עוברים דירה פרק 4

~מנקודת המבט של אשלי~
אני נמצאת ליד התא שלי, נינה נמצאת לידי. שתינו רואות את גרייס מתקרבת, אז אני מתקרבת אליה בזעם ואומרת, "מה עשיתי לך שאת ככה עושה לי?", אני בועטת בה והיא קוראת, "מה כבר עשיתי?". כבר כולם נאספים סביבנו, ואני מחייכת בלב בעודי אומרת, "את מנסה לגנוב לי את החבר או משהו?", ומפילה אותה לרצפה. נינה בועטת לה באזור הריאות עד שהיא בקושי נושמת. "מה את חושבת לעצמך, פרינססה, את פה רק יומיים וחצי!", אני קוראת, ורואה את ליאו מסתכל בתדהמה. סילבר, האח התאום הלא פחות מעצבן של גרייס, מצטרף. גרייס נושמת, ואני שמחה על כך. כשהנשימה חוזרת אליה, היא אומרת במבט של שנאה, "מעולם לא ניסיתי כלום. אני בקושי זוכרת את השם של הליאו, שמליאו, הזה. וגם, נו באמת, הוא נראה לי קצת צבוע. מצטערת". אני רואה שמבטו של ליאו מתרכך בעצב. אני מסמנת לנינה, והיא בועטת בגרייס שוב. סילבר צועק, "מה אתן חושבות שאתן עושות?", ובא לעזור לגרייס לקום. אני רואה כמה מבטים מזועזעים לעבר גרייס. אני עושה את עצמי כועסת והולכת בסערה, נינה אחרי.
~נקודת המבט של גרייס~
סילבר עוזר לי לקום, ואני אוחזת בבטני בכאב. "את בטוחה שאת בסדר?", הוא שואל בפעם האלף, ואני עונה, "תירגע, הכל בסדר. רק אל תאמר כלום לאמא ואבא, הם ישתגעו מדאגה". סילבר מהנהן והלך, ואז ג'ואן באה, טומנת את אגרופה בכף ידה, ואומרת בתקיפות, "אני אגרום לבת זונה לשלם. אבל יש דבר אחד נכון בדבריה- אולי את לא מנסה לגנוב לה את ליאו, אבל אין ספק שהוא מסתכל עליך. לא משנה באיזו צורה, הוא פשוט מסתכל". אני מסמיקה ואומרת, "בטח בתור ידידה, אבל לא יותר מזה". היא מהנהנת בראשה ואומרת קצת בספק, "בטח". אני פשוט מגלגלת את עיני, ואנחנו הולכות ביחד לשיעור. אני יושבת ליד בת'. "אני חושבת שאשלי מנסה לסבך את חיי האהבה שלך", היא אומרת כברכת שלום. "אין לי חיי אהבה", אני אומרת. מעולם לא התאהבתי, ואני לא עומדת להתאהב, בגלל שאין כזה דבר. החיים שלי יותר מסודרים, בלי כל הקטע המזויף הזה של אהבה. "מצחיקה", בת' אומרת.
לקראת סוף הלימודים אני עוברת במסדרון ומרגישה שמשהו מתנגש בראשי. אני מרימה את ראשי, ומגלה מעלי את ליאו. הוא גבוה ממני בבערך חצי ראש. אני בולעת את רוקי, ומנסה להתקדם הלאה, אבל לפני שאני מספיקה הוא תופס בזרועי בעדינות ואומר, "אל תשימי לב לאשלי, היא סתם ניסתה להציק לך כי את חדשה", אני מגלגלת את עיני בליבי. יופי, עכשיו הוא נזכר. מה הוא חושב שהוא, אלוהים? אני מנסה להחניק את הדמעות כשאני נזכרת בהיום בבוקר, איך שכולם, גם ליאו, הסתכלו עלינו כאילו זו מן הצגה, ולא העזו לקום, לעזור, רק הסתכלו עלי מתפתלת בכאבים במבטים משועשעים. מזל שסילבר היה שם, אחרת יש לי הרגשה שזה לא היה מסתיים.
אני מסתובבת להסתכל על ליאו ומסתכלת עליו בחיוך, ואומרת "כמובן, ליאו. זאת כנראה הסיבה שאתה, וכל מי שעמד שם חוץ מסילבר הסתכלו עלי כאילו אני איזו חיה בקרקס, וזה שאני שוכבת על הרצפה בקושי נושמת, בגלל שקר נוראי ואכזרי, זה איזו הצגה". הוא שותק. אני שומעת את דין קורא לי מקצה המסדרון. הוא לא היה בין אלו שראו מה קרה. ליאו ממשיך להסתכל עלי ולשתוק. כשאני מרגישה שהשתיקה שלו מעצבנת ומכבידה עלי, אני אומרת, "אני מבינה", משחררת את ידי בכעס והולכת בשלווה אל דין. אני מרגישה מבטו נח עלי, ומשתדלת להתעלם, להסתכל קדימה, אל דין ולשכוח ממנו.
"תגידי, הכל בסדר? רק עכשיו שמעתי על הבוקר. מצטער", דין אומר. הוא נורא חמוד. אני מרגישה צורך להתקרב אליו יותר, אז אני שמה את ידי על כתפו הקרובה, מחייכת ואומרת "זו לא אשמתך. לא אתה, ולא אף אחד מהאחרים, חוץ מסילבר שעזר לי, לא היה, אבל אתם לא יכולים לדעת בדיוק מתי ואם דברים כאלה יקרו. אני די מופתעת למען האמת. אשלי לא נראית אחת שכדי להתעלל או להשפיל מישהו היא תשתמש בידיים. היא נראית יותר משתמשת במילים". דין מחייך ועונה, "היא משתמשת בידיים רק במקרים שממש מעצבנים אותה, בצורה קיצונית, במיוחד שזה משהו שקשור לליאו. חוץ ממך, היה רק עוד מקרה אחד כזה, והוא נגמר בבית החולים. יש לך מזל גדול". אני מסתכלת קדימה, ואז נשמע צלצול לסוף הלימודים.
~נקודת המבט של ליאו~
לא, אני פשוט לא יכול יותר עם אשלי. אבל אם הייתי מתקרב יותר מדי, יכול להיות שגם אני הייתי גומר ככה על הרצפה. אבל כרגע, מה זה אכפת לי. הייתי צריך לעזור לגרייס. אבל עכשיו היא כועסת עלי. "אשלי, אני צריך לדבר איתך", אני אומר. "רק שניה" היא עונה, אז אני אומר קצת יותר בתקיפות ובהדגשה, "עכשיו". היא מגלגלת את עיניה והולכת אחרי. "מה זה היה היום בבוקר?". היא נוגעת בכתפי, ואומרת "היא ניסתה לקחת אותך. אני בסך הכל עצרתי את זה". אני מוריד את ידיה בכעס ואומר, "היא בקושי זוכרת את השם שלי. היא כועסת עלי. וגם אם היא כן הייתה מנסה", הלוואי, "זו לא סיבה להשפיל אותה בצורה כזאת. אנחנו גמרנו. ואני לא רוצה לראות אותך יותר עושה דברים כאלה", וכך אני מסיים את דברי, והולך, משאיר את אשלי עומדת מאחור עם פה פעור.
בלילה אני לא מצליח לישון. אני מחליט לצאת החוצה למגרש בערך בשלוש בלילה.
~נקודת המבט של גרייס~
אני לא מצליחה להירדם. אני כל הזמן מתהפכת, עוצמת עיניים ופוקחת אותן, בוהה בתקרה החשוכה שמעליי.
כבר שלוש בלילה- עוד לא נרדמתי. אני לא מסוגלת. אני קמה, שוטפת פנים, שמה נעלי ספורט לבנות, טרנינג אפור, חולצה רחבה כחולה וסוודר ירוק. אין לי כוח לסדר את השיער, אני מסרקת אותו ומשאירה פזור. אני לוקחת את הכדור והולכת אל מגרש בית הספר. כשאני מגיעה אני מתחילה לקלוע לסל. אני קולעת שוב ושוב, כל פעם יותר ויותר חזק. כל קליעה משחררת עצבים. על אשלי, שחושבת שהיא כל כך גדולה וחשובה, ויש לה זכות להכות ולהשפיל אותי. על כל אלה שראו אותנו, ולא העזו לעזור, נשארו במקומם וצחקו לעצמם בלב. על ליאו, שחושב שהוא נדיב וטוב, בהתחלה צוחק בלב עם כולם, ואז בא ואומר לי שהחברה המטורללת שלו הגזימה. שיקפוץ לי, הוא וההצגות שלו. כל קליעה יותר ויותר משחררת, כל טיפת זיעה מעבירה עוד חיוכים, כל קול של כדור הפוגע בקרקע באמצע הדממה והחושך המכבידים מעבירים בי זרם אנרגיה להמשיך. בכל פעם שאני נופלת לקרקע בבלבול ובאושר, נמרך לי חיוך גדול ומטומטם על הפנים. אני כבר חבולה, אבל לא אכפת לי. לא אכפת לי מכלום. עוברת לה חצי שעה, בהרגשה שעברו רק חמש דקות. אני פונה לשתות מים, ואז מרגישה יד על כתפי.
~נקודת המבט של ליאו~
"חרא!", אני קורא בכאב כשגרייס נותנת לי מרפק בבטן. "מצטערת. לא ידעתי שזה אתה", היא אומרת ומצחקקת. אלוהים, אני מת על הצחוק הזה. "מה את עושה פה?", אני שואל, מאושר בלבי. "משחררת עצבים על היום. אתה?", היא אומרת. "חושב", אני עונה ומתיישב. גרייס שותה מים ומתיישבת לידי. בהתחלה אין לנו מה לומר, אז אני פשוט מסתכל עליה משפילה את מבטה בהתנשפות. "אז, תגידי", אני אומר, "את עוד כועסת על היום?". גרייס נשארת על מקומה כמה שניות, מתחמקת מלהביט בי, ואומרת, "קצת, כן". אני מרגיש גוש חונק לי בגרון. היא עוד כועסת עלי? מסיבה מוצדקת, אבל קיוויתי שלא… "מצטער", אני אומר בשקט, מתאמץ להמשיך ולהביט בה. היא מרימה את מבטה אלי ואומרת "אבל עליך לא. אני חושבת שהמרפק שנתתי לך מכפר על זה. אבל בוא נשחק". היא מעבירה לי את הכדור, אני מרגיש הקלה עצומה. אנחנו משחקים, פורצים בצחוק מדי פעם. באחת הפעמים אני מוסר לה את הכדור, ומכוון בכוונה אל הכתף שלה, אז היא מתקרבת, תופסת בחזי ודוחפת אותי לקרקע. בעודי מרגיש בצמרמורות נעימות בחזי, אני תופס בידה, שנייה לפני שאני נופל, והיא נופלת איתי בצווחות וצחקוקים חמודים, עד שהיא נופלת עלי ואפינו מתנגשים. שנינו נרגעים מיד, מסתכלים אחד על השנייה כמה רגעים. עיניה מתרוצצות חסרות מנוחה על כל פני, ואני כאילו מרגיש את מגען הרך של עיניה עלי, מניח את מבטי על עיניה היפות והנוצצות, על שערה הגולש על פניה היפות וגם קצת על פני, על שפתיה הורדות והחמודות, עד שהיא לבסוף מתגלגלת לצדי ומחייכת אל הכוכבים בשלווה. "גרייס, אני…", אני פולט מפי. אוף אני כזה אידיוט! למה אני חייב להרוס הכל? "כן?", היא מפנה את ראשה עלי בציפייה לתשובה. אני מניד בראשי וחוזר להסתכל קדימה, "עזבי, לא חשוב". "בסדר", היא אומרת ומפנה גם היא את ראשה ממני. אני מסתכל עליה שוב, ואז חזרה קדימה. אחרי כמה דקות אני מרגיש את עפעפיי נעצמים לאט לאט…