עוברים דירה פרק 21

~נקודת מבט ג'ואן~
רק צעדיי על רצפת הפרקט והלחשושים הבלתי פוסקים נשמעו ברחבי האולם הגדול. אני לא מבינה כמה זמן לקח לי להגיע לדוכן, מרוב לחץ. הכל נראה מעוות. איש, בערך בגיל החמישים, ניגש אליי עם הספר הגדול ושואל בקול צפצפני ורשמי, "האם את נשבעת לומר את האמת, את כל האמת, ורק את האמת?". אני מניחה את ידי על הספר ואומרת בקול יציב להפליא, "אני נשבעת". אחרי שהוא הולך אני מתיישבת במקומי. השופטת משתהה ואז אומרת, "אני מניחה שאת ג'ואן מור, בתו הבכורה של הנאשם. לפי מה שהבנתי, עד לפני שלוש שנים הנאשם היה מפקד במשטרה ואמכם המנוחה פקידה בפייזר. את היית בת 14, ואחיך בן 3. האם אני צודקת?". אני מהנהנת ומשפילה את מבטי העודי נזכרת החיים המושלמים שהיו לנו אז. הכל היה כל כך טוב… ואז אמא מתה. "קטגור? יש לך זכות לשאול שאלות", היא אומרת, והתובע קם ממקומו ומתקדם לעברי בצעדים גדולים ומהירים. " ג'ואן מור, האם תוכלי לפרט על ההתעללות הבלתי נסבלת מצד אביך?", הוא שואל. אני מכחכחת בגרוני ואומרת, "אבי היה מאיים עלינו, מכה אותנו וחותך אותנו, או לפחות אותי". אני מישירה מבט חסר רחמים אל אבי, שמשפיל את מבטו. "איך תפסתם אותו?", ממשיך התובע, ואני מתחילה לספר, "ברגע של חולה לקחתי את אחי ורצתי אל הבית של חברתי, גרחחס סמיץ', וסיפרתי לה בכל. היא שיכנעה אותי שנתקשר למשטרה, וזה באמת מה שעשינו, יום אחרי זה. אבי נכנס אל בית הספר כדי להחזיר אותי הביתה, וכמה דקות אחרי זה התחלנו לרדוף אחריו בכל בית הספר, עד לבסוף השוטר רוברט תפס אותו". התובע מהמהם ואז שואל, "האם גרייס סמית' יושבת כאן עכשיו?". אני מנידה בראשי למרות שאני חושבת, הלוואי היא הייתה פה. "אלו כל השאלות לי, כבודה", הוא אומר ומתיישב במקומו. ואז עורך הדין קם. "האם את אוהבת את אביך, בתור בתו?", הוא שואל באופן ישיר ואני כמט נופלת מהכיסא. הוא ממש רציני, הוא חושב שאני עומדת לענות על כזה דבר? "סליחה, אדוני!", אומרת השופטת בתקיפות, ואני עונה בקול שליו, שאבא יבין סוף סוף, "לא, אדוני. אני שונאת את אבא שלי". אבל הוא רק מחייך ואומר, "אז הכל חלק מנקמה, נכון?". אני והשופטת מרימות גבה והוא ממשיך, "את שונאת אותו והכל חלק מנקמה באביך, אני צודק?". אני מרגישה איך אני נהיית אדומה מכעס לאט- לאט. גם השופטת נראית עצבנית. "הרי, אין לנו הוכחות, נכון?", הוא אומר בשביעות רצון.
"אדוני!", אומרת השופטת בכעס והמלמולים מתחזקים. היא מבקשת שקט. אני מחליטה לאזור אומץ ואומרת ברוגע, "טעית, אדוני. יש לי הוכחה גדולה וחשובה לכך שאבי התעלל בנו". אני מורידה את המייק אפ מהלחי שלי, כך שכולם יראו את הצלקת ומפשילה שרוולים. כולם נאנחים אנחת תדהמה והמהומה גוברת. אני מסתכלת על עורך הדין האומלל ברוגע. "ובכן, אני חושבת שנצא לחמש דקות הפסקה, בה הקטגור והסנגור יגיעו למשרדי", ממלמלת השופטת וכולם יוצאים.
אני, סבתא, דודה וג'ונתן מחכים ליד משרד השופטת, מתוחים, כשאנחנו שומעים משם מלמולים. כעבור כמה דקות עורך הדין והתובע יוצאים כועסים מהמשרד.
~נקודת מבט אשלי~
"מה… מה?", אני ממלמלת, עדיין המומה. קרטר עוזב אותי, אפילו לא מסתכל עליי, ומתרחק. הוא משפשף את שערו. אני משלבת את זרועותיי מאחורי גבי, ואחרי שנייה משחררת אותן. קרטר מתחיל ללכת משם, במבט נבוך במיוחד, לא אומר לי כלום. אני עומדת המקום כמה דקות, המומה לגמרי שנישק אותי, ואז מתחילה לרוץ. אני מסתכלת על הרחוב- הוא לא נראה משום מקום. אני מתחילה לרוץ לכיוון משוער, פונה כמה פעמים, עד שראשי נתקל במשהו קשה אבל חמים ונרתעת אחורה. ואז אני מבחינה בראשו של קרטר מסתובב אליי, גבו מורמת באי- הבנה. אני תופסת בראשו ומוכת אותו בידיי לנשיקה. אני שומעת אותו לוחש משהו לתוך שפתיי, אבל לא מבינה מה, אבל לא אכפת לי. לא אכפת לי מכלום.
ומשם זה לא ברור. אני לא מבחינה במה שקורה. אני פשוט מאושרת, וזה מספיק לי.