ספר חדש – פרק ראשון.

פרק 1
טוד הביט בחפץ המוכר, והרים בהיסוס את הסכין המבריקה. הוא העביר בזהירות את אצבעותיו על הלהב החד, מנסה לנחש איך הוא ירגיש על וורידיו. הוא קירב ברעד את קצה הסכין לבסיס ידו, עד לנגיעה רופפת. מחשבות רבות התרוצצו בראשו, והחדר החל להסתחרר.
הדפיקה המוכרת בדלת קטעה את מחשבותיו. הוא פתח את המגירה התחתונה בשידה והשחיל במהירות את הסכין בחזרה אליה. הוא שמע דפיקה נוספת על הדלת, וניסה להסדיר את נשימתו. "טוד, אתה כאן?" קולה הצפצפני של סטפני שבר את השתיקה. טוד פחד לרגע לענות, חושש שקולו ישמע שברירי ומפוחד. "אפשר להיכנס?!" הידית הסתובבה וסטפני קצפה פנימה ללא היסוס. היא בחנה במהירות את החדר, ושחררה אנחת רווחה. "למה לא ענית?! פחדתי שאתה… עושה דברים. " היא גיחכה מהבדיחה של עצמה והתיישבה בקפיצה על מיטתו של טוד. "רציתי לבוא לבקר אותך לפני כמה שעות, אבל אמא שלי הכריחה אותי לטפל באח שלי הקטן, אתה מבין… הוא חולה. ורציתי לבוא, זה לא שהייתי חייבת, אבל הרגשתי שבא לי להציק לך קצת. דרך אגב, מה קורה אתך? לא ראיתי אותך מאז שלשום בערב. ולמה אתה נראה קצת.. חיוור?" מילותיה הבלתי נפסקות של סטפני עשו לטד כאב ראש. "סתם, הערת אותי. תגידי, יש מצב כלשהו בו את לא מדברת?" שפתיה הדקות של סטפני חייכו בביישנות וחשפו שורת שיניים לבנות. עיניה הכהות טיילו בחדר, בוחנות את הרהיטים. שערה האדמוני היה מבולגן ופרוע. את פניה קישטו עשרות נמשים כתמתמים, והיא לבשה חולצת טריקו כחולה שללא ספק הייתה גדולה עליה בכמה מידות, ומכנסים קצרים. לרגליה היו רק גרביים – גרב שונה בכל רגל. מראיה המרושל היה כל כך מוכר לטוד, שהיה מזהה אותו בכל מקום. משהו בנוכחותה גרם לו עצבנות, להט. "כן, יש מצב בו אני לא מדברת, כשאני אוכלת." היא ענתה בחיוך וירדה מהמיטה. סטפני טייל בחדר והחלה מרימה חפצים שונים, ופותחת מגירות. רהיטי העץ הכבדים, השטיחים המאותרים וכל המראה הקלאסי של החדר נראה חסר אונים לצדה של הנערה. "תזכירי לי שוב מה את עושה כאן?" שאל טוד בעצבנות, רומז לה להסתלק. "מבקרת את טוד, ידידי הוותיק. אתה צריך להכיר אותו, הוא קרצייה." טוד גלגל את עיניו בשעמום ופנה לעבר הדלת. " אם את כבר פה, אני אביא לנו משהו לאכול. ובקשר לטוד הזה? הוא נשמע מדהים. רק, בבקשה- " תמונתה המגוחכת של סטפני מרוקנת את תוכן המגירות שלו קטעה את דבריו. " אל תחטטי לי בדברים." הוא סגר את הדלת הכבדה מאחוריו, ונשף בכעס.
"קרה לך פעם שחשבת על ההורים שלך?" סטפני שאלה בעודה חופנת עוד כפית מהגלידה. "על ההורים שלי?" הוא מסתכל עליה בשעשוע מסוים. היא שוכבת הפוך, רגליה מונפות ונתמכות בגב מיטתו. " כן, על איך שהם ניהלו את החיים שלהם. כלומר, אמא שלי ילדה אותי בגיל שמונה עשרה, פרשה מהתיכון, לא למדה, ואבא שלי ברח שגדלתי, מהלחץ." טוד זע באי נוחות בכיסא עליו הוא ישב, לא ידע מה להגיד. "אני רוצה לטייל בעולם, להכיר אנשים. לא לבלות את כל שנות העשרים שלי מחליפה חיתול לאיזו תינוקת." סטפני צחקקה ובלעה בבת אחת את מה שנותר מקערת הגלידה שלה. "אתה שקט." היא קבעה פתאום. " טוד, למה אתה שקט?" טוד התנער פתאום מבהייתו באוויר, ומיהר לענות. " אני… אני לא שקט. כלומר, אני תמיד שקט. ככה אני, לא?" משום מה, התשובה גרמה לסטפני לחייך. כמו כל דבר אחר. חשב טוד. "אז ספר לי משהו עליך, קדימה." סטפני דרבנה אותו בשעמום מסוים. " אני… קצת מבולבל, אני מניח." הוא הפסיק לפתע לדבר, כאילו בוחן את האוויר. "מבולבל בקשר למה?"
"בקשר, האממ… להכול. אני לא יודע מה אני רוצה מדברים. אני לא יודע מה דברים רוצים ממני. לפני כמה זמן חשבתי על זה, ואולי… זה קצת מטורף, אבל אולי…" הוא החליש את קולו ושם לב שסטפני בכלל לא קשובה אליו. "כן, אני מקשיבה." היא אמרה בין סידור ערמות הדפים באחת המגירות. "זה.. דיי פרטי. תפסיקי." הוא התרומם וניסה לעצור אותה מלקרוא את תוכנם. "יומן יקר שלום." סטפני הקריאה תוך כדי צחקוקים. "היום אח שלי הביא את חברה שלו לישון כאן. ובלילה הם עשו רעשים מהחדר ליד. אני באמת לא מבין למה אמא ואבא כל כך גאים בו על זה שיש לו חברה, בערך החברה העשרים שלו. זה דבר שצריך להתגאות בו? אני מניח שאבא שמח על זה, ואמא פשוט רוצה נכדים בשלב מסוים, ואיפשהו, היא חושבת שממני, זה לא יגיע. חזר לי הסיוט המתמשך הזה, שאני טובע בתוך ים של זפת, ולא מצליח לנשום. הפעם ראיתי את…" היא שמטה את הדפים על הרצפה, ופרצה בצחוק מתגלגל. כל צחקוק צרב. רגשות עמוקים ולוהטים של שנאה בעבעו בבטנו של טד, והוא לא יכל לסבול עוד שנייה אחת של לבלות בחברתה. "אני מבקש ממך ללכת." הוא אמר בקול רועד. "ואני מבקשת ממך לשתוק רגע." סטפני אמרה. טוד הביט בה, מבולבל. "סליחה. כלום. זאת סתם הייתה… הרגשה מוזרה שהייתה לי. רוצה לראות סרט, סופר קטן שלי?"
מצא חן בעיניו השימוש במילה "שלי."
"אני רוצה שתלכי, בבקשה ממך." טוד חזר על דבריו, הפעם חזק וברור יותר. סטפני לא התבלבלה. "לא תמיד מקבלים את מה שרוצים." פניה נראו אטומות.
הרגשה של תסכול מילתה את טוד. הוא אפילו שקל לקרוא לאחד מחברי הבית שיגרשו מפה את סטפני בכוח, אבל הרגשה קטנה בתוכו מנעה ממנו לקרוא למבוגר. במקום מעשה זה, טוד פסע לעבר מיטתו והתיישב עליה. "בואי נראה סרט."
רמז דק של חיוך הציץ בשפתיה של סטפני, והיא התיישבה לצידו של טד, על מיטתו. טוד הפעיל את הסרט, ומסך הטלוויזיה החל להקרין. איפשהו, בין הרעש מחריש האוזניים של הפיצוצים ודיבורי הדמויות, הוא יכל לשמוע את סטפני.
"אני מצטערת שקראתי לך את הדברים האישיים. אבל… וואו."
רגשות שונים התערבלו בבטנו של טוד. משהו בין כעס, למתח, להתרגשות. מכיוון שלא יכל למצוא את התגובה ההולמת, הוא שתק. וכשסטפני נשענה עליו, חצי רדומה- הוא התרחק לקצה השני של המיטה, וסטפני שקעה אל בין הכריות. אבל כל זה לא הפריע לה. החיוך העיקש התמידי לא הפסיק להימרח על כל פרצופה. כשמסך הסרט החשיך, סטפני פיהקה ארוכות והודיעה, לבסוף – שהיא צריכה ללכת. "מעולה." אמר בעוקצנות טוד. סטפני גיחכה והתרוממה מהמיטה. "אוי, זה לא היה עד כדי כך גרוע." היא החמיצה פנים. "את פשוט מטומטמת." טוד הוסיף.
"אבל אתה סובל אותי" היא קרצה וסגרה את הדלת אחריה.
החדר נראה ריק ללא הצבעים, הריחות, ותנועותיה החדות והמגושמות של סטפני. כאילו משהו חסר. "בדבר אחד את צודקת." הודה טוד בחצי חיוך לחדרו הריק והמבולגן. "אני בהחלט סובל אותך."
* * *
תיק
תק
תיק
תיק
תיק
תק
טוד התמקד בתקתוקים הבלתי פוסקים של שעון המחוגים בחדר שלו.
עשרים ושמונה אלף, שבע מאות תשעים ושמונה.
הוא נשם נשימה עמוקה, המחוז זז.
עשרים ושמונה אלף, שבע מאות תשעים ותשעה.
עוד נשימה, עוד תקתוק.
עשרים ושמונה אלף, ושמונה מאות.
השעון המעורר של טוד זמזם בקולי קולות, מצווה עליו בקשיחות להתעורר ומכריח אותו להתמודד עם העובדה שעבר עליו עוד יום ללא שינה. טוד הסיר מעליו את השמיכה, והתרומם לאיטו. תחושת אכזבה מציפה אותו כשהוא נזכר מה מצפה לו היום. קולה הצורם של אמו קורה לו מהמטבח, וניחוח בישולים התגנב לפתח חדרו. "אני כבר בא." הוא מלמל בשקט, ללא כל סיכוי שמישהו באמת ישמע אותו. טוד התלבש בזריזות, וממש לפני שיצא מהחדר הוא הציץ במגירה התחתונה- לתזכורת. ההרגשה המתסכלת של היום מילתה אותו, והוא התקרב אל המגירה בזהירות – מתנדנד. הוא פתח אותה בהיסוס והוציא בבת אחת את הסכין. הוא הצמיד אותה לבסיס ידו– לא מצליח, פיזית, להתחיל לחתוך. ידו הרופפת רועדות מלחץ. הוא אוזר מעט אומץ- אבל רעידה פתאומית שומטת את הסכין מידיו. היא נוחתת על הרצפה ומשמיעה רעש מצלצל המהדהד בחדר. טוד נבהל, מפחד ששאר משפחתו שמעה את הרעש, הוא לקח את הסכין והחזיר אותה בזהירות למגירה, עדיין רועד. בצעדים איטיים הוא פסע במסדרון הארוך לעבר המטבח, וריח ארוחת הבוקר משך אותו לעבר השולחן. "בוקר טוב." אביו רטן בשקט מאחורי העיתון. טוד, שלא הצליח להוציא מפיו מלמול בחזרה, התיישב על הכיסא, והחל להעמיס אוכל על הצלחת.
"אתה יכול לנסות לענות לי, אתה יודע." אביו הוריד את העיתון שהסתיר את פניו ושלח מבט מזועזע לבנו. הצלקת שהתנוססה לאורך לחיו הייתה נפוחה מהרגיל, וטוד נלחץ. "אני..א… אני מצצטער, פשוט..טוב.. חשבתי שזאת כא..כאילו כזה.." "-זה בסדר." קטע אותו אביו ונאנח ארוכות. "רק בבקשה, אל תתחיל עם המלמולים שוב." טוד הנהן בזריזות ושלח מבט ארוך באוכל שהיה על צלחתו. החביתיות, הביצים, הירקות, והגבינות נראו לו בבת אחת שווים לאפר, ותאבונו נעלם כלא היה. "אני.. שבעתי." הוא אמר לאמו, מנסה לשמור על טון בטוח ככל האפשר. "שבעת?! אבל לא אכלת כלום. שב ותאכל כמו בן אדם!" אמו הפסיקה לטגן חביתיות והתיישבה ליד השולחן, מתחילה לאכול. טוד בלע מהר את האוכל, מכריח את עצמו לאכול את כל מה שהיה בצלחת במהירות האפשרית. ממש רגע לפני שהוא גמר, אחיו הגדול נכנס למטבח ומחיאות כפיים סוערות החלו מצד הוריו, שגררו כמובן השתחוות עמוקה מצד אחיו. "טקס הסיום!" אמו חיבקה אותו ארוכות ומחתה דמעה. "היום סוף כל סוף זה מגיע. אלוהים, אתה פשוט גדל כל כך מהר." הוא השתחל מהחיבוק העוטף והתיישב לאכול. שערו הבהיר- הדבר היחיד שהיה עט דומה בין שני האחים, וכאן נגמר הדמיון. שערו של אחיו היה משוך אחורה עם כמויות מוגזמות של ג'ל, ואילו של טוד צמח פרא על ראשו. אחיו היה גבוה ממנו בכמעט ראש, קהה יותר ועיניו היו חומות. ראשו היה עגלגל מעט וחזהו הובלט באופן מוקצן. הגופייה שלו הדגישה את שרירי החזה והידיים שעבד עליהם כל החורף, ועכשיו, כמו שהוא היה אומר "הם מוכנים למבקרים."
לטוד הייתה בחילה.
אך מצד שני, טוד היה הקטן. הוא היה חיוור במספר גוונים מאחיו, ועיניו היו ירוקות. נראה כאילו כל עודף הביטחון העצמי שהיה לאחיו- נלקח מטוד.
"כן, היום זה היום. טקס סיום מרגש בבוקר, ואחר כך לים. בערב מסיבת סוף שנה על החוף!" הוא הצהיר בקול תוך כדי ביסים גדולים מהאוכל. "תגיד לאחיך מזל טוב." נזפה בטוד אמו. " מ..מזל טוב, ג'רמי. בהצלחה לך." טוד מלמל במהירות וחמק מהמטבח, גורם לגלגול עיניים עקבי מהוריו. "תלבש את מה שקניתי לך!" אמו של טד צעקה מהמטבח. "תירגעי, ווירג'יניה." הוא שמע את אביו רוטן. טוד מיהר לחדרו וסגר אחריו את הדלת. בארונו הייתה תלויה החליפה שאימו קנתה לו לכבוד אותו היום. הוא לבש אותה. טוד התיישב על המיטה שלו, מסדיר את הנשימה. ליבו הלם כאילו שחזר עכשיו מריצת מרתון.
הוא עבר לשכיבה וספר את הנשימות, מה שגרם לו להירגע.
השעון המשיך לתקתק, והוא שכב בשקט עד שאמו קראה לו לצאת למכונית. הוא נשם שלוש נשימות עמוקות, התרומם ופתח את הדלת. "רק עוד עשר אלף ושמונה מאות נשימות וזה נגמר." הוא לחש וצעד לעבר הכניסה.