עוברים דירה פרק 9

~נקודת מבט ג'ואן~
"And God knows I'm not dying, but I bleed now.
And God know it's the only way to heal now.
With all the blood I lost with you.
It drowns the love I thought I knew"
אני הבנתי את המשמעות של המילים, למרות שאותן עצמן לא כל כך הבנתי. והמשמעות הבאת, ובכלל הלחן והמנגינה, נסכו בי תקווה, שהכל יהיה בסדר. השיר "my blood", מאז מעולם היה השיר האהוב עליי.
"מה את שומעת?"
בתוך השמש המסנוורת אני מגלה זוג עיניים שחורות יפהפיות מביטות בי. הוא מתיישב לידי, ורק אז אני מבינה שאני בוהה בעיניו, אבל לא מפסיקה. "מה את שומעת?", קולו נשמע קודר וכל כך קרוב ומוכר, אבל יחד עם גם כל כך רחוק וזר. "My Blood", אני אומרת, משפילה את מבטי ומפסיקה את המוזיקה. אני מרגישה במבטו של פיטר נעוץ בי, ושוב מרימה את מבטי אליו, אל עיניו. הוא לא מביט בי עכשיו. הוא מביט במשהו אחר. הוא מסתכל על זרועותיי החשופות. אני מיד דואגת להוריד את שרוולי הסוודר השחור שלי, כדי שלא יראה כלום, ושמה את הכובע של הסוודר על ראשי, שלא יראה את פניי. הוא לא שואל כלום, למרות שאני רואה בעיניו ניצוץ של תימהון וסקרנות. אני מנסה לשבור את הקרח, "ניסית לדבר עם ליאו? אף אחד לא ראה אותו בשלושה ימים האחרונים". הוא משפיל את מבטו, מבין שלא לנסות אפילו לבדוק את ידי שוב, "ניסיתי להתקשר אליו, אבל הוא לא עונה. ממש קשה לו, כנראה". אני משפילה את מבטי, "כנראה". ואז שוב משתררת שתיקה, כל אחד שקוע במחשבות שלו. לבסוף אני חושבת לומר משהו, ומרימה את ראשי כדי לדבר, ורואה שגם הוא בדיוק התכוון. אני סוגרת את פי וכך גם הוא. אבל אחרי כמה שניות, בלי לחשוב, אני פולטת, "אני פוחדת". אני ישר סוגרת את פי, בתקווה שלא יצאו לי עוד פליטות פה כאלו. הוא מקמט את מצחו, "ממה?". טוב, כבר אמרתי את זה, מאוחר מדי בשבילי. אז אני אומרת, "שעוד משהו יקרה לגרייס. שליאו ינסה לעשות משהו לעצמו". שאתה תלך מפה. שתשאיר אותי לבד. כך אני מוסיפה במחשבותיי, לא מאמינה למה שחשבתי עליו.
עיניו מביטות הצידה, למטה, נראות כאילו בעולם אחר, ואז הוא חוזר למציאות. הוא מסתכל עלי בחיוך צדדי, מניח את ידו על כתפיי, ואומר, "ג'ואן ג'ונסון…", בהתחלה זה נשמע כאילו הוא רוצה לומר משהו אחר, אבל הוא ממשיך, "הכל יהיה בסדר", אבל אני רואה את קימוט הגבות הקטן שלו. הוא יודע שהוא משקר. והוא מתבייש בזה. אני שוקלת אם להניח את ראשי על חזהו ולהתייפח, אבל אז הוא קם, ממלמל משהו לא ברור, ומתחיל ללכת משם, בעוד שורה אחת מתנגנת בראשי, שורה שאני מרגישה שהיא כל כך נכונה, "It drowns the love I thought I knew".
~נקודת מבט ליאו~
אני מרגיש נשיקה חלשה לחיי, ומסובב את ראשי בתדהמה, גרייס מחייכת, דמעות קטנות מופיעות על עיניה, בתוך העיניים שכל כך השתוקקתי לראות פתוחות שוב בשלושה ימים האחרונים. היא צוחקת צחוק קטן, ואז משתעלת בכאב. אני מרגיש שחיי שוב חוזרים לעצמם, נבנים שוב מחדש. אני מחייך חיוך כל כך רחב, ששרירי הלחיים שלי כואבים. הצבע חוזר לפניה, ולחייה נהיות סמוקות. היא ממלמלת משהו בכל צרוד, ואני צריך להתאמץ כדי לשמוע אותה, "אתה בסדר? אתה קצת חיוור…". אני צוחק ואומר, "אני חיוור, ואת מצאת את עצמך בבית החולים". היא שותקת ומביטה בי. לבסוף נפתחת הדלת, וסילבר מביט בי בעיניים עייפות, "מה קורה, ליאו, מה אתה זורח…?". אני לא אומר כלום, רק מסתכל עליו בחיוך. הוא מציע לי כריך, "רעב?", אני מניד בראשי, אבל אז גרייס מדברת, "אבל אני כן. לא אכלתי… כמה זמן? ארבעה ימים?". באותו הרגע סילבר שומט את הכריך בתימהון. גרייס מסתכלת עליו ומחייכת, קולה יציב למדי, למרות שאחר כך היא משתעלת, "מה נשמע, סילבר?". סילבר מתקרב, ומחבק אותה בעדינות. הם מתחילים לדבר, כל כך בלחש שאני לא שומע, וכשהם לא שמו לב, יצאתי מהחדר.
"סוף סוף אתה מתקשר, ליאו. מה קורה לך?", שואלת קט ישר אחרי הצלצול הראשון, אבל אני יודע שהיא יודעת. היא יכולה לקלוט אנשים מקילומטרים. "מצטער, קט. הייתי עסוק". אבל כמובן שהיא לא קנתה את השקר הזה, "מה קורה עם גרייס, ליאו?", היא כבר יודעת על גרייס. לא הייתה לי ברירה אלא לספר לה. "גרייס… לפני ארבעה ימים, היא… אנחנו רבנו והייתי קצת עצוב והכל. לא היה לי כוח לענות". לא רציתי לספר לה את האמת, כי היא הייתה כואבת מדיי, אבל היא בכל זאת חיכתה לה, אז אמרתי, "לפני ארבעה ימים היא נפגעה בתאונת דרכים ורק עכשיו היא קמה". קולה של קט מתרכך בשנייה, "אוי, ליאו…", קט יודעת להזדהות עם כל מצב, גם אם לא נתקלה בו קודם. היא סוג של גאונה, כמעט בכל תחום. אני מבטל את רחמיה, "הכל בסדר, קט. היא בדיוק התעוררה". היו כמה שניות של שתיקה, שחשבתי שהיא ניתקה, עד שהיא אמרה, "אני לא אפריע לך. תדבר איתה. גם ככה עוד מעט יוצאים פה אצלנו במחנה." אני נאנח בשקט ואומר, "אוקי, תהני". היא מנתקת. אני מתיישב וטומן את פני בכפות ידי. אחרי בערך עשר דקות, הטלפון מצלצל. זה וולטר. "אחי, דיברתי עם קט!", הוא אומר. כמובן. אם היא גאונה ושקרנית מצוינת, אני טיפש ושקרן גרוע. "איפה אתה?". אני נשען על המשענת ועונה, "בבית החולים, גרייס מדברת עם ההורים שלה ועם אחיה". לפני כמה דקות ההורים שלה נכנסו, וגם איזה רופא. "טוב, אז תקשיב", הוא אומר, "אני חושב שכבר הגיע הזמן, לפחות עד שהיא תצא מבית החולים". אני מקמט את גבותי כאילו הוא לידי, "הגיע הזמן למה?". נשמעת נחרת צחוק, ואז הוא אומר, "מתי כבר תאמר לה? היא צריכה לדעת, בסופו של דבר. לפני שיהיה מאוחר מדי". אני נושך את שפתי התחתונה, מקשיב לפעימות לבי בתור הסחת דעת, "עוד לא. אני עוד לא יודע". ואז נשמעות צעקות מתוך החדר, "תקשיב, אני מנתק, משהו קרה", אני אומר ומנתק בלי לחכות לתשובה, ונכנס לחדר. ושם אני מוצא את הוריה של גרייס עומדים בצד מחובקים והיסטריים. סילבר עומד ליד גרייס בדאגה. אבל את גרייס אני לא רואה, כי המון רופאים ואחיות מסתירים אותה. פתאום יוצאת אחות אחת- ובידה מגבת עם דם. אני נעמד ליד סילבר בתימהון. גרייס מקיאה דם, רואה אותי ומתמוטטת.