עוד זיכרון – פרק 13

פרק 13- אני לא אוהבת אותו

-נ.מ אבישג-
אני מתעוררת ומסתכלת מסביבי.
אני לא נמצאת במיטה שלי.
ידיים עוטופות את הבטן שלי אבל הן לא הידיים של רותם.
אני מסתכלת על מי ששוכב לצידי ואני רואה אותו.
זה לא יכול להיות. לא בגדתי ברותם.
מה עשיתי לעזאזל?
אני מורידה ממני את הידיים של אריאל באיטיות ורק מתפללת שהוא לא יתעורר.
אני מרימה מעליי את השמיכה ויוצאת מהמיטה, מחפשת את תחתוני התחרה שלי ברחבי החדר.
לפתע אני שומעת רעש מהכיוון המיטה, אריאל מסתובב ועכשיו הוא עם הפנים אלי כשעיניו עדיין עצומות.
אלוהים, הוא כל כך יפה, גם כשהוא ישן.
מטומטמת, את מגלה שבגדת ברותם ומה שמעניין אותך זה כמה אריאל יפה?
אני מנערת את ראשי וממשיכה לחפש את התחתונים שלי. לבסוף אני מוצאת אותם וגם את החזייה. אני לובשת אותם במהירות ועכשיו מתחילים החיפושים אחר המכנס והחולצה שגם הם נעלמו.
"מה את מחפשת?" אני שומעת קול מחוספס בזמן שאני מתכופפת ומסתכלת מתחת לשולחן הקטן שמונח בצד החדר.
אני קופצת מבהלה, ומיד מסתובבת.
"החולצה וג'ינס שלי, אני לא מוצאת אותם." אני אומרת בקול שקט ומסתירה את הגוף שלי מפניו.
אני מרגישה לא בנוח להיות חשופה לידו.
"אני לא זוכר אותך מהבנות האלה, אבישג." הוא אומר ברצינות ומשפשף את עיניו בעוד הוא מסתכל עלי.
כניראה שהגוף שלי ממש לא מעניין אותו כי הוא מסתכל בעיני.
"איזה בנות?" אני ממלמלת.
"אלה ששוכבות עם מישהו ובורחות בבוקר שאחרי." הוא אומר בברור וקם מהמיטה.
"לא באמת ציפית שאני אשאר נכון?" אני שואלת ואפילו לא חושבת על מה אני אומרת, המשפט יוצא באוטומטיות מפי.
הוא הולך לארון שלו שבקצה השני של חדר השינה ומוציא ממנו חולצה שחורה, זורק אותה לכיווני.
"לא ציפיתי," הוא אומר בקול בטוח. "אבל חשבתי על זה."
אני לא מבינה אותו.
אני בגדתי ברותם והוא פאקינג בגד בשי-לי.
אין לזה שום משמעות בשבילו? הוא לא אוהב את שי-לי שזה כל-כך לא מזיז לו?
"אתה צוחק, נכון?" אני מגחחת ושמה מעליי את החולצה, שמתבררת שהיא שלו ונראת עלי כמו שמלה קצרצרה.
"לא, אבישג, אני לא צוחק." הוא מסתובב ומסתכל עלי.
"אם אתה לא צוחק, אתה פשוט מטורף." אני מסננת לעברו ופונה לחפש את הג'ינס שלי בחדר.
הוא לא נורמלי אם הוא חושב שמה שהיה בנינו אתמול היה אמיתי.
זאת הייתה מעידה חד-פעמית. טעות של רגע, של רגש שהיה קבור אצלי בלב כל-כך הרבה שנים והציף אותי שלא יכולתי לשלוט בו.
לפתע אני מרגישה מגע קר תופס ונוגע בידי, בשניה אני נעמדת מול העיניים הירוקות ששולטות בי.
"את חושבת שזה מה שחסר לי? אותך בחיים שלי? לקח לי שנתיים שלמות, אבישג, שנתיים לחזור למה שהייתי לפניך." הוא אומר ומדגיש את המילה 'שנתיים'.
"אני יודעת, אריאל, אתה לא מפסיק להזכיר לי את זה בכל רגע נתון." אני אומרת בקול חזק וברור ודוחפת אותו ממני.
אני לא רוצה קשר אליו. לא פיזי או רגשי.
למה שהיה בנינו אתמול אין חשיבות. אני אוהבת את רותם, לא את אריאל.
"השתנית," אני שומעת את הצעדים המתרחקים שלו מאחוריי. "ולא לטובה."
"אני לא השתנתי, אני התבגרתי. יש הבדל." אני מרימה את קולי ומסתכלת עליו.
איך פעם הוא מילא את כל העולם שלי והיום אני לא יכולה להיות לידו?
"איפה אבישג שלא היה אכפת לה מה חושבים עליה? שסיכנה הכל בשביל אהבה? שבחרה בי על-פני אור?" הוא מרים את קולו גם.
את המשפט הזה אני פשוט לא יכולה לשמוע.
הוא מגזים.
"אל תדבר עליו. אתה יודע שהכל התחיל מטעות שאתה עשית." אני צועקת והקול שלי רועד ונשמע שבור, דמעה קטנה עולה בזווית העין שלי. "אם לא היית משקר לי כל הזמן הזה, תאמין לי שמהתחלה הייתי שומרת ממך מרחק."
"אז זה העיניין? השקר הקטן הזה?" הוא שואל ואני רואה במבטו שהוא באמת לא מבין.
"זה לא שקר קטן! אתה לא יודע מה זה שלוש שנים שלמות שבכל פעם שאני מסתכלת עלייך אני רואה אותו! בכל פעם שאני מנשקת אותך אני מדמיינת שהוא כועס שברחתי עם הבן-דוד שלו! אתה לא יודע מה ההרגשה להמשיך הלאה עם קרוב משפחה של הבן-אדם שכל העולם שלי סבב רק סביבו!" אני צורחת, בוכה וקורסת על הרצפה.
אני רואה במטושטש את המבט שלו, כי כל העיניים שלי מלאות בדמעות. הוא מבין שהוא נגע בנקודה שהוא לא היה אמור לדבר עליה, כי הוא מתרכך. אף פעם לא פתחנו את הנושא הזה ובאמת דיברנו עליו.
"אני מצטער." הוא מדבר בשקט וצועד צעד לעברי.
אני לא רוצה שהוא התקרב אליי, אבל בכל זאת נותנת לזה לקרות.
"אני לא יכול להעביר את מה שקרה בנינו אתמול כאילו כלום לא קרה," הוא ממלמל ונוגע בכף ידי, קורס לפני ויושב לידי. "תאמיני לי שאני לא ארצה לחזור לחיות בעבר, איתך. אבל החיים מפתיעים, את רואה? אני מודה, אני רוצה אותך עכשיו בחיים שלי. וזה לא בתור ידיד-"
"אני לא אוהבת אותך. תבין את זה כבר." אני קוטעת אותו וצועקת שוב, שומטת את ידי מידו במהירות ועוד דמעה יורדת במורד הלחי שלי. "יש לי את רותם, ולך יש את שי-לי. אלוהים, אני מתחתנת בעוד חודש, אריאל! מה שקרה אתמול היה פשוט טעות, אז תפסיק לחשוב שאני אפול בקסם שבעיניים שלך שוב."
"טעות?" הוא שואל, קצת מופתע. "טוב לדעת."
"מה חשבת, שבאמת אחרי הכל אנחנו נהיה ביחד?" אני שואלת כי אני בכנות לא יודעת את התשובה.
מה עבר לו בראש לעזאזל?
"את יודעת, יש משהו שאני לא מבין." הוא צוחק וקם מהרצפה. "איך אחרי כל מה שעשית לי, עדיין זה אני שעומד לפנייך ומתחנן להזדמנות שנייה."
הוא מתיישב על המיטה ואני קמה מהרצפה, נצמדת לקיר ועוצמת עיניים. אמרנו כל כך הרבה דברים כואבים ועכשיו כל המילים האלה עוברות לי בראש.
"ואת יודעת מה? אני לא מאמין לך." אני שומעת שוב את קולו הבטוח שהולך ומתקרב, אני פוקחת את עיניי ומגלה שהוא קם מהמיטה ועוד שניה יגיע אליי. "אני לא יכול להאמין שכלום ממה שקרה אתמול, לא עשה לך משהו."
"אל תאמין, אוקיי? אני לא צריכה את האמונה שלך בשביל לדעת בעצמי מה נכון ומה לא." אני מסננת.
אריאל מצמיד אותי לקיר ומסתכל לי בעיניים. נשימותיו עלי מעבירות בי צמרמורת, ואני נזכרת בכל פרט קטן שקרה כאן אתמול בלילה.
"את יכולה להגיד את זה שוב כשאת מסתכלת לי בעיניים?" הוא שואל וחודר את עיני ברצינות שלו.
אני בולעת את רוקי ואומרת באיטיות, מדגישה כל מילה- "אני. לא. אוהבת. אותך."
הוא מתנתק ממני במהירות וצונח על המיטה.
אני לא אוהבת אותו. אני לא אוהבת אותו. אני לא אוהבת אותו. אני לא אוהבת אותו. לא משנה כמה פעמים אני אגיד את ארבעת המילים האלה, אני לא אוכל להאמין בהן.
תמיד ישאר לי איזשהו חלק ממנו, אצלי בלב. והיום החלק הזה פשוט ממלא את כל ליבי ולא מוכן לשחרר אותו.
"לכי למיליארדר שלך שאת כל כך אוהבת, עופי מכאן." הוא צועק ומצביע על הדלת.
"א-אני…" אני מגמגמת בקול סדוק, הוא… מעיף אותי?
"עופי!" הוא צועק ובמבט שלו אני יכולה לראות שהוא לא מסוגל להסתכל עליי.
אני מזהה את הג'ינס הכחול שלי בפינת החדר, ליד המיטה.
אני הולכת במהירות ומרימה אותו מהרצפה, יוצאת למטבח, שם החולצה שלי נמצאת.
אני מתלבשת מהר, לא חושבת על כלום, אבל הדמעות לא מפסיקות לצאת.
אני לוקחת את התיק שלי ולפני שאני יוצאת אני עומדת מול חדר השינה, מסתכלת על הבן-אדם היחידי שהיה לצידי בזמנים הכי קשים.
"אל תשכח לספר על-זה לשי-לי, כן?" אני שואלת, מסתובבת ויוצאת דרך הדלת האפורה.

אני מגיעה לבית במונית, כי נסענו ברכב של אריאל.
"תודה." אני מודה לנהג ומושיטה לו שטר של חמישים, הוא מהנהן ואחרי שניה מחזיר לי עודף.
אני יוצאת מהמונית ומתקדמת לעבר הבית, לא הייתי כאן יום שלם. בדרך חזרה ראיתי שרותם, מישל והודיה התקשרו ושלחו הודעות בלי סוף. העדפתי לא לחזור לרותם, כי לא היה לי תירוץ טוב ללמה לא חזרתי לבית. החלטתי לספר לו את האמת, כי באמת שלבן-אדם הזה לא מגיע לסבול.
אני לוקחת נשימה ארוכה ועמוקה ודופקת על דלת הבית המוכר.
"רגע," אני שומעת מהצד השני של הדלת. אחרי כמה דקות הוא פותח ומסתכל עליי.
"איפה היית?" הוא שואל ומבטו מופתע.
"אני… אנחנו צריכים לדבר." אני אומרת במהירות.
"אוקיי," הוא אומר ומאפשר לי להיכנס. "רק אל תגידי שאת עוזבת אותי." מגחכך.
לא, אני לא עוזבת אותו… אבל אחרי מה שישמע, כניראה שהוא יעזוב אותי.