סליחה, איך מפסיקים לאהוב?

אני אוהבת אותך, סבבה? אני באמת מצטערת שזה ככה, אבל זה המצב. הלוואי וזה היה אחרת, אבל זה לא. אני אוהבת אותך. באמת באמת אוהבת אותך. עם הפרפרים בבטן, ההתכווצויות, ההתרגשות מלשמוע את הקול שלך, התשוקה למגע שלך. ממש, כל החבילה. אוהבת אותך על אמת. וסליחה שזה קורה, אני באמת לא מתכוונת, אבל אני לא שולטת בזה.

ולי נמאס לשמוע כמה אני חזקה ואמיצה, ואיזה יופי שככה אני מגיבה, כי זה פאקינג שקר. קשה לי, קשה לי אחושרמוטה קשה לי. יש ימים שלמים שאני רק בוכה. שאני מרגישה חנוקה, שאני לא מסוגלת לנשום. שהמחשבה הזאת שאתה לא פה כרגע גורמת לי לחשוב מה לעזעזאל אני עושה עם החיים שלי. למה נתתי לזה בכלל לקרות.

ואולי כולם מסביבי באמת צודקים. אולי אני טיפשה שזרמתי עם זה, שנתתי לך ללכת ועדיין להיות שלך. אולי זה היה צריך להסתיים מזמן, אולי עכשיו היה פחות כואב. כי עכשיו זה כואב, וזה קשה, וזה לא נעים לי בכלל. והמחשבות הטורדניות האלה של איפה אתה עכשיו ועם מי ומה אתה עושה ומתי תשלח לי עוד הודעה, רק שאדע שהכל בסדר, שאתה חי. וכל הלחץ הזה סביבך גורם לי להיות מישהי אחרת. מישהי כזאת לחוצה, דאגנית, קנאית, מאוהבת.

אני די בטוחה שאתה אפילו לא חושב עליי, שזה ממש לא מטריד אותך מה קורה איתי עכשיו, לפחות לא כמו שזה מטריד אותי. בטח הראש שלך שקט, בטוח בעצמך. יודע שעוד מעט תחזור ואני כבר אהיה שלך, אבל אני כבר בכלל לא בטוחה.

בהתחלה, כל מי שרק העז לשאול איך אני יכולה, ישר הייתה לי תשובה מאוד ברורה. שברור שאני אחכה, מה הבעיה, הרי זאת אהבה. אבל היום, אני כבר לא בטוחה. לא בטוחה ברגשות שלך, לא בטוחה שזה הדדי. האמת היא שאני אפילו די בטוחה שזה בכלל לא הדדי. שקצת הגזמתי, שאני מזוכיסטית בת זונה שנהנית להכאיב לעצמה. שזה עושה לי טוב להרגיש משהו בפנים, למרות שזה כואב, זה סימן שהלב עובד.

אני אוהבת אותך, סבבה? אני באמת מצטערת שזה ככה, אבל זה המצב. והלוואי שיכולתי להיות בטוחה שגם אתה מרגיש ככה, לפחות כמעט. ואז אולי זה היה פחות כואב עכשיו.