עוברים דירה פרק 10

~נקודת מבט גרייס~
אני לא בדיוק הרגשתי שהתעוררתי. פשוט פקחתי עיניים ונאנקתי בכאב. הכל מטושטש, אין לי משקפיים. אמא מיד מביאה לי אותם. היא בדיוק מה שאני לא- היא גבוהה, חטובה, ובעלת עיניים ושיער כהה. אבא מלטף את ראשי- לעומת אמא, אני נראית כמו גרסה נשית שלו. כשאני מרכיבה את המשקפיים, עדיין אני רואה קצת מטושטש. אני מנסה לראות את כל החדר. בצד אחד עומדים כמה רופאים ואחיות, ומדברים בשקט. בצד השני עומדת קבוצה של חמישה אנשים, אחד מהם יושב על הרצפה ומתחמק מלהביט בי, ולכן אני לא רואה מי זה. אבל הארבעה אנשים האחרים הם ג'ואן ופיטר מדברים בשקט, כשג'ואן בהיסטריה ופיטר מנסה להרגיע אותה, וכל הזמן הזה הם בוהים אחד בשני. קרטר מתקרב לבדוק מה שלומי. בת' מניחה יד מנחמת על הבחור שעל הרצפה, שסוף סוף מביט בי. דין.
אני מיד נזכרת במה שקרה במכונית, כמה דקות לפני שנפגעתי. אני חושבת שאני אמורה להרגיש אי- נוחות, אבל במקום זה, מציפה אותי תחושה מתוקה, ואני בוהה בו כמה זמן, מסתכלת על התנועות הקטנות והעצבניות של ידיו, על מבטו שנח עלי בעייפות, על ידו מעל ידה של בת' על כתפו, ועד כמה שהוא מחזיק בה חזק. טעם מר עולה בפי. הם ביחד? גוש חונק לי בגרון. זה לא נראה ככה, אבל אני בכל זאת מרגישה שאני… כועסת? משתוקקת?
מקנאת.
אני בולעת את הגוש ומרימה את מבטי אל קרטר. "איך את מרגישה?", הוא שואל. "אני בסדר", אני עונה בקול קצת רועד. אבל הוא מקמט את מצחו ואומר, "את לא נראית ככה". אני שומטת את ראשי, ומבטי נתקל שוב במבטו של דין. מזווית עיני אני רואה את קרטר מסתכל עליו שנייה, ואז מעביר את מבטו אליי. "דין ובת'… הם לא ביחד או משהו". אני מרימה את מבטי אליו, לא מבינה איך הוא הגיע לזה. הוא מסתכל עליהם במבט מבין. אולי קצת… עצוב? ואז גם אני מבינה אותו. "יהיה בסדר, קרטר", אני אומרת ומחזיקה בזרועו. הוא מחזיק בידי ומחייך אלי. "יהיה בסדר".
ואז בפינה הרחוקה של החדר נמצאים שלושה אנשים- סילבר, שנראה כועס במיוחד, נינה, כן כן, נינה, מדברת איתו, ואשלי שעומדת קצת רחוק יותר מהם ומסתכלת עליהם. עד שהיא שמה לב אלי, ומתקדמת לעברי. קרטר הולך, ולוחש לי בהצלחה. אני מגחכת. "לא חשבתי שאת תבואי", אני אומרת. היא נושפת בבוז, "באתי בשביל נינה. נראה שהיא באה לראות את סילבר. היא כבר לא דלוקה על דין. אבל אל תדאגי, לא באתי בשבילך", המשפט האחרון קצת הכאיב לי, אבל בסך הכל הייתי שמחה. ואז אני רואה ניצוץ קטן בעיניה של אשלי שמשדר…. חמלה? רחמים? אולי אפילו חברות? אבל לא הספקתי לנתח אותו, כי היא חזרה להבעתה הקשוחה. ואז מבטה מתרכך לכמה שניות, עד שפתאום היא מחבקת אותי ולוחשת באוזני, "באמת שדאגתי". אני מחבקת אותה חזרה בהפתעה. אף אחד לא רואה את זה, כולם עסוקים בלהיות מודאגים. ואז היא משתחררת והמחיבוק ומחייכת. החיוך הראשון שלה מאז שהגעתי. חיוך טוב לב, פתוח, מבין. ואז היא נראית כמו ספר פתוח. כל האומללות, הרגשנות, האופי שלה נגלים לעיני, וגם אם רק לרגע. ואז אני מבינה עד כמה היא לא שטחית. ונראה שהיא מתכוונת שאני אראה. "אולי אני קצת מרחמת עלייך, גרייס סמית'", היא אומרת, "אבל פה יש לך מזל". ובמילים המסתוריות האלה היא מתרחקת. ואז אני מסתכלת על הדלת הפתוחה. עומד שם מישהו, מודאג, שוקל אם להיכנס. ליאו.
תחושה נעימה, כאילו אני מרחפת, מציפה את לבי, וגורמת לי להיות מאושרת. ואז הכל נהיה שקט, והוא מסתכל עלי בעיניים עצובות והולך, אני רוצה לצעוק אחריו שיחכה, עד שאני רואה שנשארתי בחדר רק אני. ודין. אני מחייכת אליו ומסמנת לו להתקרב. כשהוא בא אני ישר מחבקת אותו. הוא מחבק אותי בחזרה, מופתע, ואני מקשיבה לפעימות ליבו החזקות. ואז אני מרגישה אי- נוחות מוזרה, שלא באה מדין. אני מגלה את ליאו עומד מול הדלת, משתדל שלא להסתכל עלינו. אני משתדלת להתעלם ממנו, ומסתכלת על דין בחיוך. "דאגתי לך", הוא לוחש לי. "אז אתה כבר לא צריך", אני אומרת ברוך, ואז מרגישה דחף נוראי לנשק את לחיו. אז אני עושה את זה, והוא מביט אלי, מופתע לגמרי. אני חושבת שהוא מקבל את זה בתור מחווה ידידותית בלבד, אבל מחשיבה את זה ליותר מזה. "את צריכה לשמור על עצמך יותר", הוא אומר בחיוך. ואני אומרת, בציניות, "חה חה חה". הוא מלטף את שערי ופניו מרצינות. "ברצינות, גרייס. תשמרי על עצמך. בשבילי. אני חייב ללכת, נתראה". כשהוא הולך, אני מחייכת חיוך רחב ושוקעת בכרית במשך… רבע שעה? חצי שעה? אולי אפילו שעה?
ואז ליאו מגיע.
"בו"
"מצחיק מאד, ליאו"
"הבנתי", הוא מתיישב לידי, ואני שוב מרגישה את אותה האי נוחות. אני רוצה שהוא ילך, וגם יתקרב יותר. "אז… איך את מרגישה?", הוא שואל. אני מעקמת את אפי ואומרת, "קודם היה יותר טוב". הוא צוחק, משתתק, ואז לוחש, "התגעגעתי". אני מרגישה ברטט עובר בלבי, ואומרת, "גם אני. אבל הכי הרבה לבת' וג'ואן". הוא עושה פרצוף נעלב בצחוק, ואני תוהה, אם הוא באמת נעלב. "את רוצה בכלל שאני אהיה פה?"
"אין לי מושג".
הוא מקמט את מצחו ומעביר כמה פעמים את אגודלו על לחיי בעודו אומר, "תשמרי על עצמך, גרייס סמית', את חשובה לי מדי מכדי שתמותי". הוא כל כך קרוב, עד שאני מרגישה את הבל פיו על פני. אני עוצמת את עיני. אחרי כמה זמן אגודלו נעצר על לחיי. אני פוקחת את עיני, ורואה אותו באותו המקום, עיניו משוטטות על פני, עד שלבסוף הוא קם והולך בלי לומר להתראות.
ואחרי כמה זמן אני עוצמת עיניים. לא חושבת על כלום. אני מרגישה משתוקקת למשהו. אני משתוקקת לראות אותו מחייך אליי, אותו, לא ברור מי זה. אני משתוקקת להרגיש אותו מלטף את לחיי, נוגע במותני, מושך אותי אליו ומחבק אותי. אני רוצה להרגיש את ריסיו מלטפים את פני. אני רוצה להסתכל על פניו הרציניות עד כדי כאב.
אני רוצה להתבונן בעיניו, המסתכלות עליי, דרך צבע הענבר העמוק, וליפול לתוכן, לשכוח הכל.
אני רוצה את ליאו.
~נקודת מבט אשלי~
אני עומדת בקפטריה הקטנה. אין שם אף אחד מלבדי. אני מתיישבת על אחד השולחנות, ומסתכלת על רגליי המתנדנדות עד שאני שומעת קול, "מה קרה עם גרייס? אני מעדיף שלא תתקרבי אליה ותפגעי בה". אני מרימה את מבטי ומגלה בפתח הקפטריה את קרטר עומד זעוף ומשלב את ידיו על חזו. "לא עשיתי כלום". "בחייך, אשלי", הוא אומר ומתקרב. ברכו נוגעת בברכי, אבל נראה שהוא לא מבחין בזה, "אתן שונאות שנאת מוות אחת את השנייה. חייב להיות איזה משהו". אני מרגישה בכעס גואה בי, ואיתו גם הדמעות, "חייב להיות משהו? אולי הבנתי שטעיתי?". הוא מניח את ידיו משני צדדי על השולחן, בצורה כזאת שאני אוכל ללכת, ובאיזושהי צורה אני אוהבת את זה, "מה כבר יכול לגרום לך לשנות את דעתך? את באמת חושבת שאני קונה את זה? את פשוט שטחית, וזדונית. אין לך אופי. איך תוכלי בדיוק להראות לי שאת שווה משהו, שבאמת הבנת שטעית, אם אין לך אופי?". עם כל מילה זולגת עוד דמעה ודמעה על לחיי. איך אין לי אופי, אם אני מרגישה כאילו כל מילה שלו היא כמו חץ שפוגע ישר בלבי וחצה אותו, שובר את הסכר שבניתי? איך אני בוכה? איך אני נשברת? ואיך הוא יכול לומר דבר כזה, ולהיות בן אדם עם אופי?
אני קמה מהשולחן, וחושבת ללכת, עד שאני נזכרת שהוא לא נותן לי ללכת. כשאני קמה, אנחנו קרובים יותר, עד כמעט נושמים את אותו האוויר. אני מניחה גם את ידי בצדי השולחן, עד שאצבעותינו נוגעות. "אתה לא מכיר אותי, קרטר. אתה לא יודע מי אני באמת. אני בן אדם עם אופי, ואופי רגיש מאד. וכרגע שברת אותו עם האופי שלך. בהתחלה שנאתי את גרייס כי קינאתי בה… על כלום. ועכשיו אני מתביישת בזה. אין לך זכות לשפוט אותי, אתה לא מכיר אותי, קרטר. אתה לא יודע כלום". אני מניחה את ידי בעדינות על ידיו, אבל מטיחה אותן בזעף חזרה אליו, והולכת בזעם. אבל, אחר כך, אני נוגעת באצבעותיי שהיו על השולחן בעדינות, ומחייכת.