ספיר ומאור: זה הסוף? (מתי היא תשים לב) חלק 2!!!!

התחשק לי להמשיך אז תהנו
**

הוא רכן אל עבר שפתיי ונישק את שפתיי נשיקה רכה וקצרה.
כאב לי.
הנשיקה היתה קרה. כבר לא חמה, מלאת תשוקה, אהבה..
סובבתי את ראשי וכיסיתי עם השמיכה את ראשי ובכיתי בשקט.
"מה לא בסדר עכשיו?!" שאל בייאוש.
"תגיד את האמת. אתה אוהב אותי?" שאלתי וניסיתי לעצור את הדמעות
"כן" אמר וטיפת עצבות עברה בקולו, אני לא יכולה לחיות עם בן אדם כזה.
"מאמי" קרא לי וליטף את גבי, אבל זזתי לצד. לא רוצה מגע ממנו
"מה קרה בנינו.. למה אנחנו ככה?" שאלתי בעצבות
"אולי אם ניפרד יהיה טוב יותר בשביל שנינו" אמר בקול שבור. כמו הלב שלי
"אתה יכול להחזיר אותי לבית?" שאלתי והזזתי את ראשי אל כל מקום, רק לא אליו
"תשארי כאן. אני אלך לחדר אחר" אמר ויצא מהחדר.

חייגתי עם מעט רעידות אל המספר הבטוח, אל אמא שלי.
-"א. אמא.." אמרתי ולא הפסקתי לגמגם מרוב בכי
"ילדה שלי, מה קרה?" שאלה בלחץ
-"בואי קחי אותי.. בבקשה!" זעקתי אל הטלפון
"מאיפה?!" שאלה בבהלה
-"מאצל נעמי" בכיתי וניגבתי את דמעותי
"אני באה" אמרה במהירות וניתקה את השיחה.

חיכיתי ליד הטלפון וסוף סוף אמא התקשרה..
יצאתי מהבית בשקט, לא אמרתי לאף אחד.
"אמא.." מיררתי בבכי כשהתיישבתי במושב ליד אמא
"יפה שלי! ידעתי שאת קטנה מידי בשביל להתאהב.. אהבה זה דבר קשה" סיפרה
"בבקשה תעשי שלא ייכאב לי יותר" בכיתי
"אני לא יכולה לעשות את זה. אבל אני יכולה לנסות" אמרה בעצב והתחילה בנסיעה, הינו רק אני והיא.
"כשאבא שלך עזב אותי כשנולדת פחדתי. לא ידעתי איך לגדל אותך לבד
כעסתי עליו, וכעסתי עלייך. לא הצלחתי להתגבר עליו, אבל הנה.. התגברתי. וככה גם את..
אין לך שום דבר שקשור אליו, לא ילד ולא שום דבר" ניסתה לעודד וזה לא הלך..
"אבל אני אוהבת אותו" יללתי בשקט

מאת:מאור
'איפה את!'
-'הלכתי'
'לאן!' שלח במהירות
-'לבית'
'ספיר!תעני לטלפון! זה לא מצחיק!' כתב
-'אתה יודע מה עוד לא מצחיק? הלב שלי.. הוא שבור.'
פה כבר לא דיברנו.

יום ראשון הגיע ולא הלכתי ללימודים, ככה גם ביום שני וככה ביום שלישי.
ומעניין מה היום…

"ספיר אני לא מוכנה לזה!" נכנסה לחדר אמא
"היום יום רביעי את יודעת?!" שאלה בכעס
"נכון את לא יודעת כי את בחדר כל היום!" שוב כעסה
"את עכשיו קמה והולכת לבית ספר" אמרה בקול שקט יותר
"טוב" מלמלתי וברגע שהיא יצאה מהבית חזרתי לישון ולהתמרמר על החיים שלי שמאור בצבא , מאושר. ואני בבית. בוכה.

הטלפון שלי צלצל ממספר ששמור אצלי, אבל.. מה.. מה היא רוצה?
-הדר מאור-

-"הלו?" עניתי במהוסס, כמעט ולא דיברנו חוץ מהפעמים שמאור היה לידה
"ספיר. מה קורה זאת הדר" אמרה בקול שמח
-"כן.." אמרתי ועצב נשמע בקולי
"חבר שלך עצבני מעט. הוא כועס על זה שאת לא הולכת ללימודים" אמרה
-"אנחנו.. אנחנו לא ביחד" אמרתי בעצב
"א..אתם לא ביחד?!" שאלה ללא הבנה וכעס השמע בקולה
-"לא." אמרתי באנחה כבדה
"גברים זה עם דפוק! אני אלך לדבר איתו ואל תדאגי, גם אני ותומר נפרדנו מלא פעמים" אמרה
-"זה נגמר סופית.." אמרתי וכאב לי שזה מה שאמרתי. זה אשכרה נגמר.
"אל תגידי את זה!" כעסה
-"את זה הוא אמר.." אמרתי וסיימתי לדבר איתה בטלפון.

ושוב עבר יום והיום יום חמישי, אמא התייאשה מלהעיר אותי לבית ספר ונשארתי שוב, במיטה.
העטיפות של השוקולד והקופסאות של הגלידה מפוזרות על השידות הלבהות שבצדדים של המיטה שלי.
דפיקות חזקות העירו את שנתי הלא סדירה והדמות הראשונה שראיתי מול עיניי היה הוא- מאור.
התחלתי להזות דברים! שיט
אני עוצמת את עיניי ומנסה להתעלם מהמבט הכועס שלו,
"תקומי" קרא ללא רגש
"לך מכאן בן אדם ללא רגשות" דיברתי אליו בזלזול, בדיוק כמו שהוא זלזל בליבי.
"ספיר" קרא שוב
"תלך מכאן" קראתי באותו טון
"אז עכשיו את תהרסי את החיים שלך בגלל שנפרדנו?" שאל, הוא היה עם המדים האהובים עליי
"אתה הרסת לי את החיים" אמרתי בעצב
"אני אשם בהכל!" כעס
"עכשיו אף אחד לא יתחתן איתי כי אני נתתי לך את מה שהם רצו" אמרתי בעצב
"מה?" שאל ללא הבנה
"נתתי לך את הלב שלי. אתה לקחת אותו, עכשיו אף אחד לא יקבל אותו בחזרה" בכיתי
"אני אחזיר לך אותו.. תאמיני לי, עדיף לך לא להיות איתי" אמר.
"למה אתה לא אוהב אותי! למה אף אחד לא אוהב אותי!" צעקתי בקול
"ספיר תפסיקי לצעוק אני כאן" אמר בלחש
"זהו?.. לא נחזור יותר?" שאלתי בעייפות ובכאב
"אני רוצה שנחזור. אבל זה לא מתאים"
"אין כזה דבר לא מתאים" אמרתי בכעס
"בואי לפה" אמר והושיט את ידיו קדימה וברגע שתפסתי בידו הוא משך אותי אליו והצמיד אותי אל גופו וחיבק אותי בחום.
ידיו ליטפו את גבי והרגיעו אותי בזמן שבכיתי, אפו התחכך בשיערי וגרם לי להרים את ראשי אל פניו .אפו הבריש את אפי ולאט לאט שפתיו נישקו את שפתיי באהבה .
כשהתנתקנו מהנשיקה הבטתי בו ולא הבנתי מה קרה.
"הנשיקה האחרונה.." אמרתי בעצב וקברתי את ראשי ביולצתו, מסניפה אוצו בפעם האחרונה
"כן.." אמר בעצב.
"הפעם האחרונה שאני מנשק אותך… בזמן שאת בוכה" צחק
"מ..מה?" שאלתי
"אני אוהב אותך. את שיגעת לי את הלב, כמעט וקיבלתי התקף לב כשנעלמת לי" אמר
"זאת הפעם האחרונה שאת נשארת בבית במקום ללכת ללימודים!" כעס עליי ונשק למצחי
"אתה לא הולך יותר?" שאלתי ונשכתי את שפתי התחתונה
"רק לצבא" אמר בהתחכמות. "בייב, אני שלך ואת שלי" אמר
"עכשיו לכי תתקלחי מסריחה קטנה, ואני יחכה לך כאן ונלמד ביחד למבחן" אמר
נכנסתי להתקלח וניקיתי מעליי את החודש האחרון שהייתי בלי מאורי
יצאתי מהמקלחת עם שיער רטוב וריחני מהשמפו שמאור הכי אוהב, היתי לבושה בפיג'מה הורודה של הדובים שהוא קנה לי, היא ארוכה דקה.
החדר שלי היה נקי ומסודר. החלונות היו פתוחים ואוויר נקי נכנס לחדר אחרי ששרצתי שבועיים במיטה.
מאור היה שכוב על המיטה עם המדים היפים שלו, התיישבתי על רגליו והשענתי את גבי על החזה שלו וכרכתי את ידיי בידו הגדולה והחמה שעטפה את גופי.
"בואי נלמד נקיה שלי" אמר ונשק לכתפי.
"אתה תיפרד ממני אחרי שאני אסיים תיכון?",
"לעולם לא" אמר אבל מה שהטריד אותי זה אם מישהי אחרת מילאה את מקומי במיטה שלו.
"זה דו פחמני" אמר מאור בזמן שקראנו מהספר ופתרנו שאלות למבחן בביולוגיה שמתקיים מחר
"לא בייב אני עייפה" אמרתי בעייפות ועצמתי את עיניי
"בייב עכשיו לומדים" אמר והזיז אותי מצד לצד בעדינות.
"מאור?" אמרתי בהיסוס והבטתי בו בחשש כשאני מנסה לא לזוז יותר מידי
"כן" אמר, "אתה. אתה כועס עליי?" שאלתי
הוא הנהן בראשו והמשיך לקרוא מהספר שהונח על בטני,
"אני אוהבת אותך" אמרתי ונשקתי ללחי שלו שמעוטרת בזיפים
"גם אני אוהב אותך" אמר והלב שלי נפל לתחתונים. כמה התגעגעתי למילה הזאת.

"אני כועס עלייך שלא הלכת לבית ספר. המחנכת שלך התקשרה כל יום והודיעה לי שלא באת, איך את מסוגלת בכלל על לחשוב לא לבוא לבית ספר!" אמר בכעס
"כי כאב לי.." אמרתי בזמן שהתיישבתי מולו והנחתי את היד שלו מעל החזה מעט על האזור של הלב.
"הוא כואב עכשיו?" שאל ולא הזיז את ידו מהלב הפועם שלי
"אני מפחדת שהוא ייכאב שוב" אמרתי באכזבה והנחתי את ידי על ידו שנגעה בליבי.
"הוא לא יכאב. עכשיו בואי ותסיימי להכין את השיעורים שלך" אמר והמשך אותי ממותניי לשבת בין שתי רגליו בזמן שגבי מושען על החזה שלו, כשהוא צופה בערוץ הספורט
"כמה זה ארבע כפול 20" שאלתי והתעצלתי לבדוק במחשבון
"80" אמר והמשיך לצפות בטלוויזיה.

"סיימתי" אמרתי בתשישות, מ10 בבוקר עד 7 בערב אני לומדת!
"כל הכבוד יפה שלי" אמר ונשק לעורפי
"אתה צריך ללכת?" שאלתי בעצב כשראיתי שהאיפון שלו צלצל
"בואי אליי, אני לבד בבית" אמר ונשק לראשי שוב
"רוצה לישון איתי היום?" שאלתי בתמימות,
"נראה אהובה שלי" אמר
"אתה כן" אמרתי ועשיתי פאפי פייס
"טוב, בואי" אמר והקים אותי מעל רגליו והתייצב ליד הדלת עם המפתחות שלו,
אמא שלי לא כאן, גם הדס לא.
רק הבעל של אמא שלי.

"ספיר" אמר בבלבול, כבר שבועיים שלא יצאתי מהחדר
"אני ו..ומאור הולכים אליו, תגיד לאמא שאני אצל חברה" אמרתי והוא הנהן בראשו
אמא תכעס עליי שאני ומאור חזרנו, הוא פגע בי.
"טוב, תהנו ילדים. וספיר.. אחרי זה אני רוצה שנדבר.. שלושתנו" אמר והצביע על מאור
"בסדר" אמרתי בחיוך קטן שהצליח להבליח מבין שפתיי , החיוך הראשון במשך כל השבועיים העצובים האלה.
נשקתי ללחי של בעלה של אימי ויצאתי לרכב של מאור.

נשכבתי בעדינות על המיטה של מאור והתגעגעתי לריח שלו..
"אני אכין לנו לאכול" אמר מאור וירד למטה,
עצמתי את עיניי ונאבקתי בדחף לישון.

"יפה שלי.. קומי יש לך בית ספר" שמעתי את מאור אומר
"מומי.. אני עייפה, תפסיק לשקר" אמרתי ופלטתי צחוק חלוש
"אני יודע מומי. אבל יש לך בית ספר, השעה 7 וחצי" אמר ונשק לראשי.
פקחתי את עיניי באיטיות וניסיתי להסתגל לאור השמש החזק
"נרדמתי" מלמלתי ועצמתי את עיניי שוב וקיוויתי להירדם לפני שמאור יעיר אותי שוב
"אני יודע, בואי תאכלי ואני אקפיץ אותך לבית ספר" אמר וקם מהמיטה כשהוא לבוש במכנס טרנינג ארוך וחולצת טריקו קצרה.
קמתי מהמיטה ולבשתי מעל חולצתי הארוכה והדקה את הג'קט ללא הרוכסן של מאור מהבסיס.
"ספיר בלי להתייפייף יותר מידי, בואי" שמעתי את מאור קורא לי בזמן שצחצחתי את שיניי והסתכלתי על המראה ובחנתי את שיערי שהסתדר די יפה על גבי.
הסתפרתי לפני חודשים, עשיתי קארה ועכשיו הוא ארך לי עד אמצע הגב.
ירדתי למטה והדבר הראשון שעשיתי היה לכרוך את ידיי סביב מותניו של מאור ולהצמיד את ראשי אל החזה שלו.
ידיו ליטפו את גבי ושפתיו נשקו לראשי ואפו ניסה להזיז את ראשי בשביל לנשק את שפתיי אבל כל מה שרציתי היה רק חיבוק.
"יאלה יפה שלי, תאכלי וככה תגיעי לכיתה ראשונה ותשבי במקום טוב" אמר ונשק שוב לראשי
"אני לא רוצה ללכת.. אני רוצה להיות כאן איתך" אמרתי בקול עצוב
"אני יודע.. אבל אחרי המבחן שלך אני אראה אותך" אמר בעידוד
"מבטיח?" שאלתי, "מבטיח" אמר ושחרר את חיבוקו מגופי והפך את החביתה שבמחבת.

"אני מפוצצת" אמרתי ודחפתי עוד מלפפון לפה, תאבון תמיד היה לי.
זה לפחות לא הלחיץ את מאור, אני חולת אוכל!! רק אוכל!
מזל שאני שומרת על גזרה, ע"י כושר, אוכל בריא.

"בהצלחה" אמר ונשק לשפתיי נשיקה רכה ושחרר אותי ללכת לבית ספר.
מזל שיש לי בגדים בבית של מאור, לבשתי ג'ינס וחולצת טריקו של בית ספר.
לקחתי עט ונכנסתי לכיתה, יש לי לעשות 3 מבחנים!!!!!

"מאור בוא לקחת אותי" אמרתי בעייפות לטלפון
"כן יפה שלי, איך היה?" שאל ושמעתי אותו עדיין יושב עם חברים שלו
"קשה, והמורה בדקה לי וקיבלתי בביולוגיה 98! ובאנגלית 89!" אמרתי בהתלהבות
"כל הכבוד אהבה שלי" אמר ועדיין שמעתי את חברים שלו ברקע
"מאור אתה בא?" שאלתי
"כן, עכשיו" אמר

נכנסנו לבית של מאור וקרסתי על הספה הראשונה שראיתי, כמה לימודים!
"דיברת עם אמא שלך?" שאל מאור והתיישב על רגליי בזמן ששכבתי על הספה, הוא שיחק בx בוקס.
"לא" אמרתי בעייפות
"היא התקשרה לראות מה איתך, ואמרתי לה שאת אצלי, תדברי איתה" אמר
"בסדר" אמרתי בעיפות, שוב.
"לא בסדר. עכשיו!" אמר בתוקפנות חמודה
"בסדר" אמרתי שוב בשביל לעצבן אותו
"תדברי איתה ובערב נצא עם חברים שלי, טוב?" שאל
"לא"
"אז תשארי כאן לבד" אמר
"אני באה" חייכתי