עד שהמוות יפריד בינינו״ עונה 2 פרק 1

שנה אחרי

מנקודת המבט של ליאם

ישבתי כמו כל ערב מול הטלוויזיה ומשתכר
״היי״,אמר מייקל ונכנס
הוא זרק את העיתון של הבוקר ואת המפתחות שלו
הרמתי את עיני כשראיתי את התמונה של לוסי
״עברה שנה..״,אמר מייקל בעצב וישב לידי
שנה עברה מאז המוות של לוסי,מאז ההלוויה הפסקתי אם הכל,התפטרתי מהעבודה המטופשת הזאת עם צ׳ארלי,כל היום תקוע בבית של מייקל ומשתכר,שנה שאני תקוע בבית יוצא מידי פעם כדי..לשתות
לפעמים בלילות אני חלום אליה…זה כל כך קשה בלעדיי
״צ׳ארלי ביקש שתבואו״,אמר מייקל
״אני לא הולך לשום מקום״,אמרתי וכיביתי את הטלויזיה
״ליאם עברה שנה…לא רק לך זה קשה כולנו אהבנו את לוסי..אבל החיים ממשיכים״,אמר מייקל
״רד מימני״,התעצבנתי ונכנסתי לחדר

מנקודת המבט של ג׳ס

״היי ג׳ס…״,אמר שון כשיצאתי מהמטבח
״היי..?״,הנחתי את המגש
״חיפשתי אותך…וכי בגלל שג׳ו לא מדברת איתי התכוונתי לדבר איתך״,אמר
״רצית משהו?״,שאלתי
״כן…לא,אני לא יודע״,אמר והוריד את ראשו
״ג׳קוב אני לוקחת הפסקה״,אמרתי לבוס שלי וסימני לשון לבוא אחרי
״אז מה הסיפור?״,שאלתי כשיצאנו הוצאתי סיגריה ועישנתי
״ממתי את מעשנת?״שאל
״ממתי אכפת לך מהחיים שלי?״,שאלתי וישבתי מוציאה מפי עשן
״טוב…ניראלי טעיתי״,קם ואמר
״לא שון חכה״,עצרתי אותו
הוא תפס אותי ונישק אותי,בהתחלה רציתי לדחוף אותו אבל המשכתי
״אני לא יכול…שלא לחשוב על אותו ערב״,אמר
״גם אני לא אבל..ג׳ו היא אחותי אני לא יכולה לעשות לה את זה״,אמרתי
״אני יודע…״,אמר באכזבה
״הצלחת להשיג את ליאם?״,שאלתי
״אבא שלי פגש את מייקל״,אמר
״זה מטורף שכבר עברה שנה…אני כל כך מתגעגעת אליה״,אמרתי בעצב
״היא חסרה לי…לעבור ליד החדר שלה ולגלות שהיא כבר לא כאן…״,אמר ועיניו נצנצו
החיים שלנו הרוסים מאז המוות של לוסי,ליאם מסתגר בביתו ואומר שהכל באשמתו,שון וג׳ו נפרדו רק בגללי
שון עכשיו עובד עם אבא שלו,הוא רוצה להתנקם במי שרצח את לוסי,בהתחלה צ׳ארלי לא רצה את זה אבל שון התעקש הוא כבר לא ילד קטן
אני עובדת כמלצרית עזבנו את הפנימיה ליפני חודש…זהו אנחנו כבר בני 18
ג׳ו לומדת רפואה אני והיא גרות ביחד אבל בגלל שאנחנו בריב היא עברה לגור באוניברסיטה
היום צ׳ארלי מארגן ערב ללוסי…הוא רוצה שניהיה כולם ביחד בישבילה

הגענן לבית של צ׳ארלי באותו ערב,כמה אנשים שהכירו את לוסי היו שם…והערה הזה המשיך ככה

מנקודת המבט של לוסי

״קומי״,התעצבן ותפס בשערי
הייתי חלשה ועייפה,הוא תפס אותי חזק והלכתי איתו
אני תקועה כאן כבר הרבה זמן…איפה כולם?
כל הזמן חיכיתי ליום הזה..ליום שהברח…והיום הזה הגיע
נכנסנו במכונית השחורה כמו כל פעם,שכבתי מאחור,והאיש המפגר שחטף אותי נוהג,הפעם הוא היה לבד
לקחתי סכין קטן שגנבתי מאחד החוטפים
ודקרתי אותו בכתיפו
״יא כלבה״,הוא צרח וכמעט עשה תאונה,הוא חנה באמצע היער
הוא יצא מאוטו והתקרב לאיפה שהייתי
״חתיכת ילדה מפגרת״,צעק אלי והתחיל לתת לי מכות
דקרתי אותו בבטנו,והוא התרחק מימני..
הוא נשכב על הרצפה מנסה לעצור את הדימום שלו ותפס ברגלי
נפלתי ודפקתי את ראשי על איזה אבן
נתתי לו מכות עם רגלי והוא שיחרר אותי
כבר לא היה לו כוח להילחם
קמתי מסוחררת ורצתי לעבר הכביש..רצתי כל כך מהר,שמכונית כמעט התנגשה בי
האיש יצא בשוק
״ילדה את בסדר?״,שאל
״בבקשה תעזור לי״,בכיתי
״אויי…את לוסי?״,הוא היה בשוק ולא הבנתי אך הוא מכיר אותי,לא היה לי אכפת,רציתי רק לחזור לבית
״בואי״,אמר ועזר לי להכנס לאוטו
ישבתי באוטו והנחתי את ראשי על החלון,הייתי עייפה כל כך