עולם שבור- פרק אחד

אוקיי, אז העלתי את ההקדמה ששלחתי גם לאינסטגרם ויש שם תגובות מדהימות של להמשיך אז הנה אני ממשיכה עם הפרק הראשון שלו. אני עדיין לא יודעת מתי אני יעלה את הפרקים בגלל שאני מלטשת אותם קודם שיצאו יפה, מסודר ונקי
תהנו מהפרק אוהבת אותכם
-1-
אני רצה מהר ככל האפשר, ככה אני כבר שעה שלמה, לא עוצרת ולא נושמת לרווחה אלא רק מפעילה את רגלי וצוברת כוחות מחדש להמשך הריצה. אסור להם לתפוס אותי, בשום פנים ואופן לא, הם יחזירו אותי למקום ממנו ברחתי, למקום ששם אין דבר כזה בני אדם אלא רק חיות. ככה מחשיבים אותנו, לחיות טורפות כל, לבהמות. אני לא מרגישה ככה. אני כל הזמן רק מלמלתי לעצמי דבר אחד: 'שאני לא כזאת, אני לא חלק מהם ואף פעם לא יהיה'. זה עזר בתקופה ששהיתי שם אבל עכשיו אני רק מקווה לשרוד, כמו בג'ונגל.
אני רואה את השדות שראיתי מרחוק קרובים אליי יותר משחשבתי ואני משקיעה את כל כוחותיי האחרונים בשביל להגיע לשם. אני לרגע אחד עוצרת ומביטה אחורנית כדי לבדוק עם הם שם ונושמת אוויר לרווחה.
הם לא, הם כבר לא רודפים אחריי, כנראה שהם פשוט התייאשו באמצע הדרך, כך אני מכריחה את עצמי לחשוב ולא לקוות שהם מסתתרים איפשהו ורק מחכים לרגע בו הם ילכדו אותי.
אני מנסה לנשום רגיל ודופקת לי קצת על החזה אחר כך אני מתכופפת למטה וקושרת את שרוכי נעליי שנפתחו עקב הריצה הארוכה. אני לא מהילדות האלה שחובבות ספורט או שהם אלופות בזה, בעצם ההפך הוא הנכון. הייתי האחרונה בכיתה שהגיעה אחרי ריצה ארוכה והילדה עם הציון הכי נמוך בספורט בתעודה, כל הכיתה צחקה עליי רק בגלל זה אבל אני לא הייתי ילדה שמנה פשוט ספורט לא היה המקצוע אהוב עליי. לאחר קשירת השרוכים אני נעמדת בחזרה וחוזרת לרוץ, אני לא בדיוק יודעת לאיפה אני אמורה להגיע והיכן אני אבל אני בטוחה שאני יגיע למקום כלשהו, מתישהו.
אני חוצה את שדה הקוצים בזהירות כדי לא להידקר מאיזה קוץ לא רצוי אך זה כמעט נחשב למשימה בלתי אפשרית, ונדבקים לגופי מאות אם לא אלפי קוצים, אני נאנחת בתסכול רב כי כל קוץ כזה גם מאוד דוקר ויכול לרדת לי דם שאיתו אין לי זמן מיותר לבזבז. אני שומעת קולות של אנשים ולפתע ליבי צונח, אני מפסיקה לנשום ועוצרת את עצמי מלהמשיך לרוץ, אני מחכה לרגע בו אני לא אשמע את הקולות האלה אך זה לא נפסק אלא רק יותר ויותר מתגבר מהפעם הראשונה. אני נתקפת בהלה ומתוך אינסטינקט אני מתכופפת לאדמה בתוך איזה שיח קוצני כך שלא יראו אותי.
שקט, זה מה שאני שומעת לאחר כמה דקות שליבי מפסיק לעבוד, וראשי מתחיל לדמיין סיטואציות איך אני מתחמקת מאותם אנשים שבאו לקחת אותי בחזרה ואיך כל גופי נדרך שמע הקולות הללו. אני קמה מהאדמה באיטיות תוך כדי הסתכלות לכל הצדדים שמסביבי שמע אני אשמע את הקולות שוב אך הרעש שהיה קודם נפסק ועתה יש אך ורק שקט.
אני מנקה את החול והלכלוך שמטנפים לי את הרגליים ואחר כך את כל מה שעבר לידיים בזמן הניקיון. אני ממשיכה במסעי אך הפעם אין לי כבר כוח לרוץ אז אני הולכת במהירות, עדיין מתבוננת שאני לא אקבל התקף לב אם אראה אנשים מתקרבים אליי. הצלחתי לחצות את כל השדה וכעת אני יושבת על האדמה ומוציאה בזהירות את הקוצים שנדבקו לי לבגדים כך שלא ירד לי דם כי לא הבאתי איתי את תיק העזרה הראשונה שלי. אני מניחה את ראשי על האדמה וצופה בעננים שבשמיים, מדמיינת לי אותם בצורות מגוונות ושונות, ממש כמו ילדה קטנה. אני לא אכלתי או שתיתי כבר כמה שעות ואני מרגישה שאני חייבת להרטיב את גרוני היבש ולהשקיט את בטני המקרקרת אך שאני מביטה למקום שבו הגעתי אני לא רואה אוכל או מים אז אני מנסה לעצום את עיניי ולישון קצת שיהיה לי כוח עוד כמה שעות לרוץ למקום הבא כי מסוכן להיות פה כל כך הרבה זמן בגלוי.
עיניי מתחילות להיעצם מעצמם וגופי נהיה יותר קל ואני שוקעת לשינה עמוקה שבה כל מה שקרה היה בגדר חלום בלהות אחד ולא יחזור על עצמו בשנית.
בום!,
"תסתכל לשם"
אני שומעת קולות חזקים ומעומעמים, אני עדיין קצת ישנונית ולא רואה כל כך טוב מרחוק, אני קמה במהירות מהאדמה ומשפשפת חלש את עיניי כך שאני יוכל לראות מאין באים הקולות .
"הי!, את. תעצרי במקומך." נשמע קול מאחורי, וכל גופי נדרך, לא ידעתי מה לעשות כעת. אם להקשיב לפקודתו או לרוץ מהמקום, ניגבתי את הזיעה שהצטברה במצחי וטיפות הזיעה נבלעו באדמה. שקשקתי מפחד ולא יכולתי להניע שום איבר מגופי המשקשק מפחד עז. מה שלא רציתי שיקרה, קרה. ואני מקללת עצמי בקללה חרישית, כך שאף אחד לא ישמע.
עד שהצלחתי להשתחרר מהטראנס בו שקעתי קודם, יד סובבה אותי כך שפני פגשו את בעל הקול, שהתברר כגבר חתיך עם שיער שחור ומשקפי שמש על עיניו כך שלא יכולתי לראות את צבע עיניו. הוא לבש חולצה שחורה שמראה בדיוק את הקוביות בבטנו ומכנסיים מתואמים לחולצה, בצבע שחור גם כן. לאחר כמה דקות שמתי לב שאני בוהה בו והתחלתי להסמיק, מנסה להסתיר את הסומק מלחיי בעזרת ידי אך הוא שיחק אותה קשוח מולי ולא הניע ולו אפילו עפעף.
"נהנהת מהנוף?, עכשיו בואי איתי." אמר בזלזול ולקח את זרוע ידי בחוזקה, מעיד על כך שידיו אכן חזקות יותר משלי. בשנייה שמישהו נגע בי מיד התחלתי להתעצבן, וזה ממש לא טוב. אסור בשום פנים ואופן שמישהו יגע בי.
"אל תיגע בי." התנגדתי בתוקף ושחררתי את ידי מידיו החזקות ונעמדתי במקומי, לא נעה עוד צעד אחד. הגבר ששם לב אחרי כמה צעדים שאני לא שם איתו, חזר אחורנית ונעמד בדיוק מולי, משלב את ידיו בדיוק כמוני ומעלה את משקפי השמש שלו שיהיו על שערו. ככה היינו שנינו במשך עשרים דקות, אני יכולה גם לא לזוז במשך שעה שלמה. התאמנתי על כך מאז שאני ילדה קטנה. ראיתי שהוא נשבר לפתע וחיוך עלה על פני
"את מתכוונת לזוז היום?." שאל בכעס ואני הנדתי את ראשי לשלילה, מתגרה בו קצת. הוא קיפץ את אצבעותיו לאגרוף והידק את לסתו, מראה על כך שהוא אכן עצבני ברמה קשה. הוא התקדם לעברי כך שהיה במרחק נשימה ממני ואני בלעתי את רוקי בכבדות וליבי החל לפעום חזק יותר מהרגיל
"תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב, אנחנו חייבים לזוז עכשיו, אחרת זה לא ייגמר בטוב." אמר לי ושיחרר את אצבעותיו כמו שהיה קודם לכן. הוא ניקה את ידיו מהזיעה שהצטברה שם ולא דיבר עוד, מחכה לתגובתי אך אני שתקתי, לא יכולתי להוציא הגה מפי. פחדתי אך לא שידרתי לו את זה. כדי לא לתת לו תחושה של ניצחון.
"אני לא באה איתך לשום מקום." אזרתי אומץ והבטתי בו במבט כועס. הוא חייך גם, כמוני, ולא ידעתי מה הוא עומד לעשות עכשיו. הפחד השתלט עליי, על כל גופי והפעם זה כבר לא היה מוסתר.
"אוקיי, אין שום בעיה. את רצית את זה אז את גם תקבלי את זה." מלמל לעצמו ואז הוא עצר במקומו, מביט למקום שמאחוריי ומיד נתקף פחד. הוא התקרב אליי במהירות האור והעלה אותי על כתפו כך שרגליי היו לצידי החזה שלו ופניי היו בגבו והוא החל לרוץ יחד איתו, מראה שהוא אכן היה חייל מצטיין בצבא
"מה?!, מה אתה עושה?, תוריד אותי עכשיו!." צעקתי עליו והרבצתי לגבו השרירי וניסיתי לרדות ממנו בכל דרך שראשי חשב עלייה אך זה לא עזר.
"תשתקי, אם את לא רוצה למות." אמר בקול מתנשף והמשיך לרוץ עד שנעצרנו והוא הניח אותי על האדמה, הרגשתי קצת מסוחררת מכל הקפיצות מהריצה שלו והוא הביט לשנייה לאחור ונשם לרווחה, מתנשף בחדות שקצת הבהילה אותי אבל מיד אחר כך חששותיי נעלמו בכך שהוא הרים אותי בשנית ושם אותי בג'יפ שלו, מיד אחרי גם הוא נכנס והחל להתניע את הג'יפ במהירות רבה. נשענתי על המשענת של הכיסא שלי והבטתי על הנוף שהשתקף על החלון השקוף, לא מעיזה להביט בגבר שנהג לידי, בגבר שאיני מכירה אותו וכבר עברתי איתו דברים שלא חשבתי לעבור, במיוחד איתו.
"לאיפה אתה לוקח אותי?" שאלתי אותו, מעט בישנוניות כי הייתי מאוד עייפה
"למקום בטוח, אל תדאגי. לכי קצת לנוח יש לנו עוד דרך ארוכה." השיב לי ברכות ואני הנהנתי לו לחיוב וזה הדבר האחרון שאני זוכרת מאותו היום.