"סתם שני אנשים" – פרק ראשון

פרק 1 – נוראית

תמיד ידעתי שלאהוב זו חולשה.
אהבה בין אמא לילדה, בין גבר לאישה, בין חברים.
אבל האהבה החזקה מכל, היא בין בני זוג. זוג אוהבים.
לכן נשבעתי לעצמי שלעולם לא אתאהב, ואם בכל זאת זה יקרה, אני אפגע בו בצורה הכי משמעותית שאוכל, בכדי שיתרחק.
כשאת מאוהבת את עיוורת. את תמימה. את טיפשה.
"אליה? את בכלל מקשיבה לי?" שמעתי את קולה הצפצפני של עדן.
"הו, בטח." חייכתי חיוך מזויף, בעיניה היה נראה כל כך אמיתי.
בעיניי כולם הוא היה נראה כל כך אמיתי.
"ואז הוא אמר לי שהוא אוהב אותי. הוא כזה חננה!" צווחה בזעזוע.
לא הבנתי ממה היא מזועזעת. מזה שהוא חננה, או מכך שהוא אוהב אותה?
"מה הבעיה פה?" שאלתי לבסוף.
"הבעיה היא שהוא כל כך חננה! אני לא מאמינה שהוא הוציא לי שם כל כך נוראי עכשיו. חננה, אוהב, אותי, עדן ביטון?" אמרה בדרמטיות. כמעט ונחרתי לה בבוז בפנים. היא כל כך מפונקת.
כל כך… עזבו, אין מילה לתאר אותה.
הצלצול החל להתנגן ברחבי בית הספר. קמתי מהכיסא עליו ישבתי, זרקתי את חצי הכריך אשר נשאר בצלחתי, והתחלתי הולכת אל עבר הכיתה.
כשמדביקים אלייך את כינוי "מלכת הכיתה", הופכים אותך אוטומטית לכלבה מתנשאת וזנותית.
זה לא באמת משנה למישהו אם את לא אחת כזאת.
וכשמדובר בי, מלכת השכבה, זה הופך להיות אפילו יותר שקרי ואפל.
כולם חושבים שלהיות הילדה השקטה הזו, שרואה ולא נראת, זה קשה.
אז מה אתם חושבים על להיות הרכילות הכי חמה?
מדברים עלייך כל הזמן, בכל מקום.
רוב הדברים כשמדברים עליי הם בדרך כלל כמה אני כלבה, ועם מי שכבתי, או עם מי לא.
ורק אני בעצם יודעת שאני בכלל בתולה.
"אליה!" שמעתי קול גברי מאחוריי, נאנחתי. מה עכשיו?
הסתובבתי והבטתי בלירון, הבחור שבעיניי עדן הוא "הכי שווה בעולם".
כן, בטח.
"כן, לירון?" הבטתי בו, משלבת את ידיי, חסרת סבלנות.
אף פעם לא הייתה ולא תהיה לי סבלנות אל לירון. הוא פשוט קרציה.
"ואוו, תרגעי ילדה!" צחק והתקרב אליי, התרחקתי ממנו, הולכת שני צעדים אחורנית.
"אין לי זמן. השיעור כבר התחיל." אמרתי ברוגע, מביטה בו בכעס מאופק.
"רק רציתי לשאול אותך אם את באה היום למסיבה בבית שלי." אמר וגירד בראשו כאקט של מבוכה.
"לא." אמרתי והסתובבתי, ממשיכה ללכת אל עבר הכיתה.
"למה?" שאל מאחוריי.
"תפוח אדמה." אמרתי ביובש, אפילו לא מפנה אליו את פניי.
"את פשוט נוראית, אליה." קרא מאחוריי.
"תמיד הייתי." מלמלתי בקול מלא בטחון עצמי. על הקול הזה אני עובדת שנים. הוא אף פעם לא מאכזב.
"ותמיד תשארי." ירק בקור. הסתובבתי אליו, אך כבר גבו היה מופנה אליי, והוא החל הולך אל עבר כיתתו.
"כנראה." לחשתי בשקט, הסתובבתי והלכתי לכיתה.