עוברים דירה פרק 7

~נקודת מבט ליאו~
אני נכנס לכיתה. אני מוצא שם את גרייס ופיטר- הם שמו את הפח באמצע הכיתה וזרקו אליו כדורי נייר מקומטים, כל אחד בתורו. "אתם יודעים שזה מטופש?", אני אומר. פיטר קופץ בבהלה, אבל גרייס עושה את תורה מבלי להסתכל עלי ואומרת, "אני אוהבת דברים מטופשים". אני מתיישב במקום שלי, ואז דין נכנס ומכריז, "הגעתי, עכשיו כולם יכולים להיות רגועים". גרייס מחייכת, פונה אליו, נותנת לו אגרוף קטן בזרוע ואומרת, "שחצן". אני משפיל את פני שלא יראו עד כמה אני מרגיש אומלל.
~נקודת מבט סילבר~
אני עדיין נשען על גדר בית הספר כשכולם כבר נכנסים, ועוצם עיניים. ואז אני שומע קול צעדים מוכר. "מצטערת ש… נעלמתי אחרי שסיפרתי לך על… אתה יודע מה", היא ממלמלת ומשפילה את מבטה. אני מניף את ידי בביטול ועונה, "זה בסדר, את היית בלחץ. בכל מקרה, אחותך בסדר?", נינה מהנהנת במהירות. "למען האמת, היא עברה את זה. אבל תודה שעזרת לי", להפתעתי, היא מחבקת אותי. אני משיב לה חיבוק אחרי כמה רגעים, מנסה להשכיח את הרטט שעובר בידי. "למה אתה בחוץ ולא עם כולם?", היא שואלת, ואני בדיוק פונה להיכנס. "חכה לי!", היא רצה אחרי, ואנחנו נכנסים לבית הספר.
~נקודת מבט גרייס~
אני דופקת על הדלת וממתינה. אחרי כמה דיבורים ורחשי צעדים, הדלת נפתחת, ודין עומד בפתח בחיוך, "שלום". אני מחזירה לו "שלום" ונכנסת לבית. הוא די גדול- בסלון יש כמה כורסאות, ספה גדולה, שטיח לבן וטלוויזיה גדולה. במטבח הצמוד יש שולחן גדול,כיסאות לבנים, ואישה בערך בגיל השישים. "תכירי, זאת אמילי", הוא אומר. "נעים להכיר", אני מחייכת ולוחצת את ידה. "הו, איזו מתוקה!", היא קוראת בהתלהבות. אני ודין הולכים לחדר, ואני מתחילה להרגיש חולשה מוכרת. בזמן האחרון, אני מרגישה כך גם ליד ליאו. ומשום מה, יש לי הרגשה שאני ארגיש אותה עוד הרבה זמן.
אני בוחנת את חדרו- מיטה גדולה ומסודרת, חלון פתוח, מחשב על שולחן לבן גדול, לידו כיסא כחול, ומעליו מדף ספרים. כורסא ירוקה. אני מתרסקת על הכורסא בחיוך, ודין מתיישב לידי על השטיח ומסביר, "ההורים שלי הם אנשי עסקים גדולים. הם גם לא כל כך נמצאים בבית, אבל אפשר להתרגל". אני מסתכלת על מדף הספרים בחיוך שבע- רצון, "מרכבות האלים, הא? ידעתי שתרוץ לקנות". הוא לוקח את הספר ומתבונן בו, מקמט את מצחו. אני בוהה בהנאה בקמטים הקטנים שמופיעים בין גבותיו, ובקושי מקשיבה למה שהוא אומר, "זה מעניין, למרות שזה לא נראה לי כל כך אמיתי". אני מנערת את ראשי, להתעורר, ואומרת, "קודם כל תבדוק עובדות, זה שאתה חי בכדור הארץ לא אומר שכולם חיים בו". הוא צוחק צחוק מדהים שמזכיר לי את ליאו. אני לא מבינה מה יש לי, כשאני ליד ליאו, אני תמיד חושבת על הקלילות שאני מרגישה ליד דין, על הצחוק המדהים שלו. אבל כשאני עם דין, אני חושבת על העיניים היפות של ליאו, על חיוכו המתוק, על הרגישות והחיבה שלו… אני חושבת לפחות שזאת חיבה…
"אוי, אני חייבת ללכת, אנחנו פוגשים את השכנים החדשים", אני אומרת ומסתכלת על השעון. למען האמת, אני וסילבר יוצאים בשעה הזאת לשחק כדורסל. הוא מהנהן ואומר, "אני אסיע אותך". אנחנו יוצאים מביתו ונכנסים למכונית. מתחיל גשם סוער בחוץ. "בדקתי ומצאתי: אין חייזרים", הוא אומר ומסתכל על הכביש. "אה, באמת?", אני אומרת ומפנה אליו את מבטי, "אולי עכשיו מולך עומדת חייזרית?". הוא מפנה אלי את מבטו לשנייה ואומר בשקט, "בחורות יפות כמוך לא יכולות להיות חייזריות". אני מנסה שלא לצרוח מהתרגשות, ואומרת, "אם הייתי יפה, ואני לא, בכל זאת הייתי יכולה להיות חייזרית".
אחרי כמה דקות אנחנו כבר מול הבית שלי, רק מהצד השני של הכביש. אני מתירה את החגורה ומתכוונת לצאת, אבל דין עוצר אותי, "תקשיבי, גרייס, אני חשבתי… אני…". אני פונה אליו ומתקרבת, "כן?". יש כמה רגעים של שתיקה. אני מקדישה אותה למחשבה: ליאו ודין. אני מרגישה מבולבלת לגביהם. אז ננסה להבין את הכל מההתחלה: הגעתי לבית הספר, התיידדתי עם בת', שהכירה לי את דין, והתיידדנו. היו לנו כל מיני רגעים מביכים, למשל, שהוא החמיא לי ואני הסמקתי, ואז היה קצת מתח. ובזמן האחרון הקשר שלנו נעשה אינטימי יותר, אבל זה לא שאנחנו זוג או משהו.
ועכשיו ליאו. בפעם הראשונה שדיברתי איתו היה כשכעסתי עליו כשלא עזר לי כשאשלי השפילה אותי, אבל הוא ניסה לעזור אחר כך. באותו הלילה היה לנו את הרגע המאוד גדול והמאוד מביך במגרש, ואיכשהו הגענו מזה להיות ידידים, והוא תמיד מנסה להתקרב אליי. וגם יש הרבה שמסתכלים עלינו ומחיים חיוך מוזר כזה, חוץ מאשלי, שמסתכלת עלי בעיניים רושפות ושונאות יותר מהרגיל. נינה בכלל לא מסתכלת לכיווננו.
היחסים שלי איתם שונים מיחסים עם ידידים אחרים, אלה קשרים הרבה יותר קרובים. אני נרגשת לידם, אני רוצה להתקרב אליהם עוד ועוד.
האם זה אומר שהם מרגישים משהו אלי? או יותר גרוע- שאני מרגישה משהו כלפיהם?
הוא עדיים לא אומר כלום. הוא פשוט מתקרב אלי ומנשק אותי נשיקה רכה. אני רוצה להתקרב, לנשק אותו עוד ועוד, אבל אני יודעת שאני לא יכולה. מה עם ליאו? אני מתנתקת ממנו בעדינות ועיניו הופכות לעצובות. "אני מצטער, הייתי חייב", הוא ממלמל וחוזר לכיסאו. אני מתחמקת מלהביט בו, בוהה בטיפות השם המטפטפות ברעש על המדרכה, "זה בסדר".
למען האמת, זה היה מעולה!, מתחשק לי לומר, אבל אני שותקת. "אני ממש חייבת ללכת, ההורים שלי ישחטו אותי", אני אומרת, בניסיון להפיג את המתח. דין מחייך חיוך קטן ואומר, "בהצלחה". אני מודה לו ויוצאת מהמכונית, אבל הוא לא הולך. כשאני עם גבי אליו, אני מניחה את אצבעי בעדינות על שפתי התחתונה. הוא נישק אותי! הוא אוהב אותי! אני מרגישה שלחיי מאדימות, ורק אז שמה לב שאני כולי רטובה ורועדת. אני מסתובבת, מסתכלת על הכביש, וכבר הולכת בו. דין עוד לא זז. באמצע הכביש אני שומעת צפירת מכונית, ומפנה את מבטי ימינה. מכונית התקדמה לעברי במהירות, לא מספיקה לעצור. ומשם הכל מעורפל. רעש נוראי של חריקת מכונית. האספלט רטוב על לחיי. מישהו צועק את שמי בדאגה. כאב נוראי, לא מפסיק לרגע. אדום, אדום בכל מקום. רעש של שבירת זכוכית. הכל נהיה מטושטש ומחשיך רגע אחרי שאני רואה את המכונית עוצרת וממנה יוצא אדם ורץ לעברי, מיד אחרי שהיא עברה עלי.
~נקודת מבט דין~
נישקתי אותה. עשיתי את זה. והיא דחתה אותי. היא יוצאת מהמכונית, קופאת שנייה במקום, נושמת עמוק והולכת לכיוון הכביש. אני שוקע בכיסא בייאוש, מרגיש את דמעותיי על לחיי. אני רוצה למות, אני רוצה למות, אני רוצה…
קול צופר נשמע. צרחה מחרישת אוזניים. חריקת מכונית, ושבירת זכוכית. אני יוצא והמכונית ומרגיש כאילו עולמי חרב. בצד עומדת מכונית שחורה על חלונות שבורים. לידה שוכבת גרייס בשלולית דם קטנטונת, על גופה כמה חתכים. "גרייס!", אני שומע צעקה, ואחרי כמה שניות, מבין שהיא הגיעה ממני. מהמכונית יוצא איש גבוה ושרירי, אבל אני שבקושי שם לב אליו, רק רץ אל גרייס וכורע לידה, מחזיק בראשה ומלטף את שערה, ממלמל, "הכל יהיה בסדר, הכל יהיה בסדר, הכל יהיה בסדר". ידה מתוחה בידי. היא בהכרה! אני ממשיך להיאחז במשפט הזה כמה שניות, עד שאני מרגיש את ידה מרפה ממני באחת.