עבר מוכתם-פרולוג

לואיס זכר את אותן הרגעים שהוא הגיע הביתה, אחותו נטליה בת הארבע הייתה בבריכה הביתית.
למרות שעברו חמש שנים, הוא חי את התאונה הזו יום יום. כאילו משהו נקרע מבשרו.
בנים צריכים לשמור על פאסון . הם לא מזילים דמעות ואף לא מדברים על רגשות.
בעודו מלטף את התמונה, הוא וידא שהוא לא שכח את חפציו לפני שהוא עוזב את הבית לקראת המעבר לפנימייה.
" אהובים שלי." אמר לואיס כשדמעות גדולות הרטיבו את לחיו, " לעולם לא אשכח אתכם!"
הוא נישק את התמונה והתפלל שאף אחד לא יראה אותו במצב הרגיש שהוא קלוע בתוכו.
הפנימייה זה הדבר האחרון שהוא צריך עכשיו, הוא רצה לשקוע לתוך עצמו ולהתבודד מספר דקות בודדות לפני שהוא יצא לדרך הארוכה הצפויה לו.
הוא נשף אוויר מלוא ריאותיו בעוד זיכרונות לא נעימים מהעבר מלווים אותו.
-פלאשבק-
לואיס התקשה להתמודד עם מה שקרה , לא משנה מה קרה זה היה באשמתו.
הוא לא היה מסוגל להישיר אליהם, הוא הרגיש אחראי שחייב לשמור על אחיו בשבע עיניים.
"מה עשית, לואיס?" אמרה אימו בכעס כרוני שנשמע מגרונה כתקיעת חצוצרה טורדנית.
לואיס הרגיש שהקרקע שעליה עמד עלולה להתמוטט מכובד המשא שהוא נושא על כתפיו בעמל כה רב יתנפץ מולו כגל גדול ויסחוף אותו אחריו.
לואיס לא ידע מה לעשות. קצב פעימות הלב גברו. מה הוא אמור להגיד?
ברגעי הלחץ המילים פרחו כלא היו. תמיד היו לו סיבות לחמוק מאלף עיניים שעקבו אחריו בחשכה.
" לואיס! לואיס!" קראה אמו בזעם, הוא לא ניסה להקשיב לו.
לואיס הסתגר בחדרו ולא רצה לדבר עם אף אחד. הוא סגר את הטלפון הנייד שלו עבור שיחות בלתי דחופות. שכל העולם יחכה. העולם שבו חי לכאורה התפרק לחלוטין.
-סוף פלאשבק-