עולם שבור- פרק חמישי

היי לכולם. קודם כל שבוע טוב ודבר שני אני לא יכולה להתאפק אז אני מעלה עכשיו עוד פרק שיפתח לנו את השבוע בטוב
אוהבת :)
נועם
-5-
אני נמצא בעבודה כבר שעות ושום דבר לא הולך לי, בהתחלה אני שפכתי את הקפה של הבוקר על הבוס שלי ואחר כך אני לא מספיק לענות לטלפון ודף מסמכים מאוד חשוב של המשטרה נעלם לי. אני לא יודע מה קורה לי אבל כל הדברים האלה קורים בגללה, לא משנה כמה ניסיתי לחשוב על משהו אחר היא צצה לי בזיכרון, בתת מודע. אני מרגיש צורך להגן עלייה כבר מהרגע שבו ראיתי אותה, את הבחורה החוצפנית הזאת שדפקה לי מכות על הגב שסחבתי אותה או את הפנים היפות והרגועות שלה שהיא ישנה לי באוטו, שהיא הייתה כה שלווה הרגשתי שכל הכעס הקודם שלי נעלם.
אני מתקתק את המסמך שאיבדתי שוב במחשב במרץ, הבוס שלי הוא הכי קשוח שאני מכיר, הוא דרש ממני לשחזר את הדף שוב וכמובן שלהוסיף את הדברים החדשים שגילנו. והנה, אני יושב על הדף הזה כבר 3 שעות ומנסה לשחזר את הכל אך הצלצול הטלפון שלי קטע את מחשבותיי. הבטתי על צג הטלפון והיה כתוב בו את שם אחד השומרים, מיד נתקפתי בהלה ועניתי מיד
"מה קרה שמעון?" שאלתי אותו במהירות ובלחץ, מקווה שהכל בסדר איתה
"נטלי." הוא ענה במילה אחת ומיד קמתי מהכיסא ואגרפתי את אצבעותיי
"מה קרה איתה?" שאלתי אותו בכעס
"אני מציע שתבוא לביתך ונדבר שם." אמר לי בקול רגוע
"אני לא שאלתי אותך מה אתה מציע, אני ביקשתי ממך לענות על השאלה שלי. מה קרה איתה?" אני חוזר על עצמי שוב ושקט בקע מהצד השני
"היא באה אלינו ואמרה לנו שמישהו הציץ לה במקלחת והלכנו לבדוק אם הוא שם אך שירדנו היא לא הייתה במקום בו אמרתי לה לא לזוז ממנו." הסביר לי והרגשתי איך אני נהיה רותח, כל דמי עובר לי בעורקים
"בדקתם בכל הבית?" שאלתי אותו. אוכל סרטים בראש על איך אני מוצא את הילדה הזאת שברחה לי מהבית אחרי השומרים שהצבתי לה
"כן, בוס. זה היה הדבר הראשון שעשינו אך לא מצאנו אותה. שיצאנו החוצה ראינו עקבות על החול ועקבנו אחריהם אך אחר כמה דקות הם נעלמו ולא הצלחנו לאתר איפה היא." אמר
"אני בא." הודעתי לו וניתקתי לו מיד, נכנס למשרד של הבוס שלי ומודיע לו שיש משבר במשפחה שלי ואני חייב ללכת. הוא מאשר את היציאה שלי ובלי לחשוב פעמיים נכנס למכונית ומתניע אותה, חושב בראשי מה קרה הפעם שגרם לה לברוח ממני.
שאני מגיע לביתי אני פותח את הדלת בחוזקה ומוצא שם את כל השומרים עם המכשיר קשר שאני נתתי להם למקרה חירום
"בוס, גילנו עוד משהו חדש." שמעון הודיע וסימן לי לבוא אחריו. עלינו שנינו לקומה העליונה, מגיעים לחדר עבודה שלי ושמעון פותח לי את הדלת. אני מסתכל עליו במבט כועס שיפסיק לבזבז זמן ויתחיל לעבוד ברצינות
"המחשב שלך היה פתוח על אתר רכילויות לפני כשלוש שנים ובו כתוב על המערכת יחסים שלך ושל יולי ועוד דבר, המומחים שלנו בדקו את מצלמות האבטחה ונראה היה כי היא גם דיברה עם מישהו בטלפון אך לא ידוע לנו מי הוא עדיין." אמר והבטתי במחשב בריכוז רב, מבין שהכתבה שהיא מצאה היא זאת שגרמה ככה ללכת ולעזוב.
היא לא מבינה שהיא כל החיים שלי
היא זאת שאני רוצה לשמור אותה לעצמי ושאף אחד לא יגע בה כי אז הוא ימצא את עצמו בבית חולים
היא זאת שאני רוצה להגן עלייה מכל מה שקורה בארץ
אך היא לא מבינה את זה מספיק טוב כנראה.
"תבררו לי עם היא דיברה, אני אנסה לאתר אותה." פקדתי עליו והוא מיד יצא מהחדר, משאיר אותי בחדר, לבד. אני בוהה בכתבה הזאת שוב ושוב ומצטער על הרגע בו הכרתי את יולי ועל עורכי הכתבה שהרסה את הבחורה שלי. אני קם מהכיסא שלי והולך ושב בחדר וחוזר חלילה ואני מביט בתמונה שמבצבצת מתוך הארון זכוכית שלי שמכיל את כל תמונות הילדות שלי. אני מתקרב לעברו כדי שאני יוכל לראות את התמונה יותר בברור.
בתמונה צולמו אני ויולי שחגגנו שנה ביחד והיא התעקשה שנצלם את זה ואני ישים את זה בארון כמזכרת, אבל עכשיו זה נהפך להיות מזכרת רעה מחיי. היא בגדה בי וזאת לא אשמתי אלא אשמתה בלבד. אני מוציא את התמונה מתוך הארון וזורק אותה על הרצפה, שובר אותה לרסיסים קטנים בדיוק כמו שהרגשתי שהיא זרקה אותי ובדיוק כמו שאני מרגיש עכשיו.
אני לא יודע מה אני יותר, אוהב או שונא את נטלי. אך אני יודע דבר אחד. היא תחזור אליי.
"בוס, הם מצאו עם מי היא דיברה. אתה מכיר במקרה את יולי כהן?." שאל תמים ואני דפקתי לעצמי מכה בראש.
היא בטח אמרה לה דברים שגרמו לה לפחד ולעזוב, אני יהרוג אותה שאני אמצא אותה. היא אמרה שתתנקם בי אבל ע"י כך שהיא תרחיק אותה ממני ובכך היא תברח ותמצא את עצמה בסכנה והכל בגללה.
"כן, היא האקסית שלי. אתם שמעתם את השיחה שלהן?" שאלתי אותו בנחמדות מה שלא תאם למזג הרוח שלי בתוך גופי
"לא. אנחנו חיכנו לך. אני אשלח לך את השיחה בקובץ שתשמע אותה לבד." אמר ונעלם מהחדר. אני מתקשר לברכה המנקה ומבקש ממנה שתבוא לחדר שלי עוד חצי שעה ותנקה את הזכוכיות מהתמונה.
אני מרגיש מיואש, אני מרגיש כבר לא קיים יותר. אין לי כוחות. אני רוצה אותה, אני זקוק לה. היא הכוח שלי להמשך החיים, היא הכוח שלי בכללי. אני אוהב אותה כמו שלא אהבתי אף אחת אחרת בחיים שלי.
צליל של הודעה קוטע את ייסורי ואני מיד פונה למחשב. פותח את הקובץ ומתחיל לשמוע את השיחה ביניהן תוך כדי שאני כותב הכל על דף עם שורות צהוב למקרה שנצטרך. אני שומע את השיחה מספר פעמים ובודק האם יש בדבריהם מסר סמוי לאיפה נטלי נמצאת אך לא מצאתי שום דבר, אני נאנח בייאוש ושובר כל דבר בחדר הזה חוץ מדבר אחד. את הארון.
"יולי פה. להכניס אותה?" נשמע בקשר שלי. נשמתי שתי נשימות כדי להירגע וניסית לסדר את עצמי ולא בגלל בואה של יולי אלא בגלל שנראיתי כמו איש מערות.
"כן. תכניס אותה אבל לפני זה תבדוק שהיא לא באה עם אקדח או מכשיר ציטוט." אמרתי לו בקול רגוע ושלו. ניסחתי בראשי את השאלות שאני עומד לשאול אותה וכחכחתי מעט בגרוני שיצא לי קול תקין אך מעט קשוח
"היא תקינה." הודיע לי והתיישבתי בקצה השולחן, משלב את ידי על החזה ומחכה שהדלת תיפתח והיא אכן נפתחת אחרי כמה שניות של שקט
"היי, קראת לי?" היא שאלה בתמימות וכבר ברגע הזה רציתי להרוג אותה
"כן. תשבי כאן ומעכשיו, אני שואל שאלות ואת עונה עליהן. מובן?" שאלתי אותה בטון קשוח והיא הנהנה מיד וראו עלייה שהיא מפחדת ממני
"את התקשרת לבית שלי היום?" שאלתי אותה והיא הנהנה בחיוב
"מי ענה לך?" שאלתי אותה, למרות שאני אכן יודע את התשובה היה חשוב לי לדעת אם היא יודעת אם מי היא דיברה
"אני לא יודעת את שמה אבל קולה היה נשמע לי מוזר. אני אמורה להכיר אותה?" היא שאלה וצקצקתי בלשון
"אני חשבתי שהייתי ברור מקודם שאת לא שואלת את השאלות." אמרתי לה, אני יודע שאני מאוד קשוח איתה אך זה מה ששובר אנשים בסוף
"סליחה. תמשיך." היא התנצלה והבטתי בדף שלידי, רואה מהי השאלה הבאה
"את חיפשת אותי נכון?" שאלתי אותה והיא הנהנה בחיוב, מפחדת להגיד משהו שלא התעצבן עלייה
"שמי שענה לך אמר לך שאיני בבית, מה ענית?" שאלתי אותה מנסה להוציא ממנה מידע שלא מצאתי שאני הקשבתי להקלטה
"ביקשתי שימסרו לך שהתקשרתי והשיחה נותקה מיד לאחר מכן." ענתה לי ואני הנהנתי לעברה וכתבתי מיד במחברת
"אני ישמיע לך את ההקלטה שוב ותגידי לי אם את עדיין לא מזהה את הקול." הסברתי לה מה נעשה עכשיו ופניתי אל המחשב, מפעיל את ההקלטה שוב ומביט בה שהיא מקשיבה להקלטה, מבין שהיא מנסה להיזכר בקול
"זאת הזרה הזאת שלך. שהבאת לבית שלך." היא אומרת לפתע ואני מפסיק את ההקלטה, מסתכל עלייה במבט כועס על מה שהיא אמרה
"מתנצלת. זה פשוט מרתיח אותי שאנחנו היינו ביחד כבר שלוש שנים ואז אני עושה טעות אחת קטנה ואנחנו גמרנו, ואתה מביא אלייך לבית בחורה זרה לחלוטין ואתה מצפה ממני לשתוק?" שאלה בכעס
"כן. אני מצפה ממך לשתוק כי אין לך זכויות להתערב לי בחיים ובמי שאני מביא לבית שלך. וכן, אנחנו גמרנו כי את היית שיכורה ואת התנשקת עם גבר זר ואפילו שכבת איתו מולי. אז אין פלא שאני כל כך שונא אותך ושברתי את התמונה שלנו." אמרתי בכעס ומתחיל להיזכר במה שקרה במסיבה לפני שבועיים
"מה…. מה?, אתה שברת את התמונה שלנו?" אמרה כלא מאמינה ודמעה בוגדנית אחת נפלה מעיניה וזלגה על לחייה האדומות מכעס
"כן. עם כל הכבוד אלייך, אני לא מסוגל לבוא לפה ולראות כמה נהנו ביחד ושעכשיו אני שונא אותך עד כאב. מצטער." אמרתי בכנות יתר. אני באמת מצטער אבל לא ששברתי את התמונה כי זה היה הצעד הכי טוב שיכולתי לעשות
"זהו?, אתה סיימת לתחקר אותי או שיש עוד שאלות בנוגע לשיחת טלפון שלי ושל חברה שלך?" שאלה בזלזול וגיחכתי למשמע המילה 'חברה'
"היא לא חברה שלי, עדיין. ולא, לא סיימנו." עניתי לה גם כן בזלזול והיא שילבה את ילדה בחוסר רצון להיות כאן
"את אמרת שאת תתנקמי בי, יכול להיות שאת פלטת לה עלי דברים רעים שגרמו לה לחפש עלייך באינטרנט ולעזוב?" שאלתי אותה, מגיע לסיום התחקיר
"לא. לא אמרתי לה עלייך שום דבר. רק את השם שלי וזהו. ואם תשאל אותי, טוב שהיא הלכה כי היא רק סכסכה בינינו." אמרה בחיוך
"טוב מאוד שאני לא שואל אותך. ואנחנו סיימנו. שמעון יוביל אותך לדלת." אמרתי לה והיא קמה מהכיסא שהיה מולי, לוקחת איתה את התיק ומביטה לעבר הארון זכוכית שלי באכזבה. אני מתקרב אלייה לאוזן ולוחש לה
"אהה, ואם תדברי איתה או איתי עוד פעם אחת ההורים שלך יבכו עלייך הרבה. ואת תמצאי את עצמך קבורה בתוך חול מתחת לאדמה." היא דחפה אותי ממנה עם ידיה ויצאה מהחדר. משאירה רק את ריח הבושם שלה בחדר ונעלמת כלא הייתה והאמת שטוב שכך.
אני משחזר את השיחה הזאת שוב ושוב אך יולי באמת לא אמרה לה דבר ולא חשבתי שאני אגיד זאת אך אני מאמין לה. אין לי ברירה אלא להתחיל לנסות לאתר אותה בכל דרך במקום לחפש בשיחה שבין יולי לנטלי או השיחה שקרתה פה הרגע ולא למצוא שום דבר ובסופו של דבר להתייאש כמו עכשיו.
אני נושם אוויר לפני שאני ניגש לעניין ומתחיל למצוא אותה, את זאת שאני כל כך רוצה לשמור, את זאת שהיא כל העולם שלי כעת והיא נעלמה לי. מה שהבטחתי לה, שאשמור עלייה. לא קיימתי אותו ואני מאוכזב מעצמי.
"בוס, יש מישהו שרוצה אותך בטלפון." מוריס נכנס אליי לחדר בלי לדפוק
"תגיד לו שאני עסוק. דבר איתו אתה." אמרתי לו וסימנתי לו עם ידיי ללכת. הוא הלך לשנייה ואז מיד חזר
"מצטער בוס. הוא בשום פנים ואופן לא מוכן לדבר עם אף אחד מלבדך. הוא אומר שיש לו משהו בשבילך." הוא אמר מתנצל. נאנחתי, שם את העט פיילוט בצבע כחול
"אוקיי. תעביר לי את השיחה. שלוחה שלוש." הסברתי לו והוא הנהן במידות ונעלם מהחדר
"הלו?" עניתי לטלפון ברגע שהוא צלצל
"נועם מזרחי." הקול שבצד השני של הטלפון לא שאל את שמי, מה שאומר שהוא ידע את שמי
"מדבר." אמרתי לו למרות שהוא כבר זיהה את קולי ואותי
"אתה מחפש במקרה את חברה שלך, הגברת נטלי קליין."