סתיו אירי -פרק א'-

הידקתי את העניבה, יישרתי את המקטורן ולקחתי את תיקי. הוא היה בצבע שחור עם הדפס של זאב עליו. תליתי אותו על כתפיי והתקדמתי לעבר הדלת האדומה והגדולה של הכניסה. פתחתי אותה בשמץ של התרגשות והתחלתי לפסוע לעבר בית הספר החדש. המכוניות נסעו ממקום למקום, כאילו מספרן אינסופי. בהיתי בשעוני; הזמן כאילו עמד מלכת. השניות נדמו כשעות. תקתוקו היה חזק ומטריד. הבטתי הצידה וקולות הרקע, הדיבורים וצפצופי המכוניות חזרו. לאחר כמה מעברי חצייה ניצב מולי שער ברזל ענק ממדים. הסתי את מבטי כלפי מעלה, וראיתי שלט ענקי:
'חטיבת הביניים ע"ש מארק קיין' האותיות היו גדולות ומסולסלות. שני נשרים עיטרו את השלט, מימין ומשמאל. בצעד מהיר אחד, נכנסתי לשטח. השומר נראה מתוסכל מאוד יחסית למראה התלמידים המתלחשים והמצחקקים שהיו מפוזרים בכל רחבי בית הספר. צלצול שדמה לצלצולו של השעון המעורר שלי הכריח את כל התלמידים להיכנס לכיתות. אחד המורים הביט בי וסימן לי לעלות למעלה.
"ח'3." מלמלתי בעודי עולה במדרגות.
"ח'3, ח'3…" מלמלתי וסרקתי את דלתותיהן של הכיתות. הדלתות היו אפורות ונקיות, כמעט בלי שריטות עליהן. הבחנתי בכיתה שאליה הייתי אמור להיכנס. צעדתי באטיות ובהתלהבות, עד שידית כסופה מעוטרת בקישוטים זהובים נגעה בי. התרחקתי מעט ואחזתי בה. היא הייתה קרה. משכתי את הידית וכיתה בגודל של שלוש עשרה מ"ר, ותקרתה בגובה שלושה מטרים, יכולה להכיל כשלושת אלפים ותשע מאת סמ"ק נגלתה לפני.
"שלום." אמרתי בהיסוס. מבטם של התלמידים הופנה אליי. המורה הסתובב והתבונן בי במבט חסר הבעה. הייתי יכול רק לנחש, אם הוא שונא אותי בכל נשמתו או שלא. שערו היה אפור, על פניו היו זיפים. עיניו היו חומות. ממבט ראשון הוא נראה בחור נחמד, אך בהתחשב בעובדה שהוא מורה, אני לא יכול להוכיח זאת.
"שלום." אמר גם הוא.
"האם תואיל בטובך להציג את עצמך?" שאל. ידעתי שאם אעשה צחוקים לא אצא מזה בחיים, אבל בכל מקרה, אני טיפוס ששונא חוקים.
"לא." השבתי. התלמידים פרצו בצחוק.
"שקט!" שאג. הם השתתקו בבת אחת.
"מה שמך, בחור צעיר?" שאל שנית. הצירוף "בחור צעיר" גרם לי להבין שהמצב לא טוב.
"נו באמת…" לחשתי. הייתי בטוח שהמורה לא שמע אותי, וצדקתי.
"אני קווין." עניתי.
"מעין באת?" שאל.
"אתה מקומי או לא?" הוסיף. הבחנתי בנערה בעלת שיער שחור ועיניים תכולות. אני חושב שזו אהבה ממבט ראשון (ראשון וחצי).
"לא, אני מקריפטון (הכוכב שבו נולד סופרמן)." אמרתי. התלמידים עמדו להיחנק. גם המורה נראה משועשע קלות.
"נו, מדבלין." אמרתי לבסוף.
"אז אתה אירי?" שאל שוב.
"כן." מלמלתי.
"נו טוב, בכל מקרה, שב שם, בכיסא הפנוי." אמר המורה והצביע לעבר שולחן בשורה האמצעית, השלישי מימין.
"אני ד"ר בראון." אמר. פסעתי לעבר אותו השולחן והתיישבתי ליד נער אדמוני. נמשים כיסו את פניו.
"ג'ף." סינן.
"נעים מאוד, קווין." סיננתי בחזרה.
"תלמידים, אני יוצא לרגע. אם מישהו מצייץ, מעביר פתק, זורק משהו או מטיס מטוס נייר, גורלו יהיה כגורל טייס קמיקזה." אמר ויצא.
"שלושים שניות." סינן ג'ף. הוצאתי דף לבן והתחלתי להכין מטוס.
"עשרים שניות." סיימתי להכין את המטוס. הוצאתי דף קטן וכתבתי עליו:
'מה קורה? *יש להשמיד את הפתק לאחר קריאתו.' והכנסתי אותו למטוס.
"עשר," לקחתי את המטוס.
"תשע," זרקתי את המטוס.
"שמונה,"
"שבע,"
"שש,"
"חמש," המטוס עבר מעל נערה בעלת שיער שחור והפתק נפל על שולחנה. זו הייתה הנערה שהתבוננתי בה שעה שהצגתי את עצמי.
"ארבע,"
"שלוש,"
"שתיים," המטוס יצא מהחלון לעבר המגרש, והיא סיימה לקרוא את הפתק.
"אחת," היא קרעה אותו לגזרים ופיזרה אותם על הרצפה.
"אפס." גמר ג'ף לספור. המורה נכנס אל הכיתה. הוא סרק את הכיתה בעיניו, מחפש פתקים ודברים קשורים לנייר.
"קווין, קום ועמוד לצידי." אמר המורה. מיליתי אחר הוראותיו.
"קווין לא מכיר כאן אף אחד, אז אשמח שתציגו את עצמכם בפניו. כל אחד יאמר את שמו, החל מקייל."
"קייל." אמר התלמיד שישב בכיסא הכי שמאלי בשורה הראשונה.
"מייק."
"הלן."
"הרמן."
"רוז." כך זה המשיך בערך חצי שעה. לבסוף התיישבתי, מסמיק מעט על כסאי.
"היום נלמד מעט על יצירותיו של ג'ק לונדון." אמר המורה.
"לא!!!" סיננתי.
"אבל אני מוכן למקרה כזה." הוספתי. הוצאתי שקית של כדורים לבנים. בלעתי אחד. המורה החל לדבר ולכתוב ולשעמם את כל החי והדומם, בעוד אני עמדתי להירדם.
"זה עובד." סיננתי. הכדור באמת עבד. כבר לאחר חמש דקות הייתי שרוע על השולחן, נוחר ולא שומע את דיבוריו של המורה. התעוררתי בערך בסוף היום.
"אהה?" פלטתי.
"הסתיים היום." אמר ג'ף. שלחתי פתק נוסף לנערה בעלת השיער השחור, שלא מזמן גיליתי ששמה דיאנה.
"מה רשמת?" שאל ג'ף.
"את מס' הפלאפון שלי." לחשתי.
"מה?!?!?!" צרח ג'ף.
"כן…"
"מה כן?!" אני חושב שג'ף חטף קריזה.
"טוב, נתראה מחר!" אמרתי והסתלקתי, מותיר את ג'ף מבולבל ועצבני. חזרתי בצעדים מהירים הביתה, עם השאלה:
"האם דיאנה תתקשר?"
השאלה הזו הלחיצה אותי.לא ידעתי מה לעשות: לעזוב את הנושא או לחכות?
בכל מקרה, השאלה ליוותה אותי במהלך כל היום.