ספסל הזכרונות

ברחוב צדדי העולה מארלוזורוב, ברמת גן, ישנה עליה שמובילה למן גן פסגה יפה וצנוע ברחוב שעדיין שומר על שקט ואינטימיות, שזכורה לי מפעם.
זה היה לפני שנים רבות, שנות נעורי, בגן הזה היינו אני וחברתי נפגשים להתייחדות רומנטית בעיקר בשבתות. הייתי מגיע אליה מביתי בתל אביב, רכוב על אופניים, מטפס את מעלה רחוב ארלוזורוב מצומת עלית – טיפוס, שבייחוד בקיץ, היה כרוך במאמץ גדול, שהיום בטח לא הייתי עומד בו.
בייחוד אני זוכר את הספסל שבגן עליו היינו מתיישבים, מתחבקים ומתגפפים. הייתה בינינו אהבה גדולה, כימיה וסימפטיה כאחד. ביתה היה לא רחוק משם, היא הייתה ממשפחה מזרחית, אביה בעל עסק ברחוב נחלת בנימין, איש קשה וסגור, שניהל ביד רמה את משפחתו. היא דיברה עליו בהערכה ובחרדה. תמיד אמרה כמה הוא אוהב אותה, אבל אני הבנתי שזאת אהבה מאופקת ומדובר יותר במשאלת לב של ילדה, מאשר במציאות.
הייתי רציני בכוונותיי כלפיה ולא ידעתי כיצד יקבל אותי אביה, הקובע בבית. בעצם די חששתי, הרגשתי חוסר ביטחון. בתור בחור צעיר, לא מסודר, תהיתי כיצד יקבל אותי האיש. כבחור שעלה מרומניה, אמנם לפני שנים רבות, עדיין התרבות המזרחית הייתה זרה לי. אבל הבחורה מאוד משכה אותי וממש הקסימה אותי באישיותה ובנשיותה כאחת.
היא הייתה חברתי הראשונה בעיר הגדולה, אליה הגעתי מעיר דרומית, כדי ללמוד מקצוע. הייתי ממש טירון בענייני נשים וקרבתה ממש רגשה אותי, חיי הפכו להיות טובים יותר בזכותה. שיר שכתבתי באותם ימים, של חיפוש אחר אהבה, ואני זוכר עד היום התחיל ככה:
אנו יחד נתהלך לאורך הרחובות
מטיילים כמו זוג שפעם ראשונה נפגשים
ואת תשאלי מי זה שלצדו אני מתהלכת
ראיתיך בחלום, הייתי בשבילי חזיון
של תשוקה אהבה, אליו שאפתי יותר מכל
היו אלה ימים גם של אכזבות גדולות, היכרויות רבות ופגישות עם בחורות, שחשתי שרצוי לא לעשות להן המשך. ידעתי לא פעם שאני חייב לחתוך, גם אם הדבר היה קשה והנטייה הטבעית היה להיאחז בקשר, ולו קצר ולו חסר עתיד. ידעתי שמי שרוצה להשיג את שחשקה נפשו, צריך לנהוג לפי השכל וההיגיון. הדבר גם הביא עלי תקופות רבות של חוסר, שהרגשתי שהאהבה והקשר הכול כך מקווים, הם כבר מחוץ להישג יד. הבחורות שבכל זאת הכרתי ויצאתי אתן, הופיעו בחיי כמבטה קסם, בניגוד גמור לרגשות שקדמו להיכרויות אלו, שהיו, כאמור, רגשות של ייאוש, כישלון וחוסר תקווה. הפגישות הללו היו בשבילי, במידה רבה, נסים קטנים ומופלאים.
לגבי הבחורה המדוברת, הרגשתי שגם היא חשה כלפי אהדה רבה, למרות שהיה ברור שהייתה יותר בעלת ניסיון ממני. אפילו, ידעתי שאינה בתולה, למרות שניסתה לשכנע אותי שהיא כן. אבל מה שהיה חשוב לי הייתה נשיותה והקסם המיני שלה. המזרחיות הנשית שהקרינה, בניגוד לבחורות האשכנזיות המפונקות והמאופקות, מאוד משכה אותי. היה בינינו אותו ניגוד אופי, שגורם שנשלים אחד את השני. אני הייתי ביישן, חסר ניסיון והיא הייתה יותר בוגרת בנשיותה והפגינה באופן גלוי את רגשותיה כלפי.
הייתה זאת התקופה בה הוצאתי לאור את חוברת ההומור הראשונה שלי,
חלום שלי שהתגשם סוף סוף, מבחינה מעשית לפחות. הרגשתי שסוף סוף אני עומד לזכות בהכרה מבחינת הכתיבה שלי. היא ביקרה אותי ביריד הספרים, שם הצגתי את החוברת בשורת המשוררים והסופרים העצמאיים. אחר כך, בשבת, בביתה, היא עלעלה בחוברת והביאה את התפעלותה והתרגשותה ממנה. הכול היה מושלם, באותה שבת…
אבל ההמשך לא היה כזה. לא מבחינת הציפיות שלי מהחוברת ולא מבחינת התנהלות הרומן שלנו, באופן מעשי בשטח. סיפורנו הפך להיות מן סיפור רומיאו ויוליה, בגלל קשיים שנתקלנו ביחס המשפחה כלפיי. כאמור, אביה היה בעל אופי נוקשה ושלט בה והוא לא הסכים שתצא אתי.