ספרינג-קאמפ (פרק 1)

"נו כבר אגם!" קראה אמא "אני לא מתכוונת לחכות לך יותר."
אגם יצאה מהחדר עם תיק הגב והמזוודה ונכנסה למכונית
"את מתרגשת מהנסיעה?" שאלה אמא בסקרנות
"כן. לחשוב שאני ורוני הולכות להנות במחנה קיץ של שלושה חודשים בלונדון!"
"איפה קבעתן שתפגשו?"
"בכניסה לנמל התעופה. היא ואמא שלה יחכו לי שם."
"תראי לי שוב את האלון של המחנה?" ביקשה אמא ואגם הוציאה אותו מהתיק והגישה לה.
"מחנה 'ספרינג' מפתח כישורים מיוחדים שיש לילדיכם ועוזר להם להגשים חלומות הרשמה בלי תשלום' קראה אמא לעצמה.
"איפה אבא?" שאלה אגם "אני עוד אאחר!"
"הוא אמר שהוא כבר מגיע." אמרה אמא "הוא באמצע שיחת טלפון עם אביה של רוני שגם בדיוק יוצאת מהבית"
ההורים של רוני וההורים של אגם הם חברים מאז שהבנות נולדו. כל פעילות וכל אירוע הם חוגגים ביחד איתן.
אביה של אגם הגיע אחרי עשר דקות.
"טוב, הוריה של רוני גם יוצאים מהית אז אפשר לזוז." אמר
האוטו הונע והם יצאו לדרך.
"את מחכה לראות את כל הילידם?" שאל אבא
"אני חושבת.. אני אפילו לא יודעת אם באים עוד ילדים מכיתות י'. אני אשאל את רוני"
"מה עושים בכלל במחנה הזה?" שאל אביה.
"זה מחנה כשרונות כזה לילדים בני חמש עשרה ומעלה. אתה לא זוכר שאגם ורוני דיברו עליו במשך שנתיים?" שאלה אמא.
"אני תמיד רציתי להיות במחנה כזה. מי יודע אולי אני אפתח את הכישרון שלי"
"הכישרון שלך לא זקוק לפיתוח חמודה שלי. את קיבלת את המתנה הזו ביום שבו נולדת. ועכשיו כשאת בת חמש עשרה וחצי את כבר יכולה לעסוק בו בלי המחנה"
"אל תנסי לשכנע אותי להישאר אמא. זו הייתה ההחלטה שלי לנסוע ואני נוסעת"
"כן רונה. תני לילדה שלך לעשות את מה שהיא אוהבת" אמר האב.
"אבל יהיה לי שקט מדי בבית. אחרי שאור נסע ללימודים באוסטרליה ושני נשואה אין לי עם מי לדבר חוץ מאיתך אגמי."
"אנחנו נדבר בטלפון אמא. וגם זה בסך הכל שלושה חודשים! זה יעבוד מאוד מהר" אמרה אגם ונישקה את אימה בלחי.
אחרי חצי שעה של נסיעה הם הגיעו להמל התעופה. אגם ירדה מהמכונית רועדת מהתרגשות.
אמא חיבקה אותה ואבא עזר לה להוציא את המזוודה מתא המטען. "תהני ילדה שלי. תתקשרי כשתנחתי" אמרה רונה.
רוני ואמא שלה נופפו לשלום כשראו אותם ואגם רצה במהירות אליהן.
"אגמי! אני כל כך מתרגשת!" אמרה רוני
"גם אני! עוד ארבע שעות כבר נהיה בדרך ללונדון!"
אמא של רוני חיבקה את הוריה של אגם והם דיברו מעט.
"מה איפה יעקוב?" שאל אביה של אגם
"מחכה במכונית. הוא לא אוהב פרדות" צחקה אמא של רוני, ואביה של אגם החליט גם הוא להישאר במכונית.
האמהות ליוו את בנותיהן עד לאזור נתינת המזוודות ונפרדו מהן לשלום וזלגו להן דמעות בעיניים.
"תגידי רוני, את חושבת שגם יבואו ילדים מהשכבה שלנו?"
"אני לא בטוחה.. אמרו בבית הספר שרק שכבות יא' נוסעות ואנחנו היחידות שהתקבלו משכבת י'. אל תדאגי אנחנו נעשה חיים!"
הבנות הגיעו לדיוטיפרי ושם חיכתה להן סנדרה. המאספת והמארגנת של הנסיעה
"נחמד לראותכן בנות. אני שמחה שאתן טסות איתנו" אמרה סנדרה בקול חביב
"גם אנחנו שמחות לנסוע. זה כמו חלום" אמרו הבנות
"הינה הכרטיסים שלכן. אתן תשבו אחת ליד השנייה כמובן." אמרה סנדרה וקראה לכל שאר חברי הטיסה להתאסף סביבה. היא הסבירה להם לאיפה להגיע אחרי שיסתובבו בחנויות ומה לעשות אם הולכים לאיבוד. רוני ואגם נכנסו לכל החנויות ומצאו כמה פריטים להן ולמשפחתן.
ואחרי חצי שעה של קניות, סנדרה קראה לכולם שיגישו לה את כרטיסי הטיסה שלהם ושיתחילו לעלות למטוס.
אגם קצת נלחצה אבל רוני נתנה לה את ידה ואמרה "הכל יהיה בסדר. אין לך מה לחשוש".
כולם ישבו במקומותיהם במטוס והתכוננו להמראה
רוני הוציאה מהתיק מסטיק והגישה לאגם
"מה זה?" שאלה
"מסטיק. אני מציעה לך ללעוס אותו בזמן ההמראה כדי שלא יכאבו לך האוזניים"
"אוקי" אמרה אגם בחיוך ולקחה את המסטיק.
"נוסעים יקרים, בעוד כמספר דקות הטיסה אל אבר אנגליה תמריא. נא לכבות את המכשירים הסלולרים ולחגור חגורות" אמר הקברניט.
אגם רעדה. זו הייתה הפעם הראשונה שלה על מטוס בלי הוריה.
"אל תדאגי אגם. יהיה בסדר מבטיחה לך!" עודדה אותה רוני והחזיקה לה את היד.
לונדון, תתכונני הינה אנחנו מגיעות" אמרו הבנות. בציחקוק.
המטוס החל לנסוע על מגרש ההמראה ואחרי כמה דקות של נסיעה החל להמריא…