עד נשימתי האחרונה.

ושוב, אנו במצב של שניים לבד.
בחדר ריק, במלחמה בין הראש ללב, ללא אף אחד.
הבטת בי כפרח, פרח יפייפה. עיינך הם אלו שסיפרו לי, עד כמה אתה רוצה.
ובן רגע אחד, הרגשתי שאני נופלת. בזמן שהלב רועד והראש משתגע, אני סוגרת את הדלת.
התקרבתי אלייך, לא הצלחתי לעצור. בעוד שהחלקתי על שפתייך הרכות והחמות, קיוותי שלעולם לא יעבור.
הזמן קפא, התעלפתי, בהכרה מלאה.
נישקתי אותך כאילו אין מחר, היינו בעולם אחר, בעולם הבא.
והרגע הזה, הרגשתי שליבי רוקד, ראשי זועק וגופי מתפרק. תחושת האופוריה המלווה שבכאב ההתרגשות. הרגע הזה החייה אותי, הרמת אותי, דחפת אותי אל הקיר, ללא טיפת רגישות.
הוצאת עליי את כל המטענים, ללא רחמים, עייפת אותי. האם זה האגו או הגעגוע? האם זה לרעתי או לטובתי?
והיינו אנחנו, כמו שרק ידענו להיות. שני ילדים, שתי אהבות. למרות העבר, הרגשות והנזק, זה אתה ואני, קל לראות.
ואז, הבטת בי. ושנינו הבנו מה הלאה, שנינו הבנו שזה בלתי אפשרי להיות בנפרד. אז עכשיו, לחיות באושר ועושר, לנצח, לעד. אל תעזוב שוב, אני מתחננת. תאהב אותי עד נשימתי האחרונה, עד שאני מתמוטטת.