עבדים ושפחות – פרק ג

ציורים מזכירים לו את אימו.
דמותה עדיין נימצאת איתו.
כשהוא הלך לבית ספר,היא הייתה רק בת 22.
הוא זוכר את שערה השחור והגלי,והעיניים החומות והגדולות שהוא ירש.
ועשרות הציורים שהיו בבית.
בחודשים טובים היא מכרה לפחות 10 ציורים.
בחודשים הרעים היא הייתה שפחתו של אדון מוריס.
הוא פינה את השולחן לאחר ארוחת צהריים,ובמטבח הוא שאל את נינה איפה החדר של פאני.
"למעלה,תלך במסדרון החדר לפני אחרון בצד ימין."
והוא הלך.
הוא לא ידע למה הוא עושה זאת,הוא נקש בדלת,והיא פתחה אותה.
יפה מתמיד,ועם עיניים אדומות.
"אפשר להיכנס?"
"כן",ענתה לו חלש.
החדר היה די חשוך,התריס היה מוגף כמעט עד למטה,ואז הוא ראה.
ציור שהוא מתנוסס עליו.
בכמעט אותה דרך שאימו הייתה מציירת.
"זה אני?",שאל מרוב בלבול.
"כן",שמע.
"ציור יפה,מתי ציירת אותו?",הוא לא ידע מה להגיד.
"היום בבוקר,ב8 בבוקר".
הוא הסתובב והסתכל עליה,היא הביטה על הרצפה.
יכול להיות שהוא סתם זלזל בה? יכול להיות שהיא באמת במצוקה למרות הכל,אין לה כלום חשב,כלום חוץ מהכל שעשיו מחומר.
"אימא שלי,היא הייתה גם מציירת,ממש דומה לסיגנון שלך",למה הוא מספר לה על זה?
"באמת?",הרימה את ראשה.
"כן",ענה.
"אני לא סיימתי אותו עדיין,אבל אם אתה רוצה,אתה יכול לקחת אותו."
"לא תסיימי,אני זקוק לך לסיום התמונה?",הוא חשב כאילו מישהו אחר משתלט לו על הגוף ומדבר במקומו.
"כן,אני זקוקה."

למחרת בבוקר היא קמה ב10 בבוקר,ויצאה למרחב הירוק העצום ליד הבית הלבן העצום עם ה3 המרפסות מכסף.
הוא לא הלך אחריה,לא אחר מה שקרה אתמול.
"מי זאת פאני?",שאל את נינה בזמן שהבריק את כלי הכסף על השולחן מעץ.
"אחותה של ליז",אמרה בזמן שהתעסקה באיזה סיר.
"למה היא לא בבית הזה?",שאל בשיא התמימות.
"היא מתה נערי",אמרה בעצב קל.
"איך?",שאל מופתע.
"אנשים אומרים שהיא התאבדה,קפצה מהגג של הבית הזה. הרוחות אומרים שליז דחפה אותה,היא הייתה יחד איתה על הגג,הן לא חיבבו אחת את השניה בלשון המעטה".
"למה?",אמר תוך כדי שהוא מנסה לעכל את המידע החדש.
"הבחור של ליז יצא גם איתה וגם עם פאני".

היא נתנה לו כיסא מעץ בלי משענת והוא התיישב מולה.
היא רצתה לראות את הזעם בעינייו פנים מול פנים.
היא לקחה את העיפרון,והיא בלי כוונה,או שלא שמה לב,שינתה את עיניו לעיניים של אהובה לשעבר.
המשרת קם להסתכל.
היא לא יכלה להבין את התגובה שלו.
"אילו לא העיניים שלי",אמר.
"בטח שכן,אהובי",אמרה לו וחיבקה אותו חזק.
הוא ניסה להתנער מאחיזתה,והצליח.
"מה קורה איתך?",אמר ברוגז.
"סליחה",אמר והשפילה את מבטה לרצפה.
"משוגעת",אמר ויצא מהחדר.
אני לא אני,חשבה ונשכבה חזרה על הרצפה.

ב10:30 היא נכנסה חזרה הבית והלכה למטבח.
הוא עדיין הבריק את הכלים שלו.
"בוקר טוב ילדתי",אמרה נינה שישבה מולו.
ליז הוציאה כד מים קרים ולקחה כוס שטופה,והתעלמה מנינה.
"בוקר טוב",אמרה אחרי החזירה את כד המים הקרים למקרר,יצאה מהמטבח,והוא שמע איך היא עולה במדרגות.

"ליאנה,יקרתי איפה את?",שמע את אדון מוריס שוב פעם בא שיכור.
אימו חיבקה אותו חזק,נישקה על הלחי ואמרה לו:"תישן,גם אם אתה שומע צעקות אל תיצא מהחדר,רק כשיהיה שקט,טוב?".
"טוב,אימא",אמר והינהן.
היא חיבקה אותו שוב,ויצאה מהחדר.
בחצי השעה הוא שמע איך אימו צורחת,הוא בטח מכה אותה שוב. הוא זכר שאדון מוריס השאיר לאימא סימן כחול על הפנים היפות שלה,והיא איפרה אותו כל בוקר מחדש יותר מידי,כאילו לא רק מכסה את הסימן אלא גם את הכאב.
אחרי 5 חודשים אימא השמינה,היא אמרה לו שיתכונן להיות אח גדול.