עוברים דירה פרק 5

~נקודת מבט סילבר~
צלצול ראשון. צלצול שני.
"הי סילבר, מה קורה?", גרייס עונה לי. אני מתיישב חזרה על המיטה בהקלה ושואל, "איפה את?". יש שתיקה למשך כמה שניות, ולבסוף היא אומרת, "התעוררתי באיזה שש בבוקר ולא הצלחתי לישון, אז יצאתי לטייל". אני בוחר בגדים בעודי אומר, "אז תבואי, כבר שבע, צריך עוד מעט לצאת". שנינו מנתקים באותו הזמן ואני מתחיל להתארגן. בדיוק כשסיימתי להתארגן גרייס באה והתלבשה גם היא. אנחנו יוצאים. לאף אחד מאיתנו אין רשיון נהיגה, כי אנחנו כל הזמן עוברים, אז אנחנו הולכים ברגל. "די, תעביר את הכדור, אני אשמור עליו היום", היא אומרת, ואני מוסר לה את הכדור. כל אחד הולך לכיתה שלו בצלצול. אני לא מתרכז בשיעור, רק שואל את עצמי לאן גרייס הלכה בלילה, כי זה ברור שלא סתם לטייל.
אין לי כוח לשיעור ספרות, ולכן אני אני הולך למגרש. אני בדיוק מוציא את מחברת הציור שלי, כשאני שומע בכי. בכי שקט, של בחורה. מהצד השני של המגרש, אני רואה דמות גבוהה, לא יותר ממני. אני מתקדם לעברה ומגלה את נינה, עומדת ליד השיחים בעיניים אדומות ויד על פיה, בוכה בשקט. "נינה?", אני קורא לה. היא החברה הכי טובה של אשלי, אבל פשוט כואב לי הלב לראות לראות אותה ככה. אני מתקרב, והיא כמעט נופלת עלי מרוב בהלה. היא חיוורת ומבוהלת. "מה קרה?", אני שואל. "היא…. אחותי…. לוסי…", היא מגמגמת, לא מצליחה לסיים את המשפט. אני תופס בכתפיה ושואל ברוך, "הכל בסדר. מה קרה, נינה?". היא מרימה את מבטה אלי, ולוחשת כל כך חלש, שאני צריך להתאמץ לשמוע אותה, "היא… היא מתה".
~נקודת המבט של נינה~
אני מרגישה שעולמי חרב. אחותי שוכבת שם, בבית החולים, מתה מתאונת דרכים, ואני עוד עומדת בבית הספר ומתבכיינת לילד החדש. ערים ושתיים שנה, רק עשרים שתיים שנים מחייה היא הספיקה.
"אוי, נינה..", הוא ממלמל בהפתעה וחמלה, והוא כבר לא מסתכל עלי בשנאה כמו אחרי הבעיות עם גרייס, הוא מסתכל עלי בחמלה ומחבק אותי עליו חזק. אני בוכה אל תוך כתפו. אני לא חושבת על זה שאני מכירה אותו רק כמה ימים, וזאת הפעם הראשונה שדיברנו, ועכשיו אני מתמוטטת בבכי עליו, והוא מחבק אותי בידיים חמימות ונעימות. "די, די, יהיה בסדר". הוא לוחש לי כמו אל ילדה קטנה. אני מנסה לעכל את מה שקרה. קשה לי להגיד את המשפט הזה בראש, אבל אני עוברת עליו שוב ושוב: לוסי מתה. לוסי מתה. לוסי מתה.
לוסי מתה.
אני בקושי שמה לב שאני מסתכלת על עיניו היפות בחרדה ומנידה בראשי קלות, בעודי משתחררת מאחיזתו בי ואומרת, "אני חייבת ללכת אליה". אני יוצאת מבית הספר, שומעת אותו צועק אחרי, "תחכי!". אני נכנסת למכונית, נושמת עמוק, ונוסעת אל אחותי.
~נקודת מבט סילבר~
"איפה היית, גרייס?", אני שואל בסוף הלימודים. צעדיה הופכים לגדולים וחולמניים, אבל מבטה מופנה קדימה בריכוז, "שיחקתי כדורסל". "ו…", אני ממשיך, והיא עונה בחוסר חשק, "עם ליאו". אני מרים גבות, "האקס של הזונה?". היא מהנהנת, "כן, בדיוק הוא". אני לא שואל שאלות. גם ככה אני עסוק יותר במחשבות על נינה. היא הייתה כל כך אומללה… אולי היא סתם קפצה למסקנות מהר מדי? אולי בכל זאת הצליחו להציל את אחותה. אני משתדל שלא להתעסק בכך וחוזר ללכת בשתיקה.
~נקודת מבט דין~
ליאו וגרייס התקרבו, אני מרגיש את זה. אני לא אוהב את זה. אני חושב שאולי הוא רוצה אותה, אבל אני גם רוצה אותה. אני מניד בראשי ונכנס לביתי. אף אחד לא בבית. אני נכנס לחדר שלי, שומט את התיק, נשכב על המיטה ומניח בייאוש את ידי על מצחי. הוא מנסה לגנוב לי אותה? הוא לא יכול לגנוב אותה, אם הוא אפילו לא יודע שאני אוהב אותה. הוא רוצה אותה, לא גונב אותה. אני כבר מבולבל. אני חייב לעשות משהו, ומהר.
אני לוקח, את הטלפון, מחפש את המספר של גרייס. מתקשר. מיד אחרי הצלצול הראשון היא עונה. אני שוקל לנתק. "היי, דין", היא אומרת בחביבות. "היי", אני אומר, משתדל לא להישמע עצבני, "את יכולה לבוא אלי מחר?". נשמעת שתיקה מהצד השני, ומיד אחרי זה היא עונה, "כן". אני מחייך, "מצוין".