סיפור פשוט

בס"ד

השקיות המפונפנות והמרשרשות התקבצו בערמה לרגלי. בכל אחת מהן היה פריט יחיד או מקסימום זוג פריטים, בזבוז אדיר. הבטתי מחוץ לחנות המותגים היוקרתית, החנות הבאה שאליה ניכנס תהיה של מוזיקה. קצת הלאה חלשו על הקומה סניפי ענק של "צומת ספרים" הידיים שלי החלו לכאוב מהמחשבה. בסה"כ זה לא היה כ"כ נורא לצאת לקניות עם מיה, היא לא פטפטה וצחקקה בטיפשות כמו בנות אחרות. והי- היא משלמת לי 20 ש"ח לשעה על שאני סוחב לה את הקניות, חבל שלוקח לה המון זמן לבחור משהו.
"יניב, אתה צריך משהו?" מיה החליטה כנראה שלא לקנות כלום בחנות הזו, כל פעם שהיא מחליטה לא לקנות היא שואלת אותי אם אני צריך, כנראה בגלל שלא נעים לה מהמוכרת שהקדישה מזמנה.
"מיה", בררתי את דברי בקפידה, היא רגישה נורא בקטעים האלה "אני בן."
"כן, נו?" "
"זו חנות של בגדי נשים" מיה הסתובבה כאילו לא התקיים בנינו דו-שיח, ובחרה חצאית ורדרדה במידה זעירה, שלהגדרת המוכרת היא "חמודה, אופנתית ובהנחה!" ופנתה לקופה. הגנבתי עוד מבט החוצה, לבדוק שאין אף אחד מה'חברה שלי שיראה אותי, כולם יודעים שאני עובד אצל מיה, אבל זה לא אותו דבר, לדעת ולראות וממש לא בא לי שאני יהיה התורן שעליו מריצים קטעים באימון.
"החצאית הזו פיצית, היא לא תעלה עלייך" סיננתי כאשר יצאנו מהחנות, ראיתי את יורם ותומר בחנות הספורט והתחלתי להילחץ.
"זה בשביל אחותך" ענתה מיה בשקט.
אה, כן, אחותי הקטנה בכיתה א' כך שסביר שהחצאית תעלה עליה. רק שאמא שלי לא תעלב שמיה קונה לה בגדים, כי מאוד חסר לה משהוא חדש וזה שאני שם לב לזה אומר שהמצב ממש חמור. אבל אמא שלי עלולה להיעלב, היא עובדת מאוד קשה וכמעט שלא מביאה פרנסה הביתה, גם אבא שלי.
הם לא מבינים שמיה פשוט מפיגה את הבדידות בדרך הזו. אני מביט לרצפה ובוהה בנעלי הספורט היקרות שלי שקבלתי ממיה, היא אף פעם לא נותנת לי טיפים, גם כשהידיים שלי כמעט נושרות מרוב עייפות. אף פעם לא מצאתי סיבה להתלונן.
אני לא מבין למה מיה לא הולכת לקניות עם חברות, שילכו כל יום לקניון ויתגודדו ויצחקקו להן ויתקעו שעות באותה חנות. מיה יכולה לעשות את זה, היא עשירה. תמיד מסתובבת בחנויות שהמחיר המינימלי עומד על 300 ש"ח אחרי מבצע. כל המוכרות מכירות אותה. אבל נראה שהיא לא מרגישה בנוח לצאת לקניות בחבורה, כל פעם שקבוצה כזו נכנסת לחנות שהיא נמצאת שם היא ממהרת לצאת כאילו היא נבהלת מהן או משהו.
אני שולח מבט עורג לדוכן גלידה קרוב ומקווה שמיה תבין שאני זקוק למנוחה ומילקשייק, אבל היא צועדת בנחישות לעבר חנות המוזיקה בלי להעיף לעברי מבט משומש ואני נגרר מאחוריה, ובודק שחברי עדיין עמוק בתוך חנות הספורט, הם עדיין שם. אני נאנח מקרב לבי כאשר אנו מתמקמים בחנות "פלאג" למוזיקה, אחת מחמש החנויות הקשורות למוזיקה שבא נעבור היום.
בעיקרון, סיבוב הקניות של מיה הוא כמעט תמיד אותו דבר. אני בחכה לה ליד הבאולינג בקומה העליונה ואז אנחנו עוברים מחנות לחנות עד כניסת הקרקע. וחוץ מאימון הליכה ארוך אני לא מתאמץ יותר מדי, עד שאנחנו נכנסים לחנויות המוזיקה והספרים, אני לא צוחק, הבחורה הזאת קונה לפחות 5 ספרים ביום + מינימום 4-8 דיסקים, אותי מעניין איך היא מספיקה לקרוא את כל הספרים האלה. וכמה זיכרון יש לה באם.פי לכל השירים שלה, (לא משנה שזה אם.פי 4 +100 ג'יגה)
"הי!" אני כמעט נחנק כשאני קולט את הבחורה המהממת שמנופפת לעברי בהתלהבות, גבוהה, רזה, שער שחור חלק, עיניים כחולות, מושלמת.
אני לא יכול לעצור את החיוך המטופש שעולה על פני עד שאני מבין שהיא מנופפת אל מיה, לא אליי.
"מה שלומך?" הבחורה מתעלמת לגמרי מקיומי ומעניקה למיה חיבוק קצר ונלהב. יש לה מבטא אנגלי-משהו.
"הי גלית מה שלומך…." מיה לא נראית מאושרת במיוחד מהמפגש ומהרה להציג אותי: "זה יניב, הוא עוזר לי בקניות" גלית הנהנה לעברי "שלום יריב"
"יניב"
גלית החלה לפטפט עם מיה באנגלית מהירה שלא טרחתי לנסות להבין ונדבקה אלינו לכל אורך הקניות. מיה כנראה הייתה להוטה להיפטר ממנה וקצרה מאוד את שיטוטה הרגיל בקניון, אבל דווקא גלית הייתה להוטה להסתובב. גלית לא הקדישה לי צומת לב חוץ מפעם אחת כאשר בקשה ממני להוריד לה פריט שהיה על מדף גבוה מדי עבורה "יריב, אתה יכול לעזור לי?"
"זה יניב" מלמלתי
"תודה יריב"
לא חשוב.
בבית הספר, יש בנות שאומרות על מיה שהיא "מתלבשת טוב" ויש בנות שאומרות שהיא "דוסית".
אני כנראה סופר-משועמם כי אני בוחן את הבגדים שהן לובשות.
גלית לא לובשת הרבה, רק סקיני צמוד-צמוד וגופיה בצבע צהוב זוהר מעל חזייה לבנה.
מיה לובשת ג'ינס שחורים ארוכים וסוודר סגול בהיר ארוך עם צווארון "וי" עמוק שמתחתיו מציצה חולצה אפורה. מיה תמיד לובשת בגדים ארוכים, או חצאיות. אני מתחיל להבין על מה הבנות מדברות, ואז אני קולט על מה אני חושב.
אלוקים ישמור, אני מסתובב עם בנות הרבה יותר מדי זמן.
הגלית הזו ממש קרציה. זה גרוע מספיק לבלות שלוש שעות בקניון עם מיה בדרך כלל, אבל עכשיו אני יודע למה מיה לא יוצאת עם בנות אחרות. גלית נדחפת לכל חנות וחנות, מודדת, לובשת ופושטת ורוצה טוקבק על כל פריט לבוש שמקצר את סבלנותי יותר ויותר.
מה הקטע של הבנות האלו?
בזמן שגלית נעלמת בתא הלבשה אני שואל את מיה "מי זאת?"
"בת דודה שלי." היא עונה. "אבא שלה הוא איש עסקים בחו"ל, הבעלים של "ספורט אולימפיק" בכלל לא ידעתי שהיא בארץ. תהיה נחמד אליה." מי שמדברת, היא לא ממש מסתירה את זה שהיא מתה להסתלק. אבל דעתי מוסחת.
"רגע, את אומרת שאבא שלה הוא דייויד זוסמן? ה- דייויד זוסמן?" אני שואל בהתרגשות.
"כן" היא מודה בחוסר התלהבות.
דייוד גרוסמן הוא, כמו שהבנתם, הבעלים של החנות "ספורט אולימפיק" חנות הספורט הטובה ביותר. והיקרה ביותר. חלום הכדורגל הרטוב שלי הוא נעלי-ספורט וכדורגל מאותה חנות. למעשה, הסיבה היחידה שאני מסתובב בכלל עם מיה היא הסיבה שאני מנסה לחסוך, והיא מקור ההכנסה הטוב ביותר כרגע.
יש משהוא קצת מוזר במיה, כאילו היא לא מחוברת למציאות עד הסוף. אבל אני מעדיף לבלות איתה עוד עשרים שעות רצוף בשיטוטים הרגילים שלנו מאשר מה שמצפה לי כאשר גלית יוצאת מחדר ההלבשה.