סכין קטנה מטפטפת דם

האמבטיה טיפטפה בדם. היא הייתה חסרת הכרה, וידייה שרוטות. על שפת האמבטיה נחה סכין קטנה, שטיפטפה דם גם היא.
לפתע היא התעוררה בצרחות. כשהבינה שחזרה למציאות, התנפשה בהקלה, וניסתה להרגיע את רעידותיה. האיש הופיע, כמו תמיד, בברדס שחור.
"הכל בסדר? צרחת, נבהלתי והגעתי הכי מהר שיכולתי," אמר. היא חייכה בהקלה לראות את חברהּ הוותיק לצידה.
"הגעת מאוד מהר," אמרה, "אני בסדר. חלמתי חלום."
הוא לקח את הסכין בידו וציקצק בלשונו, מהנהן בראשו לשלילה. "את ממשיכה עם זה. טוב, ספרי לי מה חלמת."
היא התנשפה והתחילה לספר. "נפלתי מבניין, אבל לא הפסקתי ליפול. נפלתי ונפלתי, והרוח רעשה באוזניי, והבטן התהפכה, אבל המשכתי ליפול לנצח."
האיש סימן לה להמשיך. "היית לצידי, כל הזמן שנפלתי. צחקת. צחקת באכזריות, צחוק שמעולם לא שמעתי ממך."
הוא צחק את אותו הצחוק הידידותי שלו, ונגע בכתפה. היא לקחה את ידו והצמידה לחזה. הדם המשיך לטפטף אל תוך המים.
"אני חושב שכדאי שתצאי, ותנקי הכל, אלא אם כן בא לך שמישהו אחר יגלה על זה," האיש אמר והתרחק. היא עצרה לחשוב לרגע. אם מישהו יגלה, הוא לא יתנהג כמו חברהּ, שלא הוציא מילה על דבריה. הוא ימהר לגלות לכולם. יקחו אותה, יאשפזו בבית חולים, יאכילו בהמון תרופות. היא יודעת שאם תנסה לברוח, יקשרו אותה למיטה, יביאו אנשים שמור עליה. היא לא רצתה בזה, והאיש הציל אותה מהייסורים הללו.
"טוב, אני אצא," אמרה לבסוף ויצאה, לובשת חלוק וקושרת את הרצועה חזק סביב מותניה. היא סחטה את שיערה ופתחה את הפקק שסגר את פתח התעלה של האמבטיה. המים נזלו לשם במהירות, יחד עם כל הדם. האמבטיה הפכה במהירות ללבנה שוב. היא התכופפה וניקתה את הסכין, ואת הדם מהרצפה. היא שטפה את ידייה ופניה, ונהייתה נקייה.
"ככה אני אוהב אותך," אמר חברהּ, "נקייה ומסודרת. בלי כל הלחץ." הוא לקח את ידה והוביל אותה החוצה, אל הגינה הקטנה.
הוא הביט בה. "אני רוצה שתצאי. את יושבת בבית כבר שבועות." היא התנשפה והתיישבה, ידה מאגרפת את הדשא בחוזקה. "מזמן לא נשמתי אוויר צח," אמרה, "תודה."
"מתי אתה עוזב?" הוסיפה. הוא התיישב לידה, מסרק את שיערה הלח עם אצבעותיו. היא התכרבלה בחיקו. "מחר בלילה. אני מצטער, אבל אין לי ברירה."
היא נראתה מאוכזבת. "אתה חבר ותיק. אף פעם לא עזבת מבלי לחזור. אני אצטרך אותך, בבקשה תגיד לי שתחזור בקרוב."
"אני חושש שלא," קולו כאוב, "אצטרך להישאר שם לזמן מה. אבל אני בטוח שתסדרי. תמיד תוכלי לדמיין מה הייתי אומר במצב הזה."
היא כרכה זרוע סביב גבו. "לא נכון. רק אתה יכול לדעת מה תאמר לי." היא היססה לרגע, ואז לחשה, "בבקשה תשאר."
"אני לא יכול," הוא אמר, ורעידות קלות החלו בידו.
"אתה יודע שאני אוהבת אותך, אתה יודע שאנחנו חברים כבר הרבה שנים. בבקשה תשאר."
היא ראתה דמעה נוזלת על סנטרו. "גם אני. אבל אני לא יכול. אני כל כך מצטער," הוא לחש וחיבק אותה. היא חשה בו מאחוריה, מנשק את צווארה. כמו שתמיד עשה כשעמד לעזוב והתגעגע.
"אז תן לי לבוא איתך," היא אמרה לפתע ונגעה בידיו הכרוכות סביבה. "תן לי לחיות איתך, לעזוב איתך ולחזור איתך. בבקשה." קולה היה מתחנן.
"כן," הוא לחש, "אני אתן לך לבוא איתי."
הוא מחה דמעה מעינייה, ונעמד, עוזר לה לקום. היא לקחה את ידו וקמה, לא מרפה.
"אוקיי, מוכנה?" הוא שואל. היא הנהנה, ליבה פעם בחוזקה מהתרגשות.
"שלוש," אמר, "שתים… אחד… יצאנו!" הם המריאו לשמיים, ונעלמו באופק.