עולם אחר- פרק 4
זה היה חלום ממש מוזר חשבתי לעצמי. השעה הייתה תשע וחצי בבוקר קמתי והתלבשתי ולאחר מיכן ירדתי למטבח לאכול ארוחת בוקר. כשלפתע מייק הגיש לי את הטלפון שעל פניו הבעה חשודה ומבולבלת. "סאם רוצה לדבר אתך" אמר. "סאם?" שאלתי את מייק. "כן, הוא" השיב. לקחתי את הטלפון בידיים רועדות ואמרתי "הלו?" "שלום לך לנה, את זוכרת את השיחה שהייתה לנו אתמול על זה שאת עדיין לא יודעת איפה אני גר?" "אני זוכרת" אמרתי. "אני שמח , היית רוצה להזמין אותך אליי את מעוניינת?" שאל. "אממ כן" {נזהרתי שלא להתלהב ולענות ישר} " מעולה אז נתראה בעוד שעה "אמר. " ביי" אמרתי וניתקתי. "מה הוא רצה?" שאל מייק. "לא משהו חשוב, הוא ראה שאני מתעניינת במכונאות אז הוא הציע להביא לי כמה כלים שיעזרו לי" אמרתי בקול חסר התלהבות. "אה" אמר מייק כשכבר לא חשד. "נחמד מצדו" אמר מייק. "כן" אמרתי מקווה שהשקר שלי לא יתגלה.
**********************
לפתע נשמעה דפיקה בדלת בפתח הדלת היה סאם יפה כתמיד, הוא חייך אלי כול כך אהבתי את החיוך הזה! "שלום לך לנה , טוב לראות אותך" אמר בקול מתנגן. " היי" אמרתי וחייכתי אליו. "מוכנה?" שאל "כן" השבתי. "יופי" חייך. הוא הלך לכיוון מכוניתו ופתח לי את הדלת "תודה אבל אתה לא חייב לעשות את זה " אמרתי. "אני יודע, אבל אני רוצה" אמר וחייך. חייכתי לעצמי הוא התיישב במושב הנהג והתחיל לנסוע ."אל תפחדי, הפעם אני לא אסע כמו מטורף" חייכתי אליו "לא פוחדת " אמרתי. "יופי, כי כבר חשבתי שאת בטראומה מהנהיגה שלי" צחקתי. "אולי תעזוב את זה כבר?" "קשה לי, קשה לי לחשוב שפישלתי איתך" אמר. הוא הסתכל עליי לשנייה ואז החזיר את מבטו לכביש. "תודה שהזמנת אותי" אמרתי. "תודה לך , החמיא לי שהסכמת" אמר. הסמקתי קצת הוא הדליק את הרדיו ברדיו התנגן השיר "אהבה ממבט ראשון" היי! זה השיר שאני הכי אוהבת. "באמת?" שאל והגביר קצת. "זה השיר שאני הכי אוהב" "זה מוזר שאתה אוהב את השיר הזה " אמרתי. "למה?" שאל והרים את גבותיו . "בגלל שהשיר הזה על אהבה ואתה לא מאמין באהבת אמת וכל השטויות האלה" אמרתי. "אלא לא שטויות , השיר הזה ממש טוב, וכל אחד אוהב אותו" אמר בחיוך. כשהגיע הפזמון שנינו שרנו אותו ביחד הרגע הזה היה פשוט קסום!. הוא עצר את המכונית לפני בית מרהיב ומדהים ביופיו ובגודלו הבית היה ענק! הוא היה צבוע כולו בלבן פנינה החלונות היו שקופים והעניקו לבית מראה מנצנץ היה משהו קסום בבית הזה. בכניסה של הבית היו שני עצים שהיתמרו לגובה בצורה של גשר. היו שם מרחבי דשא גדולים באמצע הדשא ניצב לו עץ דובדבן יפיפה במיוחד. הוא חייך כשראה את הבעתי " אחרייך " אמר. ופתח לי את דלת הכניסה. נכנסתי אל הבית ואם חשבתי שהוא יפה מבחוץ אז טעיתי ובגדול. מפני שתוכנו של הבית היה פשוט מהמם עד כדי כך שגרם למראה החיצוני של הבית להראות עלוב ופשוט. כל הקירות היו לבנים. בסלון נצבה ספה מעוגלת ולבנה. במרכז החדר ניצב לו שולחן בצבע שחור. על הקירות היו תלויות תמונות של המשפחה. במטבח היה קיר עשוי אבן. השולחן אוכל היה עשוי מזכוכית שקופה ובאמצע ניצב אגרטל עם פרחים אדומים כדם. "אני אראה לך את החדר שלי" הוא הוביל אותי לגרם מדרגות נאה בקומה השנייה היו ארבעה דלתות הוא הוביל אותי לדלת השנייה, לדלת חדרו. החדר כולו היה צבוע בלבן פנינה בפינת החדר ניצבה לה ארונית קטנה ובתוכה מעל למאה פריטים או יותר. חפצים קטנים, גדולים , עטיפות של כל מיני דברים, תמונות שלא היו נראות לי מהתקופה הזו.. הוא ראה שאני מתבוננת בכל החפצים שהיו שם "כן, לגבי זה יש לי קטע כזה שאני שומר אצלי דברים , הרבה דברים!, אמר וגיחך לעצמו. "אני רואה , אתה אספן בדיוק כמוני" אמרתי וחייכתי אליו .הוא הסתכל עליי ואמר"זה לא הדבר היחיד שמקשר בנינו" "אה לא?" שאלתי. "לא" אמר בקול מעט עצוב. "בואי איתי " אמר. בחדרו הייתה דלת הזזה שקופה בגודל קיר הוא פתח את הדלת , הדלת הובילה לגינה האחורית זה היה החלק הכי קטן בבית היה שם רק ספסל ועץ אחד. התיישבנו בספסל סאם הסתכל עליי במבע עצוב ואמר "יש משהו שאני צריך להגיד לך" "מה?" שאלתי אותו. "אני לא מי שאת חושבת שאני" "מה זאת אומרת?" שאלתי. "אני לא באמת מוסכניק". "אז מה אתה?" "נתחיל מי זה שאני בכלל לא אנושי" "לא אנושי?" הוא לא ענה והסתכל בעייני כדי לראות אם אני נלחצת. "אני מבין שאת מבולבלת כרגע ואני מבטיח לספר לך הכול" שתקתי ונתתי לו להסביר למרות שהתרוצצו לי אלפי שאלות באותו רגע. "אני מצטער שאני מערב אותך בכל זה , אבל אני מוכרח ואת תדעי בעוד רגע למה". "את זוכרת שאמרת לי שאת אוהבת סרטי מדע בדיוני?" הנהנתי. "בסרטי מדע בדיוני יש בדך כלל יצורים בעלי כוחות , נכון?" הנהנתי שוב. "בואי נגיד שחלק מהם אמתיים" פתחתי את עיניי והתכוונתי לדבר אך הוא הרגיע אותי . "לא , בבקשה לנה תני לי לסיים את תביני הכל בסוף , מבטיח." נשמתי עמוק ונתתי לו להמשיך. "אוקיי, אני לא אומר שערפדים וזאבי אדם קיימים. אבל, יש יצורים אחרים שכן קוראים להם מגנים".אמר באטיות. "מגנים?" שאלתי. "כן מתוקה , בבקשה תתני לי לסיים" נשמתי עמוק ושתקתי למרות שהיה לי מלא מה להגיד. "מגנים הם יצורים- אממ נקרא להם אנשים קצת שונים אוקיי? לא יצורים, אולי זה יקל עלייך קצת" "אני בספק" אמרתי. הוא הביט בי בחיוך מתחנן "אוקיי, אוקיי ,תמשיך" אמרתי. "תודה" אמר. "אז האנשים האלה באים לאלו שבאמת צריכים אותם לאלו שמעולם לא חוו אהבה , לאלו שמעולם לא התאהבו בהם. אז אנחנו האנשים השונים גורמים לבני האדם להתאהב בנו בזכות האישות שלנו , הכסף שלנו , היופי שלנו. אנחנו בני הזו המושלמים . אנחנו {האנשים השונים] נמצאים עם בני האם במשך מאה ימים במהלך המאה ימים האלו אנחנו דואגים לבת האנוש שהביאו לנו ופשוט נותנים לה להרגיש את החוויה הזאת של ההתאהבות ולאחר מאה ימים אנחנו עוזבים. והולכים לבת אנוש אחרת שצריכה אותנו. לכל אדם שונה- אני יכול לקרוא לזה מגן או שזה יראה לך מוזר? לפי המבט שלך אני מבין שכן. אני ינסה אולי זה יעזור לך יותר להבין. אז האנשים השונים שבעצם מכונים מגנים נמצאים עם בת זוג. לכל מגן יש בת זוג אחרת. הוא הפשיל את השרוול שלו על זרועו היה עץ עם מלא עלים וורודים. זאת הסיבה שאני תמיד לובש חולצה ארוכת שרוולים. והסתכל עליי ובחן אותי בעיניו לראות אם אני לא מתחרפנת., ואברח מפה בצרחות. , את רואה את העץ הזה פה?" "די קשה לפספס אותו" אמרתי. הוא המשיך יש פה מאה עלים וורדים כל יום שעובר נושר מהעץ עלה נוסף, וכאשר לא יישארו יותר עלים בעץ זה אומר שעברו מאה ימים. ואז אני אצטרך לעבור לבת אנוש אחרת. הוא הפשיל בחזרה את שרוולו. הוא הסתכל עליי ואמר באיטיות "את בת האנוש שהביאו לי". התגובה הראשונה שלי לא הייתה הלם, אלא אכזבה. הוא לא דיבר אתי כי הוא אוהב אותי הוא דבר איתי כי זה התפקיד שלו ואחרי מאה ימים הוא ילך "לשמח" משהיא אחרת. הסתכלתי עליו במשך כמה שניות. הוא חיכה שאגיד משהו וכשראה שבחרתי לשתוק אמר "אני מבין שזה קשה לעכל הכל בבת אחת אבל בבקשה תגידי משהו" ,דברת איתי וגרמת לי להאמין שאתה אוהב אותי ובסוף אני מגלה שעשית את זה כי אמרו לך אתה אפילו לא מחבב אותי! שלא לדבר על לאהוב!" "לא! לנה תקשיבי בבקשה לא סיימתי יש עוד-" "אה יש עוד לא מספיק מה שספרת לי עכשיו יש לזה גם המשך?" אמרתי רגוזה כולי. "אני מבין שאת כועסת יש לך זכות מלאה לכעוס ולשנוא אותי-" "ברור שיש לי!" צעקתי. "את מוכנה לתת לי לסיים?, התחנן. כשראה שלא השתכנעתי אמר כשאסיים להסביר ועדיין לא תרצי להיות איתי אני אבין, אבל קודם תתני לי לסיים" נאנחתי והוא המשיך. "זוכרת את אותו היום במוסך?" "כן" אמרתי. "זוכרת מה קרה כשלחצנו ידיים?" "כן, נזכרתי בזיכרון הכי שמח שלי, אמרתי. "בדיוק" אמר. בהתחלה חשבתי שאת בת אנוש רגילה, שאני יהיה איתך מאה ימים ואז יעזוב אותך ואעבור לבת אנוש אחרת. אבל אז כשלחצנו ידיים והצלחתי להראות לך את הזיכרון הכי שמח שלך , בעצם זה חיבר בנינו .וכשיעברו המאה ימים האלו אני אצטרך לעזוב אותך , אבל יהיה לי קשה כי, אני אוהב אותך. הייתה בהלם מזל שהקשבתי עד הסוף ולא ברחתי משם אחריי זה לא הייתי יודעת את כל זה! "אז כשייגמרו המאה ימים האלה, תישאר אתי ,אמרתי. "אני לא יכול" אמר. "למה לא?" שאלתי. כי כשיעברו מאה ימים אני לא אזכור אותך, כשיעברו מאה ימים אני לא אדע מי את"
תגובות (0)