סתיו אירי -פרק ב'-

הדקות עברו כימים. השעות עברו כחודשים. הרגשתי את אותה התחושה שהרגשתי בתחילת היום, כאילו הזמן עומד מלכת. מחשבות רבות רצו במוחי, כמעין מירוץ מרתון, שבו כל תושבי אלבניה משתתפים. ידיי הזיעו. גופי רעד. נשימותיי היו כבדות. המחשבות עזבו את מירוץ המרתון ועברו למירוץ מכוניות. אלפי מחשבות מעשה ידי אסטון מרטין "טסו" על המסלולים, מבצעות פניות חדות ומשאירות אחריהן סימני גלגלים רבים. אחזתי את ראשי. חשבתי שהוא עומד להתפוצץ. אחד הנהגים של המכוניות יצא והתכוון לזרוק סיגר דולק לעבר עשרות חביות של דלק, קרוסין ובנזין, המכונות גם: המוח שלי. הזמן זז לאט. האש בהקה באור מרתיע. הסיגר כמעט ונגע בחביות.
"לא! זה לא יקרה! אני לא אאבד את שפיותי עכשיו!" צרחתי במוחי. נשמתי נשימה עמוקה בקושי. רוח חזקה חלפה וכיבתה את הסיגר. ניגבתי את הזיעה ממצחי. מכונית אחת נסעה; לכל שאר המכוניות נגמר הדלק באופן פתאומי. המחשבה הייתה על היכולת שלי להתגבר על מצבי לחץ. המשכתי לנשום בקצב, נשימות עמוקות, שהפכו קלות. הזיעה נעלמה לאחר כמה דקות. נזרקתי על הספה והתבוננתי בתקרה. השעון המעורר שלי תקתק והפיק רעש חזק, בהתחשב בעובדה ששקט שרר בביתי. נראה כאילו הרחוב דמם.
"טיק-טק. טיק-טק." כאילו שאני נמצא ליד מטען נפץ. התבוננתי באוסף מטוסי הנייר. קמתי וסידרתי אותם על השולחן. חזרתי לשכב על הספה ולהתבונן בהם.
"הדוור." מלמלתי והבטתי במטוס שממנו שלחתי את המכתב לדיאנה. החזרתי אותו ולקחתי מטוס אחר. לכל אחד מהם היה עבר מרגש. אחד מהם פגע במורה, אחר החזיק שיא במרחק שהצליח לעבור בשיגור אחד. נאנחתי. הבנתי סופית שאני מאוהב ואין שום דבר שיעצור את זה.
קמתי. המוח שלי כנראה היה על מצב "Stand by", כך שהתקשיתי לשמור על שיווי משקל כשצעדתי לעבר המקרר. הוצאתי סודה, פתחתי אותה, וכל המטבח התמלא בנוזל המוגז. לגמתי ממנה מעט והחזרתי למקרר. הייתי משועמם ברמות לא שגרתיות, ולכן התחלתי לחשוב על דברים שאפשר לעשות. יצאתי החוצה. נכנסתי לחנות כלשהי, אך גיליתי כי לא היה עליי גרוש. חזרתי הביתה וחיטטתי בעצבנות במגירות שלי. לא מצאתי כלום. הבטתי שוב בשעון; השעה הייתה מאוחרת למדי. התייאשתי. החלטתי לוותר על הרעיון שהיא תתקשר.