עולם מושלם

עמדתי מול המראה, נראיתי טוב מספיק, זה אומר שאני יכולה לצאת מהבית היום. אני כותבת ביומן הזה כדי שמתישהו בעתיד, כשעידן העולם המושלם ייגמר, ימצאו את זה, ויבינו, ושלא ייתנו לזה לקרות שוב. השנה היא 2065 ואנחנו חיים בעולם מושלם: הנשים יפות, ובכושר טוב. הבנים בכושר וחכמים. לנשים אסור ללמוד, לגברים אסור לקחת אישה אחרת. לנשים יש זכויות, אך לא זכות ללמוד. אישה צריכה את הגבר שיגן עליה, והיא יכולה לעשות מה שהיא רוצה. אני היום בת 16, יום החתונה שלי. היום שאני מפסיקה לחיות בצל ההורים שלי ועוברת לחיות תחת הצל של בעלי. אני מחבבת את בעלי. פגשתי אותו פעמים אחדות. הוא נחמד, ואדיב. הוא גם שקט. אני לא יכולה לבקש יותר מזה. מגיל קטן, אומרים לי תהיי יותר, יותר יפה, יותר בכושר, תשקיעי יותר. פשוט תהיי יותר. ובכל יום בכל החיים שלי, אני אנסה להיות יותר. העולם בחוץ אסתטי ומושלם. אין אנשים חולים, ואין אנשים מכוערים. אין פצעים ומלחמות, אבל אין שום דבר. אין תוכן, אין רגש. הכל קר, הכל מלאכותי. אני שונאת את העולם הזה. כשהייתי קטנה מצאתי יומן של סבתי, בעולם שונה מאוד מזה שאנו חיים בו. עוד היו סממנים מסוימים של העידן הזה, אך כאין וכאפס לעומת זה. ביומן סבתא שלי חיה בשנת 2013 , היא הייתה בת שש עשרה. היא סיפרה שהעולם כולו מלא בטכנולוגיה ובניתוחים. סבתי רצתה יותר מכל להיות מושלמת. איך אפשר שלא? שלמות מקיפה אותה מכל צדדיה: על לוחות המודעות, בעיתונים, בעיצובים, בשמלות. הכל היה אמור להיות מושלם. כל דבר בעולם שלה צעק "אם את לא כך, את לא טובה". אבל מושלם זה שקר. סבתי הבינה זאת כאשר נלקח ממנה הסיכוי להיות מושלמת. אבל היום עמדתי מול הראי, ולא נראיתי לעצמי יפה. נראיתי לעצמי טבעית מדי,אנושית מדי. יש לי עיניים שחורות גדולות, עור לבן ושיער חום. אני מעולם לא חשבתי את עצמי יפה. תמיד חשבתי את עצמי לפחות. אני צריכה להיות יותר. אנ רוצה להיות יותר, אבל, מה זה יותר? באיזו נקודה עוצרים וחושבים "זהו, זה המושלם, אי אפשר לעלות מכאן. אפשר להפסיק לנסות". אבל אין זמן להרהורים שלי. אמי מחכה בחוץ לקחת אותי לבעלי. יצאתי החוצה והאור סימא אותי. כולם חיכו בחוץ ומחאו לי כפיים. אחי עבר לידי ולחש לי "את נראית יפהפיה" חייכתי "למה לא מושלמת?" קרצתי לו "את מושלמת, אבל זה התפקיד של בעלך לומר לך את זה" אחי הוא כבר בן 18. הוא התחתן לפני שנתיים. אני אוהבת את אשתו. היא יפהפיה : עיניים ירוקות, שיער בלונדיני. היא מושלמת. נכנסתי למכונית השחורה הארוכה, בפנים חיכה לי בעלי. הוא נראה לחוץ כמעט כמוני, אבל הוא לא דיבר. הוא הושיט לי כוס של שמפניה והסתכל כל הזמן על ידיו, ניחשתי שהוא דמיין לעצמו איך הן ייראו אחרי שקעקועי הנישואים יעטרו אותן. לכל זוג יש קעקועי נישואין, הן מה שמייחד זוג, הם אלה שאומרים "לנצח ומעבר." כל זוג רשאי לעצב לעצמו קעקועים או לבחור אותם מרשימה. אבל אסור שלשני זוגות יהיו את אותם קעקועים. אהבתי את הקעקועים שבחרנו: שני נחשים משולבים זה בזה, אחד ירוק אחד אדום. ביניהם התפתלו אותיות בשפה עתיקה שנקראה לטינית. לפי מה שאני זוכרת כתוב שם "ושהעולם יהיה לצידנו". בעלי הוא איש מאוד חכם. הוא מדען. הוא יוצר בשמים וקרמים, ואיפור. פעם אמר לי שהוא תמיד חלם להיות רופא, רופא הוא בן אדם שמרפא אנשים חולים.אך אין סיבה להיות רופא, כי אין אנשים חולים. הדבר הכי קרוב לרופא שיש הוא ההריוניות. ההריוניות הן נשים שעוזרות לנשים בהריון לעבור את החודשים הקשים הללו. ההיריון אורך חודשיים בלבד, למרות שאומרים שלפני שנים, הוא היה ארוך הרבה יותר. במהלך ההיריון הנשים מקבלות זריקות של הורמונים וחיסונים כדי לחסן ולזרז את התפתחות התינוק שבפנים. ליבי פעם בקצב מהיא יותר משחשבתי שיכול להיות, הדלת של הלימוזינה נפתחה, והדבר הראשון שהבחנתי בו היה וורדים: היו וורדים בכל מקום. היו סוכות של וורדים וזרים של וורדים, בשיערן של הילדות נשזרו וורדים, היה יין וורדים, ועוגת תות בציפוי בצורה של וורדים. לא היה קשה לנחש מה היה המוטיב המרכזי בעניין. "אז..וורדים" אמרתי לבעלי. הוא הנהן וחייך. הטקס עבר מהר מאוד, האיש שניהל אותו היה אדיב, הוא חייך ואמר לנו לחזור על המשפטים. לאחר מכן הגיע למקום האיש שהוכשר לקעקע אותנו. הסתכלתי על ידי הנקייה, והצטערתי שהיא הולכת להתלכלך בדיו. יד נקייה סימנה טוהר, בתולין, צניעות ותום. ולכן היה דבר שהיינו חייבים לעשותו בערב. דבר שלא הייתי מוכנה לקראתו.