עוברים דירה פרק 13

~נקודת מבט גרייס~
"סילבר! וואי, הבהלת אותי", אני מתרחקת מליאו במהירות ועוצמת עיניים, מנסה להסדיר את הנשימה. "אוקיי. באתי לבדוק מה קורה. אני מבין שהכל בסדר", אומר סילבר באיטיות ומעביר מבט שוב ושוב ממני אל ליאו, עד שאני כבר עצבנית. ואז הוא מסתכל עליי עוד פעם אחרונה וסוגר את הדלת בשקט. אני שומטת כתפיים בהקלה ומסתכלת על ליאו. הוא פורץ בצחוק להפתעתי, "זה כנראה הסימן שלי ללכת", הוא אומר. אני לא חושבת שהוא רוצה ללכת, וגם אני לא רוצה שילך, אבל אני אומרת, "כנראה". הוא נוגע שוב באותה קבוצה שיער שלי, ואז קם. אני מלווה אותו אל הדלת. לפני שהוא הולך מסתובב ואומר, "נתראה, גרייס סמית'". אני סוגרת את הדלת, ועולה לחדר. ידי מיד נשלחת לאותה קבוצת השיער, שבה כבר נגע ליאו כמה פעמים, ואני מחייכת.
~נקודת מבט ג'ואן~
"ג'ואן! בואי לפה מיד!"
אוי לא.
ג'ונתן יושב על הספה ורועד בפחד. אני מסתכלת על אבא. כל הסכינים במגירה, הכיסאות מסודרים במקום….
החגורה על השולחן.
הוא עומד להשתמש בדרך הישנה להכות אותנו.
"ג'ונתן, צא מפה!", אני קוראת, ובגלל שגו'נתן ממש זריז, לפני שאבא מצליח לסגור את הדלת, הוא כבר בחוץ. נשארנו רק אני ואבא. אני מתיישבת ועושה את עצמי לא מפחדת, "מה קרה?". "מה קרה? מה קרה? איפה היית אתמול?".
בכל מקום שאתה לא נמצא בו, כי כל מקום כזה הוא תענוג, מתחשק לי לומר, אבל אני יודעת שזה רק יעורר אותו. אסור לעצבן את אבא. "הייתי בפארק. חשבתי שאמרתי לך", אני אומרת במקום. ואז הוא בא, ונותן לי סטירה על הלחי. כל האזור פועם בכאב, אבל אני לא צורחת- אם אני אצרח, הוא יבין שאני סובלת וימשיך בזה. וכל השכנים ישמעו.
אני מניחה שעל הלחי יש סימן של יד. אני נוגעת בה- יופי. גם מדממת.
אני מרימה את מבטי בחרדה- אבא לוקח את החגורה ומתקדם אליי באיטיות. מזווית עיני, אני רואה את ג'ונתן מסתכל עלינו מהחלון, חסר אונים שאינו יכול לעזור לי. אני חייבת לעשות את זה לבד. גם אני זריזה מאבא. אני בועטת ברגלו בחוזקה ויוצאת מהבית. אני תופסת בידו של ג'ונתן ומתחילה לרוץ. לא, אסור לנו לחזור. הוא בטח ירצח אותנו. במיוחד אותי.
ואז מילה אחת עולה בראשי: גרייס.
~נקודת מבט גרייס~
כבר חשוך בחוץ. אני שומעת משהו פוגע בחלון, ומסתכלת דרכו, בתקווה שזה ליאו. אני מגלה את ג'ואן. להפתעתי, זרועותיה חשופות- היא לובשת גופיה- ועל זרועותיה מופיעות המון צלקות מכוערות. היא מחזיקת בידה ילד בן שש, שפורץ בבכי. על לחיה יש סימן של יד באדום ושריטה מדממת. אבל בכל זאת, הכי מוזר, דמעות רבות זולגות על לחייה, והיא מביטה בי בפחד, בניגוד להבעת פניה האדישים או המשועשעים, או הערמומיים. אני מסמנת לה שתחכה ויורדת אליה. "ג'ואן, את בסדר? מה קרה?", אני אומרת ותופסת בזרועה ובלחיה. היד שנוגעת בלחי מתכסת מיד בדם ואני מחזירה אותה אליי. היא ממלמלת משהו, ואני רוכנת אליה כדי לשמוע, "לא הייתי צריכה לבעוט בו. הוא יבוא עם החגורה, ויהרוג אותי, ואז את ג'ונתן. לא, לא, לא…". אני מתקרבת עוד, "מי יעשה לכם את זה, ג'ואן? מי זה ג'ונתן? מי זה הילד הזה?", אני מביטה בילד הקטן שמביט בי בפחד. אני מחליטה להכניס אותם הביתה- רק אני נמצאת. הם נכנסים, ואני נותנת להם לשבת על הספה. ג'ואן עוד מלטפת את הילד הרועד. אני מתיישבת מולם על כיסא מהמטבח ושואלת, "ג'ואן, מה קרה?", היא מביטה בי ואומרת, "אבא שלי. בעטתי בו אחרי שסטר לי. הוא… הוא רצה להביץ לי עם החגורה, אבל בעטתי בו וברחתי. לא הייתי צריכה לבעוט בו. הוא ימצא אותי ויהרוג אותי, או גרוע מזה, את ג'ונתן. אני… אסור לחזור. אסור לחזור". את שתי המילים האחרונות היא אומרת באיטיות. אני מביטה בתדהמה. אבא שלה עשה את זה? אני מביטה בזרועותיה בשאלה, והיא אומרת, "תביאי לי סוודר, לכסות את הזרועות, ואז אני אסביר לך הכל". אני עולה להביא לה סוודר, וגם מביאה שתי כוסות שוקו. הילד שותה לגימה, אבל ג'ואן בכלל לא מתקרבת. היא רק שמה את הסוודר ומתחילה להסביר, "גרייס, תכירי זה אחי הקטן, ג'ונתן. הדבר בכי חשוב לי בחיים. הוא בן שש. אבא שלי לא כאן כרגע, כי הוא כנראה הדבר היחיד שאני מפחדת ממנו". אני מביטה בילד. בעיניו. הן משדרות לי רק דבר אחד: פחד, פחד, פחד. אני מביטה בעיניה של ג'ואן: פחד ודאגה, ואז חוזרת אל ג'ונתן בחיוך חמים. "שלום ג'ונתן. אני גרייס. נעים להכיר". בעיניו מופיע ניצוץ של סקרנות, "אני ג'ונתן", הוא אומר. קולו נשמע קצת מבוגר ואחראי לגילו. אני חוזרת אל ג'ואן, שאומרת, "אמא שלנו… מתה משרפה שהתרחשה במקום העבודה שלה לפני שלוש שנים. היינו משפחה מאושרת. אבא עבד כמפקד במשטרה. אמא הייתה עורכת דין. ג'ונתן היה בן שלוש, ואני בת חמש- עשרה. אבא הדרדר לסמים ואלכוהול, פוטר מעבודתו בשל רישול, ישב בבית והתחיל לשתות, עד שאני מצאתי לו עבודה, בהרבה מאמץ, כמנקה. עברנו מהבית הגדול שלנו לבית קטן ומלוכלך. אבא מוציא עלינו את הכעסים שלו. כל הצלקות האלה…" היא מראה את זרועותיה, ואני מסתכלת עליהן בחרדה, "אבא חתך לי את הוורידים, אבל הצלחתי להינצל בזכות עצמי ברגע האחרון. הייתי בסכנות חיים די הרבה פעמים. הוא חתך את ג'ונתן פעם אחת, אבל לא כל כך עמוק. פעם אחת ג'ונתן צרח עליו שיפסיק להתעלל בו, והוא כמעט דקר אותו והרג אותו, עד שהתערבתי ובמקום הוא חתך לי את היד. שוב", היא מצביעה על הצלקת הגדולה ביותר. אני מסתכלת על פניה, ורואה בהן שמץ של אומללות, "הוא בדיוק התכוון להרביץ לי עכשיו עם חגורה. אני… בעטתי בו, וברחנו לפה. אם אנחנו נחזור, אנחנו… הוא יכול להרוג אותנו. לא תהיה לו בעיה". ואז היא מפסיקה לדבר ואני מתקרבת לחבק אותה. "חייבים להתקשר למשטרה", אני אומרת. היא עונה החרדה, "אם אבא יידע שהתקשרנו…"
"אבא שלך לא יידע כלום", אני קוטעת אותה, "מעכשיו תשנו פה. מחר בבית הספר נמצא איזו פינה להיות בה ולהתקשר למשטרה. אני מבטיחה לך, הכל יהיה בסדר". אני מרגישה שהיא מהנהנת ומחבקת אותי בחזרה.