סתם משו קצר שכתבתי אחרי הרבה זמן חופש מהאתר :)

אז אני הייתי כאן כדי לצעוק.
כשהכל נראה כמו מבחן ואין לי את התשובות.
המבחן הזה שפט עוד לפני שהצלחתי להשכיל מילה.
פתאום אלו שוב שנינו.
שוב שנינו מול השמיים הכחולים.
שנינו כאן, לבד מחממים את הדשה הקר.
דרך ארוכה שממנה אין חזרה ניצבת מול שני עיניי, עוצמת את עיניי ובוהה בעבר.
נזכרת כמה היה קר.
כף יד המושטת לעברי מצליחה לחמם את הלב הזכירה כמה הוא בעצם אוהב.
אני נכנעת ואוחזת בידך.
גל של חום עובר בגוף, אני עדיין עם אותו חיוך מהוסס.
אתה מחייך.
זה החיוך הכי עצוב שראיתי, אבל החיוך שגרם לי להרגיש הכי בטוחה.
רגע ארוך בתוך עיינך בוהה.
אתה נועץ בי מבט חם, מרגישה בגל חום כו לא מוכר שעובר בגוף.
הלב החל אז לבעור.
נדמה שאתה בעל כוחות-על, מצליח להצית לי את הלב תוך מבט.
מתקרב אלי לאט ועוצם עיניים, אני עוצמת גם את עיניי.
פחד עצום מכה בי.
אני לא מאמינה שזה קורה לי.
"היי! דני הכל בסדר?" אתה פתאום שואל. לחיי מאדימות להן ואני הופכת סמוכה.
"מממ…"אני מלמלת.
"השמש סנוורה אותי, גם אותך?"הוא שואל בחיוך רחב.
"לא הרי אני עם הגב אליה" מגמגמת לי באי חינניות מוחלטת.
אתה מתחיל ליצחוק,
"בסדר אני הולך את באה?" שואל.
"לא" אני עונה, אתה קם והולך לעט לעט קטן ונהלם.
ככה גם מחיי.
דמעות דמעות שזלגו מלחיי, לימדו אותי המון.
כמה טיפשה אני וכמה בעצם ילדה קטנה שלא מבינה האמת כלום.
כנראה שאני הייתי שם כדי לצעוק.