל השכונה שמעה. אני נכנסת למטבח בסערה ומתחילה להכין לי את האוכל האחרון שאני אראה בזמן הקרוב.
גמרתי לאכול את האוכל וכעת אני עולה למעלה לחדר, מתפללת שאני לא אמצא אותו שם יושב על המיטה שלי כמו קודם כדי שאני אוכל לסדר את המיטה שלי וללכת מכאן. לתמיד. אני נכנסת לחדר ורואה שאין שם אף אחד, אני מוציאה אוויר לרווחה וניגשת לסדר את המיטה המבולגנת שלי עוד מהבוקר. לפני שאני יוצאת מהחדר בפעם האחרונה, אני מסתכלת על כולו, במקום שבו ישנתי יומיים כדי שאני אוכל להמשיך במסע שלי לעבר הלא נודע.
האור נסגר והחדר נהיה חשוך, אני יוצאת מהחדר הזה ויורדת למטה, אני מחפשת את נועם בכל הדירה אך לא מוצאת אותו. לא הגיוני שברגע שאני הולכת מפה הוא לא נמצא. הוא כל הזמן התנגד לכך ועכשיו הוא נעלם.
אני נאנחת בתסכול רב, ובאמת מבינה שהוא לא פה, שחוץ ממני הדירה ריקה לחלוטין. אני קרובה לדלת ונוגעת בידית אך הדלת נפתחת מהצד השני ואני רואה את נועם מתנשף וכולו אדום.
"מה זה?, מאיפה חזרת שאתה כולך אדום." שאלתי אותו והלכתי כמה צעדים אחורה, נותנת לו להיכנס לדירה שלו
"את הולכת מכאן נכון?." התעלם משאלתי והתקרב אליי
"כן, אני הולכת. אני לא רוצה להיתקע לך בחיים. אתה דואג לי יותר מדי ואני לא רוצה שתדאג לי." הסברתי לו והוא הניד את ראשו לשלילה
"לא. אנחנו כבר דיברנו על זה. את לא הולכת מפה וזה סופי." אמר בקול קשוח וראיתי את המצח שלו מתכווצת ואת אגרופיו מאוגרפים
"מה?, אני כבר סיימתי להקשיב לך. אני הולכת מכאן ולא חוזרת." אמרתי לו בכעס ועקפתי אותו, הולכת אל הדלת, פותחת את הדלת ומוצאת שלושה גברים לבושים בשחור וכולם משלבים את ידיהם ומסתכלים על נועם שהורה להם להיכנס
"תכירי, אלה השומרי ראש החדשים שלנו. אולי הם יוכלו למנוע ממך לא לעזוב." אמר לי ודיבר איתם בשקט בצד בלי שאשמע אך ראיתי שהוא נתן להם מכשירי קשר
"אני לא מאמינה שאתה מציב לי שומרים פה." אמרתי כלא מאמינה. הוא ביקש מאחד השומרים ללכת לידי
"זה רק בשבילך, ובשביל להגן עלייך. מה שקרה פה היום ל יחזור יותר במיוחד עכשיו שאני יהיה פחות בבית." הוא אמר
"אין לי כל כך הרבה ברירה נכון?." שאלתי אותו בכניעה, מרימה דגל לבן והוא מהנהן בחיוך מאוזן לאוזן.
הוא מסמן לשומר עם העיניים לעלות איתי בחדר ולהשאיר אותו לבד. הוא מהנהן אליו ברצון ואומר כן המפקד ודוחף אותי לעלות איתו לחדר שלו.
בוקר, האור חודר לחדרי ואני מסתירה את האור בכף ידי וקמה מהמיטה לשירותים, עושה את כל מה שאני צריכה לבוקר ויורדת למטה.
"והרי החדשות מפי ירון כהן. שלום לכולם והרי החדשות, אתמול סיפרנו לכם על הפרשה של הילד המוכה. בלילה המנהל של בית הילדים היה בחקירה ומוקדם בבוקר הוא הודה בכל מה שעשה ואפילו חשף את העוזרת שלו ששמה היא טלי ברט." מגיש החדשות הקריא ומדי פעם הסתכל בדף שלו.
"המשטרה לוקחת לחקירה גם את העוזרת שלו לבנתיים משרד החינוך מביאה לבית היתומים הזה מנהל חדש. הילד שנפגע נמצא כעת בבית החולים בניתוח קשה כי נשבר לו עצם ביד והוא שבר את הרגל. עד כאן החדשות." ברגע שהתחיל החדשות אני יושבת מול הטלוויזיה, רואה שוב ושוב את האדם המנוול והעוזרת שלו שהרגע נתפסו, מה היה קורה אם הבן אדם שראה זאת לא היה מגיע?, היה צריך לתפוס אותם עוד קודם לכך. הם לא היו מגיעים עליי שהייתי קטנה, שבגללם יש לי עדיין חבולות ושריטות על אורך הבטן והגב שלי
"אסור לך לראות חדשות, את זוכרת מה קרה לך בפעם הקודמת." קולו של נועם נשמע מאחורי ומסך הטלוויזיה נהפך להיות שחור שעליו משתקפות דמותנו
"כבר ראיתי, את הנעשה אי אפשר להשיב." אמרתי לו וקמתי מהספה לעבר המטבח, מכינה לשנינו ארוחת בוקר
"איך ישנת?" הוא שואל אותי בזמן שהוא מתיישב על הכיסא הגבוה ומתבונן בהודעות שקיבל
"בסדר, היה קצת מפחיד לדעת שכל הזמן עומד מחוץ לדלת שלי שומר, אבל היה בסדר." אמרתי לו בכנות
"את יודעת שאני עושה את זה רק בשבילך, גם אני לא שמח מהרעיון הזה אבל אני יעשה כל דבר שיגרום לך להרגיש בטוחה ולי להפסיק לדאוג כל פעם שאני הולך לעבודה. ואפרופו עבודה, אני לא חושב שאני אספיק לאכול איתך ארוחת בוקר כי אני ממש ממהר." אמר לי בהתנצלות. הוא קם מהכיסא והדביק לי נשיקה במצח, הוא חייך לעברי משמע שהוא מאושר ואסף את דבריו בזריזות, מכניס אותם לתוך תיק שחור ויוצא מהבית. משאיר אותי ואת השומרים לבד.
אני מסיימת להכין את הארוחה ומתיישבת לאכול אותה עד שהטלפון של הבית מצלצל ואני מהססת מעט אם לענות או לא כי זה בטח אישי של נועם ואני לא רוצה לחטט לו בדברים האישיים כמו שקרה בפעם הראשונה ואני ממש לא רוצה לפתוח עם נועם ריב, הטלפון ממשיך לצלצל ואני ניגשת אליו בצעדים קטנים ומרימה את השפופרת
"הלו?" אמרתי בקול מהוסס ונשמע רק כמה נשימות מהצד השני
"אני מחפשת את נועם מזרחי." קול מוכר של בת נשמע
"הוא בעבודה, את רוצה שאני אשאיר לו הודעה ממך?" שאלתי אותה ונהיה דממה
"כן, תגידי לו שיולי כהן חיפשה אותו ושיתקשר דחוף." ביקשה ממני בנעימות ואני הודעתי לה שהיא יכולה להיות רגועה וההודעה תעבור וניתקתי את השיחה.
הקול שלה היה לי יותר מדי מוכר וניסיתי להיזכר מאיפה הוא מוכר אך שום דבר לא עלה בזיכרוני אז החלטתי לחפש עלייה בגוגל.
שהתחלתי לכתוב בגוגל את השם שלה הופיעו מולי יותר מאלפיים תוצאות ואני נאנחתי בייאוש שאין לי עוד פיסת מידע עלייה ובכך אני לא יכולה להקטין את תוצאות החיפוש אך אין לי שום דבר שיכול לעזור ואני נאלצתי להתחיל לחפש. הקלקתי על התוצאה הראשונה, אתר רכילויות, בדיוק מה שאני צריכה עכשיו.
"היום, בשעה 10:00 בבוקר, נצפתה יולי כהן משלבת ידיים עם החבר החדש שלה נועם מזרחי, שוטר כבר 10 שנה." קראתי את הכתבה הזאת לעצמי ואז גילגלתי את הדף למטה, מחפשת אחר התאריך שהכתבה הזאת פורסמה ומגלה אותו מתחת לתמונה של שניהם 5.2.13.
הם היו ביחד כל כך הרבה זמן, עוד לפני שהוא בכלל נכנס להיות שוטר. היא הכירה אותו יותר טוב ממני. הוא דאג לכל צרכיה כמו שהוא עושה לי עכשיו.
אני מרגישה אשמה, שגזלתי לו את אהבה שלו.
אני מרגישה אשמה על כך שלקחתי אותו ממנה.
אני חייבת לברוח מכאן, דחוף. אני לא יכולה להיות במקום הזה יותר, לגזול מהאנשים את מה שהם מרגשים זה פשוט לא פייר כלפיהם. אני חייבת תוכנית בשביל לברוח מפה בלי שהשומרים יראו.
"היי, נועם אמר לי שכל בעיה אני צריכה להגיד לכם ושהייתי במקלחת ראיתי בחלון מישהו מציץ לי." שיקרתי להם
"תישארי פה ואנחנו נדאג לזה." אמר השומר וסימן לכל השאר לעלות יחד איתו, זה יותר קל משחשבתי. מהר חציתי את המסדרון ופתחתי את דלת הבית, רואה את הנוף היפיפייה שבחוץ ונושמת את האוויר ברוגע. אני מסתכלת לאחור ורואה כבר את השומרים חוזרים חזרה למטה ואם הם ימצאו אותי עומדת פה, התוכנית שלי לא תצא לפעול והם בטוח יספרו לנועם מה קרה והוא ישים לי שומרים נוספים ואני ממש לא רוצה שזה יקרה אז אני מהר סוגרת את הדלת בשקט ועכשיו זה מתחיל, המלחמה החדשה שלי לשרוד, המלחמה שלי להישאר בחיים ולקיים את מה שהבטחתי לעצמי שהוריי נטשו אותי בבית הילדים הזה. אני מתחילה לרוץ לעבר הלא נודע כמו שעשיתי בהתחלה. אל משהו שנראה לא אפשרי אבל מבחינתי הכל אפשרי, אני לוקחת את כל הכוחות שצריך ויודעת, יודעת שאין דרך חזרה למה שעשיתי, שנועם לא יוכל להציל אותי, להציל אותי מעצמי. עכשיו זה קורה שוב, הכל מהתחלה אך בלעדיו, בלי כל מה שעשיתי ושמעתי ביומיים האלה. אני יכולה להיות רגוע הם בכלא, הם לא יחטפו אותי. הכל קורה לי מהר מדי. אני צריכה להתחיל להתאמן.
לא הכרתי אותו, אין אותו ואני גם לא מכירה בן אדם שעונה לשם נועם מזרחי.