“עד שתבואי אליי, ותכנסי לחיי אל תתני לי ללכת” פרק 12

קמתי בבוקר. וראיתי את ליאור לידי. אתמול נרדמנו ביחד, וואלה? התגעגעתי ליחסים שלנו.
ישלי רעיון! נעשה יום כיף. אבל לפני זה אני חייבת לדבר עם מוראל.
ירדתי למטה וראיתי אותו בסלון, עם הקפה השחור שלו רואה כדורגל, לא השתנה הילד.
"אנחנו צריכים לדבר" אמרתי לו ברצינות, עומדת לידו.
"דברי נשמהשלי" אמר לי ממשיך להסתכל על הטלוויזיה.
"תכבה את הטלוויזיה" אמרתי לו והוא לא הקשיב. ישלי רעיון.
"אני בהריון" אמרתי לו, מה שלא נכון אבל זה הדבר היחידי שבזכותו הוא יכבה את הטלוויזיה.
"מזה?!?!" צעק כיבה את הטלוויזיה ונעמד מולי.
"מזה היה רק בשביל שתסתכל עליי כבר!" אמרתי לו בעצבים.
"מה את רוצה?!" שאל בעצבנות על השקר.
"ברצינות בלי חסימות?" שאלתי אותו בעצבים שקולי עולי. אני צופה צעקות.
"כן!" צעק, והנה הצעקות באות…

"אני שונאת אותך! אני שונאת אותך, ואך העובדה שחזרת, אני שונאת את העובדה שהתגעגעתי אלייך כל כך, ושברגע שעזבת השתנתי! כבר לא הייתי אותו בנאדם. אין אחד שיודע יותר ממך כמה נשברתי שלירן מת! ובכל זאת בחרת לעזוב אותי! להשאיר את הכל אליי, כי אם כמה שאני התפרקתי אמא ואבא הפסיקו לתפקד! והכל היה נפל עליי, שאני מחכה לרגע שאני אוכל להתפרק! להוציא את כל מה שאני אגרתי. וכאילו שזה לא מספיק הכרתי את סער שאז באמת קוותי לטיפת אושר בחיים שלי! אבל אז הוא מת.. ואני שונאת את עצמי על זה שנתתי לו לוותר! שנתתי לו לעזוב אותי. ואני פשוט גם לא מסוגלת לסבול את העובדה שחזרת ואתה פאקינג חושב שהכל יחזור להיות כמו פעם! כי אתה יודע וכולנו יודעים שזה לא יקרה! לפחות מבחינתי לא" צעקתי בכל הכוחות שדמעות שוטפות את עיניי, וראיתי גם דמעות משתחררות לאט לאט מעיניו, בחיים אבל בחיים לא ראיתי את מוראל בוכה.
"אני יודע אוקיי?! אני יודע, אני פשוט לא רוצה להאמין לזה! אני רוצה להאמין שהכל יחזור להיות כמו פעם, פשוט כמו פעם מאין יום שאני לא מתחרט על זה שעזבתי שהשארתי אותך פה לבד! אבל באותה מידה כואב לי… כואב לי לחשוב שהוא לא יחזור יותר! אני מתגעגע אליו כל כך…" אמר לי והוא פשוט התפרק, נפל על הספה בישיבה עם הראש על הידיים שהברכיים נשענות על הברכיים.
שמעתי צליל של הודעה. הסתכלתי לכוון הפלאפון, וראיתי שקיבלתי סרטון.
'היי! תרים תראש ילד!' ראיתי מישהו צועק על בחור גבוה רזה אבל שרירי עם זיפים שהפכו לזקן שנראה בסביבות גיל 21.
'ישלך עד מחר בערב שעות לארגן 100,000 שקל ולבוא לסמטה ליד בית החולים בלינסון, בשעה 11 בלילה מישהו יבוא לאסוף אותך ואת תעשי מה שאנחנו נאמר אם לא אנחנו נפגע בו, הוא חשוב לך לא?' אשאל האיש ולא הבנתי על מה הוא מדבר.
ואז הוא הרים לבחור תראש. אם הייתי יודעת שהפצצה תיפול בעוד שנייה לא הייתי פותחת את ההודעה בכלל. ראיתי את לירן… לירן שלי חי ונושם, כל פניו מלאות בצלקות ושריטות, ובעיניו מבט עצוב. מבט שלא הייתי רגילה לראות. ללירן תמיד היה ניצוץ של שמחה בעיניים, לא משנה מה קרה. ועכשיו הוא פשוט נעלם והפך לעצב…