עבדים ושפחות – פרק א

הבית הזה הפחיד אותו.
יותר נכון גודלו.
בתור אחד שגדל ברבע מהמטבח,זה כנראה הגיוני.
משרת,זה מה שהוא סה"כ.
כל זה חשב בזמן שניקה את השולחן משאריות ארוחת הבוקר,לקח 5 צלחות והלך לכיוון המטבח.
אחרי הליכה קצרה ימינה,הוא היה שם.
"תספיק לעופף נערי",אמרה נינה הטבחית השמנה בזמן שעירבבה איזה תבשיל.
"לא מעופף,חושב",שם את הכלים בכיור.
"על מה?",אמרה ולקחה כף מהתבשיל.
"על החיים".
האמירה הזאת הצחיקה אותה:"זאת אני צריכה לחשוב על החיים,אצלך יש עוד הרבה מה לעבור".
הוא חזר לסלון לפנות עוד כמה צלחות,הוא עבר הרבה למרות גילו.
שניה לפני שלקח אותם,היא ירדה במדרגות.
אצלה בוקר זה 1 בצהריים.
"צהריים טובים,גברתי! להגיש לך?"
בשחצנותה המוכרת,או שנינות? ענתה:"אני יודעת שצהרים,ואתה חושב ילדת עשירים מפונקת,טוב לא משנה,ארצה רק מים קרים,אני יוצאת לגינה",אמרה ויצאה כבר מדלת הבית,אור השמש סיוונר אותו.
הוא הלך למטבח שם את הכלים ומזג לה מים קרים מכד שהוא מהמקרר.
"התעוררה הילדה?"
"כן",אמר.
הוא פתח את הדלת של הבית ומרחב ירוק ענקי נגלה לעיניו. נגלה,הוא מכיר אותו כבר שנה אבל בכל זאת זה מפליא אותו.
הוא הלך לכיוונה,שבנתיים התיישבה מתחת לשימשיה על כיסא לבן ליד שולחן לבן עוד כיסא לבן לידו.
יופיה היה ניכר,אך הוא שנא אותה בגלל שהיא ילדה מפונקת,לא שהיא מפגינה את זה,אבל לה יש את כל מה שלו אף פעם לא היה.
"תודה",אמרה כשנתן לה את הכוס.
הוא פנה ללכת חזרה,לבית הלבן והענק,אך היא עצרה בעדו.
"שב."
"יש לי עבודה".
"היא תחכה.
הוא התיישב בלי להביט בה,למרות שהיא כן.
"תגיד,איך זה לעבוד פה?",איך זה לקום בשש בבוקר,בזמן שאת ב1 בצהריים קמה,שאלה מעניינת מאוד.
"התרגלתי",אמר וראה אותה מזווית העין מחייכת.
"אתה לא מורגל,אתה הולך בבית כאילו עוד שניה הוא יבלע אותך."
"כן,הוא גדול למדיי."
"יותר מידי,בהרבה חדרים אין בכלל חיים",אמרה בעצב והסתובבה כמו שהוא ישב.
"כדי שאני אלך",אמר בהיסוס.
"תישב",אמרה בנעימות,"אני מבטיחה לא לאכול אותך,אולי רק להריץ אותך חזרה למטבח",אמרה,והוא ראה מזווית העין שהיא סיימה לשתות ושמה את הכוס על השולחן.
"אני אבודה,אתה יודע? אתה בטח מסתכל עליי בתור אחת שיש לה הכל ויותר מידיי בשביל החיים האלו,אבל אני אבודה,גם בבית הגדול הזה וגם בתוך תוכי,האם הרגשת דבר כזה אי פעם?",הוא הסתובב חזרה לשולחן וראה דמעות בעיניה הכחולות.
"כן,הרגשתי,יותר מידי פעמים בחיי",התוודה בחוסר רצון.
"סוף סוף דיברת בכנות".