ספיר ומאור: זה הסוף? (מתי היא תשים לב)

הייי חזרתי וגם ספיר ומאור! מי שלא מבין אלו דמויות מהסיפור 'מתי היא תשים לב' ויש עליהם עוד 2 וואן שוטים.
אז בלי חפירה מיותרת קולולו!!

נקודת מבט ספיר-
"אוף שקט" אמרתי והנמכתי את המוסיקה ברדיו, אמא שלי חולת שירים ברדיו!
"שקט לא כאן" צחקה אמא והגבירה את השירים שלה בצרפתית
"אמא מאור בא אליי" יידעתי אותה, שלא תגיד לי שנוסעים לאן שהוא.
"כן אל תדאגי, נוסעים עכשיו לבית" אמרה אמא והמשיכה בנסיעה לבית, חזרנו מהרופא נשים.
אזרתי אומץ וסיפרתי לה שאני ומאור שכבנו, היא לא שמחה אבל היא לא כעסה.
עשיתי את הבדיקות שצריך ולא. אני לא בהריון, מזל.
זה סתם תופעה אמר הרופא שמאחר המחזור, זה מלחץ.
להסתכל לאמא של מאור בעיניים אני לא יכולה.
אני פגועה ממנה והיא פגועה ממני, בגלל זה כל השבוע שמאור היה בבית לא נפגשנו.
לא באתי אליו והוא לא בא אליי.. אפילו בטלפון לא דיברנו. רק אתמול דיברנו
"מאור רוצה שאני אבוא אליו" אמרתי לאמא, היא הסתכלה עליי וחייכה חיוך קטן
"את ?" שאלה, הנהנתי בראשי
"היא אמרה שהיא מאוכזבת ממני ולא דיברה איתי יותר" נאנחתי בתסכול
"יפה שלי.. אתן תשלימו אני מאמינה. את צריכה קשר טוב עם אמא של מאור. בלי זה לא יהיה לך קשר טוב עם מאור" אמרה וזה נכון..

"הגעת" אמר בחיוך והושיט את ידיו קדימה בשביל שאתפוס בידו בזמן ששכב על המיטה שלי
"כן" אמרתי בחיוך מבויש והתיישבתי לידו נמנעת מלקבל נשיקה, חיבוק.
"איך היה?" שאל
"זוועה." אמרתי ונשכבתי לידו כשראשי על החזה שלו.
"נלך אליי?" שאל
"לא.." מלמלתי והדלקתי את הטלוויזיה על ערוץ הופ, כן..
לא להעסיק את הראש במתח הזה שיש במדינה, מעין הפסקת אש .
"למה לא?" שאל
"די מאור" אמרתי והסתכלתי על הסדרה 'טימותי הולך לבית ספר'

"ספיר תסדרי את הארון שלך ותעבירי את הבגדים שאת לא צריכה" אמרה אמא ויצאה מהחדר שלי
"אין לי כוח" אמרתי בעייפות ועצמתי את עיניי, רק לא לסדר את הארון שלי, זה סבל!
"ספיר!" אמר מאור בכעס חמוד בשביל שאקום לסדר
"אבל אני צריכה את כל מה שיש בארון" אמרתי
"בואי מפונקת" אמר וקם אל הארון והוציא את הבגדים מהמדף הראשון
"לא!" אמרתי ובכיתי בכאילו
"שקט שמנה. את לובשת את זה?" שאל מאור והחזיק בידיו ג'ינס שלא לבשתי משנת תרפ'ח
"כן" חירטטתי, "שקרנית, לא לבשת את זה בכלל!" צחק
"אולי אני אלבש?" שאלתי בהתחכמות
"אז אני אקנה לך חדש" אמר ושם את המכנס בצד
"ומה עם זה?" שאל, "לובשת" אמרתי
"ספיר בקצב הזה לא נגיע לשום מקום" אמר והתיישב במיטה שלי, הוא יודע שכשהחדר שלי מבולגן אני לא יכולה לראות אותו ככה.
"בילגנת לי את החדר מאור!" אמרתי בקול עצבני אבל עצבני מתוק
"אז תסדרי כאן, מה זה כל הבלאגן הזה" אמר בשוק
"טוב טוב אני יישתף פעולה, אבל תסדר" אמרתי וזרקתי עליו כרית
"את לובשת את הדבר הלא מוגדר הזה?" אמר והרים גינס שק יפה
הנהנתי בראשי וככה המשכנו לסדר ולנקות.
"עכשיו אין לי כלום מה ללבוש" אמררתי ובחנתי את הארון שהיה מסודר לשם שינוי וריקני
היו בגדים אבל פחות ממה שהיה,
"אם יהיה לך חסר תגידי לי ואני אקנה לך" אמר
"יש לי אמא, היא תקנה לי" לא אוהבת שמאור קונה לי דברים, אני מרגישה שאני מנצלת אותו
"בואי נסע לטייל?" שאל, הנדתי את ראשי לשלילה. לא רוצה לצאת
"את עדיין כועסת?" שאל, הנהנתי בראשי והבטתי על הטלוויזיה, רק לא עליו.
"מה לעשות בשביל שתסלחי לי?" שאל, לא עניתי. זה צריך לבוא מהלב.
"אמא שלי שאלה עלייך" אמר בקול חלש וליטף את שיערי
"שאלה אם נפרדת ממני?" שאלתי בזלזול, זה ברור שזה מה שהיא עשתה
"לא. היא שאלה איך את מרגישה" אמר ונשק למצחי, התגעגעתי לנשיקות שלו. התגעגעתי אליו!
"היא כועסת עליי" אמרתי את זה כעובדה
"היא לא! מתי תביני!" אמר בכעס והטון שלו הפך לעצבני
"היא כן! היית צריך לראות איך היא הסתכלה עליי! היא אמרה שהיא מאוכזבת ממני!" צעקתי גם אני
"ספיר לעזאזל תפסיקי עם השטויות שלך!" אמר ונאנח בקול
"כל הזמן אנחנו רבים! אולי עדיף שלא נהיה ביחד" פלטתי, הוא הסתכל עליי במבט מאוכזב, כמו כולם.
"זה מה שאת רוצה?" שאל בזלזול, לא עניתי. מה אני יכולה להגיד?
הרי הוא לא ייקח הפסקה ויחזור אליי.
"הבנתי. בכלל חבל שבאתי לכאן, כמו דבע אני רודף אחרייך כשאת כל מה שמעניין אותך זה מה שחושבים עלייך ולא מה שאני חושב עלייך! אז ביי ספיר" אמר ויצא מהחדר שלי, ההטחות שלו בי כל כך כאבו. אבל אני אשמה.
דמעות יצאו מעיניי ללא קול. יצאו.
זלגו בכאב, בפחד, בעצבות.
הסתכלתי על המקום בו הוא עמד לפני כמה שניות והוא לא היה. כחו שהלב שלי לא.
חייגתי את המספר המוכר של החברה הכי טובה שלי ולא ידעתי מה להגיד.

"ספיר?" שאלה כשלא שמעה כלום מבעד לקו השני, רק נשימות רעועות.
"נפרדנו" אמרתי באסיפת כוחות והתפרקתי.
שנה ביחד והוא לא כאן. מי עוד יעיר אותי בבוקר, מי עוד ינשק יחבק ילטף?
"אני מצטערת ספיר…" אמרה וניסתה לנחם אותי.
אבל רק הוא.. רק מאור יירפא אותי.
חייגתי אליו אבל הוא לא ענה. רק ניתק.
ירדתי למטה במהירות ולא עניין אותי שכולי רטובה מדמעות ואני לבושה בפיג'מה. העיקר להגיע אליו.
"ספיר לאן?" קראה אמא אבל לא עניתי, רצתי אל הרכב של אמא והתנעתי את הרכב, תתניע נו!!

החנתי את הרכב הכי עקום שאפשר ועל המדרכה, חסמתי אנשים ולא היה אכפת לי!
עמדתי מול הדלת של הבית שלו ולא ידעתי אם לדפוק בדלת או לא, אני לא רוצה לראות את אמא שלו, היא בטח כועסת עליי.
דפקתי בדלת וניגבתי את עיניי הדומעות ואספתי את שיערי לקוקו לא מוגדר וחיכיתי שאמא שלו תפתח את הדלת.
"הו.. ספיר. מה שלומך?" שאלה ופתחה את הדלת לרווחה.
"יותר טוב" אמרתי ללא רגש, מה שעניין אותי זה מאור.
"איך היה אצל הרופא?" שאלה בהתעניינות,
"בסדר" אמרתי והסתכלתי לצדדים אולי מאור פה.
"מאור פה?" שאלתי לפני שתשאל עוד משהו, היא הנהנה בראשה והצביעה למעלה.
עליתי מהר למעלה ובאתי לפתוח את הדלת שלו בחדר אבל היא היתה נעולה.
דפקתי בדלת ושמעתי את המוסיקה נחלש
"מי זה?" סינן בעצבים
"א..אני" אמרתי בקול עצוב וכואב,
"לא מכיר אני" אמר בהתחכמות והגביר את המוסיקה
"מאור.." דפקתי על הדלת שוב אבל הוא התעלם
"נו מאור.." בכיתי מחוץ לדלת שלו
"מאור תפתח את הדלת!" קראתי בעצבים ומאור לא פתח.
"אני מצטערת.. אני אוהבת אותך, אנחנו לא יכולים להיפרד"
"ספיר.. בבקשה לכי" אמר
"רק תפתח את הדלת" התחננתי
הדלת נפתחה ומאור עמד ממולי, הרגש שלו היה מוסתר.
הוא היה עצבני והריח של הסיגריות נדבק בגופו , הגוף הזה שלו שהיה חשוף לנגד עיניי.
רק מכנס ארוך היה על גופו.
"מאור" אמרתי בעצב והתחלתי לבכות. כמו שידעתי שיקרה.
הצמדתי את שתיי כפות ידיי על פני והסתרתי את הדמעות ואת הפרצוף המעוות שלי.
הוא לא שאל כלום ולא דיבר. הדמעות שלי זה הנקודת חולשה שלו.
"מאור. אפשר לבקש משהו?" שאלתי בשקט, הוא לא ענה. וגם לא ראיתי את הפנים שלו.
"תחבק אותי" אמרתי ועמדתי חשופה נגדו והוא לא חיבק.
כבר חשבתי לוותר. נעמדתי ולא זזתי. .עד שהרגשתי את ידיו עוטפות אותי.
"את כל כך ילדותית, ומעצבנת, מעלה לי את העצבים בשניה, את טימטמת לי את הלב!" אמר בקול עצבני.
"אני יודעת" אמרתי והמשכתי לבכות בשקט על החזה שלו בזמן שהידיים שלו ליטפו את גבי הלוך ושוב.
"את אגואיסטית ויהירה, לא יכולה לשבת דקה בשקט" אמר
"אני יודעת" מלמלתי בשקט ועוד יותר כאב לי בלב
"את גנבת לי את הלב. תחזירי לי אותו" הוא לחש
"אני רוצה שתהיה שלי.. שלא תיקח את הלב שלך בחזרה" אמרתי בעצב
"אני רוצה את הלב שלי, אני רוצה אותו שלם. לא שבור" אמר
"אני לא אשבור" התחננתי
"את שוברת אותו עם כל מילה שלך, עם כל היסוס שלך" אמר
"אני מצטערת"
"אני לא יכול לראות אותך.. לראות אותך כאן.." סינן מבעד לשפתיו
"אני אלך?" שאלתי ולא העזתי להסתכל בפניו
"תלכי.. רק תלכי" אמר ושחרר את החיבוק שלו ממני,
"אני אלך." אמרתי בעצב והסתכלתי עליו. הוא השפיל את ראשו ולא הסתכל עליי. רק נראה מאוכזב.
"תלכי ואל תחזרי" הוסיף וסגר את הדלת של חדרו
"מאור.." מלמלתי והוא כבר לא היה שם.

ירדתי למטה ואמא של מאור הסתכלה עליי ונשכה את שפתה התחתונה.
הכל בגלל המחזור המטומטם הזה שהחליט לאחר.
"בואי הנה ילדה שלי" קראה בקול עצוב
וכמו תמיד באתי אליה. האמא השניה שלי.
התיישבתי על הספה לידה וקברתי את ראשי על כתפה ובכיתי.
היא רק חיבקה , נישקה, ליטפה.
"אתם תחזרו.. הוא אוהב אותך" אמרה באופטימיות
"הוא לא.. אני כמו מטומטמת.." הטחתי את זה עליי
"האהבה מטמטמת אנשים מתוקה שלי" אמרה וחיבקה אותי חזק יותר
"אף אחד לא יאהב אותי יותר כמו שהוא" בכיתי שוב וניסיתי להשתלט על נשימתי
"אני אמשיך לאהוב אותך כמו הבת השניה שלי. את יודעת את זה, ואני בטוחה שעוד הרבה יאהבו אותך" אמרה והסתכלה על האיפון שלי שרטט במשך מספר דקות
"אף פעם לא היתה לו דמות גברית בבית, וכשמאור נכנס לי לחיים זה השתנה, מישהו דאג לי" סיפרתי ושוב האיפון שלי צלצל
"תעני, זה בטח חשוב" אמרה והצביעה על האיפון שלי.
זאת היתה אמא.

"הלו?" אמרתי וניסיתי לשתלט על הבכי שלי בהצלחה. ניגבתי את אפי עם נייר טואלט שהיה לידי והקשבתי לאמא
"יפה שלי, לאן הלכת?" שאלה
"אני עוד מעט אבוא" אמרתי בשקט ועצמתי את עיניי.
כשאני או אמא אומרות 'אני עוד מעט אבוא' זה אומר שנדבר בבית.
"יפה שלי.. ילדה של אמא.. הכל טוב?" שאלה, ואני כבר ניתקתי.

"כדאי שאני אלך.. לא נראה לי שזה מקובל להיות בבית של חב.. של האקס שלך" אמרתי ולקחתי את המפתחות מעל השולחן ויצאתי אל כיוון הרכב שלי בלי לומר מילה נוספת.

נכנסתי לבית ולא עצרתי מעצמי לבכות, מצידי שהבן זוג של אמא שלי יראה אותח בוכה.
גם ככה אף אחד בחיים שלא לא חשוב.
כלומר אני לא חשובה לאף אחד.
הרי את מי יש לי חוץ מאמא? אבא אין לי, הוא עזב את אמא שלי כשנודע לו שהיתה בהריון.
סבא וסבתא רק פעם בחצי שנה פוגשים אותם כשהם חוזרים מחול,
וזהו.
"אמא" פרצתי בבכי וקברתי את ראשי בחולצתה, היא דיברה בטלפון אבל זה לא עניין אותי.
"ילדה שלי!" קראה בבהלה וניתקה את השיחה.
"נפרדנו. סופית" בכיתי, איך אפשר להיפרד ממנו? אני כל כך אוהבת אותו!
"מתוקה שלי.. לכל סוף יש התחלה חדשה" ניסתה לנחם
"אבל הוא אמר שאנחנו נהיה ביחד כל הזמן!"
"לפעמים לא הכל הולך כמו שרוצים" אמרה אבל זה לא מה שרציתי לשמוע,
רציתי לשמוע שאני ומאור נחייה לעולמים.

עליתי אל חדרי והחלטתי לשלוח לו הודעה. רק שיענה לי.

אל:מאור
-'בבקשה תגיד לי שזה לא אמיתי. תגיד לי שאנחנו חוזרים להיות ביחד!
בבקשה תחזור אליי!!!! מאור אני מתחננת, תבוא אליי…
רק עוד פעם אחת. רק עוד נשיקה וחיבוק אחרון.
אני מבטיחה שאני אשחרר אותך אחרי זה.
אני רק רוצה אותך…'

'ספיר. מספיק. את רצית שניפרד. מה השתנה' שלח בייבוש
-'אני אוהבת אותך! אני אוהבת אותך!!!!'
'גם אני' שלח
-'אז תבוא אליי.. בבקשה.. כואב לי כל כך..'
'גם לי כואב. לא כל יום אני שומע מהבת זוג שלי שעדיף שניפרד'
-'למה האגו שלך חייב לעמוד לפניי האהבה שלך!'
'זה לא אגו! ילדה!'
-'מאור. בבקשה. אם אתה עדיין אוהב אותי, בוא אליי.. רק עד שאני ארדם.
שאני אדע שאתה איתי.. בבקשה'
'אני לא יכול' שלח
-'אז בשביל מה בזבזנו שנה פלוס ביחד'
'באמת בשביל מה. '

"ספיר תתארגני" קראה לי אמא, אני כבר יומיים יושבת בחדר ולא עושה כלום. רק בוכה.
לבית ספר לא באתי כי לא רציתי לראות אף אחד.
אני ומאור לא דיברנו יותר מאז ששלח לי את האסמס המגעיל הזה
"לאן?" שאלתי חסרת כוחות
"לצפון" אמרה, אה נכון.. אמא של הבן זוג של אמא שלי הזמין אותנו לשם.
אני לא מעוניינת לבוא.
באתי פעם אחת והרגשתי לא קשורה, הרי לבן זוג של אמא יש את הדס, הבת שלו, שזאת אחותי.
כי היא מאמא שלי.
בחג הקודם ישבתי לבד כל היום, היתי בטלפון, דיברתי עם מאור.
היום אין לי עם מי להעביר את הזמן.
"אני לא באה" אמרתי ואמא נכנסה לחדר שלי, המקום שהיה הכי נקי נהפך להכי מלוכלך.
עטיפות של שוקולדים על הריצפה וכל הבגדים על הריצפה.
בחיים לא עברתי משבר כזה.
"ספיר ככה זה החיים, פעם נפגעים, פעם אוהבים, פעם כועסים, פים שמחים" אמרה אמא והתיישבה לידי.
אבל אני לא התייחסתי.
הסתכלתי על הפייסבוק שלי,
רשום שאני במערכת יחסים אבל לא כתוב עם מי. מאור הוריד את המערכת יחסים של שנינו.
הוא כתוב כרווק ואני כתובה שאני עדיין במערכת יחסים.
היו כאלה שהגיבו לו 'ברוך שפטרנו', הוא עשה לייק.
והיו כאלה שכתבו 'למה אחי! בחורה טובה!'
והיו כאלה שסתם עשו לייק.
ואני בכלל לא ראיתי שהוא הוריד את המערכת יחסים בנינו, רק חברה שלי התקשרה ושאלה למה נפרדנו.
עד כדי כך אני עלובה.
"אין לי מה ללכת לחפש אצל ההורים שלו" אמרתי והעברתי תמונות בפייסבוק.
כמובן תמונות של מאור.
הוא הספיק ללכת למועדון באותו לילה וכבר לרקוד צמוד עם איזה מישהי, אני גם בטוחה שהם חזרו באותו לילה לאותה מיטה.
"היה כיף חג קודם" אמרה והיתי חייבת להתפרץ "כן! למי בדיוק? לך? שכולם דיברו איתך?" דיברתי בכעס.
"מה?" שאלה ללא הבנה, "את זאת שכולם דיברו איתה, שכולם חייכו אליה, היה לך כיף!" והוספתי
"אני ישבתי לבד! רק בטלפון היתי! וכשייצאתם כולכם לטייל עם הדס ואני ישבתי בבית שלהם לבד!" כל הזמן אני לבד! נמאס לי!
"היתה לך בחירה לבוא" אמרה בכעס
"היתה לי בחירה?! ומה היתי עושה? יושבת בצד כשאת חלק מהם ואני לא?"
הרי הוא בעלה של אמא שלי, ואין לו שום קשר אליי , ובטח שלי אין קשר למשפחה שלו.
"תשארי בבית, תעשי מה שבא לך!" אמרה בכעס ויצאה מהחדר שלי בטריקת דלת.
עוד מישהו רוצה לריב?!
ולמה shani leven מגיבה לו בכל תמונה!!

השעה כבר 4 אמא ארגנה את כל הדברים שלה ושמה ברכב, אני ישבתי בחדר שלי כמו תמיד ולא יצאתי.
הדס חלפה על פני החדר שלי כשהיא לבושה בשמלה פרחונית ואבא שלה מרים אותה על הידים שלו.
"הדס בואי רגע" קראתי לה, בכל זאת בתעודת זהות אנחנו נחשבות אחיות מאותה אמא.
"לא רוצה.. את ומאור ברוגז" אמרה ולא רצתה לבוא אליי, יופי היא הזכירה לי את זה
"את מי את אוהבת יותר?" שאלתי וברור שהיא ענתה "מאור'
נאנחתי ונשכבתי במיטה רק לישון!
אם היה לי אבא אז יכולתי להיות אצלו עכשיו, להיות בחג עם המשפחה שלי.
אבל אין לי.
כשהיתי נמנעת מללכת עם אמא אל ההורים של הבעל החדש שלה היתי הולכת אל מאור, או שהוא היה בא אליי.
"את מפסידה" אמרה אמא וירדה למטה לאחר שעברה דרכי.
"ביי, ניפגש מחר!" קראה אמא בקול ואני לא התעניינתי, רק ישנתי. בערך.

קמתי כשכבר נהייתי עייפה מלישון והחלטתי להתארגן.
אני אלך לאכול איפה שהוא ואחזור לישון ולהתנחם בקופסאת גלידה.
התלבשתי בגינס בהיר וחולצת טריקו לבנה קצרה ונעל אולסטטר לבנה גבוה.
פיזרתי את שיערי החלק ולקחתי ארנק תיק צד ורישיון.
התקשרתי את לין, חברה שלי. שתתלבש ונלך לאן שהוא.
נכון לכולם יש את החבררה הרעבה ?
אז לין היא החברה הרעבה שלי.

"חיים שלי, בואי נלך לאכול איפה שהוא" אמרתי בהתחננות לין
"זורם. חמש דקות את אצלי?" שאלה
"תבורכי!!" קראתי בקול ונכנסתי לרכב היא בכל זאת גרה רחוק ממני.
כל הדרך חשבתי עלי ועל מאור.
כמה היינו מאושרים.
האיפון שלי צלצל ועם המזל הנאחס שלי זאת היתה לין, היא הודיעה לי שהיא נפצריכה לשמור על אח שלה.
נסעתי לבד לשם. תמיד אני באה לשם כשאני לבד.
נכנסתי למקום הכי מרוחק וישבתי בכיסא הפנימי, פחות שייראו אותי
"מה תרצי להזמין?" שאל המלצר
"כבד בסילאן" אמרתי והוא הנהן והלך להכין את ההזמנה.

"ארבע בירות בבקשה" שמעתי את.. את הקול הזה….
"כן אחי" אמר מאור שוב.
"אני כבר יוצא" דיבר בטלפון.
באותו רגע הודתי לה' שישבתי עם הגב אליו.
השפלתי את ראשי והקשבתי לשיחה.

"נקרע את הרחבה, כן.. כן אחי" צחק. לא היה לו קשה…
"טוב גבר נדבר" אמר וניתק את השיחה.

"כבד בסילאן לבחורה המתוקה" אמר המלצר ובאותו רגע התפללתי שלא ישימו לב.
"כבד בסילאן" שמעתי את מאור מגחך ולוקח את הבירות, הוא לא שם לב שזאת אני! מזל.
הוא תמיד היה צוחק עליי כשהיתי אוכלת כבד בסילאן.

"מה קרה? זה לא נראה טוב?" שאל במהירות המלצר כשראה שלא נגעתי באוכל. השתדלתי לא לזוז. מאור כאן.
"לא.. הכל.. הכל בסדר" גמגמתי והסתובבתי אחורנית בשניה שחשבתי שמאור עזב.
אבל אז הבנתי שהעיניים שלו היו נעוצות בי.
"את" מלמל ושפשף את רכתו.
"אני.." מלמלתי והחזרתי את מבטי אל האוכל, המלצר הרגיש שהוא דוחף מידי והלך.
הכנסתי חתיכת כבד אל פי בשביל להעסיק את הפה שלי ולעצור את הדמעות שזלגו מתוך עיניי וכל שניה ניקיתי אותם.
"ספיר" קרא לי מאור אבל לא עניתי
"ספיר" קרא שוב.
"די.. אתה ביקשת שאני אלך. הלכתי.. גם ככה קשה לי" מלמלתי וניגבתי את העין שלי שוב.
"את לא אמורה להיות כאן. בטח לא עכשיו" אמר אבל זה כבר לא עניינו.
"איך באת לכאן" שאל ללא רגש.
הרמתי את המפתחות שלי והזזתי אותם מצד לצד, שיעזוב אותי.
"לבד?" שאל. "הם בשירותים" אמרתי בציניות
"איפה אמא שלך והדס?" שאל
"לא פה" אמרתי בתשובה מעצבנת
"אה.. הם הלכו אל המשפחה של אבא של הדס?" שאל. הנהנתי בראשי.
הוא יודע שאני לא סובלת ללכת לשם.
אף אחד לא דיבר.

"סליחה? אתה יכול לארוז לי את זה בבקשה?" שאלתי והמלצר הנהן בראשו ולקח את הצלחת בשביל לארוז את זה.
שילמתי בקופה ויצאתי עם השקית של האוכל ועברתי את מאור בלי להסתכל עליו.
ירד לי התאבון.
חזרתי לבית ובכיתי. רק בכיתי.
ממש יופי מי האמין שספיר ב2 לפנות בוקר תבכה.

ה
תעוררתי למשמע דפיקות בדלת ולא התייחסתי.
"זה מאור" שמעתי את הקול שלו
"תלך.." אמרתי בקול עייף
"אני רק רוצה לדבר" אמר
"אני אוריד את המערכת יחסים בפייסבוק, אל תדאג" אמרתי
"אני מצטער בקשר לזה" אמר
"אל תצטער" אמרתי ועליתי לחדר שלי, הוא נשאר לדבר לדלת ריקה. אני היתי למעלה.

דפקתי את הצרחה של החיים. בחיים לא הייתי מפוחדת ככה!
רצתי מיד לקומה הראשונה והתפללתי שמאור עדיין שם.
פתחתי את הדלת הנעולה במהירות ורצתי אל עבר המכונית של מאור שהחנצה מול הבית שלי, הוא עמד להיכנס לרכב עד שראה אותי.
מבוהלת ובוכה.
אפילו לא הסתכלתי עם הבן אדם הזה רודף אחריי.
"ספיר! מה קרה?" שאל בבהלה ואני לא יכולצי לדבר, רעדתי והצמדתי את ראשי אל החזה שלו.
הוא עטף אותי בזרועותיו ונשק לראשי "ספרי לי" אמר
"מישהו.. מפחיד.. בחדר שלי! ו.. והחלון פתוח!" אמרתי בבהלה ואפילו הסדר של המילים לא היו בסדר הנכון.
"בואי נכנס, תחכי לי כאן" אמר ופתח את הדלת של המכונית
"לא!" אמרתי והחזקתי בידו, אם הוא מסוכן!
"תישארי מאחורי" אמר ונכנסנו לבית כשאני מאחוריו.
הוא הסתכל בקומה הראשונה ולא היה זכר לפורץ, או לפורצים.
מה שראיתי באותה שניה זה שמישהו שלבוש בשחור כשהפנים שלו מכוסות בכובע גרב, מחטט בארונות שלי.
ואז צרחתי וברחתי.
עלינו במדרגות כשאני תופסת חזק בגב של מאור וראשי נצמד אל הגב שלו.
"חיים שלי, אל תפחדי. אני כאן" אמר ועלינו אל החדר שלי, החלון היה פתוח אבל לא היה זכר אל אף אחד.
הוא הסתכל מהחלון ובדק אם יש מישהו שנמצא מתחת לחלון אבל אף אחד.
"תתקשר למשטרה, בבקשה" אמרתי בקול רועד.
הוא החזיק בטלפון שלו והתקשר אל המספר של המשטרה ודיבר איתם ברגוע והסביר להם.
המשכנו לשאר החדרים ולא היה אף אחד. כנראה הוא ברח.
"אפשר לצאת?" שאלתי את מאור ולא שחררתי את ידיי מגופו
הוא הנהן בראשו ויצאנו אל המכונית שלו,
הניידת משטרה הגיעה ואני סיפרתי להם בערך ומאור השלים אותי. כמו תמיד.

המשטרה סיימה את החיפוש ראיות בבית ואני ישבתי באוטו של מאור, לא רציתי לזוז.
"בואי יפה שלי, קחי תשתי" אמר מאור אבל לא רציתי. אני לא יפה ובטח שלא שלו.
"מאור אתה אוהב אותי? או שכבר שכחת ממני?" שאלתי אחרי 10 דקות שהינו בשקט
"ספיר.." אמר בשקט וליטף את שיערי, הזזתי את ראשי ממנו ולא רציתי שום קשר או מגע ממנו.
"מתי אמא שלך באה?" שאל
"היום בערב" אמרתי ויצאתי מהמכונית שלו, הוא בטח רוצה שאני לא אשב כאן.
"בואי נסע אליי" אמר ונכנס למושב של הנהג
"אני בסדר. אני אסתדר כאן" אמרתי, לא רציתי להרגיש שבוא מחוייב לי.
"בואי!" כעס והחזיק בידי ומשך אותי אל תוך הרכב שלו
"לא!" צעקתי וניסיתי לזוז ממנו ולצאת מהרכב, אם מישהו מהצד היה רואה הוא היה חושב שחוטפים אותי.
"ספיר! תשבי ותחגרי את החגורה או שאני יחגור לך את החגורה!" אמר וניסה להשתלט עליו ועלי.
"די תעזוב אותי! מגיע לי להיות לבד! גם ככה אני כבר לא חלק ממך, אתה לא אוהב אותי ואתה שונא אותי בדיוק כמו אבא שלי!" התחלתי לבכות ולצרוח בקולי קולות.
הוא נאנח בקול, שוב. והצמיד את ראשי אל בטנו מכיוון שאני ישבתי כבר והוא עמד.
"אף אחד לא שונא אותך. אבא שלך לא שונא אותך, הוא היה צריך לעזוב את אמא שלך, את לא קשורה לזה. ואני לא שונא אותך, אני רק צריך מרחק" אמר. זה הדבר הכי כואב שאמרו לי והכי נכון.
הוא החזיק בשתיי ידיו בפניי וניגב עם אגודלו את דמעותיי הרבות ונשק למצחי
"היי.. אני לא שונא אותך. אני אפילו עדיין אוהב אותך. אבל כואב לי שככה את חושבת עלינו שעדיף שניפרד, כנראה אנחנו צריכים הפסקה" אמר ונשק לשתיי עיניי כשעפעפי היו סגורים.
"עכשיו תנשמי עמוק ונסע אליי" אמר ופקחתי את עיניי באיטיות וניסיתי להשתלט על עצמי.
הוא חגר את החגורה עליי וסגר את הדלת של האוטו.
הוא נכנס לרכב והתחיל לנסוע, אבל אני לא רוצה לבוא אליו.
"לאן נלך?" שאלתי בעייפות וניגבתי את הדמעות מהלחיים שלי
"אל הבית שלי" אמר , הנדתי את ראשי לשלילה.
"תוריד אותי אצל חברה, אני לא רוצה לבוא אלייך" אמרתי והתעלמתי מההודעות שאמא שלחה לי שאם אני בסדר ואם לבוא לבית, היא שמעה שראיתי מישהו שפרץ לבית.
השוטר דיבר איתה, אני שתקתי.
"אני לא משאיר אותך לבד" קבע והמשיך לנסוע
"לא.." אמרתי במהירות
"נלך אל סבתא שלי, מוסכם?" שאל, הנהנתי בראשי.
תמיד אהבתי את סבתא שלו, היא היתה כמו סבתא שלי.
היא דאגה לי מאוד ותמיד כשמאור היה צוחק עליי מידי פעם או כועס טיפה היא היתה מרגיעה אותו ואומרת 'שלא תעז להתנהג ככה שוב אל ספיר!'
"מי נמצא אצלה?" שאלתי, רק שאין שם מישהו …
"אף אחד. הם לבד שם" אמר והנהנתי בראשי. .
"תישני, אני אעיר אותך כשנגיע" אמר , לא תכננתי להירדם. אבל נרדמתי.
התעוררתי לאחר כמה דקות והסתכלתי על מאור בשקט. הוא נראה כ"כ מרוכז, כ"כ שלו.
"למה התעוררת?" שאל ולא הסתכל עליי
"לחזור לישון?" שאלתי ללא הבנה
"לא.. לא התכוונתי לזה. את נראת עייפה, תנוחי" אמר
הפנתי לו את גבי והנחתי את ראשי על החלון וקיוויתי להירדם.
האיפון של מאור צלצל, יכולתי לראות שזאת הדר. ההיא מהבסיס שלו, חמודה.
אבל תמיד נתקפתי ברגשות של קנאה כששמעתי שהדר ומאור ישנו ביחד , כשהם אוכלים ביחד, צוחקים ביחד.
אבל נרגעתי אחרי שנפגשנו וראיתי שיש לה חבר, המפקד שלהם, תומר.

"מה קורה הדר" אמר ותופף עם אצבעותיו בהגה
"הכל טוב. אתה בבית?" שאלה
"לא, אני נוסע עם ספיר אל סבתא שלי" אמר , אז היא לא יודעת שנפרדנו?.
"ומחר אתה בא לבסיס?" שאלה
"לא.." אמר אחרי היסוס קל והוסיף "אני אוציא גימלים" .
"טוב, אז תדבר איתי, אוהבת!" אמרה והשעחה שלהם הסתיימה.
הוא לא יודע שאני שמעתי את השיחה. או שכן.. לא יודעת.

האיפון שלו שוב צלצל, אבל הפעם זה היה מספר לא מזוהה.
"הלו?" שאל בקול מהוסס
"שלום זאת אפרת. המחנכת של ספיר" אמרה, פאק. לא נכון!!
הסתובבתי באיטיות עם ראשי אליו והחבאתי את ראשי בין ידיי.
"הו.. כן." אמר והסתכל עליי, אני לא העזתי להסתכל. ולמה היא מתקשרת לכאן!
"ספיר לא עונה לי בטלפון שלה, וגם לא בבית. וגם אמא שלה לא" אמרה
"אה.. אוקי" אמר ולא הבין את כוונותיה.
"היא כבר יומיים לא באה לבית ספר, והבנתי שאתה חבר שלה. אתה יודע מה איתה?" שאלה
הוא הסתכל עליי אבל הסתרתי את פניי שוב עם ידי ומאור הוריד עם יד אחת שלו את היד מפניי
"היא היתה חולה, אבל אל תדאגי היא תחזור מחר" אמר והתסכל עליי במבט מאוכזב וכועס
"אם יצא לך לדבר איתה תגיד לה שתחזור אלי. ושוב תודה רבה מאור" אמרה
"אין בעד מה, ואני אשמח אם תעדכני אותי על המהלך שלה בלימודים" אמר
"היא לא נגשה שבוע שעבר למבחן בביולוגיה, זה חבל. זה לא ציון מגן שלה בבגרות" אמרה
שבוע שעבר אני ומאור גם לא דיברנו כי הוא לא הסכים לדבר איתי עד שאני אלך לבדיקה המטומטמת הזאת שבגללה היום אני ככה.
"והיא תוכל לעשות מועד ב'?" שאל
"רצוי.. זה לא צחוק 5 יחידות בביולוגיה, בעוד שבועיים יהיה מועד ב' שתלמד ואני אבחן אותה" אמרה
"ואיך הציונים שלה?" שאל
"בסך הכל היא תלמידה טובה, אוהבים אותה ויש לה ציונים יפים, אבל השבועיים האלה היא ממש ירדה בציונים ובהגעה לבית ספר" אמרה
"אני אדאג לזה שהיא תשתפר" אמר והם סיימו לדבר.

"נדבר על זה כשנגיע לשם" אמר בשקט וחיפש משהו בכיס שלו, בטח סיגריה.
"זה כאן" אמרתי והגשתי לו את הקופסאת סיגריות, אני לא אוהבת שהוא מעשן לידי אבל אני לא אגיד כלום.
"זה בסדר, אני לא יעשן לידך" אמר וגישש בכיס האחורי שלו והוציא משם משהו שלא שמתי לב.
הסתובבתי אליו שוב עם גבי והסתכלתי על הנסיעה.
היה שקט.
"ספי הגענו" הודיע מאור וליטף את גבי, עשיתי את עצמי ישנה.
פחות דיבורים.
"היא ישנה.." מלמל לעצמו ואחרי כמה דקות הרגשתי את עצמי מורמת כמו כלה על גופו של מאור.

"מאורי.." אמרה סבתא שלו וקפצה עליו בחיבוק, המשכתי לנוח.
"היא ישנה?" שאלה בהלם, מאור הנהן בראשו ואחרי כמה דקות הונחתי על משטח רך.
בחדר של מאור, החדר שבו היינו ישנים כשהינו באים אל סבתא שלו.
"עייפת אותה?" שאלה סבתא שלו בדאגה
"הנסיעה ארוכה, היא לא ישנה טוב בלילה" אמר, כמה שהוא יודע עלי…
"אתה נראה עצבני" אמרה סבתא שלו והרגשתי שמיכה חמימה מכסה את גופי
"בגלל הבחורה הזאת" אמר מאור והבנתי שהוא התכוון אליי
"למה?" שאלה
"היא לא הלכה לבית ספר, ולא ניגשה למבחנים והתחילה לזלזל" אמר
מעניין למה!
"אולי קשה לה? ניסית לשאול למה היא ככה?" שאלה
"קשה לה, אני בטוח" אמר והוסיף "נפרדנו"
"מאור!" כעסה עליו, "אתה לא יכול להיפרד ממנה! היתם מתאימים ביחד!"
"היינו" אמר והרגשתי את כובד משקלו על המיטנ, מתיישב לידי.
כאב לי.
"די כפרה שלי. תחזרו להיות ביחד" אמרה
"היא נפגעה כבר הרבה פעמים, אני לא רוצה לפגוע בה שוב" אמר
"הם צדקו.. היא קטנה מידי בשבילי" אמר שוב. . קטנה?.
"ואם היא קטנה ממך, אז? לאהבה אין גיל!" אמרה
"וכלא זה רק ארבע קירות" אמר בהתחכמות
"אתה רואה את עצמך בלעדייה?" שאלה, אני לא רואה אותי בלעדיו.
"לא.. אבל מה זה יעזור? סבתא, לא דיברנו הרבה זמן. חשבתי שהיא בהריון ואמא כעסה עליה שהיא לא הלכה לרופא ואני כעסתי עליה! ואמא שלה כעסה עליה, ולא היתי לידה, פשוט לא דיברנו, העדפתי להיות בצבא ולא להעסיק את זה על עצמי שיש סיכוי שהיא בהריון ואני אבא" אמר
אבל אני אמרתי לו שאני לא בהריון!
"זה לא היה יפה מאור.. אתה צריך להיות איתה בכל דבר, מכשול ומכשול" אמרה
"אני מנסה" אמר והרגשתי את כף ידו מלטפת את גבי
"טוב, תנוח איתה אני אבשל לאכול ותנסה לסדר את המצב" אמרה

"ספירי" שמעתי אותו קורא לי ושפתיו מנשקות את הלחי שלי. איך התגעגעתי אליו!
פקחתי את עיניי ותפסתי בכף ידו, רק לגעת בו.
"אני אוהבת אותך. באמת. אתה מאמין לי?" שאלתי
הוא הנהנן בראשו ונשק למצחי. זה לא עוזר.
"אתה לא מאמין לי.." אמרתי בקול ללא רגש והזזתי את ידו שנגעה בגבי
"אני מאמין" אמר
"אם היית מאמין היית מנשק אותי" אמרתי