“עד שתבואי אליי, ותיכנסי לחיי אל תתני לי ללכת..” פרק 14 א'

"מה אנחנו עושים?" שאלתי את לירן שישבנו שנינו מחובקים על המזרון.
"לא יודע. מישהו ידע שאת באה?" שאלה אותי, והנהנתי לשלילה, כנראה שאנחנו תקועים, כבר שלושה ימים שאנחנו פה, לא יכול להיות שאף אחד לא שם לב שנעלמתי. אף אחד לא אמר לנו כלום, רק מדי פעם מישהו נכנס פעם ביום להביא לנו בקבוק מים לשנינו פרוסת לחם לכל אחד ובשר מעט יבש. לכל אחד.
"ידיים למעלה ואף אחד לא יפגע!" שמענו ממחוץ לדלת. הסתכלנו אחד אל השני, וקמנו במהירות רצים לעבר הדלת, מצמידים את האוזן אליה.
"אתם עצורים על חטיפת זוג האחים ליאן ולירן אמסלם" שמעתי קול של מישהו, ואז תוך שנייה הדלת נפתחה. ראינו זוג שוטרים לבושי מדים ואת ליאור.
"לירן…" אמר בשוק, כמו שהייתי כשראיתי אותו וגיליתי שהוא חי.
"בוא הנה אתה" מלמל, ומשך את ליאור לחיבוק. עמדתי מהצד מחייכת, לא מבינה מה קרה בכלל.
"איך ידעת שאנחנו פה?" שאלתי את ליאור, אחרי שהתנתק מלירן והספיק לחבק אותי.
"בואו תצאו מהחדר הזה נשב, בחוץ ואתם תגלו הכל" אמר בחיוך מרגיע, שכל כך אהבתי והתגעגעתי אליו.
הנהנו חלושות אני ולירן, והלכנו אחרי ליאור שהוביל אותנו ליציאה, לירן הסתנוור מהשמש, אפשר להבין אותו בתור אדם שלא ראה אור יום קרוב לשנתיים.
ליאור הביא לו משהו, שהתגלה כמשקפי שמש, לירן חייך אל ליאור והמשכנו ללכת, מתיישבים על המדרגות בכניסה למרתף שבו הוחזקנו.
"אז ככה…" אמר מתחיל לספר את הסיפור.

נ.מ ליאור (פלשבק)
השעה הייתה 2:00 לפנות בוקר ליאן ישנה. נכנסתי בשקט לחדרה, ולקחתי את הפלאפון שהיה מחובר למטען. לא יכולתי להמשיך ככה. הייתי חייב לדעת מה הדבר שהיא כל כך הופתעה ממנו, כל היום היא הייתה מעופפת ואדישה.
עשיתי את הקוד. אני היחיד חוץ מליאן שידע אותו, אני היחיד שאליו היא סמכה מספיק כדי לגלות לו את זה.
נכנסתי לוואצפ, וראיתי הודעה ממספר שלא היה שמור, נכנסתי וראיתי שזה סרטון.
הייתי בשוק, הרגשתי כאב, שמחה פשוט הכל. אבל פחדתי על ליאן ידעתי שהיא תעשה את זה, אז ידעתי שאני חייב לעשות משהו…