עוד מעט נתקרב

זה לא עוד סיפור אהבה, כי אין אהבה פה. אני לא מסוגלת לזה. זה סיפור על שני ילדים אבודים שבמקרה מצאו זה את זה, והתחברו על בסיס האהבה המשותפת שלהם. לאלכוהול כמובן.
זה בכלל התחיל שנפגשתי עם אייל בערב בבית שלו. כבר התרגלתי לשיחות המשותפות שלנו, לשיגעון שבינינו, ולאופן שבו אנחנו מסתכלים אחד על השני.
נשמע צלצול פלאפון של אייל והוא ענה. "שומע אחי? יש ישיבה אצל גיל. אתה מגיע?" נשמע מהצד השני של השיחה. "לא שמע אני פה עם אופיר ולא נעים לי לעזוב אותה ככה.." אייל אמר בנימה מתנצלת. "נו אז מה הבעיה? תביא אותה איתך. אני מת לפגוש אותה אחרי איך שאתה מדבר עליה". אייל שם את היד על הטלפון ולחש אם אני רוצה להצטרף. "שאני אגיד לא לאלכוהול?" לחשתי חזרה, מחייכת. "טוב סבבה אחי, ניפגש אצל גיל".
כשנפגשנו עם החברים שלו נערכה היכרות מסוימת ביני לבין כולם ומי שצד את מבטי היה עומר. היו לו עיניים כחולות ושיער שחור, קוביות בבטן וזיפים, אבל מה שבאמת גרם לי לשים לב אליו זה החיוך שלו שמיד הבנתי שמסתיר הרבה מתחת לפני השטח. אחרי לא מעט משחקי שתייה הסחרחורת מהאלכוהול הגיעה, ואיתה אופיר המשוחררת שהתגעגעתי אליה קצת יותר מדי.
לאט לאט אני ועומר התקרבנו אבל לא מתוך אהבה. איכשהו כשהיינו מדברים הסחרחורת הייתה נעלמת. או שהעולם פשוט הפסיק להסתובב לרגע. השעה נהייתה יותר ויותר מאוחרת, אבל זה לא הפריע לנו להמשיך בשלנו. גמרנו את כל הוודקה ושיחקנו עם הבקבוק אמת או חובה.
"אוקיי אור. אמת שאת מעשנת הכי הרבה מכולם פה?" "מה פתאום עומר מעשן הכי הרבה" ענתה. פעם שנאתי אנשים שמעשנים והיום זה כבר לא מזיז לי מה אנשים מעשנים, כמה או למה. אני חושבת שזה שלב בהתבגרות שכל אחד עובר- להיות פתוח גם לדברים שאתה פחות מקבל.
אור סובבה את הבקבוק והפייה הצביעה עליי. בחרתי בחובה כי אני לא מוכנה שאנשים יידעו עליי דברים. "חובה עלייך לנשק את עומר". אפילו לא התנגדתי. היו לו שפתיים עבות וריח טוב שרק גרמו לי לרצות לנשק אותו עוד. אחרי עוד כמעט שעה של משחק שכללו וידויים מרעישים וחובות מוזרים הגיע הזמן ללכת הביתה. אייל שתה יותר מדי והאמת שגם אני. כשחושבים על זה, אף אחד מאיתנו לא היה אפילו קרוב לצלול. אני ועומר ליווינו את אייל הביתה כשהוא מדבר שטויות בלי סוף, ובתוך תוכי כעסתי עליו שהוא הגיע למצב כזה של שכרות. אבל זה לא שאני במצב יותר טוב.
אחרי שליווינו את אייל הביתה עומר שאל אותי מתי האוטובוס שלי מגיע. "אוי שיט נגמרו האוטובוסים מזמן" "טוב את מוזמנת אליי עד שיתחילו האוטובוסים של הבוקר" אמר. תהיתי עד כמה זה חכם ללכת לבית של מישהו כששנינו שיכורים, אבל אם להגיד את האמת הייתי מטושטשת מדי בשביל להחליט.
הגענו לחדר שלו ומיד שמתי לב לגיטרה ולאורגן שהיו שם. "לא ידעתי שאתה טיפוס שמנגן" פלטתי כמעט מבלי לחשוב. "כן רוצה שאני אנגן לך קצת?" הנהנתי בהסכמה. הוא שר לי שיר אהבה. למרלבורו אדום. צחקנו שנינו ודיברנו על הא ועל דא ואני חשבתי לעצמי שזה ככל הניראה הדבר הכי פחות חכם שעשיתי בכל החיים שלי.
התחלנו להיפתח אחד לשני ולאט לאט הבנתי כמה הוא הסתיר מאחורי החיוך שלו. עם כמה בעיות הוא נאלץ להתמודד בחיים שלו. איך שהוא הגענו לדבר על חברה שלו לשעבר, שמסתבר שבגדה בו. "זה קרה לפני יותר משנה ועדיין יש בי משהו שרוצה לחזור אליה". הסתכלתי עליו, ספק מבינה אותו ספק מרחמת עליו. באותו רגע הבנתי עד כמה הוא אבוד. "אבל זה לא חשוב עכשיו" אמר. הוא שם את היד שלו מתחת לסנטר שלי ונישק אותי. איזה מין זונה אני. לא הבנתי איך לא קמתי והלכתי באותו רגע שהבנתי שיש לו רגשות למישהי אחרת. נישקתי אותו בחזרה ונגררנו למיטה. לא קיימנו יחסי מין, גם לא התאהבנו. רק אלוהים יודע למה המשכנו להתנשק. הרי ברור ששום תועלת לא תצמח מזה.
שכבנו במיטה מחובקים מתחת לשמיכה ודיברנו. ברקע מתנגנים שירים על כמה שהקרח לא נמס כאן, על זה שאנחנו דור מזוין. ליטפנו אחד את השני, ניחמנו אחד את השני. היינו כל כך קרובים, ועם זאת כל כך רחוקים. אי שם מתחת לשמיכה שלו הדברים היו פשוטים.
ידענו שהתקווה שנתנו אחד לשני תיעלם בקרוב עם החושך של הלילה, ובכל זאת נצמדנו זה לזה והמשכנו להתנשק בלהט כאילו אלוהים בעצמו לא יפריד אותנו.
אבל הוא הפריד.
הבוקר עלה ואיתו נשטף כל זכר ללילה שהעברנו. חזרנו לשגרה שלנו, שבה אנחנו לא יותר מסתם ילדים אבודים שמחפשים דרך להתמודד עם החיים. הוא ליווה אותי לתחנת אוטובוס וכשהוא הגיע התנשקנו בפעם האחרונה. כן בהחלט לא נשאר זכר ללילה שלנו.
עליתי על האוטובוס של הבוקר כשאני ספוגה בריח שלו. ריח נעים כזה של אקס מהול בטבק. באותו רגע חשבתי לעצמי שאולי באמת אני זונה.
זונה של קירבה.