עבדים ושפחות – פרק ב

"אבל אני הייתי אבוד בשכונת עוני,בתנאי מחיה שאת אפילו לא מתארת לעצמך,את לא נשמעת אמינה במיוחד",אמר ברוגז לקח את המגש והלך לכיוון הבית.
"אני רק רציתי שמישהו ישמע אותי,עזוב,לאף אחד לא מעניין מה אני עוברת",אמרה גם ברוגז.
"אני משרת,לא פסיכולוג",אמר מרחוק.
"מטומטם",מלמלה.

מה שהוא לא ידע שהיא לא קמה ב1 בצהריים.
היא ציירה אותו.
היא הייתה בחדר,החדר שהיה של אחותה,שמתה בגללה.
את עיניו החומות והגדולות,את פיו,ואת שערו הקצר.
אחרי הבוקר,היא רצתה להוסיף רוגז לעיניו,רוגז שנחבא על הזמן אחרי הבחור השקט והביישן,שהתחבב עליה מאוד.

היא יצאה לאכול צהריים,בכל זאת הבחירה רק בכוס מים לא הייתה הכי משביעה.
"את לא רוצה להתחיל לעסוק במשהו?",אמר אביה במבט עייף.
"אני מציירת",התוודתה פעם ראשונה על זה למישהו.
"באמת?",אמרה אימה קול מופלא.
"כן,משהו חובבני,אבל בכל זאת",המשרת הגיש קינוחים,היא עדיין הייתה נרגזת עליו מהבוקר.
"ואיפה את מציירת?",המשיכה.
"בחדר של פאני",אמרה בשקט.
אימה השתוקקה,המשרת נעצר שניה לפני שנכנס למטבח.
"פאני בטח נותנת לך השראה לא? אל תדאגי הלנה,סה"כ ציורים",אמר אביה עדיין במבט עייף.
היא ידעה שאימה עדיין לא סלחה לה.
אחרי 10 דקות היא עלתה לסטודיו ונשכבה על הרצפה.
היא עדיין לא הבינה איך היא נתנה למטומטם הזה לסכסך בינה לבין אחותה,רק בגלל שהוא התאהב באחותה.
הגאווה שלה,הרגה אותה.
היא תמיד הייתה היפה.
ועכשיו פאני מתה.
אבל כשהוא אמר אני אוהב אותך,נישק אותה בפיה,היא לא יכלה לעמוד בפיתוי.
הוא היה שקט,אבל הזעם שעמד מאחוריו,והמשרת הוא דומה לו בדיוק,רק עכשיו היא הבינה את זה,היא הבינה עד כמה היא מאוהבת במשרת.
שחצן
לא הוא צודק,היא באמת מתלוננת על כלום.
על כלום שהורג אותה מבפנים.
נקישה בדלת.
היא קמה ופתחה את הדלת,נשמתה נעצרה כשהיא ראתה את המשרת.
"אפשר להיכנס?",אמר בשקט.
"כן",ענתה בלחש,ונתנה לו להיכנס.
הוא נכנס במבט מדוייק לציור שלו שהיא ציירה בבוקר,הוא התקרב אליו.
היא נעמדה ליד הדלת,בפעימות לב מואצות.
"זה אני?"
"כן",אמרה והסתכלה על הרצפה.
"ציור יפה,מתי ציירת אותו?"
"היום בבוקר,ב8 בבוקר."

ילדה מפונקת,חשב כשטרק את הדלת,בעוצמה חזקה כל כך עד שחשש שהבית הענק יקרוס עליו.
היא לא יודעת מה זה עוני,מה זה כשאימא בוכה שאין לחם לאחים הקטנים,היא לא יודעת מה זה לגנוב.
הוא הלך לכיוון המטבח,נכנס ונעמד בעצבים מול הכיור.
"מה קרה ילדי?",אמרה נינה כשהיא ישובה על כיסא עץ סביב שולחן מעץ.
"היא מעצבנת אותי",אמר בכעס.
"היא ילדה מסכנה,טובה אבל מסכנה".
כן בטח,חשב.
אחרי שעתיים,כשהגיש את הקינוחים.
שמע שהיא מציירת.
ציורים תמיד הזכירו לו בית.