עולם אחר פרק 14

שם, באחת הסמטאות.
שם הוא רוצה להיפגש איתי.
זהו אולי המקום האחרון שאמצא בו.

אני צועדת לאורך הסמטה, אנשים חולפים על פניי הלוך ושוב ממהרים לעוד יום בעבודה . אנשים אחרים צעירים יותר, יושבים ליד בית קפה ומדברים בניהם. השמש בשמים, היא שמש חורפית לא מחממת ובקושי מאירה אך היא נמצאת שם.
אני לא יודעת למה אני עושה את זה.
למה הסכמתי להיפגש אתו.
אני לא יודעת להסביר את זה, משהו בתוכי פשוט רוצה לצעוק שאני מכירה אותו הוא לא זר…
אבל החשש ממשיך להתגבר אצלי. מי זה..?
אני ממשיכה ללכת עד שלפתע אני מצליחה לקלוט בעיני דמות נשענת על הקיר.
אני מהססת- מתלבטת אם לברוח אני צועדת צעד אחד לאחור כשהוא שם לב אליי ומתקרב לעברי.
הוא ממשיך לצעוד לעברי -ואני ממשיכה להתרחק.
הוא נעצר.
נעצרתי גם אני.
"למה עצרת..?" שאלתי חושדת .
"את מפחדת, זה לא ילך ככה"
צחקתי בלגלוג מנסה להראות גיבורה. "אני לא מפחדת" אמרתי וצעדתי צעד אחד קדימה כמעט ומעדתי ניסיתי לייצב את עצמי מבלי שישים לב.
"כן.." צחק. "אני רואה"
יהיה לי קשה לעבוד עליו. אני מקווה שזה יקרה מהר, שאני לא ארגיש.
השתעלתי.
"הסיגריה שלי מפריעה לך?" שאל
"כן, היא חונקת אותי".
שמעתי אותו ממלמל משהו בלתי מובן
"סליחה מה?"
"זה פשוט מדהים.. את לא השתנית, אני לעומת זאת.."
"מה?"
"כלום, לא משנה אמר ודרך על הסיגריה בנעלו. נעלו הייתה שחורה וגבוהה כמו של אדם שמאזין למוזיקת רוק.
גיחכתי.
"הנעליים שלי מצחיקות אותך?"
לא עניתי.
אז שפשפתי את עייני מיכוון שבמשך הרגעים הספורים שדיברנו לא הייתי מודעת לדמותו. הוא עמד בחושך בעומק הסמטה. עייני התאמצו בניסיון לגלות משהו אך לשווא. דיברנו כשמרחיקים בינינו כמה מטרים.
"אני עדין מצחיק אותך"? שאל והתקרב אליי הוא עמד במרחק של שניי צעדים מימני. ודמותו נחשפה מולי.
לא צחקתי עוד.
לא פחדתי עוד.
רציתי לחבק אותו.
זה היה קייל. חבר הילדות שלי שנעלם לפני כמה שנים כשהייתי קטנה, בת שבע. מאז לא ראיתי אותו יותר. היינו בלתי נפרדים.
הוא לא חייך כשראה את ההבעה שלי. היה לו מבט עצוב.
קייל, בעל השיער הבלונדיני האסוף לתסרוקת אסופה ועניים כחולות צלולות כשל האוקיינוסים הוא היה לבוש בז'קט ירוק בהיר ששרווליו מגיעים לו עד המרפקים ובגדים שחורים מתחת .
"אז מה.. התגעגעת אליי?"
"בלתי אפשרי…, אתה נעלמת..".
הוא טמן את שפתיו באגרופו והתבונן בי
"איפה היית כל הזמן הזה??" שאלתי מבוהלת כולי.
"תפסיקי לדאוג , זה לא משנה עכשיו"
"לי זה משנה!" התעקשתי.
"הוא הסיט קצוות שיער מפניי וחייך אליי היה לו חיוך מתוק . "זה לא בריא לדאוג, זה עושה קמטים"
רציתי לזרוק עליו משהו או פשוט להסתובב וללכת משם.
"לא , לא חכי" אמר.
"לא רוצה " "נעלמת לפני שנים, השארת אותי לבד… היינו החברים הכי טובים.. עכשיו אתה מופיע – מה חשבת שיקרה בדיוק?"
"את טועה" אמר. "דאגתי שלא תיהיי לבד אף פעם"
"התכוונתי לענות אך הוא קטע אותי. הוא היה חסר סבלני אך כריזמטי ברמה מדהימה כמו שזכרתי אותו.
"אני קודם" אמר לי בקול סוחף.
זוכרת שלפני כמה זמן טיילת ביער בלוויית החתול שלי , הוא הוביל אותך לעץ – זוכרת מה היה שם?,"
קפאתי.
היה שם תליון, תליון מזהב היה חרוטות עליו המילים BF"F .
"מה לעזא-?"
"התכוונתי להביא לך אותו לפני שנפרדתי אבל התלבטתי- חשבתי שעדיף שלא -שיהיה לך יותר קל אבל לפני כמה ימים החלטתי להחזיר לך אותו הוא שלך, את יודעת".
"אבל-" מחיתי.
"חכי זה לא הכול" אמר. "זוכרת את החלומות הקטנים שלך בלילה?"
שתקתי.
"רוצה לספר לי עליהם?" שאל.
"אתה בטח כבר יודע" גלגלתי עיניים ,חושדת.
הוא חייך. "זה הייתי אני". דאגתי להופיע בחלומות שלך התליון הזה דאג לכך" אמר . הוא הוציא מכיסו תוך כדי שדיבר חפץ מוזהב. זה היה התליון. הוא זרק אותו לעברי.
"סיימת.?" שאלתי.
"לא, הייתי קורא את הבלוג שלך כל יום" הייתי לומד להכיר אותך מחדש .
"היית מאוד בודדה" אמר במבט עצוב כשהתחלף לכועס כשאמר
"הבן האלמוות ה- " הוא נעצר . לא הצליח למצוא ביטוי מספיק חריף שיבטא את כעסו. " ארר אמר ובעט בפח אשפה שהיה בצד"
"הוא גרם לך לסבול, לא עשה אותך מאושרת"
"הוא ישלם על זה".
"אתה טועה, הוא דאג לי גרם לי להתאהב שוב".
"את צוחקת עליי נכון?" שאל והביט בי בעניים קרועות לרווחה.
"מה לגבי בעיית הזיכרון הקטנה שלו, מה יקרה כשהסתיימו להן מאה הימים המתוקות והרומנטיות שלך עם ג'אם אה?"
"סאם" תיקנתי אותו.
"לא אכפת לי" אמר והבריח חתול שעבר לידו.
"איך אתה יודע על זה.?" שאלתי.
"או אה אני יודע על הרבה דברים… דברים נוראים שלא דמיינת אפילו"
"אין לך זכות לדבר עליו אתה עזבת"
"אה כן?" "את יודעת למה עזבתי?"
"לא.."
"עזבתי כי אני לא כמו כל האנשים. יש לי יכולת מיוחדת לשכנע אנשים לעשות כרצוני כל דבר שרק ארצה"
"תמיד ידעתי שאתה כריזמט" אמרתי.
"לא ברמה כזאת, זה התגבר אצלי כשגדלתי. הייתי חייב לעזוב לא הייתי רוצה לפגוע בך, לשכנע אותך לעשות דברים שאת לא רוצה,
"והייתי יכול לעשות את זה"
"אני עדין יכול" אמר והסתכל עליי לראות איזה רושם יעשו דבריו.
"עם השנים למדתי לשלוט בזה ולהשתמש בזה כשאני רוצה וצריך, לא כל הזמן את מבינה?"
"למה כל האנשים שסביבי לא יכולים להיות בני אדם רגילים?"
"כן אה?" זה בטח נחמד להיות רגיל.
"אבל זה גם משחק לטובתי" אמר וקרץ לי.
מכונית אפורה חצתה בסערה את הסמטה. האדם שיצא ממנה היה מהיר בצורה בלתי רגילה, הוא נעמד ליידי. "תתרחק מימנה" אמר סאם ודחף אותי מאחוריו כדי להגן עליי.
קייל צחק. "אל תדאג אני לא אפגע בה אני לעולם לא אהיה כמוך" אמר והסתובב כדי לצאת מהסמטה.
סאם התנפל על קייל בנסיון להדוף אותו אל הקיר . קייל היה חזק הוא הצליח למנוע מסאם לשבור את גולגלתו . הוא צחק על הנסיון הכושל שלו. "אני אדאג לה" אמר סאם. "לא אעזוב אותה". "לא לימדו אותך שזה לא מנומס להתקיף מישהו מאחורי הגב?" התגרה בו קייל. והכניס לו בעיטה בצלעות. "שלא תעז להגיד את זה שוב! התעצבן קייל . " אני דאגתי לה גם כשעזבתי ,דאגתי שתיהיה מוגנת- אתה הורג אותה! אתה יודע טוב מאוד שתשכח אותה בקרוב- אל תכאיב לה ותתרחק מימנה" אמר קייל וירק לעברו.
" תפסיקי לרעוד" אמר קייל והתקרב אליי. ישבתי בפינה מזועזעת כולי. במשך הדקות שחלפו צעקתי לעברם שיפסיקו אך הם התעלמו מדבריי. הוא ניסה להניח עליי את הז'קט שלו אך ניסיתי להתנגד .
"אל תהיה עקשנית" אמר וגלגל עיניים.
הפסקתי להתנגד והבטתי בו.
קייל, החבר הכי טוב שלי חזר סוף סוף. כל כך התגעגעתי אליו לחיוך שלו למגע, אבל הוא נאבק באדם שאני אוהבת, הוא גורם לו לסבול מכאבים על הרצפה..
הוא הניח עליי את הז'קט והכופף אליי. הוא לחש לי באוזן "אני לא אלך לשום מקום הפעם"
הוא התרומם. הסתובב- לא הסתכל לאחור, ויצא מהסמטה.