“עד שתבואי אליי ותכנסי לחיי אל תתני לי ללכת..” הקדמה ופרק 1

ליאן אסולין בת 18 מראשון.
ישלי שיער חום בהיר עד אמצע הגב גלי עם שורשים חלקים, ועיניים אפורות. אני לא כל כך גבוהה בערך מטר 65 ככה? אני לא שמנה ולא רזה אני במצב סבבה. ישלי גוף יפה כאילו נראלי.. אבל זה לא משנה עכשיו. אני הבנאדם הכי נרגש בעולם! מחר אני מתגייסת! אבל לקרבי.. ישלי תסיבה שלי ובקרוב מאוד תבינו אותה. אני חולת אופנה לא יכולה להתלבש מכוער אבל לצערי עכשיו מדים אין מה לעשות.. אני סוואגרית לדעתי זה הכי סטייל כובעים. אני מלאת אנרגיה ואדרנלין אצלי זה במקום הראשון אוהבת מסיבות ולריקוד בעיקר היפ הופ אבל אני רוקדת הכל. טוב אז זאת אני :)

פרק 1:
"טוב אז זהו זה.." אמרתי להוריי כאשר קראו בשמי. זה היום! היום אני מתגייסת לגבעתי, כן כן קרבי אני חייבת החלטתי להמשיך את אח שלי.. לאח שלי קראו מתן הוא מת לפני שנה וחצי בצבא, גם הוא שיר בגבעתי הוא היה מ"פ (מפקד פלוגה) הייתי קרובה אליו.. מאוד. אני הייתי שבורה שהוא מת והבטחתי לעצמי שאני אמשיך אותו! שאני אעשה את זה בשבילו..
"אני אוהבת אתכם. תשמרו על שני וליאור" אמרתי מחבקת את הוריי. דניאל וליאור הם האחים הקטנים שלי, טוב לא כל כך קטנים הם תאומים בני 16 הם כל העולם שלי ואני אעשה הכל בשבילם.
חייכתי אליהם חיוך אחרון ועליתי לאוטובוס. כשנכנסתי כמובן ראיתי רק בנים חוץ מבחורה אחת שישבה בסוף האוטובוס איפה שיש את הדלת השנייה.
החלטתי להתקדם לעברה. כשהגעתי אליה עמדתי לידה, "היי אני ליאן" אמרתי לה "היי, לירון בואי שבי" אמרה לי והורידה את תיקה מהכיסא. חייכתי אליה והתיישבתי

סטופ
לירון בת 18 מיבנה שיער שחור, עיניים ירוקות בהירות, בהירה לא גבוהה ולא נמוכה רזה אבל כמו שצריך.

"אז.. למה את פה?" שאלה אותי "מזאת אומרת?" עניתי לה "אני פה מ-סיבה.. אבא שלי שירת פה, וגם שני האחים הגדולים שלי. רציתי להוכיח להם שלמרות שאני בת אני יכולה גם להמשיך את המסורת" אמרה לי בחיוך.
"הסיבה שלי האמת היא.. שאני פה בגלל אחי הגדול" אמרתי לה ועצרתי "אני לא מבינה" אמרה והמשכתי "אח שלי הגדול מתן, שירת גם בגבעתי אבל הוא מת.. לפני שנה וחצי" אמרתי לה בשקט מנסה להסתכל על כל נקודת חוץ ממנה.
"וואי.. אני ממש מצטערת" אמרה לי במבט מצער. "זה בסדר" אמרתי לה.
לאחר כשעתיים נסיעה סוף סוף הגענו לבסיס שלנו. ישר הסבירו לנו כמה דברים בסיסים והיה לנו מסדר. בדרך פגשנו שני בנים לירוי ואיתי.

סטופ
לירוי בכור בן 18 מראשון לציון שיער בלונדיני, מארניס, עיניים חומות, שחום, גבוהה ושרירי. קצת ערס אבל על גבול הטעם הטוב פנוי ברוך השם לא סטצוינר חס וחלילה מכבד נשים ואלה שלא מכבדות את עצמן? טפו עליהן מרוקאי שלם. חבר הכי טוב איתי.
איתי אהרוני בן 18 יבנה שיער חום כהה כהה מארניס על הצד עיניים כחולות גבוהה שרירי לא בהיר ולא כהה משהו באמצע. ערס כמובן כמו שצריך לא? אוהב מסיבות לא סטציונר בזה כמו לירוי זה אח בווריד. מכבד בנות ואלה שלא שימותו מצידי.

שנסתבר שאיתי גם מיבנה למרות שהוא ולירון לא מכירים.
"חיילים עמוד דום!" צעק המפקד שנראה בסביבות ה-19 עיניים ירוקות ושיער חום בהיר היה לו מארניס קצוץ כמו שצריך להיות לחייל הוא היה גבוהה ומהמדים שלו ראו שגם שרירי. לפי מה שאמר קוראים לו אוראל.
"אני רוצה להבהיר לכם משהו חשוב מאוד אולי אתם יכולים לדבר איתי על הכל אבל לא לדבר אליי כאילו אני חבר שלכם. אני המפקד שלכם ואתם תתייחסו אליי ככה זה ברור לכם?!" צעק כדי להראות לנו שהוא ה'שולט'.
"הוא צריך מצנח כי הנחיתה כואבת" לחשתי ללירוי שעמד לידי והוא גיחך.
"תצעדי קדימה" אמר והסתכל עליי המפקד. שיט! הוא שמע. הסתכלתי על לירוי בפחד וצעדתי צעד קדימה. "תחכי לי ליד המטבח בסוף" אמר לי במבט רציני. "וזה אחד הדברים שאליהם אני מתכוון. משוחררים" אמר ואני התקדמתי אל אבר המטח.
חצי שעה! פאקינג חצי שעה אני מחכה למזדיין הזה. אני שוקלת כבר ללכת באלוהים. אבל אז הוא נזכר להגיע "אני רואה למישהי פה יש הרבה אומץ" אמר לי בפחות רצינות ממקודם.
"תזהרי עם זה יאללה נקי את כל המטבח כלים ואת מכינה ארוחת ערב" אמר ויצא.
טוב יאללה לעבודה.