סנדוויץ'

היא הלכה ברחוב. כמו כל יום, היא בחורה רגילה לגמרי, אחות קטנה, הורים מעצבנים שאוהבים אותה. הכל לפי הספר.סתם עוד יום רגיל: הולכים לבית הספר, חוזרים, עושים שיעורים מדברים עם חברות.. אבל היום לא היה סתם יום רגיל כמו הנתגלה..

הוא הלך ברחוב. בית חדש, עיר חדשה. אבל בסך הכל דומה.
הכל כרגיל, יום רגיל.

היום עבר נורא מהר. במבט לאחור היא לא זוכרת מה היה אז, עד לרגע שהיא ראתה אותו. ממבט ראשון הוא לא היה מיוחד, יפה, אבל לא בצורה יצאת דופן. אבל הוא נראה ככ אבוד שהיא הייתה חייבת לעזור לו. "הי, אתה חדש כאן?" אמרה בחיוך. "כן,לפני כמה ימים הגעתי" ענה וניכר בו שהוקל לו, כשניגשה. "בוא, תסתובב איתי ועם החברים שלי: אליס, ליסה וג'ימי." היא הציגה אותו בפני כולם "אגב אני לינדזי." אמרה וחייכה. "אנדרו" הוא חייך ולחץ את ידה המושטת.

אנדרו הבחין בה רק כשהתקרבה אליו, שיער חום ועיניים שחורות, היא הייתה יפה, לא ניתן להכחיש זאת, אבל לא יותר מכל נערה ממוצעת. ובכל זאת היה משהו בחינניות הטבעית שלה. היא ניגשה והם דיברו, לאחר מכן הציגה אותו בפני החברים שלה, וכולם היו מאוד נחמדים.

ימים עברו, ואז שבועות, ואז חודשים. ולאט לאט הבין שהוא מתאהב בה. הוא כבר לא מצא שום דבר לא יפה בה: הדרך שהיא משפילה את עיניה כשהיא מתביישת,האור שכאילו עוטף כל תנועה שלה, החיוך שלה כשהיא צוחקת, היהלומים שנושרים מעיניה כשהיא נשברת. מושלמת. הוא רצה בה כלכך שכאב לו להיות לידה בלי לגעת בה: ללטף את שערה, לחבק אותה. לנשק אותה. לא, זה מטופש, הם לא יכולים להיות ביחד.הוא ידע, שהלב שלו אצלה ביד, אם היא יודעת ואם לא. כשהסתכלה עליו, העולם הכיל רק את שניהם. ריח הבושם שלה כשהיא התקרבה אליו סחרר אותו.

בו בזמן גם היא החלה לשים לב אליו: עיני שקד עגולות, שיער שחור קצר,שרירי ועדין. בשקט בשקט קופידון ירה גם בה. המבט העמוק והמרוכז שלו- בעיניה לא כמו שרוב הבנים עושים. המגע העדין שלו, כשליטף את שערה וחיבק אותה כשבכתה. היא לא אהבה לפני כן, ולכן ההרגשה היתה זרה לה, היא תהתה אם היא חולה. הדגדוגים בבטן שהפכו לחום טהור כשנגע בה. אבל בזמן האחרון ראתה שגם ליסה מסתכלת עליו בעניין מסוים. היא החליטה לדבר איתה. "ליסה?" שאלה יום אחד בדרך הביתה "כן?" "יש לך משהו לאנדרו?" שאלה בהיסוס מסוים,"אוי כן! לא ידעתיאיך להגיד לך, התביישתי. אבל הוא כל כך מושלם! עם העיניים היפות, והשרירים. אני מרגישה בטוחה לידו" אמרה בהשתפכות. בלינדזי נפער חור מבפנים, היא ידעה לפתע שגם היא מאוהבת באנדרו, וליסה היא החברה הכי טובה שלה. בלב כבד מרגע לרגע הקשיבה לליסה ממשיכה על כמה שאנדרו חתיך ומושלם, לינדזי הרגישה גוש בגרון שעולה לכיוון הדמעות.

"אז, אנדרו, יש לך חברה??" שאלה ליסה בפלרטוט אחד הימים, אנדרו המופתע ענה "לא," "יופי! אתה רוצה לצאת לקפה מתישהו?" שאלה ליסה בעפעוף. אין ספק שליסה הייתה היפה בחבורה, אחת מהיפות שראה בחייו: עיניים ירוקות, שיער בהיר, גוף של מעודדת. "אממ כן" ענה אנדרו בבלבול מוחלט. "מה דעתך על עכשיו?" אמרה ותפסה בידו. הקפה היה נחמד, מקום יפה, וליסה המהממת דיברה איתו. "..אז, אתה אוהב כלבים? כי אני אוהבת ממש כלבים, אבל גם חתולים, ואני באמת אוהבת חיות מכל סוג.." וככה היא המשיכה לנהל שיחה מעניינת כנראה עם עצמה. באנדרו קוננה התחושה הקשה שהוא לא נמצא במקום הנכון, שהוא..בוגד בלינדזי באופן כלשהו.
בסוף הערב הוא ליווה אותה הביתה, "אז.. היה כיף, נכון?"אמרה בעיניים גדולות "כן" ענה. היא התמתחה כלפי מעלה ועצמה עיניים, אנדרו המופתע לא הגיב גם כשנישקה אותו."ביי, היה מעולה" חייכה עם עיניים מחייכות בשובבות.בלב כבד, פנה אנדרו לדרכו.