עד הסוף אוהב אותך….

אני זוכרת את אותו יום. זוכרת אותו כאילו הוא היה אתמול.
אנחנו ישבנו בבית הקפה הפינתי של הרחוב ואתה הבאת לי קופסא קטנה.
אמרת שזו מתנה בשבילי. שמחתי נורא ושאלתי אם אני יכולה לפתוח אותה עכשיו, אבל אתה אמרת שעדיין לא כי יש חלק שני למתנה. אני עניתי לך להקנטה, "אחרי שנה וחצי שאנחנו יוצאים, אף פעם לא עשית לי מתנה כזאת."
"טוב, תמיד יש פעם ראשונה." אמרת ושנינו צחקנו. קבענו להיפגש למחרת בכיכר הפרחים בשעה שמונה בערב.
"בלי איחורים," אמרתי והלכתי לביתי. נכנסתי אליו כשהתרגשות מפעפעת בתוכי. מעניין מה מחכה לי מחר, חשבתי בעודי נרדמת…

יצאתי לשופינג קצר עם חברות הבוקר, אתה יודע?
חשבתי שאולי אם אגיע הפעם בהידור אתה תזכור אותי יותר טוב.
אני לא שכחתי אותך, אף פעם. תמיד באתי לבקר ותמיד נשארתי עד הסוף כשצריך.
"אז איך אתה מרגיש היום, מר שניר? " שאלתי אותך בנימוס. אתה חייכת לעברי, אך אני ידעתי שאתה מחייך רק כדי לגרום לי להרגיש שמחה. זה לא ממש עוזר, רק שתדע, מאז אותו יום, ליבי נשבר; לא האמנתי שזה יכול לקרות למישהו ועוד לי?
אני זוכרת שלפני דיברנו בפלאפון ואתה אמרת לי כמה שאתה אוהב אותי ושלא תישכח אותי אף פעם.
אז האמנתי באמונה שלמה במילים האלה, הם נתנו לי ביטחון ואושר, אבל עכשיו, קשה לי, אני צריכה אותך כאן איתי פיקח, ולא במצבך כעת….

"גברת נועה? " שמעתי קול שואל מעבר לפלאפון.
"כן, מי שואל?" עניתי חזרה. היתה לי הרגשה מוזרה לגבי השיחה הזאת. השעה היתה שמונה וחצי. אתה אף פעם לא מאחר…
"מדבר דוקטור שטיין מבית חולים. הגיע עלינו מטופל לפני חצי שעה. שמך ומספר הפלאפון שלך היו בארנק שלו. האם את מכירה את מר שניר פרץ?" שאל .
שניר?! מה …"מה, " מלמלתי, "קרה לו משהו? " צעקתי על הפלאפון בעודי מתקדמת לכיוון בית החולים.
"הוא הגיע עלינו כשהוא מחוסר הכרה עקב תאונת דרכים…" מהשלב הזה כבר לא הקשבתי לדוקטור בזמן שדיבר. ראשי התחיל להסתחרר והדבר היחיד שקיוויתי לו הוא שאני יספיק להגיע לבית חולים לפני שאתמוטט.
אני זוכרת את המבט השמח על פניי כשהתעוררת, ואת הקול הנוקשה של הרופא כשאמר שהובחן אצלך זעזוע מוח ויכול להיות שלא תזכור כלום מלפני התאונה.
גופי קפא באותו רגע גורלי וקיוויתי בכל כוחי שתזכור אותי.
"שניר? אתה זוכר אותי? " שאלתי בהיסוס. הוא מצמץ בבלבול והביט בי. "מצטער, אבל אני אמור לזכור
אותך?" קולו הנבוך הסגיר את העובדה שהוא באמת לא זוכר אותי.
אני זוכרת איך התיישבתי על הרצפה בכבדות ובכיתי. אתה היית שם וצפית בי בוכה, לא משהו שרציתי שתראה אי פעם.
מאז אותו יום, קבעתי לי ולך פגישות. מכיוון שאני הייתי האדם היחיד שהכיר אותך בעיר הזאת, הוחלט שאני יזכיר לך קצת את עברך. כל יום היינו מדברים על דברים שהיית עושה בעבר.
כמובן שלא העזתי להזכיר את העובדה שאנחנו היינו חברים. לא רצית לגרום וצער ומבוכה משני הצדדים.

יום אחד, יום שגרתי לחלוטין, אתה באת ושאלת אותי שאלה, יותר נכון, הצגת עובדה.
"היינו חברים פעם, נכון?" אמרת בקול לא מוסבר.
לא יכולתי לשקר יותר. הרגשתי שאם העז לשקר עוד פעם אחת, אני לא העמוד בזה יותר.
"כן," עניתי באומץ. "ביום שבו אתה חטפת זעזוע מוח, אנחנו קבענו להיפגש בכיכר הפרחים. אמרת שיש לך המשך למתנה שהבאת לי."
"את מתכוונת לזה? " אמר והרים קופסא קטנה. פניי עלתה הבעת בלבול.
"עוד מהמפגש השלישי שלנו ביחד ניכרתי בך. את לבשת שמלה ורודה עדינה ופרח לבן בשערך. את נראית ממש כמו ביום הראשון שבו נפגשנו." הוא החזיק את הקופסא לפניי ופתח אותה. בפנים היתה טבעת יהלום גדולה ונוצצת.
"את עוד נושאת עלייך את הקופסא שהבאתי לך אז? " שאל.
"כן," אמרתי והוצאתי אותה מתיקי.
"נועה, התינשאי לי?"

זה היה היום שבו החלטתי שעד הסוף אוהב אותך…