עוברים דירה פרק 15

~נקןדת מבט גרייס~
בכיס האחורי מבצבצת חתיכת מתכת חדה שנוצצת באור השמש. ג'ואן בוהה בה באימה. "ג'ואן, לכי מפה! עכשיו!", אני אומרת, אבל היא קופאת במקומה וממשיכה להסתכל על החתיכה. "ג'ואן, החתיכה הזאת יכולה להיות על העור שלך עוד כמה שניות אם לא תלכי מפה!", אני לוחשת. אולי קצת הגזמתי, אבל זה בדיוק מה שגרם לה לרוץ משם במהרה. אני מבחינה בפיטר מביט בה במבט בוחן, שנייה לפניה שאביה של ג'ואן פונה אליי.
"שלום, אני אביה של ג'ואן ג'ונסון. ראית אותה במקרה?", הוא אומר בקול בטוח, אולי קצת תקיף. אני מחייכת ואומרת, "הו, אני חברה מאד טובה של ג'ואן. אני לא בדיוק יודעת, אני חושבת שהיא הלכה לשם", אני מביטה מאחוריו כאילו בודקת לראות אם היא הלכה. "תודה רבה", הוא מהנהן והולך. מיד אחרי זה הדמעות מאיימות לפרוץ מעיני אבל אני עוצרת אותן ומתקשרת לג'ואן. "גרייס?", היא שואלת ברעד. "הפניתי אותו לכיוון ההפוך. אני לא חושבת שהוא יחזור לפה שוב. תחזרי, אני באותו מקום", אני אומרת. שתינו מנתקות ביחד.
"הכל בסדר?", אני שומעת קול מאחורי ומסתובבת. זה ליאו. אני מנסה להראות לו שהכל בסדר, אני יכולה לפעמים לשקר מצוין. אבל הפעם, זה כואב.
אני מניחה את ידיי על עורפו ומחייכת בעודי אומרת, "הכל מושלם". אבל זה היה קשה מדי. הוא הבין שמשהו קרה. "גרייס…", הוא מניח יד על זרועי. הדמעות כמעט פורצות שאני אומרת, "אסור לי לדבר, זה יסבך את ג'ואן".
ובאותו הרגע ג'ואן מגיעה, "לאן הוא הלך? רוברט הגיע?", היא שואלת, אבל מביטה בליאו. הוא לא אומר כלום. "אולי הוא בדיוק נכנס ולא ראינו אותו?", אני שואלת אחרי מחשבה. "היי, ג'ואן!", אנחנו שומעות צעקה. אנחנו מסתובבות במהירות ורואות איש בבערך גיל החמישים, עם שיער חום ועיניים חומות, מנופף לנו בידו. ג'ואן מיד תופסת בידי ומושכת אותי אליו, ואין לי אפילו מספיק זמן לשלוח מבט לליאו המבולבל.
~נקודת מבט ליאו~
מה קרה פה, לכל הרוחות?!
ג'ואן וגרייס מתקדמות לעבר השוטר שבחוץ, גרייס במבט מודאג וג'ואן במבט מפוחד. גרייס משחררת את צמתה ובמקומה עושה פקעת יפה ומסודרת על ראשה, הכל בעצבנות מוזרה. השוטר מקמט את מצחו, וג'ואן מתחילה לבכות. גרייס אומרת עוד משהו, ואז ג'ואן מפשילה את שרווליה, ולעיני נגלות צלקות גדולות. שלושתם הולכים משם במהירות.
~נקודת מבט ג'ואן~
"אני יודעת שכיוונתי אותו לפה… ואני לא יודעת", ממלמלת גרייס.
"אדוני הנכבד, חכה פה בינתיים, כשאראה אותה, אקרא לך. הו, הנה היא! ג'ואן!", אני מסובבת את ראשי בחדות. גברת ג'יי, המורה להיסטוריה, עומדת ליד… אבא.
הוא מסתכל עליי בחיוך מסוכן, עד שהוא מפנה את ראשו לרוברט, ומיד בורח. רוברט ואני מיד מתחילים לרוץ אחריו. "גברת ג'יי, הירגעי, השוטר רוברט יטפל בכל. רק תזהירי את כל התלמידים", אני שומעת את גרייס מרגיעה את גברת ג'יי מאחורינו, ומיד אחרי זה מצטרפת.
~נקודת מבט ליאו~
"ליאו? יש לך מושג אולי מה קורה עם ג'ואן וגרייס?", שואל פיטר. שנינו מתחילים ללכת בעצבנות בעודי אומר, "זה מה שאני מנסה לברר". אני ממשיך ללכת, לא שם לב לכלום, עד שאני שומע צעקה, ואנחנו עוצרים באחת. "עצור! עכשיו!". זה קול גברי ועמוק. הבחור הראשון שנכנס, עם הזיפים, נראה בורח ממשהו, עד שמופיעים שוטר כלשהו, ג'ואן ו… גרייס.
הפקעת שלה נפלה, ושערה עף לאחור בעודה רצה לצד ג'ואן, מאחורי השוטר. הבחור עם הזיפים עוצר ושולף חתיכת מתכת חדה. השוטר מנסה לדבר אליו, "תקשיב, ג'ואן זאת הבת שלך, אתה לא יכול להתעלל בה בצורה כזאת… פעם היה לך יותר כבוד!". הוא לא מתקרב אליו, נראה שקצת מפחד. ג'ואן עומדת, קפואה לגמרי, בולעת את רוקה, ובוהה במתכת. אני מסתכל שוב על צלקות ידיה, ומבין מאיפה הן הגיעו. ואז גרייס מתקרבת אליו קצת יותר מדי וצועקת, "אין לך בושה? הם הילדים שלך, אתה לא יכול…" אבל היא לא מסיימת את המשפט כי באותו הרגע המתכת החדה עוברת על עורה בחדות והיא פולטת צעקת כאב.
~נקודת מבט גרייס~
הדם נוזל על עורי, חם וסמיך. העור שלי שורף, אבל אני משתדלת להסתכל קדימה. אביה של ג'ואן ממשיך לרוץ, רוברט אחריו. ג'ואן נשארת איתי. "גרייס…"
"ג'ואן, אני בסדר, לכי תעזרי לרוברט! תתפסו אותו", אני קוטעת אותה, אבל היא לא הולכת. "זה בסדר, אנחנו נטפל בה", אני שומעת קול מוכר וידיים חמימות מחזיקות בי. ג'ואן מיד הולכת. אני מוצאת את פיטר וליאו מעלי. "פיטר, לך עם ג'ואן. תתפסו את הבחור עם המתכת", אני מצווה עליו, והוא רץ אחרי ג'ואן. אני נותנת לליאו לעזור ללכת לכיוון חדר האחות. "אוי, מה קרה לך? הו, נכון, גברת ג'יי סיפרה לי על הבחור הזה", אומרת האחות כשאנחנו נכנסים. היא סופגת את דמי ומורחת לי משחה כלשהי. אני וליאו יוצאים החוצה, ואני מתרסקת על ספסל בעודי משפילה את מבטי ואומרת, "אתה בטח צריך כמה הסברים…". להפתעתי, הוא מתיישב לידי, מלטף את שערי ואומר ברוך, "קודם כל תנוחי". אבל אני משעינה את ראשי על חזהו ומתחילה להסביר הכל. הוא לא מדבר בכלל, רק מסתכל עליי במבט מרוכז עד כדי כאב.
"וזהו בערך. אני חושבת שאני כבר מרגישה יותר טוב", אני אומרת לבסוף וקמה. הוא קם אחרי ותופס בידי, "בואי נלך לתפוס את החלאה".