עולם אחר פרק 11

מייק התקרב מעט אל השולחן.
הוא שתק.
הוא התבונן בי במבט ממוקד. מתלבט איך להגיד לי את זה, הייתי יכולה לראות את זה לפי האופן שבו הוא הסתכל עלי.
"טוב. תקשיבי, זה לא סוד.. שכבר הרבה זמן אבא בחובות"
הוא שתק. חיכה שאגיד משהו , וכשראה שבחרתי לשתוק- המשיך.
"בהתחלה לא הקדשנו לזה הרבה ענין , חשבנו שזה יעבור, שנצליח לשלם אותם עד שייעלמו."
"אבל זה לא היה ככה."
הוא עצר.
"ככל שחלף הזמן, החובות הצטברו ונהיו גדולים יותר ודיי היה קשה להשתלט עליהם."
הוא הפסיק.
"אז מה שאתה בעצם אומר זה ש-?" חיכיתי שימשיך.
"אם לא נשלם את החובות בזמן המסעדה תיסגר"
"יש לנו תקווה להציל את המסעדה. אני ואבא, תכננו לקיים יריד שכל ההכנסות שלו ילכו למען הצלת המסעדה" הוא נאנח ואז העלה על פניו חיוך קטן "נקווה שזה יעזור" אמר.
"נקווה"
***
שבועיים עברו מאז הבשורה של מייק. אבא שלי, צ'רלי השתחרר באותו יום שהגיע.
ומה עשינו אז?
ישבנו כל היום וחשבנו ,תכננו והתקשרנו לכל מיני אנשים כדי לוודא שהיריד יצליח. אני ומייק הלכנו לבית דפוס והדפסנו מודעות המבשרות על פתיחתו של היריד.
התפצלנו- מייק חילק בצד אחד של העיירה. ואני בצד האחר.
זה היה יום קייצי. התחלתי להרגיש כמו בחלום. שאני הולכת, הולכת והולכת אבל לא מתקדמת לשום מקום, אלא רק מתרחקת מהיעד שאליו רציתי להגיע.
"אני חושבת שכדאי שאולי תצאי להפסקה קטנה" חייכה אלי אישה נמוכת קומה בחביבות.
"שלום גברת גרטל"
"שלום ילדתי, אפשר להציע לך כוס לימונדה מרעננת?"
"אני אשמח" השבתי. התקרבתי אל דוכן הלימונדה שהקימה והושטתי את ידי לעבר הכוס עם המשקה המוזהב שהיה הכי קרוב אליי. ולגמתי ממנו לגימה ארוכה וקרה.
גברת גרטל הייתה אישה מבוגרת בעלת שיער מתולתל קצר בצבע ג'ינג'י . היא תמיד הייתה חובשת כובע רחב שוליים וחולצות עם הדפסים צבעוניים , דיי ילדותיים . היא הייתה מוכרת בזכות המאפים הטעימים שלה ואלפי הצמידים והמחרוזות שהייתה עונדת.
"מדוע את נמצאת בחוץ ביום שרבי כל כך?"
"אנחנו מקימים יריד, אני ומשפחתי. בשביל להציל את המסעדה של אבי מסגירה"
"רעיון נחמד, אני יכולה לראות?" שאלה והושיטה ידה אל העלון.
"כמובן".
היא הרכיבה את משקפיה וסרקה את העלון. היא סיימה לקרוא והישירה את מבטה אליי.
"אני יוכל לעזור לכם, נוכל למכור את הריבות הביתיות שאני מכינה" אמרה בחיוך של דבש. "זה יהיה מעולה, נשמח שתעזרי "
היא צחקה בחביבות- "אז נתראה"
"נתראה" אמרתי והלכתי לכיוון בייתי.
***
כשהגעתי לשער בייתי פתחתי את תיבת הדואר שהייתה בחצר. עיינתי במכתבים- חשבונות, מכתב למייק, עוד חשבונות, מכתב מהסיפריה, וזהו.
עיקמתי את הפה וסגרתי את התיבה.
כל יום אני בודקת אם סאם הניח שם את ההזמנה לנשף אבל כל יום אני בודקת ומגלה שלא מחכה שם שום הזמנה בשבילי. אולי הוא שכח? או שאולי הוא התחרט ועכשיו הוא לא רוצה להזמין אותי? הוא מתחמק. עובדה, לא שמעתי ממנו במשך שבועיים.
נכנסתי והנחתי את המכתבים על השולחן. עליתי במדרגות לחדרי סרקתי אותו. לא, סאם לא הניח שם הזמנה. נכנסתי לחדר האמבטיה שהיה בתוך חדרי הגדול והמרווח והתקלחתי בזרם קר ומרענן.
לא היה לי מושג שבאותו זמן, במקום אחר ,נבצר מסאם להביא לי את ההזמנה.
הוא מנסה להיאבק ,מנסה לקום.
אך ללא הצלחה.
עד שפתאום הפסיק להילחם, נכנע לכאב וצנח על הקרקע.

המחשבה האחרונה שלו הייתה אני.