עוברים דירה פרק 14

~נקודת מבט ג'ונתן~
"מה נעשה עכשיו?", אני שואל את ג'ואן. היא מלטפת את ראשי ואומרת, "גרייס תעזור לנו. הכל יהיה בסדר". אני יודע שהיא משקרת. היא אמרה את זה כל כך הרבה פעמים, ובסוף לא היה בסדר, למה שאני אאמין לה עכשיו? כבר חצי מהחיים שלי אני עובר בפחד. לבית הספר אני הולך רק כי אבא רוצה שאני אטפל בבית!
נמאס לי מהחיים האלה. אבל ג'ואן תטפל בזה. היא תעשה שהם יהיו טובים יותר. היא חייבת. אני לא רוצה יותר להיות עם אבא. לא רוצה. לא מוכן. היא סוגרת את האור ואת דלת החדר, ואני נשכב על המיטה הזרה, מתכווץ לכדור ונותן לפחד להתפזר בחדר.
~נקודת מבט ג'ואן~
בבוקר אני מסתכלת על לחיי ועוברת עם אצבעי בזהירות על הצלקת החדשה. "אנחנו חייבות לעשות את זה. סיוט, אבל את תעברי את זה. לפחות היום. ואל תגעי בלחי", אומרת גרייס. היא הביאה את האיפור של אמא שלה כדי שנסתיר את הצלקת. היא בולטת מדי. היא שמה לי קצת מייק- אפ, ואני מסתכלת שוב על המראה. אני נראית רגיל לגמרי.
אני הולכת לחדר שבו יש את המזרון שעליו ישן ג'ונתן. סילבר יצא מהבית מוקדם, וכך גם הוריה של גרייס. היה לנו מזל. הפעם.
הוא יושב על המזרון, ואני באה אליו ואומרת, "היי, אח. תשמע, אני וגרייס צריכות ללכת לבית הספר. תישאר פה, ואל תלך לשום מקום. אם קורא משהו, תתקשר, ואני וגרייס ישר נחזור". הוא מהנהן. גם גרייס מתקרבת. "בהצלחה, בחור", היא אומרת ומחבקת אותו. אנחנו יוצאות מהבית בתחושה כבדה.
"אני עוד שנייה באה", היא אומרת, ומתקדמת אל עבר ליאו. אני מסתכלת עליה, ומרימה גבות בהפתעה. היא מניחה את זרועותיה על כתפיו, והוא שם את ידיו על מותניה ומושך אותה אליו. מעניין אם משהו קרה לפני שאני באתי…
אני הולכת משם. "היי", אומר פיטר, שמופיע מאחוריי. אני בולעת את רוקי. "היי", אני אומרת ומסתובבת לראות אותו. הוא מחייך אליי חיוך מדהים כזה, שגורם לי להינמס, אבל אז, הוא שואל אותי בדיוק את השאלה שאני כל כך שונאת, "למה אף פעם לא באנו אליך? היינו אצל כולם, אבל אף פעם לא מרשה. למה?". לפני שאני מצליחה לחשוב על תשובה, באה גרייס ומצילה אותי, "קרה משהו?". פיטר מסתכל עליי, ואני יודעת שאני בוהה בו, והוא בי, אבל לא מפסיקה, והוא אומר, "בדיוק שאלתי אותה למה אף פעם לא באנו אליה".
"אה, היא אמרה לי. ההורים שלה תמיד בבית, היא מפחדת מפדיחות, כי הם כאלה דביקים", היא משקרת ומחייכת, ממש בלי בעיה. אני די מופתעת ממנה- לא שאני שקרנית גרועה, אני חיה עם אבא שרוצה להרוג אותי כבר שלוש שנים ואף אחד לא יודע, אבל לא ציפיתי לדבר כזה ממנה.
פיטר מושך בכתפיו והולך. אני נושפת בהקלה ואומרת, "אני חייבת לך. הרבה מאד, גם שנתת לנו לישון אצלך". היא מחייכת ואומרת, "יופי. אז תספרי לי, מה קורה ביניכם?". אני מרימה גבה, למרות שאני יודעת למי היא מתכוונת. "אני יודעת לקרוא טוב מאד אנשים, ג'ואן, לא תוכלי לשקר לי. פיטר". אני מחליטה לשקר, "יש חמור אחר חמוד ממנו? אני דלוקה עליו, לא מאוהבת". למרות שאני יודעת שאני מאוהבת. אבל זה לא הזמן. ואז, והולכות לפינה. גרייס מיד מוציאה את הטלפון שלה ומחייגת באיטיות למשטרה. לפני שהיא מתקשרת, אני שואלת, "את בטוחה לגבי זה?". היא מרימה את מבטה אליי, "את לא צריכה להמשיך לחיות ככה. אנחנו חייבות לעשות משהו". אני עוד מהססת את שהיא אוחזת בכתפי, ואומרת, "לפחות בשביל ג'ונתן". אני ישר מהנהנת והיא מחייגת.
~נקודת מבט פיטר~
"אפשר?", אני שומע את קולה של ג'ואן. אני נשען על הקיר ומקשיב לשיחתן של גרייס וג'ואן. אני מציץ קצת ורואה את ג'ואן מפשילה שרוולים. אני מביט בזרועותיה בתדהמה. צלקות גדולות מופיעות על ידיה. גרייס מביטה בהן בזעזוע, אבל לא בהפתעה. ואז אני שומע את הטלפון. "משטרה, שלום", נשמע קול גברי ועמוק.
"השוטר רוברט? זאת אני, ג'ואן.", אומרת ג'ואן בקול רועד. "אהה, ג'ואן! לא ראיתי אותך ואת אחיך ג'ונתן כבר שלוש שנים! את יודעת, מאז שאביך פוטר. הוא היה אחד החברים הקרובים שלי. הצטערתי לשמוע על אמך, ג'ואן. יש בעיות?", אומר השוטר. אני משתדל שלא לצרוח. אמא שלה מתה, יש לה אח קטן, ואבא שלה הוא שוטר לשעבר, והיא לא אמרה כלום?
"למען האמת, רוברט, יש לי איזו בעיה. בבקשה, אל תפסול שום אפשרות, ואל תחשוב שאני משוגעת", אומרת ג'ואן ובוהה בטלפון. גרייס משפילה את מבטה לרגליה באי נוחות. "מאז שאמא מתה, ואחרי שאבא שלי פוטר, הוא הדרדר לסמים ואלכוהול. הוא גם התחיל להתעלל בי ובג'ונתן. הוא מרביץ לנו, הוא צורח עלינו, הוא חתך אותי וניסה לדקור את ג'ונתן", ג'ואן מפסיקה שנייה. הטלפון דומם לגמרי. ואז היא ממשיכה, ואני מקשיב מרותק לדבריה, "הוא גם איים עלינו ש… שלא נספר כלום למשטרה. כל הזמן הזה פחדתי, ולכן לא אמרתי כלום. רק חברה שלי גרייס, שנמצאת פה לידי, יודעת. היא זאת ששכנעה אותי להתקשר אליכם". ג'ואן וגרייס מביטות בטלפון הדומם, ואז נשמע ממנו קול חרישי, "ג'ואן, את בטוחה שאת בסדר? את בטוחה שזאת לא מתיחה? כי בדיחה כזאת על חשבון המשטרה…"
"אדוני", קוטעת אותו גרייס בקול ענייני, "ג'ואן וג'ונתן סבלו את אביהם במשך שלוש שנים. היא אמרה שהוא הכה אותם, חתך אותם, ואיים עליהם. ג'ואן, ובכלל כל אחד אחר, לא יהיה מסוגל לשקר שקר נוראי כזה. זה לא נורמלי. ואם אתה בכל זאת לא מאמין, אתה מוזמן לבוא ולבדוק בעצמך". אני מרגיש שלבי דופק בחוזקה, ותוהה בדאגה אם מספיק חזק כדי שהן ישמעו. "אוקיי. ואני מקווה בשבילכן שזה לא בזבוז זמן. את בבית הספר, ג'ואן, נכון? אני בדרך", הוא אומר בקול מהוסס, והשיחה מתנתקת. גרייס סוגרת בהקלה את הטלפון, אבל ג'ואן בולעת רוק ומסתכלת על שער בית הספר. נכנס לבית הספר מישהו- יש לו המון זיפים וחולצה לבנה מלוכלכת. "ג'ואן? את בסדר? מי זה?", שואלת גרייס. עוברות כמה שניות של דממה, עד שג'ואן אומרת כל כך בשקט שאני צריך לרכון לעברן עוד, "זה אבא שלי".