עוברים דירה פרק 6

~נקודת מבט ג'ואן~
כבר תשע בערב, אני הולכת לבית של בת' לראות סרט. גם פיטר וקרטר מצטרפים. אני בודקת את הבגדים. שחור מאז ומתמיד היה הצבע האהוב עלי, ורוב הבגדים שלי הם בצבע שחור. שמתי ג'ינס ארוכים כהים קרועים, גופיה בצבע כחול כהה, וסוודר שחור עם כיתוב בסגול. כן, מעולם לא היה לי טעם בבגדים, אבל זה גם מעולם לא הפריע לי.
ג'ונתן, אחי הקטן בן השש, מסתגר כרגיל, בחדרו. גם הוא פוחד מאבא, והוא יודע שהוא לא יכול לבוא איתי. הלוואי, אבל אסור לאף אחד לדעת מה אבא עושה. אני נאנחת בשקט, בעודי בוהה בדלת חדרו, ואז נועלת אותה, שאבא לא יתעצבן ויפגע בו. הוא ודע שאני נועלת. לבסוף הולכת באיטיות עד לקצה המסדרון. אבא עומד במטבח. אני מסתכלת בחרדה על מה שיש בידו- סכין גדולה וחדה. אני כבר מדמיינת אותה עוברת על עורי במהירות ובאכזריות, משאירה אחריה דם וכאב. אני בולעת את רוקי בשקט ומתגבת, עוברת את המטבח. למזלי, עשיתי את זה כבר פעמים רבות בעבר. לבסוף אני פותחת את הדלת ויוצאת במהירות, סוגרת את הדלת אחרי. לפני שהוא יתחיל לקלוט שיצאתי, אני מתחילה לרוץ בכל המהירות האפשרית.
כמו תמיד, מתחת לשטיח אצלה בבית, אני מוצאת את המפתח שלה, ופותחת בשקט את הדלת. אף אחד לא נמצא בסלון- אני כנראה הראשונה שהגיעה- ואני שומעת עד לפה את רעש הפופקורן הקופץ במיקרוגל. אני מזהה אותה במטבח, היא עוד לא הבחינה בי. אני סוגרת כמה שיותר בשקט את הדלת, מתגנבת למטבח, מסתתרת מאחורי הדלפק, וכשאני מרגישה שבת' ממש קרובה אני קופצת ונוהמת, עד שהיא צורחת בבהלה. אני ישר מתפוצצת בצחוק כשהיא קוראת בכעס ובפנים אדומות, "שלא תעזי לעשות את זה שוב!". אני מעיפה דמעת צחוק מעיני, והיא כבר הולכת לשים את קערת הפופקורן בשולחן בסלון. באותו הרגע נכנס קרטר בסערה לבית, מתרסק על הספה ולוקח חופן פופקורן. "היי!", נוזפת בו בת', "אל תיקח כל כך הרבה, עוד תיחנק". אני נחלצת מיד להגנתו של קרטר, ודוחפת גם אני חופן לפה. אחר כך אני לוקחת עוד חופן, אבל זורקת אותו על בת'. אני וקרטר מתפוצצים מצחוק, עד שהיא זורקת פופקורן עלי בחזרה. גם קרטר זורק עלי, ואז על בת', ואני מחזירה לו. איך אני אוהבת את השטויות האלה.
פיטר היה כל כך שקט, שלא שמנו לב אליו, עד שקרטר בטעות זרק עליו פופקורן, ופיטר החזיר.
~נקודת מבט בת'~
פיטר וקרטר הם סוג של תאומים. תווי הפנים שלהם בול אותו הדבר, והם שניהם מתנהגים כמו בהמות. אם חושבים על זה, גם השמות שלהם דומים.
"ג'ואן, את אפילו לא הורדת את הסוודר", אני אומרת, כשאני שמה לב שהיא איתו. אבל, משום מה, כמו תמיד, היא מחזיקה בו כל כך חזק עד שאצבעותיה מלבינות, ומחייכת חיוך מאולץ, למרות שבפניה אני מגלה ניצוץ מפוחד ומסוגר. אני משתדלת להתעלם ממנו. אנחנו עוברים לראות את הסרט. זה טיטאניק. סרטים ורכילות היו הבילויים המרכזיים של ארבעתנו. בערך בעשר וחצי קרטר כבר נוחר לי על הכורסא, כרגיל. ג'ואן מחבקת את ברכיה ובוהה בסרט בשעמום. כמובן, היא שונאת סרטים רומנטיים כאלה, אבל זה הסרטים האהובים עלי. פיטר משלב ידיים וממצמץ אל המסך. אני כבר חסרת סבלנות והולכת להכין עוד פופקורן, זה הממתק האהוב עלי, חוץ מפנקייק. האמצע אני מתקשרת לגרייס, מתוך שעמום, "היי", היא עונה מיד אחרי שצלצול הראשון. "היי", אני מחזירה בקול עליז, "משעמם אצלי, ג'ואן וקרטר בוהים בסרט וקרטר נוחר. יש חדש אצלך?". בהתחלה קולה מאיים, "נשבעת שאם זה הסרט סוספיריה בלעדיי, אני תולה אותך!". אני מתכווצת ואומרת בקול שקט, "ראיתי את זה פעם. לא השתחררתי מהסיוטים במשך חצי שנה. אני יודעת שג'ואן אוהבת סוספיריה" (suspiria). את השם של הסרט אמרתי בקול רם, וג'ואן קפצה על רגליה וקראה, "גם אני רוצה לראות סוספיריה!". גרייס, ששמעה את ג'ואן, צוחקת ואומרת, "בהחלט, אחד מסרטי האימה הכי טובים שראיתי. בכל מקרה, יש לי גילוי מדהים: ליאו נחמד!". אני מתיישבת על הדלפק ומנדנדת את הרגליים בעודי אומרת, "דבר ראשון: סוספיריה זה סרט אימה מפחיד לגמרי, רציתי להקיא, זה ממש לא טוב, ודבר שני: ליאו נחמד, פשוט במשך הזמן שהוא היה עם אשלי הוא נשחט. עכשיו הוא חזר לעצמו". גרייס ממלמלת משהו שנשמע לי כמו, "נחמד מצידו". באותו הרגע מצלצל במיקרוגל, ואני אומרת, "טוב גרייס, נדבר מחר, יש לי דברים לעשות". היא מנתקת ואני שמה את הטלפון על השולחן והולכת לקחת את הפופקורן, חוזרת לסלון.
~נקודת מבט פיטר~
קרטר נרדם, ובת' הלכה להביא פופקורן ולדבר עם גרייס. ג'ואן יושבת לידי במבט של, "אוי, בא לי למות מרוב שהסרט הזה משעמם". גם לי כבר מתחיל להיות משעמם, ולכן אני מפנה את ראשה אלי, אוחז בקצוות שפתיה ומרים אותן למעלה לחיוך. אני לא מבין מאיפה זה בא, בסך הכל עשיתי מה שבראש שלי. היא תופסת את ידי, שומטת אותן למטה, ונותנת לי סטירה מהירה ואכזרית. "זה מה שיקרה- שוב- בפעם הבאה שתעשה את זה", היא אומרת במבט של שביעות רצון ואני תופס בלחיי האדומה בכאב. "את אכזרית ברמה שלא ייאמן", אני ממלמל בשקט, שתקווה שהיא לא שומעת, אבל כשהיא חוזרת להביט במסך, היא לוקחת פופקורן, זורקת עלי, ואומרת, "שמעתי את זה, אבל בפעם הבאה אתה תקבל מרפק בבטן". ואז יש כמה רגעים של שקט, עד שבת' קוראת מהמטבח, "ג'ואן אוהבת ססופיריה", וג'ואן מיד קופצת, וקוראת, "גם אני רוצה לראות סוספיריה!". אני מושיב אותה ומתפקע מצחוק. היא מקמטת את מצחה תופסת בחיזי ודוחפת אותי עמוק יותר אל תוך הספה, אז אני מדגדג אותה. היא תמיד שנאה דיגדוגים. באותו הרגע בת' חוזרת ואנחנו ממשיכים בסרט.
***בבוקר***
אני ממצמץ בישנוניות ושוקע בכרית הגדולה והרכה. "פיטר, קאי הגיע הביתה!". אני ישר פותח עיניים בהתרגשות. קאי הוא אחי הגדול- בהפרש של שנתיים. הוא כבר חייל, ובא הביתה לעיתים נדירות. אני לא מעז לפספס ביקורים שלו. אני מתארגן- ג'ינס קרועים וחולצה ירוקה. אני יורד במרגות, מדלג על אחת בכל פעם. קאי יושב על הספה, השלט באחת מידיו. אפשר לומר שאני דומה לו בצורה מפחידה. לא בהתנהגות, הוא הנבון ואני הילדותי, אבל אנחנו דומים במראה חיצוני. "מה קורה, אח?", הוא אומר ופורע את שערי. "אני עייף, ואתמול ראיתי בערך בפעם האלף טיטאניק". הוא מחייך חיוך מרוצה, ", משעמם לך החיים, אה? עכשיו לך תתארגן, אני סיימתי כיתה י'א". אני מסתובב וממלמל בכעס, "אתה מדבר כמו אמא". הוא מעביר ערוץ, מסיט את מבטו וקורא, "שמעתי את זה". אני לוקח את התיק והולך לבית הספר.