סיפור על חברים אבודים

הקדמה
“רפאל,
זהו המכתב האחרון שאי פעם אשלח לך. מחר מנתקים אותי מהמכשירים, ואז… הסוף. זה מצחיק, אתה יודע, לחשוב על מחר כיום האחרון בו אני אחייה. זה נשמע לי כל כך מוזר, ואני גם מרגישה מוזר. כלומר, אני לא מרגישה כמו שחשבתי שאנשים מרגישים כשהם הולכים אל מותם. אני מרגישה כאילו מחר אני פשוט הולכת לשקוע בשינה עמוקה, ללא התעוררות ממנה.
כנראה שתת המודע שלי קיבל את ההחלטה שביצעתי באופן מודע לחלוטין – ואם כן, אז אני שמחה על כך. אני רוצה שזה יגרם, רָפַה. אני רוצה שכל הכאב מהטיפולים, כל ההשפלה, כל התקופה הזאת, החיים האלה… יגמרו. כמובן, אני יודעת שאיפה שלא אהיה, אתגעגע אליך ולבנות ולהורים.
ההורים בכו היום, אגב. אמא לא הפסיקה לנשק לי את המצח, אבא החזיק לי את היד, ואני ניסיתי להבין – עדיין מנסה, אם לומר את האמת – למה אתה שונא אותם כל כך. אם היה משהו אחד שהייתי רוצה לדעת לפני המוות זה למה עזבת לפני חמש שנים לטיול הזה שלך עם אורלנדו. למה עזבת אותי? על מה רבת עם ההורים שזה גרם לך לקחת כזה צעד קיצוני? אבל אני מניחה שלא אקבל תשובה על כך. כי זה המכתב האחרון שאני שולחת ומחר, גם אם יגיע מכתב, אני לא אדע.
זוכר את הבנות שסיפרת לך עליהן בכל המכתבים הקודמים? החברות שלי? הן מדהימות כל אחת, היום הבנתי עד כמה. לפני שלוש שנים, כשרק התאשפזתי, הכרתי את פייג', שהייתה מאושפזת איתי באותו החדר. היא נפצעה קשה בתאונת דרכים, ואיכשהו נוצר מצב שהובילו אותה לחדר בו אני שהיתי, אפילו שהמחלקות אמורות להיות שונות. זו הייתה פגישה גורלית, התברר בסופו של דבר.
יש גם את נולה, שהיא באה לבקר את סבתה בבית החולים, ואיכשהו, אני כבר בקושי זוכרת, נפגשנו היא, פייג' ואני. הסטיה הגיעה כמה ימים לאחר מכן עקב פעילות התנדבותית מטעם בית הספר שלה, וכך נוצרה לנו החבורה – נולה, פייג', הסטיה ואני, עדן. אפילו אחרי שפייג' השתחררה מבית החולים, נשארנו חבורה חזקה ומאוחדת. הן החברות הכי טובות שהיו לי ויהיו לי לעד.
הן היו איתי לאורך כל הטיפולים הכימותרפיים. הן היו איתי כשביחד הלכנו למספרה הקרובה לבית החולים וגזזו לי את השיער, לפני הטיפולים בכלל. הן היו כשחגגתי יום הולדת חמש-עשרה לפני חצי שנה, הביאו לי בלונים והכל. ולכל אורך הדרך, הן לא הזילו דמעה – כי הן ידעו שכאב לי כל כך לראות אנשים בוכים בגלל המצב שלי.
נולה תמיד גרמה לי לצחוק, אפילו שמצב הרוח שלי היה בזבל לעיתים. היא המשוגעה מבינינו, נולה – וגם הכי יפה, אם לומר את האמת. תמיד קינאתי בשיער הבלונדיני, החלק והטבעי שלה, ובזוג העיניים הכחולות הצלולות, שתמיד הזכירו לי שמיים של קיץ. ראיתי איך בנים במחלקה מביטים בה, והיא הביטה בהם חזרה. אחרי הכל, אנחנו בנות חמש-עשרה, ארבעתנו; לפי מה שהבנתי, ההורמונים שלנו צריכים לעבוד.
הסטיה היא הבוגרת והחמה מבינינו. יש לה שיער חום ועיניים שמרוב שהן חומות, הן כמעט אדומות – היית מאמין? פעם יצא לי לערוך איתה בדיקה ולקחתי אותה לשמש. השמש הבזיקה על העיניים שלה, והן באמת היו אדומות, כמו צבע של דם! זה היה אחד המראות המדהימים שראיתי, וכשהחמאתי לה על כך, היא הסמיקה וגמגמה. היא לא אוהבת מחמאות במיוחד.
פייג' היא החלק המעט יותר קשה לפיצוח בינינו. היא מחייכת וצוחקת ומדברת אבל לעולם לא על עצמה. ידעתי ה-כ-ל על נולה והסטיה, כמו שכולן ידעו הכל עלי ועליך ועל כל סיפור חיי הקצר, אבל אף אחת לא ידעה מה הסיפור של פייג'. היא תמיד כזאת מכונסת בתוך עצמה. כל שאנחנו יודעות עליה זה שיש לה אח גדול בגיל שלך, רָפַה, ושקוראים לו פטריק. אנחנו יודעות זאת רק בגלל שפעם אחת הוא בא לקחת אותה הביתה והיא נאלצה לעשות היכרות בינינו.
אבל אני אוהבת את פייג' למרות זאת. על אף היותה שקטה יותר מהאחרות, היא היחידה שסיפרתי לה על הסודות הכי עמוקים שלי. סיפרתי לה על מה קרה עם דוד מורגן… אפילו שלא סיפרתי לאף אחד אחר מלבדך. לא האמנתי בעצמי שהצלחתי לפתוח את פי ובאמת להוציא את המילים הקשות על מה שאירע לי. היא חיבקה אותי, לחשה לי שאם היא הייתה יכולה, היא הייתה רוצחת את דוד מורגן אם אתה לא הייתה גומר את חייו לפני כן…
אבל אני לא כותבת את המכתב הזה כדי להעלות זכרונות רעים, אלא כדי לחשוב על הטובים. אני אוהבת אותך, אח גדול. אפילו שלא ראיתי אותך חמש שנים, ואפילו שאני לא יודעת אם אתה קורא את המכתבים שאני שולחת לך אי שם בעולם הגדול, איפה שלא תהיה – אני אוהבת אותך. ואמשיך לאהוב אותך גם בעולם הבא.
בתקווה שיש עולם הבא. אבל בטוח יש, נכון? תקווה בשבילי?
אוהבת הכי הכי הכי הכי הכי הכי הכי הכי עד מיליארדי הכי,
אחותך הקטנה.”
מכתבה של עדן לֶוַיי לאחיה הגדול רפאל לויי, 30.11.2010.
פרק ראשון
“תפסיקי כבר להתקשר אלי. זה גובל בפתט.” – מתוך מסרון פלאפוני.

בעיטה אחר בעיטה. אגרוף אחר אגרוף. זיעה מכסה את המצח. הבגדים נדבקים לגוף. השיער פרוע. העיניים נטועות על שק האגרוף כעל אוייב משכבר הימים. השרירים מתוחים. העצבים קפוצים. הכל מסתחרר.
עוד אגרוף, עוד בעיטה, ואז הכוח נוטש, עוזב. אני מתנשפת בכבדות, מרגישה את עגלי הזיעה זולגים לפי הפעור, אל תוך עיניי. האדרנלין מתחיל לעזוב לאט-לאט את גופי, ואני מתיישרת, שולחת מבט מתעב אחרון אל שק האגרוף, והולכת אל עבר הספסל, שם מתיישבת, לופתת את המגבת ומנגבת את מצחי, מלפפת אותה סביב צווארי, לוגמת מן המים הקרים, ונשענת לאחור.
מוחי החל להתבהר לאחר כמה דקות של שתיקה וניסיונות צלילות שונים. קולות טיפוף רכים נשמעו ואל תוך חדר הכושר נכנסה אישה גבוהה שמרוב שרירים כבר לא נותרה בה נשיות. שיערה המקורזל היה אסוף לפקעת מתולתלת, עיניה השחורות כמו זוג חיפושיות, פניה מחוייכות וצוחקות. מבלי לומר מילה היא מתיישבת לצידי, לוקחת בקבוק מים בעצמה ולוגמת.
לא אמרנו דבר זו לזו למשך כמה דקות, ואז – “אני יודעת מה את מנסה לעשות, הארפר. זה לא יצליח לך.”
שביב של חיוך עלה על פני כשהיא קראה לי, כמו תמיד, בשם משפחתי. כאילו היא לא אמנה אותי במשך שלוש שנים. “אני לא מנסה לעשות שום דבר,” אמרתי, מרגישה בצורך להסתיר כמו תמיד. “אני בסך הכל התאמנתי.”
היא נחרה בבוז. “אין לי בעיה שתשקרי לי, ילדונת, אבל אל תשקרי לעצמך.” היא החלה למתוח את רגליה. “בכל אופן, אני עכשיו הולכת להתאמן. את נשארת פה?” היא שלחה לי מבט שואל.
הנדתי בראשי לשלילה. “אני צריכה ללכת לעבודה,” אמרתי לה. “לא לכולנו יש כסף שנשלף מהשרוול.” שלחתי לה מבט נקודתי לחולצת הספורט מגוצ'י שלה.
“אני גם כן עבדתי בשביל הכסף הזה, ילדה,” היא שלבה את ידיה השריריות. “וחוץ מזה, יש לך הרבה כסף מהירושה, לא?”
“זה לא אומר שאנחנו לא צריכים לשלם על דברים, מֵייב,” ציינתי. “וכסף לא גדל על העצים. בשלב מסוים, הכסף הזה יעלם. זו הסיבה למה אחי הגדול ואני עובדים.”
מייב נאנחה. “אני יודעת,” היא משכה בכתפיה והתקרבה אל עבר שק האגרוף. “שיהיה לך בהצלחה בעבודה, אם כך.”
חייכתי לעברה לפני שהלכתי למלתחות. שם נכנסתי למקלחת ולאחר מקלחת קצרה וחפיפה מהיר של השיער וקליעתו לצמה הדוקה, שחורה וארוכה, יצאתי מהמקלחת והתלבשתי בבגדי העבודה שלי – מכנסיים שחורות, חולצה שחורה ונעליים שחורות. כשסיימתי עם זה, יצאתי מחדר הכושר אל תחנת האוטובוס.
כשהגעתי בסופו של דבר לבית הקפה, החלפתי את בְּרֵנָה, ששלחה לי חיוך מלא בהוקרה. “הרגשתי שאני מתפלצת,” היא אמרה, מראה לי את עשרת הפתקים שהיו בכיס מכנסיה. “לא יכולתי יותר עם משפטי הפתיחה המפגרים של הבנים שבאו הנה.”
צחקתי. “בנים זה עם מפגר, כפי שאת יודעת,” אמרתי לה. “לכן הם לא שווים יותר מידי תשומת לב.”
ברנה גלגלה את עיניה החומות. “כבר שכחתי כמה את שונאת-בנים,” היא קרצה לי. “את בטח נרשמת למועדון הפמיניזם – אחרי הכל, בקולג' כאן בעיר יש כמעט כל מועדון אפשרי.”
משכתי בכתפי. “אני ממשיכה את המסורת עוד מהתיכון, רק שעכשיו זה יהיה בקולג'.” נאנחתי. “אני מקווה שהרבה בנות ירשמו, עם זאת.”
“בהצלחה עם זה,” ברנה צחקקה. “למרות שאני בספק. הרבה בנות מעדיפות לאהוב בנים ולא להרשם למועדון ששונא אותם.”
חייכתי לעברה חיוך זדוני. “לכן אני הולכת לנסות ולשנות את דעתן.”
היא הנידה בראשה לשלילה, כאילו אני מקרה אבוד, שיערה הבלונדיני-מלוכלך והקצר מתנדנד גם כן. “אני חייבת לזוז,” היא אמרה לי בחצי-חיוך. “נתראה מתישהו, פייג'.”
לאחר שברנה עזבה נכנסתי אל מאחורי הקופה והתחלתי להתארגן לקראת המשמרת שלי. איאן, מנהל המשמרת, הסביר לי דברים לגבי המשמרת הזאת בקצרה ומייד חזר לפטפט עם אחת העובדות האחרות. איאן ידע מה העמדה שלי לגבי בנים – בייחוד לגבי בנים חתיכים שיודעים שהם חתיכים ומשחקים עם בנות, כמו איאן עצמו – ולכן, בתגובה לשנאה והגועל שהבעתי כלפי בנים, הוא הרחיק את עצמו ממני כמה שאפשר ודיבר איתי רק כאשר זה היה נחוץ.
השעות החלו לעבור, ואני עבדתי במהרה. שום דבר מעניין לא קרה עד ששעות הערב החלו להגיע, ואז דלת בית הקפה נפתחה ופנימה נכנס בחור ששאב את כל תשומת הלב של כל יושבי בית הקפה, שלא לדבר על תשומת הלב של העובדות האחרות ואפילו איאן. אפילו אני מצאתי את עצמי בוהה בו לכמה רגעים.
הוא היה יפה-תואר, ולפי גון עורו המעט כהה, הנחתי שהוא ממוצא ספרדי, או היספאני, או כל דבר בסגנון. היה לו שיער שחור פרוע, כאילו כרגע הוא יצא מהמיטה, וזוג עיניים חומות כל כך בהירות שהן נראו זהובות. הוא היה גבוה – לפחות מטר תשעים – ושרירים כיסו את כל גופו באופן שגרם לכמה בנות לרייר, פשוטו כמשמעו. בנוסף לכל הנתונים האלו, אוזניו היו מחוררות, והאווירה שהוא השרה הייתה אווירה… מסוכנת. כאילו הוא עצמו היה מסוכן. הוא נראה מסוכן, וגם מעין ילד-רע כזה.
זרועו השרירית הייתה כרוכה סביב לא אחרת מאשר נולה ג'נסן.
בלעתי את רוקי. נולה הייתה בזמנו חברה שלי. לאחר שקרו כל מיני דברים, היא, הסטיה – עוד חברה נושנה – ואני התפצלנו, כל אחת הולכת לדרכה. בזמן שאני הייתי עם מועדון הפמיניזם שלי, הסטיה פלסה את דרכה להיות גאון בלימודים, ונולה, שתמיד הייתה לה זיקה לשגעון קל, התחילה לעשן, ללכת למסיבות, להסתובב עם אנשים לא ממש טובים, ולאבד את עצמה, באיזשהו מקום.
לכן, לראות אותה עם מישהו כמו הבחור הזה לא הפתיע אותי. מעט דברים מפתיעים אותי בימינו.
נולה צחקקה על משהו שהבחור הזה אמר לה, וכשהשניים הגיעו דווקא לחלק שלי בדלפק, חיוכה נמחק והתחלף במבט מלא תועבה. הכרחתי את עצמי לא להגיב ולשמור על ארשת פנים קרת-רוח. הבחור הסב את מבטו לעברי, כלא מבין מה הבלונדינית-בעלת-העיניים-הכחולות לצידו רוצה, וראיתי אותו סורק אותי. הוא יהה מספיק גבוה בשביל לראות את גופי מאחורי הדלפק. חיוך קטן ופלרטטני התפשט על פניו ואני הרגשתי איך זעם מתחיל לבעבע בי.
זו בדיוק הסיבה למה אני שונאת בנים. כשהוא עם בחורה – שלא לדבר עם נולה גנ'סן, הבחורה הכי יפה בעיר – הוא לא אמור לבחון אותי ולשלוח לי חיוך מזמין. זה מגעיל, דוחה, ומרתיח.
נולה, שלא פספסה את המחווה, במקום לזרוק את הבחור הזה לאלפי עזאזלים, שלחה לי מבט מלא בשנאה טהורה. ידיי נקמצו לאגרופי וקולי היה מונוטוני כששאלתי, “מה תרצו להזמין?”
נולה פתחה את פיה להגיב, אבל היה זה הבחור שענה. “אייס קפה וקפוצ'ינו,” הוא אמר עם מבטא מעט ספרדי. “וכמובן גם עוגת גבינה.” הוא חייך חיוך איטי שנועד לגרום לבחורות להפיל את התחתונים שלהן ולצעוק "קח אותי!”
כתבתי הכל עם ההבעה הכי אדישה שיכולתי, אפילו שהרגשתי איך עצבי מאיימים להתפקע. “עוד משהו?” שאלתי בקול חורק.
חיוכו התרחב ונהפך לשטני, כאילו הוא שמע את הזעם בקולי. “לא, גרסיאס,” הוא משך את המילה בספרדית שאמרה "תודה" כאילו הייתה המילה "סקס".
“מה השם?” שאלתי, משתדלת שלא לתת לזעם לעלות גם לפני.
“דיאגו,” הוא אמר, קולו מהדהד בבית הקפה שנהיה שקט משום מה.
“אקרא לך כשההזמנה תהיה מוכנה,” אמרתי במונוטוניות ולאחר שהוא שלח לי עוד חיוך פלרטטני-שטני הוא כרך את זרועו סביב מותניה הצרות של נולה ולקח אותה לשולחן. הרגשתי שאני מתפוצצת.
כשההזמנה שלו הייתה מוכנה הכרחתי את עצמי לקרוא אל תוך המקרופון, “דיאגו.” הוא לקח את ההזמנה שלו ולא פלרטט איתי שוב. הוא חזר לשולחן שלו עם נולה, ונולה השעינה את ראשה על כתפו כשהוא החליק למושב לצידה. הוא שיחק עם שיערה הבלונדיני, והאכיל אותה בעוגת גבינה באופן דביק למדי, אבל נולה נמסה לחלוטין והביטה בו כאילו היה אלוהים.
כשהם התחילו להתנשק לעיני כל, הכרחתי את עצמי להפסיק להסתכל. במקום זאת מצאתי לעצמי דברים להתעסק בהם, וכשסיימתי, הדיאגו הזה ונולה כבר לא היו בבית הקפה.
כשהמחליפה שלי הגיעה, יצאתי מבית הקפה וחיכיתי בחוץ עד שמכונית יד-שנייה פשוטה נעצרה מולי. נכנסתי אליה, זורקת את התיק השחור שלי על רצפת מושב הנוסע בעצבים. מבלי לומר מילה, פטריק נסע.
פטריק נראה כמוני בדיוק מבחינת צבעים, אבל הדמיון נגמר כאן. לשנינו יש שיער שחור וחלק – רק ששלי ארוך עד המותניים ושלו באורך נורמאלי לבנים – זוג עיניים ירוקות וגון עור לבן מידי. שנינו גבוהים יחסית – הוא מטר שמונים וחמש, ואני עשרה סנטימטרים תחתיו – ובזמן שאני רזה, הוא שרירי. הוא נחשב ל"חתיך הורס", אבל מעולם לא הצלחתי לראות את זה בו – הוא יותר מידי האח-הגדול-שלי בשביל שאוכל להעריך כמה הוא "חתיך".
האחים שלי – גם פטריק וגם פיטר – הם שני הבנים היחידים שאני לא שונאת.
כשהגענו הביתה, יצאנו מהאוטו בלי לומר מילה ונכנסנו אל לובי הבניין. עלינו במעלית בשקט מופתי ורק כשהגענו לקומה שלנו ונכנסנו לדירה, הוא אמר, “ארוחת ערב בעוד שעה.”
“אין בעיה,” אמרתי, שולחת לו חיוך מהוסס. הוא שלח לי חיוך זהה, ונעלם אל תוך המטבח. חיוכי דעך כמעט מייד. פטריק ואני היינו ב"ריב" כרגע – פטריק, על אף שהוא "חתיך הורס" ובן עשרים וחמש, היה דיי נאיבי במובנים מסויימים, ובייחוד בקטע של בנות. בנות אהבו אותו, והוא לרוב אהב את הבנות חזרה, אבל היו בנות שרצו לנצל אותו, והחברה האחרונה שהייתה לו – שיילו – הייתה כזאת. הוא לא ראה את זה והתאהב בה עד מעל הראש, ואני, בשביל להציל את אחי מגורל שבור-לב, הברחתי את שיילו. פטריק ואני רבנו במשך לילה שלם, עד שפיטר התחנן שנפסיק ורק אז הפסקנו.
הריב אירע לפני חודש, ומאז אנחנו מדברים בקושי. אני יודעת שאני צריכה להתנצל על הדרך בה עשיתי דברים, אבל אם היה דבר שהיה לי קשה לעשות זה להתנצל.
החלפתי את בגדי העבודה שלי למכנסי טרנינג שחורים וגופייה כחולה והלכתי לסלון מייד אחר כך. פיטר, אחי בן החמש-עשרה, ישב על הספה וצפה בתוכנית "האוס" תוך כדי שכתב איזה חיבור או משהו כזה. פיטר, שקיבל את השיער השחור והעיניים הירוקות כמו פטריק וכמוני, היה גאון קטן. בנוסף למראהו הטוב – היי, על האח הקטן שלי אני יכולה להגיד שהוא נראה טוב! – ולשרירים שהתחילו להתפתח אצלו, שלא לדבר על כך שהוא כבר היה בגובה שלי, המוח שלו היה יתרון אדיר. “גם יפה וגם אופה" אמא הייתה נוהגת לקרוא לו.
ליבי התכווץ אבל הכרחתי את עצמי, כמו תמיד, לא לחשוב על זה. “איך היה היום בבית-ספר, פיט?” שאלתי אותו כשהתיישבתי לצידו. פיטר הלך לבית-ספר-קיץ כל החופשה, והיום היה יומו האחרון, כי מחר, הראשון לספטמבר, היה היום הראשון ללימודים.
פיטר חייך לעברי חיוך רחב וזוהר. “היה בסדר,” הוא ענה. “החלפתי טלפונים עם כולם.”
ֿ"אני שמחה,” אמרתי לו בחיוך, ובאמת הייתי. בזמן שאחרי שההורים… נהרגו, פיטר היה מכונס בתוך עצמו, והפסיק לנסות ולהכיר חברים. אבל עכשיו, שש שנים אחרי, הוא כבר היה בסדר. לפי מה שהבנתי, אפילו הייתה לו חברה או משהו כזה.
פיטר הסמיק קלות כשהוא ראה שאני ממשיכה להסתכל עליו. “את רוצה משהו, פייג'?”
בתור מענה, רכנתי אליו ונשקתי את מצחו. עצמתי את עיניי, נותנת לי להרגיש שהוא אמיתי, שהוא בחיים, שהוא לא בדמיון שלי, ולאחר כמה רגעים ניתקתי את שפתי ממנו. הוא שלח לי מבט תמה אבל לא עניתי לו על השאלה הברורה. יש דברים שאי אפשר להסביר.
כעבור שעה, פטריק קרא לנו לאכול. ארוחת הערב הייתה שקטה מלב קול הטלוויזיה שבקע מהסלון. בסיומה, כל אחד פנה חזרה לעיסוקו. פטריק הסתגר במשרד שלו, פיטר התמקם שוב מול הטלוויזיה, ואני הלכתי לחדרי, בכוונה לתפוס כמה שעות שינה לקראת היום שלמחרת.
בלעתי את כדורי השינה הרגילים ונכנסתי למיטה. עצמתי את עיניי, מחכה לשינה שתעטוף אותי, וכשהיא עטפה, חזרתי אל תוך המקום הנוראי ביום הכי גרוע בחיי.
אפילו כדורי השינה לא יכלו לעצור את הסיוט.
פרק שני
“היא כבר לא איתנו, פייג'! אז תפסיקי להתנהג כאילו היא כן!” – מתוך שיחה בין שתי בנות.

“תאלצי לחזור באוטובוס.”
“מה חדש?”
“אני רציני, פייג'. אני יוצא לפגישת עסקים מחוץ לעיר ואחזור רק לארוחת ערב.”
“אוקיי, וגם אני רצינית. זה לא כאילו לא נסעתי באוטובוסים. מה יש לך, פטריק?ֿ"
אנחה. “פייג' – “
פתחתי את דלת המכונית וטרקתי מאחורי. לא היה לי כוח לסצנות שלו על הבוקר – גם לי היה סף ספיגה, וכרגע הוא הגיע אל קיצו. חוץ מזה, לא יכולתי שלא להפגע ממנו – הוא אפילו לא אמר לי "בהצלחה" לקראת שנת הלימודים החדשה או משהו כזה.
הלכתי לחדר מועדון הפמיניזם, שם התקיימה הפגישה הראשונה שלנו לשנה הזו – בה כולם היו חייבים להיות נוכחים, חברי-מועדון ישנים וחדשים, כמוני. חדר המועדון היה בבניין שהכיל את חדרי המועדונים האחרים, כמו מועדון הגוגואים – כן, יש כזה מועדון – או מועדון המאמינים של מפלצת הספגטי המעופפת. כמובן היו שם עוד כל מיני סוגים של מועדונים, אבל אלו המועדונים האחרים שגדולים בערך כמו מועדון הפמיניזם.
חדר המועדון היה מגניב יותר משחשבתי. בעקרון זו הייתה כיתה, אבל השולחנות והכסאות הוצאו מהחדר, ובמקום זאת היו פופים אדומים ושחורים על הרצפה, שטיחים צמריריים, מדפים מלאים בספרים שנכתבו על ידי נשים למיניהן על נשים חזקות או סיפורי פיקציה כמו "אלאנה, שיר הלביאה" מאת תאמורה פירס ועד אפילו "האקדמייה לערפדים", הספר העכשוי מאת רישל מיד.
בחדר המועדון היו כעשרים בנות מלבדי, ולהפתעתי שני בנים. חלק מהבנות נראות בוצ'ות – גדולות, מקועקעות, מחוררות – שסרקו אותי כאילו היו בנים. יתר הבנות נראו מעט יותר נורמאליות – אם אפשר לקרוא לנערה עם השיער הסגול הזרחני נורמאלית.
החלטתי להתיישב קרוב לסגולת-השיער ולחברתה, אשר נראתה נורמאלית אם כי מעט, אה, פתוחה. היא לבשה מכנסיים שבקושי כיסו את ישבנה, זוג מגפיים שחורות ופרובוקטיביות וחולצת בטן שהבליטה את שדיה הגדולים וחשפה את העגיל שהיה לה בקורקבן. היה לי שיער חום כהה, מתולתל וארוך שהיה אסוף לקוקו גבוה ופרוע, וזוג עיניים אפורות, כמו נקודה אור, על רקע גון עורה המעט שחום. היא לא הייתה יפה ממש בפנים, אבל היא הייתה סקסית. סופר-סקסית. ראיתי כמה מהבוצ'ות בוחנות אותה בלהיטות.
“היי,” אמרתי לשתי הבנות בחיוך ידידותי. “גם אתן חדשות כאן?”
השתיים הסתכלו עלי, וסגולת השיער – שעכשיו שמתי לב לפניה, שהיו יפות משחשבתי בהתחלה – והפרובוקטיבית שלחה לעברי חיוך. “כן,” היא אמרה, קולה מהול במבטא שלא יכולתי לזהות. “בדיוק דיברנו על כמה המקום הזה אדיר.”
סגולת השיער הנהנה נמרצות בהסכמה, עיניה הירוקות-חומות נלהבות. “אני כבר לא יכולה לחכות שנתחיל עם הפעילויות!” היא אמרה בחיוך רחב, מסיטה את שיערה לאחור. “אחותי הגדולה הייתה במועדון לפני כמה שנים, והיא אמרה שזה המועדון הכי שווה שיש!”
צחקתי. “אני בהחלט מקווה שאחותך צודקת,” אמרתי. “אני פייג', דרך אגב.”
הפרובקטיבית חייכה. “אני ריילי, ואני חצי-אירית, לכן יש לי מבטא אירי,” היא שלחה לי מבט שבישר לי שהיא ידעה שתהיתי מאיפה המבטא. “והמתלהבת שכאן זאת ליילה.”
ליילה חייכה חיוך שלא היה מבייש את הדוגמניות בפרסומות למשחות שיניים. “אני היפר באופן תמידי,” היא אמרה במהירות. “אחותי תמיד קוראת לי חציל מקפץ – נחשי למה!” היא הצביעה על השיער הסגול שלה, שהשתפל בגלים לכתפיה. הנחתי שהחלק "המקפץ" של הכינוי נבע מהעובדה שהיא הייתה נמוכה ורזה.
“תתעלמי ממנה,” ריילי גחכה. “היא יכולה להיות לפעמים ממש קוץ בתחת.”
ליילה סטרה לריילי קלות על הכתף. “זה לא יפה!” היא התלהמה.
לפתע דלת החדר נפתחה ואל תוך הכיתה נכנסו שלוש בנות, שבראשן עמדה בחורה יפה למדי. כל הבנות – ושני הבנים – בחדר השתתקו בזמן שהשלוש נעמדו בקדמת החדר, אל מול כולם. “שלום, פמיניסטיות חדשות וישנות,” אמרה היפה בקול מלא סמכות. “וברוכים הבאים והשבים למועדון הפמיניזם של קולג' מונרו!”
כולם מחאו כפיים, הבוצ'ות רקעו ברגליהן וקראו קריאות חדווה. לכסנתי לעברן מבט מעט חושש, והחזרתי את עיניי מייד ליפה, שהדמימה את כולם. “כפי שאתן בוודאי יודעות, המועדונים הם לא כמו האחוות. האחוות נמצאות בחלק אחר של הקולג', אבל רמת האיכות של המועדונים – ובייחוד של מועדון הפמיניזם – היא לא פחות ירודה משל האחוות. ומועדון הפמיניזם הולך להתחרות באחוות השנה בתחרות הגדולה שתערך בסוף השנה. לכן עלינו לתת את כולנו.
“אבל לפני כן, כדאי שנברך את חברי המועדון החדשים,” הבחורה חייכה חיוך רחב. “אז החדשים, תעמדו ותבואו הנה בבקשה.”
ליילה, ריילי ואני נעמדנו, והתקרבנו אל קדמת החדר. רק באותו הרגע הבנתי שאנחנו היחידות החדשות. כשהגענו אל הבחורה, היא חייכה לעברנו, ואז קמטה את מצחה. “זה מוזר,” היא מלמלה. “הייתה אמורה להיות עוד חברה חדשה.”
בדיוק באותו הרגע דלת הכיתה נפתחה ואל תוך הכיתה נכנסה נערה מתנשפת שהייתה לבושה בחצאית קצרה ומנופחת בהדפס תותים, חולצת טריקו הדוקה ולבנה, גרבי-ברך לבנות ונעלי אולסטאר אדומות. הבגדים שלה היו כל כך מפתיעים ומנוגדים לבגדים האחרים של בנות המועדון, שלא לדבר מנוגדים באופן מובהק לבגדי שלי, שכללו מכנסי ג'ינס שחורים וחולצה שחורה, עד שלא שמתי לב תחילה לפניה. אבל כשהרמתי את ראשי וראיתי את פניה, קפאתי.
עדן.
עדן לויי.
לא, זאת לא היא. אין שום סיכוי שזו יכולה להיות היא. הנערה הזאת, הבחורה הזאת… זו לא עדן. עדן מתה לפני שלוש שנים…
מתה בגללי לפני שלוש שנים…
הרגשתי איך כל השמחה של מקודם דועכת, וידעתי שפני בטח חיוורות עכשיו. הנערה בינתיים מלמלה התנצלויות, אבל בקושי שמעתי אותה. הרגשתי כאילו הייתי במחילה צפופה שמוחצת אותי, שולפת ממני כל רגש אפשרי.
בינתיים ראש-המועדון היפה הנהנה כסימן לכך שהתנצוליותיה של עד – של הנערה החדשה התקבלו. הנערה חייכה חיוך תמים ומלא בעייפות ששימש כמו אגרוף ישיר לבטני.
זה החיוך שעדן נהגה לחייך…
עדן…
יאוש החל לבצבץ בתוכי. היא נראתה כל כך כמוה, אפילו התנהגה כמוה כשנעמדה לצידי עם ראש מעט מורכן. השיער הג'ינג'י הבוער שלה היה גלי עד מרכז גבה – כמו שהשיער שלה היה, לפני שהוא נגזם – ועיניה היו אפורות כהות, יפות כל כך. נמשים היו פזורים על רקע עורה החיוור, בדיוק כמו שהיו אצלה. אצל עדן.
רק אצל עדן.
הרגשתי מחנק בגרון.
“עכשיו שהחברה הרביעית שלנו כאן,” ראש-המועדון אמרה. “אפשר להתחיל.” היא פנתה להביט בליילה ראשונה. “אני, מדיסון פורד, ראש מועדון הפמיניזם מברכת אותך, ליילה אנדרסון על הצטרפותך למועדון.” היא העניקה לליילה שרשרת עם תליון של הסמל של נקבות – עיגול וחץ לאלכסון שמאלה למטה – בצבע אדום, ובשחור חרב נעוצה בתוך העיגול, כסימן למאבק.
“ת-ת-תודה,” ליילה גמגמה, מסמיקה, ומחייכת חיוך אדיר.
מדיסון הנהנה ועברה לריילי. “אני מברכת אותך, ריילי ווסט, על הצטרפותך למועדון הפמיניזם.” היא העניקה גם לריילי את השרשרת.
ריילי חייכה חיוך מעט זדוני ואמרה, “תודה רבה,” בקול מתמרח.
ללא תגובה, מדיסון נעמדה מולי. היא הייתה נמוכה ממני בכמה סנטימטרים – היה נדיר שבנות היו גבוהות ממני – אבל למרות זאת היא הצליחה להסתכל לי בעיניים באופן שגרם לי לרצות להסתכל מלמטה אליה. ועם זאת, הידיעה שהתאומה הזהה והאבודה של עדן לויי, של החברה האמיתית שהייתה לי אי פעם ונפטרה לפני שלוש שנים, עומדת מילימטר ממני, נראית בדיוק כמוה, מתנהגת כמוה, מחייכת כמוה… “פייג' הארפר,” קולה של מדיסון הקפיץ אותי ממחשבותיי. “אני מברכת אותך על הצטרפותך למועדון.” היא הושיטה לי את השרשרת, אותה החזקתי ביד בקפאון, מודעת לכך שמדיסון עברה עכשיו ל…לעדן…
“סיירה רִיוֹס,” מדיסון אמרה, גורמת לתקווה שאפילו לא שמתי לב שהחלה לבצבץ בליבי להתנפץ למיליוני רסיסים. רעדתי, מרגישה את המועקה בגרוני מאיימת להתפרץ. “אני מברכת אותך על הצטרפותך למועדון.”
“ת-תודה,” הילדה הזאת, סיירה, חייכה חיוך שגרם לברכי לפרכס. היא לקחה את השרשרת ממדיסון וענדה אותה סביב צווארה האלגנטי. הרגשתי שאני לא מסוגלת לשלוט יותר ברגשות שלי.
רציתי להתפוצץ. אבל לא יכולתי, כי עכשיו מדיסון ושתי העוזרות שלה החלו להסביר לנו את כל הכללים והחוקים של המועדון.
וכשזה נגמר והפגישה הראשונה של המועדון הסתיימה, רצתי לשירותים, נעלתי את עצמי באחד התאים, ונשענתי על קיר התא, מחזיקה את עצמי בקושי על רגלי, ובולעת בקושי את דמעותי חזרה פנימה.
פרק שלישי
“האנטיפטיות שלך זה משהו נורא.” מתוך מסרון פלאפוני.

מצאתי בי, איכשהו, את היכולת להמשיך בסדר היום אפילו אחרי מה שארע בבוקר, במועדון. מצאתי את עצמי יושבת במעבדת ביולוגיה לצד לא אחרת מאשר ריילי, שמסתבר שגם היא לקחה את המקצוע הזה כאן בקולג', ומסתכלת דרך מיקרוסקופ על עלים למיניהם.
התברר לי שעם ריילי הייתי בכל השעות שלי, ובכמה מהשעות גם עם ליילה, ובכל השעות הייתה גם סיירה ריוס, הכפילה של עדן שהתנהגה ונראתה כמוה כל כך עד שידעתי, ליבי בגרוני, שאם אתבונן עליה מקרוב אוכל לראות שאפילו הנמשים היו מסודרים באותו סדר כפי שהיו על עדן.
אבל סיירה ריוס הייתה בבירור ממוצא אחר מאשר עדן. היה לה מבטא ספרדי קל, ואינטונציה שונה, והקול שלה היה מעט יותר גבוה מאיך שקולה של עדן היה, אם אני בכלל זוכרת אותו נכון. אבל זה היה ההבדל היחידי – כי החל משעת הביולוגיה ועד השעה האחרונה, שהייתה שיעור ספורט – חשבתי שסיימתי עם המקצוע הזה בתיכון אבל מסתבר שבקולג' מכריחים את כל התלמידים לקחת את ה"קורס" הזה – הסיירה הזאת כבר הספיקה למצוא לעצמה כמה וכמה חברים. היא לא הייתה יפהפייה ברמה קשה, אבל כן היה בה מעין חן ויופי ייחודי משלה, וכשהיא חייכה היא הייתה יכולה לבקש מה שהיא רוצה והיא הייתה מקבלת את זה.
בשיעור הספורט עצמו, לא רק סיירה, ליילה וריילי היו נוכחות. כאילו שמערבולת הרגשות שלי לא הייתה נוראית גם ככה, נולה ג'נסן והסטיה גרייס היו איתי באותו השיעור.
נולה, כמו בתיכון, הייתה מוקפת בחבורת ה"ג'נקיסטים" שלה – כל האנשים שמשתכרים, מעשנים, עושים סמים, מתקעקעים, מתחררים וכיוצא באלה. נולה תמיד הייתה מושכת אש, אבל בתיכון, אחרי…עדן, היא משכה אפילו יותר אש מתמיד. ככה היא התחברה לחבורת הג'נקיסטים, עשנה אלוהים יודע מה ועשתה כמה קעקועים וחורים בכל מיני מקומות לא קונבנציונאליים.
ועם נולה והג'נקיסטים, היה גם הבחור שהיא הייתה איתו אתמול בבית הקפה – דיאגו. וזה היה הרגע בו שמתי לב שכל הבנות במגרש, חוץ מהפמיניסטיות הבוצ'ות – וסיירה, משום מה – פשוט בהו בו בהבעות מעריצות ומתחננות לתשומת לב. עם כמה ששנאתי בנים – ובייחוד בנים כמוהו – לא יכולתי להכחיש את העובדה שהוא באמת היה נראה כמו אל יווני, עם השיער המתולתל-מבולגן שלו, העיניים הזהובות, העור הכמעט-זהוב, שנראה כאילו הוא בורך על-ידי השמש, והשרירים הבולטים שנבלטו אפילו יותר עכשיו, כשהיה לבוש במכנסי טרנינג וגופיית סבא.
נולה הייתה שקופה בחיבה שלה כלפיו. היא עשתה לו עיניים, צחקה מכל מילה שפלט, ופלרטטה איתו לל הרף. אבל אם אתמול הדיאגו הזה היה בדייט איתה, התמזמז איתה ועשה מה שלא עשה איתה, אז בשיעור הספורט הוא התעלם ממנה כמעט לחלוטין והיה עם החברים שלו בחבורת הג'נקיסטים.
בצד השני של מגרש הספורט המלא בתלמידים הייתה הסטיה גרייס, עוד חברה נושנה שלי שכבר לא הייתה חברה. אבל היא, לעומת נולה, כן אמרה לי שלום במסדרונות – אפילו שהשלום הזה היה מהוסס, כמעט נחבא. הסטיה הייתה עם חבורת החכמים באחוות "אינטל", ששמשה כאחווה לכל הגאונים למיניהם – והסטיה הייתה גאון. אפילו שהיא לא הייתה יפה במיוחד, והייתה שמנמנה, האינטליגנציה, הבגרות והחום שלה תמיד משכו אליה אנשים – בנים ובנות כאחד. היא תמיד הייתה מסוג האנשים שכולם הולכים להיועץ בהם, או מהאנשים שכשיש בעיה, תמיד יש להם פתרון. עם השיער החום ועיניה החומות-אדומות, שלא לדבר על עוד החום הבהיר ועצם העובדה שהיא שמנמנה… כל זה גרם לה להיראות כמו מאמא שכזאת.
מה שהפתיע אותי היה שידו של בחור חמוד למראה הייתה כרוכה סביב כתפיה ושהיא נשענה עליו עם הבעה נינוחה, כאילו היא במקום שהיא צריכה להיות בו. הרגשתי צביטה קטנה בלב, מלווה במעט שמחה בשבילה. כי על אף שלא דיברנו יותר זו עם זו, היא עדיין הייתה מישהי שהכרתי פעם.
משרוקית נשמעה, ושני מורים – האחד בן והשנייה בת – הגיעו למגרש, מושכים את תשומת ליבת של מאות התלמידים. “מפני שאנחנו כל כך הרבה,” אמר אחד המורים אל תוך מגפון. “אנחנו נתפצל לחמש-עשרה קבוצות, ובכל קבוצה אחד מהסטודנטים של השנה האחרונה, שכבר מכירים את הנוהל, ינחה את השיעור. מובן?”
מקהלה של, “כן, אדוני!” והמורה התחיל לחלק את כל התלמידים לפי סדר אקראי של שמות משפחה מכל שנה – כך שנוצר מצב שכל הקבוצות היו מעורבבות. התהליך לקח עשרים וחמש דקות, ולאחריו המורה צעק שאלו יהיו הקבוצות שבהן נהיה עד סוף השנה.
מצאתי את עצמי עם ריילי בקבוצה, כך שלא הייתי לגמרי לבד. ליילה הייתה, למרבה הפלא, עם סיירה בקבוצה אחרת. הדבר היחידי שלא אהבתי בקבוצה שלי – מלבד העובדה שהיו יותר מידי בנים – היה שנולה והסטיה, מכל הבנות שיכלו לבחור, היו גם כן איתי. השתיים לא דיברו איתי או זו עם זו, כמובן, אבל הנוכחות של שלושתנו באותה הקבוצה הייתה מורגשת באוויר – לפחות בינינו. מלבד זאת, נולה הייתה עם הבנים הג'נקיסטים שהיא כל כך אהבה, והסטיה עם חברת האינטלקטואלים שלה.
“מעניין איזה מהבוגרים יהיה שלנו,” ריילי מלמלה לעברי. “אני יכולה רק לקוות שזה הסקסי ההוא עם הפה שאפשר למות ממנו.”
הרמתי גבה לעברה. “חשבתי שאת פמיניסטית.” אמרתי.
היא משכה בכתפיה. “לא אומר שאני לא יכולה להעריך יצירת אומנות כשאני רואה אחת,” היא קרצה לי. “חוץ מזה, אני לא פנאטית. אני אוהבת בנים – אבל רק שהם במיטה תחת פיקודי. ואני דוגלת בפמיניזם, אבל אני לא קיצונית כמו רוב חברי המועדון.”
יכולתי להבין את האבחנה, אבל עדיין… “את עשית סקס?” שאלתי, מרגישה מעט נאיבית מעצם השאלה.
ריילי פרצה בצחוק סוער שהוכיח לי שהרגשתי נכונה. “יותר משאני זוכרת, חברה,” היא זרקה זרוע אחת סביב כתפי. “אבל למה את כל כך מופתעת, פייג'? עם מראה כמו שלך בטח מצאת מישהו שיקח לך את הבתולים.”
החלטתי לשמור על זכות השתיקה, מה שהתברר היה לי כטעות. “פאק,” ריילי מצמצה, כאילו הוא רואה אותי בפעם הראשונה. “את בתולה.”
הכרחתי את עצמי שלא להסמיק בבושה. “ואני מעדיפה להשאר ככה.” אמרתי בבטחון, אפילו שהרגשתי קטנה מבפנים. בתיכון הייתי חברה במגמת הפמיניזם שנקראה "בנות-ארטמיס" שנשבעו לא לקיים יחסי מין עד לחתונה, או המאמינות האדוקות נשבעו לא לקיים יחסי מין בכלל. אני הייתי מבין האדוקות, ועדיין מבינן.
ריילי צחקה שוב ומחצה אותי אליה בחיבוק. “יש לי תחושה שנהיה חברות מעולות, פייג'י,” היא חייכה לעברי חיוך מעט זדוני, אבל יכולתי לראות שהיא רצינית לגבי זה. ולמרות הכל, מצאתי את עצמי מחבבת אותה.
המורַה לספורט, העוזרת של המורֵה, התקרבה לקבוצה שלנו. “קבוצה תשע,” היא אמרה. “אתם תהיו עם דיאגו.”
קפאתי, בזמן שראיתי את נולה צוהלת, ריילי מחייכת חיוך מלא בציפייה, ואת כל שאר הבנות מצייצות בהתרגשות כשדיאגו הופיע. מבט רפרף מעל נולה כאילו היא הייתה שקופה והנהן לג'נקיסטים בחיוך מזמין שגרם לחלק מהבנות להתעלף, אני חושבת. אחר כך מבטו נדד לשאר הבנים, ואז הוא הגיע לבנות וחייך חיוך איטי, מסוכן, ו"ילד-רע" שלו. הקעקועים של הידיים שלו פתאום בהרו מעט יותר, וראיתי כמה מהבנות מנופפות עם ידיהן על עצמן בשביל לנסות ולקרר את גופן המתלהט. הבעת גועל התפשטה על פני.
מבטו הזהוב המשיך לרפרף בחוסר עניין מעל הסטיה וחברותיה החנוניות, ואז הוא הגיע לריילי, לא נתן אינדיקציה שהיא מעניינת אותו במיוחד, על אף היותה סקסית למדי, ואז מבטו נחת עלי. נתתי לכל הרגשות שלי מתחילת היום, לכל השנאה שחשתי במהלך השנים האחרונות כלפי המין השני, למלא את מבטי כשעיניו נלכדו על שלי. הרגשתי איך הבעתי הופכת רצחנית לאט-לאט, וראיתי איך ניצוץ בלתי מוסבר חולף בעיניו של דיאגו, עד שזיהוי לקח מקום וחיוכו נהפך שטני.
המורה אמרה עוד כמה דברים אבל לא האזנתי לה, מבטי על הדיאגו הזה. הרגשתי איך שרירי מתקשחים, ואיך אני רוצה לתת לו אגרוף לאיפוס. אבל הוא כבר הסיט את מבטו ושלח חיוך שהפך את כל כולו למהמם פי כמה וכמה לעבר נולה, שהסמיקה קשות כמעט מייד.
“מה זה היה?” ריילי לחשה לעברי.
“אני לא יודעת על מה את מדברת,” אמרתי במונוטוניות אבל ידעתי שהיא לא תרד ממני.
“היה לך חילוף מבטים יותר ארוך משל כל אחד אחר איתו!” ריילי לחשה עם עיניים בהירות ופעורות. “והחיוך שלו… אלוהים. אפשר לחטוף אורגזמה רק מהחיוך הזה.”
לא יכולתי להסתיר הפעם את הגועל על הפנים שלי. “איכס, ריילי,” אמרתי בנקודתיות. “אני לא מאמינה שאת מתלהבת ממישהו כמוהו.”
“הוא נראה כמו אל יווני! תודי!” היא לא משה מדעתה.
“הוא נראה בסדר והכל אבל הוא יותר מידי מסוכן, ריילי,” אמרתי לה, מחמיצה פנים. “והעבודה שהא משחק ככה באנשים, בבנות בייחוד, כאילו הוא מלך העולם… זה מגעיל ודוחה ואני לא מבינה איך בנות נמשכות לסוג הזה. לא רק שההתנהגות שלו מכפירה, אלא גם המראה שלו – הקעקועים והפירסינגים והשרירים – כל זה רק מצביע על כמה הוא דפוק בשכל.”
ריילי צקצקה בלשונה. “כמה שאת טועה, פייג' ידידתי,” היא נאנחה. “אבל את פנאטית, ולכן אני לא אנסה לשנות את דעתך. אבל רק שתדעי שבנות בימינו אוהבות את טיפוס ה'ילד-רע'. יש בזה קסם ששובה את כולן.”
“לא אותי.” שילבתי את ידיי בהפגנתיות.
“זה כי את פמיניסטית בדם.” היא ציינה.
“חברים, אני רוצה שנתחיל בריצת חימום.”
ריילי ואני הסטנו את מבטינו מייד חזרה לדיאגו, שעמד מול הקבוצה שלנו משולב ידיים. לא היה לו צורך במגפון – הקול שלו, המבטא הספרדי הקל שלו, היה מספיק חזק בשביל להגיע אל כולם. “ריצת חימום של עשר דקות ונתחיל בתרגילים,” הוא המשיך בקולו הנמוך והעמוק, שנדמה כאילו הוא כוון במיוחד לליבן של הבנות – ראיתי כמה מהן מאבדות פוקוס. “תסתדרו על הקו.”
לאחר שהסתדרנו – דיאגו בראש והבנות כמה שיותר קרוב אליו )כולל אותי, אבל זה רק בגלל ריילי( – דיאגו שרק במשרוקית שהוקצתה לו והתחלנו בריצה – שהובילה לכך שכל הבנות שהיו מלפנים נשרכו למאחור והבנים תפסו את מקומם מאחורי דיאגו. קבוצות אחרות במגרש עשו את אותו הדבר גם כן.
ראיתי את נולה מתנשפת בכבדות – היא אף פעם לא הייתה אתלטית – וגם הסטיה נראתה על סף עילפון, ואני מצאתי את עצמי מרגישה מעין סיפוק. תמיד הרגשתי, בזמן שהיינו חברות, שנולה והסטיה הרבה יותר טובות ממני; הסטיה עם הבגרות, החוכמה והחום שלה ונולה עם היופי וחוש ההומור המופתח. עדן גם כן הייתה כמו אור בחיים של כולנו. אני הרגשתי כמו הניגוד של עדן, הצד האפל שאין לו באמת מטרה.
אבל עכשיו, כמה שנים אחרי, הייתי אתלטית למדי. “זה בסדר אם אני אנטוש אותך וארוץ מהר יותר?” שאלתי את ריילי כשהתחלנו את הסיבוב השלישי.
“ב…ב…בטח,” היא התנשפה בקושי.
מלמלתי לעברה תודה והתחלתי להאיץ. אהבתי לרוץ – אם היה משהו שבאמת אהבתי מלבד איגרוף זה לרוץ – ולכן האצתי והאצתי עד שהגעתי לקבוצת הבנים, שהייתה כמה מטרים מלפנינו. השתחלתי ביניהם גם כן – הם גם התעייפו – ומצאתי את עצמי כמה מטרים מאחורי דיאגו, שרץ במהירות ללא בעיה, כאילו הוא עושה זאת כל יום – ועם שרירי הרגליים שלו, לא הייתי מתפלאת.
לקחתי נשימה עמוקה והאצתי אפילו יותר, מגיעה לקו ישר איתו. אילולא הוא היה מלכסן מבט לעברי לא הייתי מאמינה שהוא שם לב אלי. אבל עיניו הסגירו אותו כשהן הובזקו לעברי. הוא נראה מעט מופתע, אבל ההבעה התחלפה בהבעה אחרת, מעט זדונית, כשהוא האץ. האצתי גם כן, מתנשמת בכבדות, ורצתי, רגלי נענות לפקודותיי.
וכך, למשך שבע הדקות שנותרו, התחריתי בדיאגו בריצה. לא שמתי לב לאף אחד אחר מלבדו, כל הפוקוס על לנצח אותו, ומצאתי את עצמי דוהרת ודוהרת על פני המגרש. דיאגו לא נכנע בקלות, והוא השיג אותי יותר פעמים משאני אותו. זה הרגיז אותי, והחדיר בי מוטיבציה נוספת לעקוף אותו ולנצח בקרב הזה.
היינו כתף בכתף כשעשר הדקות כמעט הגיעו לקיצן. הספרינט האחרון היה זה שיקבע מי מבינינו יגיע ראשון לסוף. אספתי את כל הכוח שבי – נפשי ופיזי כאחד – והתחלתי את הספרינט.
אבל זה היה מאוחר מידי. דיאגו עקף אותי בקלילות, פחות מתנשף ומזיע ממני בדרך פלא, כאילו הוא לא התאמץ בכלל כביכול כדי לרצות אותי, והגיע לסוף כמה שניות לפני שאני הגעתי.
וכשעצרתי, הנחתי את ידי על ברכי והתנשפתי בכבדות, כמעט משתנקת, שריריי רגלי מוחים בתוקף. דיאגו עצמו התנשף והזיע, אבל לא כאילו הוא רץ עכשיו במהירות של מכונית קטנה. הוא לקח בקבוק מים מאיפשהו וזרק אותו לעברי. תפסתי בזמן שהוא פתח בקבוק אחר ולגם לגימות של גמל, וכשהוא הסתכל עלי, שלחתי לו את המבט הכי עוין שהיה לי במלאי וסובבתי לו את גבי.
רק אז שמתי לב שכל הנוכחים במגרש, כל הקבוצות, המדריכים הבוגרים והמורים, בוהים בדיאגו ובי כאילו צפו כרגע במירוץ היסטורי.
פרק רביעי
ֿ"הסיבה לשנאת הבנים שלך, פייג', היא סיבה עצובה למדי.” מתוך שיחה עם פסיכולוגית.

חזרתי הביתה עייפה ושבוזה. למזלי לא היה לי משמרת היום בבית הקפה, אז יכולתי לקחת מקלחת להתרעננות ואז ללכת לעשות קניות בסופרמרקט הקרוב.
“אני זזתי לקניות,” קראתי לעבר פיטר, שישב בסלון עם תפוח ביד ומחברת של מקצוע כלשהו ביד. “אתה צריך משהו?”
“קני לי את החטיף הטעים ההוא שהבאת פעם לניסיון,” הוא אמר חזרה. אני חושבת שפיטר הוא הבן היחיד שמסוגל לעשות כמה דברים בו-זמנית. וזה אומר הרבה על הטיפוס שהוא.
“אתה מתכוון לחטיף השוקולד עם הביסקוויט-מרשמלו הזה?” שאלתי בגועל. “זה לא טעים.”
“אני אוהב את זה,” הוא לכסן לעברי מבט, עיניו הירוקות בוהקות כנגד עורו הבהיר. “וגם פאט אוהב. את היחידה שלא אוהבת את זה. אני תוהה אם זה קשור לעובדה שבפרסומות של החטיף, הדוגמן הוא בחור שנראה טוב.”
שלחתי לו מבט זועף. “אני לא כזאת נוראית,” אמרתי ברוגז. “אני בסך הכל חושבת שהחטיף הזה דוחה.”
פיטר נחר בבוז. “תמשיכי להגיד את זה לעצמך אם זה גורם לך להרגיש יותר טוב.” הוא אמר בשקט.
החלטתי שהוא לא שווה תגובה כרגע אז פשוט יצאתי מהבית. תוך כדי ירידה במעלית סידרתי את שיער לקוקו הדוק ומרסן – כל מי שחושב ששיער חלק הוא יותר קל לסידור משיער מתולתל, טועה – וכשהגעתי לקומה התחתונה יצאתי אל הלובי ואל האוויר הקריר של שעות אחר הצהריים. השמש כבר החלה לשקוע בזמן שאני הלכתי לי עם האוזניות תקועות באוזני במורד הרחוב הסואן, והגעתי למרכול. ראיתי אופנוע שחור וגדול חונה בחוץ, והרמתי גבה. לא זכור לי אופנוע כזה בשכונה – ובשכונה קטנה כמו שלנו כולם מכירים את כולם, גם אם לא ברמה האישית.
משכתי בכתפי ונכנסתי אל תוך המכולת. הלכתי לאוזר קופסאות השימורים ושם התלבטתי עם האפונה טעימה יותר עם גזר או בלי – המחיר היה זהה, אבל הטעם היה חשוב. לקחתי לבסוף את האפונה עם0 הגזר. הרמתי את ידי על מנת לקחת את הטונה הזולה ביותר – אחרי הכל, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לבזבז יותר מידי כסף – ולאחר שלפתי את קופסאת השימורים, הסתובבתי, והתחלתי ללכת מבלי להסתכל.
לכן הופתעתי כשנתקלתי במישהו מוצק לפני בחוזקה. קופסאות השימורים נפלו לי מהיד, וגם קופסאות השימורים של הבחור, ואני הוצאתי מייד את האוזניות מאוזני. “אני כל כך מצטערת!” אמרתי, רוכנת לעבר קופסאות השימורים שלי, וכשהרמתי את מבטי, זוג עיניים זהובות שלחו לי מבט רושף.
“פעם הבאה תסתכלי לאן שאת הולכת,” דיאגו אמר בקול שכמעט גבל בנהמה.
הבעת הסליחה שהעליתי על פני התחלפה בהבעת זעם טהורה. “אולי כדאי שאתה תסתכל ולא סתם תתקל באנשים!” התפרצתי. עוד משיעור הספורט בצהריים הרגשתי שעצביי מתוחים מאין כמוהם.
כל היום הזה היה נוראי מבחינתי. לראות את נולה, את הסטיה, את הסיירה הזאת, שנראתה כל כך דומה לחברתי המנוחה… זה היה יותר מידי בשבילי לעכל. ועכשיו הדיאגו הזה כאן, וזה לא משפר לי את מצב הרוח.
“וואו,” דיאגו אמר בקול מתמרח ומלגלג שמשום מה נגד את התנהגותו ביום האתמול ומוקדם יותר היום. “חשבתי שסתם דמיינתי את זה, אבל מסתבר שבאמת קיים המושג שנאת-חינם.” הוא שילב את ידיו.
הזעם בער בי, גורם לי לרעוד. “שלא תעז לחשוב שאין לי סיבות לשנוא אותך, חתיכת מפגר,” אמרתי בקול נמוך ומאיים. “שלא תחשוב שלא ראיתי מה אתה עושה. אתה נבלה – בדיוק כמו כל שאר הבנים!”
“אה, הפמיניסטית הנצחית,” דיאגו אמר בבוז, חיוך חסר הומור מתפשט על שפתיו. “אני לא המפגר כאן. את והמועדון שלך הרבה יותר אינפנטילים ממני.”
“שלא תעז להמר את פיך עלי ועל החברים שלי!” נבחתי, מרגישה ברצון עז לתת לו חתיכת בעיטה.
“אוי, אני ממש מתנצל,” הלגלוג בקולו גרם לשיערותי לסמור, והוא שילב את ידיו חזק מעט יותר, גורם לקעקועים שלו לבלוט. זאת ועוד, הוא הסתכל עלי ממידי גובהו, כאילו הוא מסתכל על יבחוש, על חרק.
“אל תדבר איתי, שפל שכמוך!” יריתי לעברו, מרגישה את עצמי מתלהטת עוד ועוד. “אתה אחד ממיליארדי בנים דוחים שקיימים בעולם! אתה משתמש במראה שלך כאילו אתה אלוהים – ויש לי חדשות בשבילך: אתה לא!”
“את לא מכירה אותי בכלל, ילדה מטומטמת!” הוא ירה חזרה. “איך את מעזה בכלל לשפוט אותי מבלי להכיר אותי?!”
“אני מכירה את הסוג שלך!” צעקתי. “הסוג של 'אני חתיך ואני חושב שאני מלך העולם לכן אני יכול לסובב מאה בנות על האצבע הקטנה שלי'! אני שונאת בנים כמוך! שונאת אותך!”
“את פשוט לא רציונאלית, אישה,” הוא צחק לפתע, צחוקו חסר הומור. “אני לא מבין אפילו למה אני ממשיך לעמוד פה ולדבר עם מישהי שמתנהגת כמו ילדה בת שלוש שאין לי מושג אפילו מה השם שלה.”
“אתה גם לא תדע!” נבחתי. “ואני לא מתנהגת כמו ילדה קטנה – אני ריאלית!”
“לא, את רוצה להאמין למה שבא לך,” הוא העיר ולפתע סובב את גבו אלי. “אני סיימתי כאן. תחזרי למה שאת לא עושה ותני לגבר לעשות מה שגבר צריך לעשות.”
פני האדימו מרוב כעס. “בן-זונה!” קראתי אחריו עם כל הארס שיכולתי להכניס לקולי.
הוא לא הסתובב, לא האט, אלא רק הרים את ידו בתנועה של ביטול, כאילו הוא מעיף ממנו איזה יתוש.
הדחף לזרוק עליו משהו – כל דבר – היה חזק מנשוא. לכן הכרחתי את עצמי להסתובב, לקחת את קופסאות השימורים שלי, וללכת לקופה. נזכרתי גם לקחת את החטיף הדוחה ולאחר שסיימתי עם זה, שילמתי ויצאתי מהמכולת בדיוק כשדיאגו עלה על האופנוע השחור שראיתי מקודם – עכשיו הבנתי למה לא זיהיתי אותו – עם קסדה שחורה על ראשו, מתניע ודוהר במורד הכביש.
משום מה, הרגשתי שהפסדתי באיזשהו קרב, אבל לא ידעתי לשים את האצבע על איזה קרב בדיוק.
*
ביום שלמחרת, כשהגעתי לפגישה של מועדון הפמיניזם, שמתי לב שהקדמתי. היו שם רק שתי בוצ'ות, ו…סיירה ריוס.
לקחתי נשימה עמוקה, מנסה לגרום לליבי להאט את קצבו, אך לשווא. היא נראתה כל כך דומה לה, ישובה על פוף שחור עם בגדים עם הדפסי תותים – שוב – ועיניים עצומות וחיוך על פניה. תמיד אומרים שלכל אחד בעולם יש לפחות שבעה כפילים, אבל זה כבר היה מפחיד. הדמיון בין השתיים… סיירה נראתה כמו עדן, אילו עדן הייתה מגיעה לגיל שמונה-עשרה.
אבל עדן נשארה בת חמש-עשרה לעד.
בלעתי את המועקה בגרוני והכרחתי את רגלי לזוז. הצלחתי איכשהו לשבת על הפוף האדום מולה. עיניה נפקחו בבת אחת, חושפות את צבען האפור, הצבע שעדן כל הזמן קראה לו "משעמם". לא היה שום דבר משעמם בעיניים הירוקות של עדן – של סיירה. הן היו יפות, עמוקות, מלאות ברגש. “היי,” היא אמרה לי בחיוך ידידותי שגרם לי לרצות להיעלם. “את פייג', נכון?”
בלעתי את רוקי בפעם המאה והנהנתי הנהון יחיד. “את… סיירה.” מלמלתי.
היא צחקה. “כן, זאת אני, המאחרת התמידית.” חיוך מעט מבוייש עלה על פניה. “תמיד קוראים לי 'מעופפת'. בייחוד אחי הגדול.”
הכרחתי את עצמי למחוק כל מחשבה על עדן. הילדה הזאת היא לא עדן, אפילו שגם לה יש אח גדול… אבל לעדן היו שניים. “יש לך רק אח אחד?” שאלתי בקול מעט צרוד.
היא הנהנה. “וטוב שכך,” היא צחקה. “אח מגונן אחד מספיק לי.”
לפחות אח שלך מגונן, המחשבה המרירה נכנסה לראשי לפני שהספקתי לעצור אותה. כי שלי לא מסוגל להביע חיבה אפילו ברמה הכי בסיסית. אבל מלבד זאת, עצם העובדה שיש לה רק אח אחד גרמה לי לנשום לרווחה. “גם לי יש אח גדול,” מצאתי את עצמי מספרת לה, מרגישה את אותה נינוחות שחשתי בזמנו עם עדן. הדימיון היה כל כך גדול עד שחשתי מעט מפוחדת. “בנוסף לאח קטן.”
סיירה חייכה. “תמיד רציתי אח קטן,” היא אמרה, מחייכת במבוכה משום מה. “אבל זה היה בלתי אפשרי, כיהודיעו לאמא אחרי שנולדתי שעוד הריון אחד עלול להרוג אותה, ואפילו שהיא רצתה, אבא לא הרשה לה לנסות.”
“אה,” פלטתי באטימות. לא ציפיתי לכזאת פתיחות מצידה. והרגשתי מעין כאב בלב. תמיד הרגשתי את הכאב הזה כשאנשים דיברו איתם על ההורים שלהם.
היא חייכה. “מה איתך? ההורים שלך גם רצו עוד ילד או משהו כזה?”
הרגשתי מחנק בגרוני. “הם נפטרו לפני חמש שנים,” אמרתי בשקט. “לא יצא לי לשאול אותם מה דעתם בנושא.”
פניה של סיירה נפלו. “אוי, אני כל כך מצטערת,” היא אמרה, לוקחת את ידי בידה. המגע שלה היה חם, והוא גרם לי לרצות למשוך את ידי חזרה. אף פעם לא הייתי טובה עם אנשים שגילו אמפתיה כלפי. לכן כל הזמן קראו לי אנטיפתית.
“אין לך על מה,” אמרתי ביובש ולא יכולתי להתאפק מלהוסיף, “זו לא הייתה אשמתך.”
ציפיתי שהיא תעלב, אבל להפתעתי היא קמה מהפוף שלה וליפפה את ידיה סביבי בחיבוק מעט מהוסס, אבל מלא בכוונה טובה. “אני רוצה להיות חברה שלך,” היא אמרה בשקט, מתרחק מעט כדי שתוכל להסתכל בעיניי. “את רוצה להיות חברה שלי גם כן?”
מצמצתי בהפתעה. “חשבתי שאנשים פשוט נהיים חברים.” מלמלתי, מרגישה מעט מפגרת.
עיניה של סיירה התמלאו בעצב. “אני לא מהאנשים שלוקחים חברות כמובן מאליו,” היא אמרה, ויכולתי לשמוע משהו בקול שלה, כאילו היא חוותה זאת על בשרה. “לכן אני שואלת.”
ובאותו הרגע, בזמן שהסתכלתי לתוך עיניה האפורות, שיערה הג'ינג'י פרוע על כתפיה, לבושה בחוסר-טעם בבגדים עם הדפסי-תותים, נמשיה ברורים על רקע עורה החיוור, ידעתי, שכמו שלא יכולתי אף פעם לסרב לעדן לויי, לא יכולתי לסרב גם לסיירה ריוס.
אגרתי את כל הכוח שבתוכי וחייכתי. “אני אשמח להיות חברה שלך, סיירה.” אמרתי, והרגשתי איך ליבי מתכווץ עם רגש שלא ידעתי לפרש כשהיא חייכה חיוך זוהר שהעיר את פניה והפך אותה לנערה הכי יפה שראיתי מימי – יותר מנולה או מכל אחת אחרת, אפילו יותר מעדן.
ובתוכי ידעתי שעשיתי את הדבר הנכון. שעשיתי מעשה טוב.
פרק חמישי
“את בחורה, פייג'. את לא אמורה להיות אלימה.” מתוך שיחה בין שני אחים.

בהפסקה של אותו היום, ריילי, ליילה ואני חיפשנו מקום לשבת בו ולקשקש. ראיתי את סיירה עם חבורת האנשים שנדבקו אליה כמו זבובים; היא צחקה איתם, דיברה איתם, אבל אחרי מה שהיא אמרה לי בבוקר, בחדר המועדון, ידעתי שזה לא אמיתי מבחינתה.
“אני לא מהאנשים שלוקחים חברות כמובן מאליו.”
בדיוק ברגע שליילה הכריזה שפשוט נתיישב באמצע הדשא, עיניה של סיירה התנגשו בשלי. היא חייכה חיוך רחב, נופפה בידה, אמרה משהו לאנשים האחרים והתקרבה לעברנו. “היי!” היא אמרה בשמחה.
ליילה הסתכלה עליה וחייכה חיוך נלהב. “סיירה! בואי תצטרפי אלינו!” היא אמרה בחדווה וארבעתנו התיישבנו.
תהיתי איך לעזאזל מצאתי את עצמי עם שלוש הבנות האלו. הכפילה של עדן שהייתה לבושה בהדפסי תותים ילדותיים; ליילה, עם השיער הסגול שלה ובגדי המעצבים המוזרים שהיא לבשה באופן ייחודי משלה; וריילי, המופקרת הפמיניסטית שהיום לבשה מכנסי ג'ינס קצרים, חולצת בטן כמו של קאובואית עם קשירה מלפנים, שיערה הארוך, הכהה והמתולתל קלוע לשתי צמות, כובע בוקרים על ראשה, מגפי בוקרים חומות ברגליה. היא נראתה כמו קאובואית אמיתית מטקסס או משהו. רק שהיא הייתה חצי-אירית-חצי-אפרו-אמריקאית, לפי מה שהיא סיפרה לי אתמול. השילוב היה כמובן הרסני, אבל עדיין.
ורק אני הייתי לבושה בג'ינס משופשפים וחולצה פשוטה עם הדפס נועז של "Viva La Vida” באותיות גדולות ולבנות. שלא לדבר על האולסטאר הבלויות שלי גם כן.
“אז סיירה,” ריילי אמרה בחיוך מבשר-רעות. “יש לך חבר?”
סיירה הסמיקה להפתעתי והשפילה את מבטה. “יש… מישהו…” היא נשכה את שפתיה.
“קדימה, את יכולה לספר לנו,” ריילי אמרה, חיוכה מתרחב, ניצוץ זדוני בעיניה.
סיירה לכסנה מבט לעברי ואז נשברה. “פגשתי מישהו לפני שבועיים בערך,” היא אמרה בשקט. “הוא גדול ממני – הוא חבר של אחי הגדול, גדול ממנו בערך בשנתיים. ויצא לי לדבר איתו איזו פעם…” היא האדימה לחלוטין.
“אווו יש לך קראש עליו!” ליילה צהלה.
אם זה אפשרי, סיירה האדימה אפילו יותר. “א-א-א-א-אני – “ היא לקחה נשימה עמוקה. “כן.” היא הודתה, אוזניה מתלהטות.
“את כל כך חמודה,” ריילי צבטה לה את הלחי כמו איזו דודה. “אם את רוצה, אנחנו יכולות לעזור לך להשיג את הבחור בר-המזל.” היא קרצה. “ומה שמו?”
סיירה לקחה נשימה עמוקה ואמרה, “אורלנדו. אורלנדו ווקר.”
בפעם השנייה ביומיים, חשתי במשהו בתוכי נופל. זכרון פילח את ראשי בכזאת חדות עד שכמעט וראיתי לבן.
“רפאל מסתובב עם אורלנדו הרבה, ואורלנדו… הוא כזה יפה, פייג'. את צריכה לראות אותו פעם אחת, אולי כשרפאל יחליט לחזור מהסיבוב הזה שלו סביב העולם איתו. אם יש עולם הבא, אני רוצה לפגוש את אורלנדו שם ולהתחתן איתו – אני מאמינה שהוא אהבת חיי…”
עצמתי את עיניי, מרגישה שוב את הדמעות עולות לעיניי. לקחתי כמה נשימות עמוקות, ידיי מתאגרפות על הדשא, וכשפקחתי את העיניים ראיתי שהן לא שמו לב למה שקרה לי כרגע. סיירה צחקה במבוכה כשריילי הציעה לה עשרות דרכים לפתות את אורלנדו ווקר, וליילה קפצה והסכימה עם כל דבר, כמו החציל המקפץ שהיא.
לפתע הופיעה בחורה מולנו. ארבעתנו הרמנו אליה את מבטנו וראינו שזאת מדיסון פורד, ראש מועדון הפמיניזם ותלמידת שנה אחרונה. “היי,” היא אמרה בחיוך רחב, שיערה החום הגלי אסוף לפקעת הדוקה, עיניי הזית שלה מנצנצות בשמחה. “אפשר להתיישב, נכון?” מבלי לחכות לתשובה היא התיישבה לצד ריילי.
“במה זכינו לביקור ממך, מדיסון?” ריילי שאלה במתיקות.
מדיסון גלגלה את עיניה. “'מדיסון' זה כזה שם מפוצץ. תקראו לי מאדי, כמו כולם,” היא חייכה. “בכל אופן, אני כאן כי אני צריכה לעדכן אתכן שלפגישה מחר בבוקר אתן צריכות להביא כל אחת שיר שלדעתכן מייצג את המועדון. אני יודעת שאתן חדשות,” היא הוסיפה. “אבל אני בטוחה שיהיו לכן רעיונות מצויינים. ואם בשנה שעברה זכינו מקום שלישי בעזרת שני הבנים שאיתנו במועדון, אני בטוחה שלא תהיה לכן בעיה.” היא קרצה לנו.
“באמת תהיתי לגבי הבנים,” אמרתי, שולחת לה מבט ישיר. “למה הם במועדון?”
מדיסון משכה בכתפיה ונשענה על ידיה. “מייסון דוגל בחירות האישה מסיבותיו שלו, ואדם גיי שמאמין שנשים צריכות לשלוט בעולם – הוא גם מתכנן להיהפך לאישה בעתיד.” היא הנידה בראשה. “השניים חסרי תקנה – אני עדיין לא מצליחה להבין איך הם גרמו לי להסכים לכך שהם יכנסו למועדון.”
עיניה של ריילי ניאורו. “אני חושבת שאני אלך לשוחח עם המייסון הזה, אם כן,” חיוך מתחמן נפרש על פניה.
“או-או,” עיניה של ליילה נפערו באזהרה. “ריילי נכנסה למצב ציד.”
“מצב ציד?” סיירה ואני שאלנו באותו הזמן.
ליילה הנידה בראשה, כאילו אין צורך להסביר.
“טוב, פמיניסטיות יקרות,” מדיסון נעמדה ושלחה לעברנו חיוך של מיליון דולר. “אני זזה. השיעורים במנהל עסקים לא יעשו מעצמם.” היא קרצה לנו פעם אחרונה והתרחקה ממנו.
“היא אדירה,” ריילי הסתכלה בחיבה על גבה המתרחק של מדיסון. “לא חשבתי שהיא עד כדי כך מגניבה.”
“כל כך!” ליילה התלהבה. “תודי שעכשיו את שמחה שאנחנו במועדון הפמיניסטיות!”
ריילי גלגלה את עיניה וצחקה בזמן שסיירה אמרה לפתע, “תגידו, אתן חושבות שאני לא פמיניסטית אמיתית אם אני ד-דלוקה על ב-בן?” היא הסמיקה שוב.
“בתור אחת שסקס זה התחביב המועדף עליה והיא גם נמצאת במועדון הפמיניסטיות,” ריילי אמרה, “אני חושבת שאת בערך במקום שלי בסולם הפנאטיות של הפמיניזם. ליילה, לדוגמא, נמצאת רק קצת מעלינו – מאמינה בפמיניזם, אבל לא שונאת בנים מי-יודע-מה.”
“ומה איתך?” סיירה שאלה אותי, הסומק שעל לחייה דועך לאיטו.
משכתי בכתפיי ולפני שהספקתי לומר מילה ריילי כבר השיגה אותי. “פייג' כאן פמיניסטית פנאטית,” היא אמרה בחיוך מעט מוטרף. “היא שונאת בנים שנאת-מוות והיא,” ריילי הביטה לצדדים ואז חפנה את פיה בידה ולחשה לחישה עזה, “בתולה.” כאילו זו איזו קללה.
החמצתי פנים בזמן שעיניהן של ליילה ושל סיירה נפערו לווחה בהפתעה והן הביטו בי בשוק. “נו באמת,” התרגזתי. “זה לא כאילו אתן לא הייתן בתולות.”
“אני עשיתי סקס רק פעם אחת,” ליילה אמרה במחשבה. “זה היה בגיל חמש-עשרה, עם נער קוראני בשם קנג'י. הוא היה חמוד והכל, אבל הוא הרס לי קצת את החוויה. אני לא בעד לעשות סקס מתישהו בקרוב.”
“אני גם בתולה,” אמרה סיירה בחיוך מעט מהוסס. “אבל… עשיתי דברים…”
“אווו! דברים סוטים?” ריילי נלהבה. “בבקשה תספרי לי!”
סיירה האדימה בפעם האלף וגמגמה. ריילי צחקה.
“רגע,” ליילה הביטה בי בחשדנות. “את גם מעולם לא התנשקת? התמזמזת? הגעת לבסיס שני או שלישי?”
חשתי בדחף עז לכרוך את זרועותי סביבי. “לא,” אמרתי בהתגוננות. “ואני גם לא מתכוונת לעשות משהו הדברים האלה, בטח ובטח לא סקס. אני חתמתי על טוהר הגוף בתיכון ואין לי שום כוונות לשבור זאת.”
“אוי את פשוט מופלאה,” ריילי נשכבה על הדשא מרוב צחוק. “ואני עוד חשבתי שאני טיפוס.”
“זה לא סותר, את יודעת,” מלמלתי.
“אל תשימי לב אליה,” סיירה חייכה בעידוד, לוקחת את ידי בידה כפי שעשתה מוקדם יותר באותו היום. “חיה ותן לחיות, לא כך?”
חייכתי אליה חיוך מעט עקום אבל כשהיא חייכה חזרה, הוא נהפך לחיוך רחב יותר. אפילו שהלב שלי התכווץ בפעם המאה. כי היא כל כך דומה לעדן…
בתום ההפסקה הלכתי עם ריילי וליילה לכיתה שהייתה לנו ביחד, ובמסדרון הגענו לאזור הלוקרים. שם ליילה הייתה צריכה להוציא איזה ספר וריילי ואני חיכינו לה. בינתיים, שמתי לב שכל האנשים במסדרון פסקו מלעשות את דבריהם ופנו להביט אל כיוון הכניסה. ריילי, ליילה ואני הפנינו את מבטינו גם כן, ואני הרגשתי איך כעס מבעבע בתוכי.
דיאגו נכנס עם חבורת הג'נקיסטים שלו, נולה ועוד שתי בנות יפות ודפוקות בשכל כמוה נשרכות איתם. השלוש ניסו בכל הכוח למשוך את תשומת ליבו של דיאגו, אבל הבן-זונה התעלם מהן והמשיך לדבר עם החבר הג'נקיסט שלו, שהיה לא פחות מקועקע ומחורר. למעשה, החבר הזה שלו היה חתיך גם כן, כמו דיאגו אפילו, וראיתי שבנות בוחנות גם אותו. עם שיער בלונדיני פרוע, זוג עיניים כחולות, גבוה כמו דיאגו ושרירי כמעט כמוהו, הוא נראה כמו אליל-משנה לצד דיאגו האליל-הראשי. שניהם ביחד דיברו זה עם זה, והאפקט היה הורס. ראיתי את ליילה וריילי מניפות את ידיהן בשביל רוח, השתיים סורקות את הבנים מלמעלה למטה שוב ושוב, ואני מצאתי את עצמי דרוכה לקרב.
לפתע עיניו של דיאגו הוסטו לעברי, ואני ניצלתי את ההזדמנות לשלוח לו את המבט הכי ארסי שיש לי במלאי. הוא חייך את חיוכו השטני והמלגלג ושהוא וחבורתו הגיעו אלינו הוא נעצר, כולם נעצרים אחריו כאילו היה המנהיג שלהם. הוא הביט ישירות עלי, גורם לעצבי להתפקע. “הארפר.” הוא אמר את שם משפחתי בקול יבש.
לא התפלאתי שהוא יודע עכשיו את שמי; הנחתי שאחרי מה שקרה אתמול במכולת הוא יחפש איך קוראים לי רק בשביל שהוא יוכל לקרוא לי בשם המשפחה בזלזול כפי שעשה עכשיו. “רִיבֵרוֹ.” קראתי לו גם כן בשם המשפחה שמצאתי לאחר ששאלתי את המורה לספורט, בשביל לעשות בדיוק את מה שהוא עשה.
הוא חייך שוב פעם חיוך קר מתקרב לעברי. שילבתי את ידיי בבת אחת ויריתי גיצים לעברו. הוא שילב ידיים גם כן, גובהו מתנשא מעלי. “עדיין חצופה.” קולו העמוק ומבטאו הספרדי הצטלצלו ברחבי המסדרון שנהפך שקט פתאום – ידעתי שכולם גם מסתכלים על המתרחש בין דיאגו לביני, אבל העיניים שלי היו רק עליו.
“ואתה עדיין מטומטם.” אמרתי חזרה, מחייכת חיוך קטן ומנצח כשחיוכו דעך ומבטו נהפך מעוצבן.
“כדאי לך לחשוב פעמיים לפני שאת אומרת דברים כאלה, הארפר,” הוא אמר בטון מלגלג. “בייחוד לא למישהו כמוני.”
חיוכי דעך גם כן, הבעתי הופכת רצחנית. “אני פשוט כל כך מפחדת ממך, ריברו.”
“תזכרי עם מי את מדברת, ילדה.” הטון שלו היה מזהיר… מאיים. “פעם הבאה אני לא אהיה כל כך רחמני.”
חייכתי לעברו חיוך מתקתק כצפיחית בדבש. “חשבתי שאתה לא רוצה לבזבז את הזמן על 'מישהי שמתנהגת כמו ילדה בת שלוש'.” ציטתתי אותו בקול הכי מלגלג שיכולתי לגייס.
הוא חייך חיוך מרושע משל עצמו. “את בהחלט צודקת. ובפעם הבאה שתחליטי לנסות ולנצח אותי בריצה – “ זעם התפרץ בתוכי " – או לקרוא לי בשמות – “ התחלתי לרעוד " – כמו שאמרתי, אני לא ארחם עלייך.” הוא רכן לעברי עד שפניו היה מילימטרים מפני. הבטתי בו בזעם כמותו לא חשתי מעולם, וכשהוא רכן אפילו יותר, נשימותיו מדגדגות את אוזני, ואמר, “אני אמחץ אותך כמו שרץ שלא תדעי מאיפה זה בא לך, ותאמיני לי שיש לי את הכוחות והיכולת לעשות זאת", שדה ראייתי נתמלא אדום.
תמיד הייתי אלימה. אבל מעולם לא חשתי בכזאת אלימות מתפרצת עד שרציתי להכות אותו עד זוב דם.
הוא התרחק ממני כאילו שום דבר לא קרא והתחיל ללכת לצד חברו הבלונדיני וחבורת הג'נקיסטים. החבר שלו שלח לי מבט מעט מסוקרן, אך הבעתו מבעד לכך הייתה אדישה לחלוטין, בזמן שנולה שלחה לעברי מבטים רצחניים, כמו חברותיה.
ואחרי שהן התרחקו עם שאר חבורת הג'נקיסטים, שמתי לב שציפורני חדרו לעורי וגרמו לי לדמם מעט מרוב שאגרופי היו לחוצים.
דיאגו כרגע הכריז על מלחמה.
פרק שישי
“כדורי השינה יכולים לעזור לך רק להירדם, פייג'. לצערי, הם לא מונעים סיוטים.” מתוך שיחה עם פסיכיאטרית.

בהפסקת הצהריים, גררתי את רגלי עם סיירה, ליילה וריילי לקפיטריה. ריילי ניסתה לתחקר אותי לגבי מה שקרה עם דיאגו, אבל הצלחתי איכשהו להמנע מלענות לה. עדיין כעסתי על מה שקרה, על הדרך בה הוא דיבר אלי, על האיומים שלו, על העובדה שהוא חושב את עצמו אלוהים. ועדיין לא הבנתי איך לעזאזל הגעתי לסיטואציה הזאת שהוא סימן אותי כמטרה.
סיירה גררה את אדם ומייסון, שני הבנים מהמועדון, לשבת איתנו בשולחן. אדם היה דיי חמוד, נער צפלון שכזה, נמוך ממני באיזה ראש או שניים, עם שיער פלטינה חלק וזוג עיניים כחולות וכל זה על רקע עור חיוור ודק. הוא נראה כאילו נשיפה אחת תפיל אותו לרצפה מרוב שהוא נראה היה עדין. מייסון, לעומת זאת, היה נראה קצת יותר חי, עם שיער חום מהול במעט אדום, זוג עיניים חומות גדולות וגוף יותר מוצק וגבוה משל אדם. משום מה, הוא הזכיר לי מישהו, אבל לא יכולתי לשים את האצבע מי בדיוק. מה שכן, הוא היה מהסוג של "לא מריח לא מסריח", משמע מאלה שנחבאים אל הכלים.
יכולתי לחיות עם הסוג הזה של הבנים. והסוג העדין, החלש והגיי כמו אדם.
“אני חובב מחשבים,” אמר מייסון כשליילה שאלה אותו מה התחביב שלו. אני בינתיים תחבתי לפי ביס מהסלט שהזמנתי. “אני נמצא כאן בפקולטה למדעי המחשב, בנוסף לפעילותי כחבר מועדון הפמיניזם מזה השנה השלישית.”
“גם אתה כאן בשנה השלישית?” ריילי שאלה את אדם, אבל שמתי לב שהיא מלכסנת מבטים למייסון. הוא לא היה נראה משהו מיוחד, מייסון הזה. בזמן שאדם היה חיוור ומשעמם, מייסון נראה פשוט רגיל. לא יפה, לא מכוער – פשוט רגיל. תהיתי אם ריילי אוהבת את הסוג הזה.
אדם הנהן וענה בקול שקט, “אני מרחיב כלכלה ומנהל עסקים.”
ליילה שרקה בהתפעלות. “שניכם ממש גאונים!” היא התלהבה, כמו תמיד.
“גם לכם לא חסר,” מייסון אמר בחיוך מהוסס שנשלח לעברי. “אחרי הכל אתן מרחיבות מקצועות מדעיים.”
ריילי ענתה במקומי. “פייג', סיירה ואני לקחנו את אותם קורסים בביולוגיה, בזמן שליילה, החנונית שלנו, החליטה להרחיב מתמטיקה, ולכן יש לנו בערך שעתיים איתה במערכת.” ליילה הוציאה לה לשון ורייל קרצה לה.
ֿֿ"למה דווקא ביולוגיה?” שאל אדם.
ריילי משכה בכתפיה. “לא היו לי יותר מידי ברירות,” היא אמרה באנחה. “מאמא הכריחה אותי לקחת מקצוע שיהיה חיוני לחיים, ופאפא, שהוא השפוט של אמא שלי, הסכים.”
“מי מההורים שלך הוא האירי?” שאלתי אותה, סקרנית פתאום.
“האבא,” ריילי חייכה. “קוראים לו קונולי – שם אירי כמו שצריך. לאמא שלי קוראים אמאני, כמו האפרו-אמריקאית שהיא. ולי קוראים ריילי זוֹרָה ווסט.” היא קרצה.
“השילוב של אבא צפון-אירופאי ואמא אפרו-אמריקאית הוא לא רגיל,” מייסון ציין בקול של מדען שחוקר עצם כלשהו בזמן שהוא סרק את ריילי במבטו. “ואפשר לראות את זה בקונטרסט שבין צבע השיער והעור שלך לבין צבע העיניים.” עיניו נכלאו בעיניה האפורות של ריילי, ולפתע נדמה היה שהשניים לא יכולים להתיק את מבטיהם זה מזה.
תפסתי את מבטה של סיירה, והיא חייכה לעברי חיוך ממתיק סוד. מצאתי את עצמי מחייכת אליה חזרה, אפילו שהרגשתי שוב את התחושה שהרגשתי כשהיא חייכה לעברי. ידיי נקמצו לאגרופים ואני תהיתי אם אי פעם אצליח להסתכל על סיירה ולא ישר לחשוב על עדן.
לצערי, התשובה היחידה שהייתה לי לכך היא שלילית.
*
“לִיוִי!”
הילדה חייכה, הגומות העמוקות בלייה גורמות לצחוק לבעבע בתוכי. פעם היינו מנסות למלא את הגומות שלה במים. זה תמיד היה גורם לשתינו לצחוק מלא. “מה את עושה כאן, פייג'?” היא שאלה, קולה המתוק גורם לי לחייך חיוך רחב.
“באתי לשחק – “ התחלתי לומר, אבל לִיוִי כבר לא הקשיבה. היא שכבה על רצפת האספלט, דם זולג מראשה, ואני עמדתי שם, בוהה… ובוהה…
“לא!”
קמתי בבת אחת מהמיטה, זיעה מכסה את מצחי ואני מתנשפת כאילו רצתי מרתון. הרגשתי איך ליבי הולם בחזי במהרה, וניסיתי להשתלט על עצמי. אבל זה היה קשה, כשהתמונה של ליוי בראשי…
עצמתי את עיניי והתחלתי לנשום נשימות קבוצות. לאחר שהסדרתי את נשימותיי ודרך כך את פעימות ליבי, בדקתי מה השעה. חמש-ועשרים לפנות בוקר. היה לי זמן לעשות ריצת בוקר – דבר שכבר בקושי עשיתי.
בזמן שניקיתי את ראשי ממחשבותי קמתי לגמרי מהמיטה והחלפתי בגדים למכנסיים קצרות וחולצת טריקו פשוטה. נעלתי נעלי ספורט, אספתי את שיערי השחור לקוקו גבוה שהחליק על גבי. ציינתי לעצמי שאני צריכה לקצר אותו, לפחות מעט.
לאחר שסיימתי עם הארגונים יצאתי מהבית, תוחבת את האוזניות למקומן ושמה את פלייליסט הריצה שלי. יצאתי מהבניין והתחלתי לרוץ. ערפל הבוקר היה קצת מעיק, אבל מלבד זאת היה נחמד לרוץ בשעות שבקושי יש אור.
עשיתי היקף של שני הבלוקים הקרובים לביתי ואז חזרתי הביתה להתקלח. כשיצאתי, כבר התארגנתי לבית הספר, מרגישה רעננה וחסרת מחשבות על דברים רעים. מצאתי את עצמי אפילו מחייכת מעט, בלי סיבה, תוך כדי שהכנתי לעצמי את הדברים לבית הספר.
מפני שפטריק יצא לאיזו פגישה באיזה חור, היינו רק פיטר ואני. פיטר ביקש שאכין לו סנדוויץ' ולאחר שהטחתי בו שהגיע הזמן שהוא יזיז את ישבנו העצל ויכין לעצמו, יצאתי מהבית וחיכיתי לאוטובוס. כעבור כמה דקות האוטובוס הגיע, עליתי עליו ותפסתי לי מקום ליד החלון. טחבתי את האוזניות כמו תמיד, והבטתי בנוף המתחלף מחוץ לחלון כמו שתמיד נהגתי לעשות.
באיזו תחנה שהאוטובוס עצר, עלה בחור שהתיישב במושב הפנוי מולי. הוא היה לבוש בבגדים פשוטים יחסית, אבל זיהיתי אותו כחבר מחבורת הג'נקיסטים, זה שהיה כמו ידי-ימינו של דיאגו ריברו. מראה כמו שלו אי אפשר לשכוח – בדיוק כמו שמראה כמו של דיאגו אי אפשר, רק שלדיאגו היה יותר… נוכחות וכריזמה מהבחור הזה, ולכן הוא משך הרבה יותר תשומת לב.
עיניו הכחולות של הבחור הובזקו לעברי וידעתי שנתפסתי. אבל במקום להסיט מבט ולהסמיק כמו שבנות היו עושות בסיטואציה שכזו, החזקתי את מבטו. בנים לא הפחידו אותי – לא הייתה להם באמת חשיבות בעיניי. דיאגו היה היחיד שבאמת האווירה סביבו גרמה לי לחוש מעין אי-נוחות מהולה בלחץ, ובזעם כמובן.
אבל זה כי דיאגו הוא מיוחד. ולא בדרך טובה.
הבחור החזיק את תיק הגיטרה שהוא סחב והוציא אוזנייה אחת מהאוזן שלו. הוא אמר משהו, אבל לא שמעתי אז הוצאתי גם אני אוזנייה. “את יכולה להפסיק לבהות בי?” הוא שאל עכשיו כששמעתי, קולו חסר צבע.
החלטתי שהוא לא שווה תגובה אז משכתי בכתפי והסטתי את מבטי ממנו אל הנוף שמחוץ לחלון, שמה את האונייה חזרה באוזני.
כשהאוטובוס עצר בתחנה של הקולג', ירדנו באותו הזמן והלכנו במרחק בטוח של כמה מטרים בינינו אל תוך מתחם הקולג', ואני מחקתי את האירוע המוזר מסדר היום.
*
לאחר הפגישה במועדון הפמיניזם שם מדיסון הודיעה שהתחרות הראשונה היא בעוד חודשיים ושאנחנו צריכים להכין קטע מוזיקאלי כלשהו. אדם ומייסון, הבנים היחידים במועדון, הציעו את שירותם כנגנים – הסתבר שאדם היה נגן קלידים ומייסון גיטריסט חובב. אחת הבוצ'ות, ששמה טאנזי, הציעה את עצמה כמתופפת, ומדיסון הודיעה שחסר לנו רק זמרות. היא עצמה הייתה זמרת, אבל היא הודיעה לנו שראשי המועדונים והאחוות לא עולים על הבמה. אז לכן נעשה מבחן לכל חברות המועדון לראות למי יש את הקול הכי טוב.
הבוצ'ות שרו כמו תרנגולים מתות, בזמן שחברות מועדון אחרות היו סבירות מינוס. כשזה הגיע אלינו, בנות השנה הראשונה, ליילה עלתה ראשונה לנסות את מזלה. למרבה הפלא, היא שרה דווקא בסדר. לא ברמה של סלין דיון או משהו כזה, אבל העיקר שהיא הצליחה לפגוע בצלילים כמו שצריך. מדיסון הודיעה לה עם חיוך מלא בהקלה שהיא תהיה אחת מהזמרות.
ריילי הוכחה כמוזיקאית מלידה. היא הודיעה לנו שהיא גם יכולה לנגן בבס, כך שהיא תוכל גם לשיר וגם לנגן. אחרי ההצלחה של ליילה וריילי תהיתי אם יש בכלל טעם שסיירה ואני נבחן, אבל מדיסון התעקשה.
גם סיירה לא הייתה נוראית, ולכן מדיסון הסכימה לה להיות קולות רקע. סיירה חייכה חיוך רחב, שלחה לי מבט מלא באושר מתפרץ שכמו תמיד גרם לליבי להתכווץ, ונעמדה עם האחרות בזמן שתורי הגיע.
“מאדי, אני חושבת שזה בזבוז זמן,” אמרתי לה בכנות. “אני לא זמרת טובה – “
“את לא מתחמקת מזה, הארפר,” מדיסון הזהירה. “מתי פעם האחרונה ניסית לשיר בכלל?”
הפעם האחרונה… הייתה בבית החולים – אל תחשבי על זה! “מזמן,” הודיתי בבושת פנים.
מדיסון שלחה לי מבט שאמר "הנקודה ברורה". ואני לקחתי את המקרופון, שלחתי לה מבט מעוצבן, ושרתי את השיר שנתבקשנו לשיר וכבר יצא לי מכל החורים מרוב הפעמים ששמעתי אותו הבוקר.
דווקא לא הייתי כזאת נוראית כמו שחשבתי. הקול שלי היה גבוה משל האחרות – בזמן שהקול של ריילי היה מחוספס ונמוך, כמו של זמרות "נשמה" כהות-עור, להלן ארתה פרנקלין וכיוצא באלו, והקול של ליילה מעט ילדותי או הקול של סיירה במנעד מצומצם, הקול שלי היה גבוה. קול סופרן, אני חושבת שקראו לזה.
“מצויין!” מדיסון אמרה בחיוך רחב כשסיימתי לשיר. “עכשיו יש לנו ארבע זמרות!”
ואני התפללתי שהיא תשנה את דעתה. כי לשיר על במה… לא תודה.
אני מעדיפה שלא למשוך לעצמי יותר מידי תשומת לב. כי ברגע שתשומת הלב עלי… דברים רעים קורים.
אנשים סביבי מתים.
פרק שביעי
“היא פצועה נפשית, מר הארפר. אני לא יודעת אם יש דרך כלשהי לעזור לה.” מתוך שיחה בין פסיכולוגית קלינית לבין האח.

בהפסקת הצהריים של אותו היום, הלכתי עם ליילה, ריילי, סיירה, מייסון ואדם לקפיטריה. זה התחיל להרגיש כמו שגרה, ללכת לקולג' ולהיות עם האנשים האלה. זה הרגיש אפילו.. כיף.
אפילו שעדיין להסתכל על סיירה היה כמו לתקוע לי סכין בלב ולסובב.
אבל הפעם, בקפיטריה של קולג' מונרו, קרה משהו שמעולם לא קרה לי.
זה התחיל מכך שדממה השתררה על הקפיטריה ולחשושים מלאו אותה ברגע שדלתותיה נפתחו וחבורת הג'נקיסטים ובראשם דיאגו ריברו בכבודו ובעצמו, נכנסו. דיאגו, כמו תמיד, נראה כמו איזה אל יווני – לוציפר מבחינתי – וממש מאחוריו, נשרכת אחריו, נולה ג'נסן. לצידו עמד הבחור מהאוטובוס, כיד ימינו או חברו הטוב, כיוון ששהשניים דיברו בשקט ביניהם.
בנות מסביב לקפיטריה בהו בדיאגו בפיות פעורים, וחלקן אפילו ריירו. קיוויתי שהגועל ניכר על פני בזמן שחזרתי להביט בחברים שלי… שהסתבר לי שגם הם בהו בו. “באמת?” שאלתי אותם בהרמת גבה.
סיירה שלחה לי מבט שואל. “מה באמת?”
“אתם חייבים להסתכל עליו, עליהם?” שאלתי אותה בפרצוף חמוץ. “הם לא שווים את תשומת הלב של כולם. בייחוד לא ריברו.”
להפתעתי סיירה צחקה צחוק קטן, סומק קל על לחייה. “דיאגו בטח יהיה מופתע לשמוע את זה.”
הסתכלתי עליה בבלבול. “את מכירה אותו?”
צחוקה של סיירה התחזק מעט. “הוא אחי הגדול.”
זה גרם לכל יושבי השולחן להביט בסיירה בעיניים פעורות לרווחה בתדהמה, כולל אותי, ולומר, “מה?!”
“מה כל כך מפתיע?” היא שאלה בסקרנות.
“אתם לא נראים אותו דבר,” ליילה ציינה. “את כולך ג'ינג'ית לבנבנה והוא כולו… לא.”
“וגם שמות המשפחה שלכם שונים,” ריילי אמרה. “את סיירה ריוס, והוא דיאגו ריברו.”
סיירה צחקה. “זה כי יש לנו אבות שונים. אבל אנחנו אחים לכל דבר.” היא חייכה חיוך רחב שהראה כמה חיבה היא חשה כלפי אחיה הגדול. כלפי דיאגו.
שלחתי מבט מלוכלך לעבר חבורת הג'נקיסטים בזמן שהם עברו בין השולחנות בקפיטריה – ככל הנראה כדי לצאת לחצר לפינת "המחששה" לעשן השד יודע מה. ידיי נקמצו לאגרופים בזמן שהם התקרבו לאיזור שלנו, ומצאתי את עצמי בוחנת את הסלט שלי מחדש. הרעיון הכי מטומטם עלה לי לראש – רעיון של ילדים בני תשע – שמייד ביטלתי.
אבל כשלכסנתי מבט שוב אל דיאגו, ראיתי אותו מפלרטט עם בנות למיניהן, ושנולה מסתכלת אחריו עם הבעה של כלבלב עזוב. זעם בעבע בתוכי על אש גדולה, והרעיון המטומטם חזר במלוא הכוח.
כשתהלוכת הג'נקיסטים הגיעה אלינו, מצאתי את עצמי שולחת מבט אטום לדיאגו, שעכשיו היה "שקוע" בשיחה עם החבר הזה שלו. ברגע שהוא הגיע למקום בו סיירה ישבה, הוא שלח לה חיוך חם. “מה קורה, אחות?” הוא שאל, פורע את שיערה הבוער.
סיירה חייכה לעברו חיוך מלא בשמחת חיים. “הכל טוב, די,” היא אמרה לו, קמה על רגילה וקופצת עליו בחיבוק.
דיאגו לא חיבק אותה חזרה אבל טפח לה על הראש בחיבה. עיניו הזהובות בחנו את השולחן שלנו, וכשהם נפלו על הבעתי הזועמת, הבעתו התקדרה, הפכה מתנשאת. “אה,” הוא אמר בקול נמרח, משחרר את סיירה ועוקף את השולחן. “מי היה מאמין, סי. חשבתי שתתחברי עם בנות הרבה יותר… בוגרות.” הוא נעמד מולי, נשען על השולחן עם יד שרירית אחת, ורידיו בולטים. “הארפר.” הוא אמר בקור.
לא התקתי את עיניי ממנו. “ריברו.” אמרתי באותה נימה.
דממת אלחוט השתררה בקפיטריה. דיאגו חייך חיוך מרושע, אבל לי כבר נבנתה תוכנית בראש. קמתי על רגלי, עומדת מולו. הוא התיישר, גובהו מתנשא מעלי לפחות בראש וחצי. יד אחת על מותניי, חייכתי לעברו את החיוך הכי מתוק שהיה לי במלאי. “אני חושבת שהשיער שלך זקוק לשיפוץ.” אמרתי לו בקול נוטף דבש.
הוא מצמץ בעצלות, מביט בי בעיניים שנראו זורחות מעט. “גם הפרצוף שלך,” הוא אמר חזרה בקול המתמרח והמזלזל שלו.
גחוכים נשמעו מכל עבר וחיוכי המזוייף נפל מפני בבת אחת, לפני שהייתי מודעת לכך. מבלי לחשוב פעמים ומבלי חרטות מיותרות, לקחתי את קערת הסלט שלי ושפכתי את תכולתה על ראשו. “הנה,” אמרתי, מעלה על פני חיוך מחדש. “עכשיו אתה נראה הרבה יותר טוב.”
ניצוץ לא מוסבר חלף בעיניו בזמן שרוטב הסלט טפטף משיערו, הירקות נופלים מראש לרצפה. “אני הזהרתי אותך, ילדה,” הוא אמר בקול נמוך בכמה אוקטבות בזמן שלקח את קערת הפסטה מריילי ושפך לי את תוכנה על הראש שלי.
לא יודעת למה זה המם אותי כל כך שהוא עשה דבר כזה – הייתי צריכה לצפות זאת מראש. אבל הייתי כל כך עצבנית, כל כך זעומה, ששום דבר הגיוני לא עלה לראשי. רוטב העגבניות טפטף לי על החולצה, ואני הרגשתי איך הכעס מתפרץ מתוכי.
לא נתתי לעצמי לחשוב, רק לפעול. לקחתי את הסנדוויץ' של אדם וזרקתי אותו עליו… וזה פגע לו בגב שנייה לפני שהוא הסתובב וזרק עלי כדור בשר מאיזה סטודנט אחר.
ולפתע מישהו הכריז, “מלחמת אוכל!” והאולם נמלא קריאות מלחמה בזמן שאוכל החל להתעופף לכל הכיוונים. דיאגו ואני הסתכלנו אחת על השנייה בתיעוב, והמשכנו לנסות ולמצוא שאריות מזון לזרוק אחד על השנייה.
“באמת?” שמעתי בעמעום את ריילי אומרת. “מלחמת אוכל? חשבתי שסיימנו עם החרא הזה בתיכון.”
“גם חשבנו שסיימנו עם ספורט ותראי איפה אנחנו!” ליילה קראה בהתלהבות. “ועכשיו – תהני כל עוד את יכולה!”
החזרתי את הפוקוס שלי לדיאגו, אבל שמתי לב שהחבר האדיש שלו כבר לא היה כל כך אדיש. חיוך זדוני משלו, החבר הטיח לו על הבטן כרוב מוקרם. דיאגו שלח לו מבט פראי בזמן ששלח לעברו כדור בשר כלשהו.
כל חבורת הג'נקיסטים הייתה מעורבת במלחמת האוכל – כולל אפילו את נולה, אבל נראה לי שהיא רצתה להשתתף רק בשביל לנסות ולמשוך את תשומת ליבו של דיאגו. מזווית העין ראיתי את הסטיה וחבורת החנונים שלה מנסים להמלט ממזון מעופף אך ללא הצלחה מרובה.
בינתיים, אני השלחתי מזון לכל עבר, מרגישה סיפוק כלשהו. יותר ילדותית מאי פעם, פשוט השלכתי אוכל לכל מקום והדפתי כל מה שהושלך לעברי.
אני לא יודעת כמה זמן נמשכה המלחמה, אבל כשהיה צלצול, הקפיטריה הייתה מזוהמת, וסגל מורים נכנס למקום. ברגע שהתלמידים ראו את המורים, כולם עצרו במקומותיהם. אני הייתי עסוקה בלנסות ולמרוח ריבת חלב על סיירה הצוחקת בזמן שדיאגו מאחורי קפא במקומו בזמן ששזר פירורי לחם על ראשו הבלונדיני של חברו
“מה לעזאזל קרה פה?!” אחד המורים צעק.
בבת אחת, כל המבטים – כמו גל שלם – הופנה לעבר דיאגו ולעברי. הרגשתי שפני מתלהטות בזמן שדיאגו שמר על ארשת פנים אדישה.
המורים כולם פנו להביט בנו גם כן, ואני הרגשתי בפחד קל.
היינו בצרות.
*
“אני מאוכזב מכם, ריברו, הארפר.”
השפלתי את ראשי, מרגישה מטופשת. דיאגו ישב זקוף כרגיל, הבעתו הרגועה מנוגדת לעובדה שהוא היה מלוכלך בדיוק כמוני. ישבנו במשרד מנהל הקולג', מר פיטצגרלד, בזמן שהוא בחן אותנו בעיניים נוקשות. “מי התחיל?” הוא שאל בקול נוזף, והרגשתי בדיוק כמו שדיאגו קרא לי – ילדה בת שלוש. לא שהוא ידע על כך.
וההרגשה לא השתפרה כשאמרתי, “ריברו" בזמן שדיאגו אמר "הארפר". לכסנתי לעברו מבט זועף בדיוק באותו הזמן שהוא לכסן לעברי מבט קריר. עיניי מייד חזרו למר פיטצגרלד.
הבעת המנהל התקדרה. “אני חושב,” הוא אמר בקול חד. “שבתור אנשים מבוגרים, אתם השפלתם את עצמכם. ריברו,” הוא הסתכל על דיאגו. “אתה בן עשרים-ושתיים, בשנתך האחרונה כאן בקולג'. הארפר,” הוא פנה להביט בי. “את בת שמונה-עשרה, רק התחלת ללמוד כאן בקולג', ואת ממילא על תנאי.” ידיי נקמצו לאגרופים. “תני לי סיבה טובה מספיק למה לא להעיף אותך עכשיו מהקולג' שלי.”
נשכתי את שפתי התחתונה, מרגישה באשמה הנוראית מכרסמת אותי מבפנים. לא היה לי מה להגיד, לא באמת. מה יכולתי לומר ממילא? שדיאגו הוציא ממני אגרסיות שלא חשתי כבר שלוש שנים? שהוא הוציא ממני שדים ורוחות? שהוא גרם לי למחשבות אלימות?
“אין לי סיבה.” אמרתי בקול קטן כל כך, שקושי אני שמעתי אותו.
“תשובה נכונה,” אמר מר פיטצגרלד, ולפתע הוא נאנח, גורם לי להביט בו. “זו אזהרה, הארפר,” הוא אמר לי בקול הרבה פחות קר מקודם. “פעם הבאה שאת יורדת מהמסלול, אני אהיה הרבה פחות סלחן. יש סיבה למה לקולג' מונרו יש שם טוב.” הוא נעמד. “שבוע השעייה, לכל אחד מכם. ועכשיו צאו לי מהמשרד.”
קמנו בדממה ויצאנו מהמשרד. במסדרון, עמדתי להמשיך הלאה, כשלפתע ידו של דיאגה לפתה את פרק ידי. “הארפר,” הוא אמר בקול נמוך.
קפאתי בבת אחת כשהרגשתי את החשמל שזרם החל מהנקודה בה הוא נגע בי לכל גופי, כמו שוק חשמלי. ראשי התפרץ לעברו, כעס מאיים להתפקע בתוכי. הוא מייד שחרר את ידי, כנראה כי חש באותו הדבר, אפילו שפניו היו חתומות, בלתי ניתנות לקריאה. “אל תגע בי, ריברו,” יריתי, עצבי מתמתחים בבת אחת.
הוא שילב את ידיו והביט בי מלמעלה. “אני לא הולך לרדת לרמה שלך, ילדה,” הוא אמר בשקט, קולו קודר. “זו אזהרה אחרונה. עוד פעם תנסי משהו כזה, ואני מבטיח לך,” הוא הביט בי בעיניים קשות. “אני הולך לקיים את מה שאמרתי לך.”
הוא הפנה לי את גבו והחל ללכת, ואני רעדתי מרוב כעס כלוא. סובבתי את גבי והלכתי בכיוון הנגדי, יודעת שהיום אצטרך ללכת לחדר הכושר, בתקווה למצוא שם שק אגרוף שמוכן למות.
פרק שמיני
“הכל התחיל אז, שם. ביום ההוא, בזמן ההוא, בגיל ההוא. הייתי בת ארבע. הוא היה בן עשר. אהבתי אותו כאח. וכמה שנים לאחר מכן, הוא פגע בי כאויב.” מתוך כתבים אישיים.

רפאל ידע רק דבר אחד בזמן שצפה בהוריו של חברו הטוב נושקים לו לשלום: פאט הולך לשלם. ובגדול. הוא גרר אותו הנה, לבית שלו, בשביל לעזור לו לשמור על אחותו הקטנה והמעצבנת בת הארבע ועל אחיו הקטן בן החודשיים – וזה לא כאילו הם יכלו לשחק כל הזמן; רפאל ידע טוב מאוד מה זה לטפל באחים קטנים ממקור ראשון: עדן ונת'ניאל לא היו אחים קלים לטיפול.
פאט חייך לעבר רפאל לאחר שהדלת נסגרה וההורים נעלמו. ידו של רפאל נקמצה לאגרוף – הורים היו נושא רגיש אצלו. ההורים שלו היו נפלאים, אבל הם לא יכלו להסב לו את כל תשומת הלב. הם היו עסוקים בטיפולים בעדן ובעצם היותה כל כך עדינה ושברירית. רפאל ידע, הבין, ברמה הכי בסיסית שאין להם הרבה מה לעשות. אבל עדיין, קצת תשומת לב יכול להיות נחמד.
“הולך להיות לנו ערב כיפי ממש!” פאט עכשיו אמר, מחייך חיוך רחב כמותו רפאל לא הצליח לחייך מעולם.
"בתקווה שהאחים שלך לא יתעוררו," רפאל החמיץ פנים.
פאט גלגל את עיניו. "אתה כזה רציני תמיד," הוא הניד בראשו. "תשתחרר קצת!"
נשמע צלצול בדלת ועיניו הירוקות של פאט ניאורו. "זה בטח קופ ולנדו!"
רפאל נאנח והתפרש על הספה בסלון בזמן שפאט פתח את הדלת לשני חבריהם האחרים. קופ ולנדו נכנסו לבית, מקפצים בהתלהבות, ורפאל נאנח פעם נוספת. תמיד אמרו לו שהוא ילד רציני יותר מבדרך כלל, ולרפאל לא היה איכפת להיחשב רציני. בגילו הצעיר כל כך, רפאל הבין שהעולם לא תמיד טוב, לא תמיד אופטימי. זה משהו שפאט, לנדו וקופ לא הבינו וכנראה גם לעולם לא יבינו.
הארבעה התמקמו על הספות בזמן שפאט הפעיל את הפלייסטיישן שהארבעה אהבו לשחק בו. הוא הביא לכל אחד שלט והם בדיוק היו בעיצומו של משחק בזמן שנשמעה צרחת בכי.
פאט הסמיק. "זה בטח פיט," הוא מלמל. "כבר חוזר." הוא עלה לחדרו, מותיר את השלושה בסלון. רפאל מצא את עצמו מגחך; הוא ידע שזה מה שיקרה. הוא אהב להיות צודק.
כעבור כמה דקות פאט חזר עם תינוק קטן בידיו. רפאל לא ידע אם לצחוק עליו או להביע רחמים – התמונה של פאט בן העשר מחזיק תינוק הקטן ממנו בתשע וחצי שנים… קופ כבר התחיל לצחוק עליו ולנדו גיחך.
פניו של פאט האדימו. "תסתמו," הוא סינן ברוגז. "זה לא כזה מוזר."
לפתע נשמעה יבבת בכי נוספת מהקומה העליונה. פאט נאנח. "מישהו יכול ללכת להרגיע את פייג'?"
"פאט!" קופ נזף. "חשבתי שבאנו לשחק!"
"ולעזור עם הבייביסיטר…" לנדו מלמל ושלח לפאט מבט מעוצבן.
רפאל נאנח עוד הפעם. "אני אעשה את זה," הוא אמר, קם ממקומו. הייתה לרפאל אחות קטנה משלו – הוא ידע איך לטפל בהן.
פאט חייך לעברו בתודה. "אני חייב לך!"
רפאל עלה לקומה העליונה והתקרב לחדר ממנו בקעו קולות הבכי. הוא נכנס לחדר וראה ילדה קטנה ושחורת שיער בוכה. הוא לקח נשימה עמוקה וכרע לצידה. "פייג'?"
הילדה פקחה את עיניה, שהיו ירוקות בדיוק כמו של פאט. היא הביטה ברפאל בעיניים קרועות ולחשה, "מי אתה?"
"רפאל," רפאל אמר בשקט. "אני חבר של אח שלך."
היא נשכה את שפתיה הקטנות. "אתה טוב?" הייתה השאלה המפתעה.
רפאל הביט בה בעיניים פעורות בהפתעה והנהן. היא הרימה את ידיה, ורפאל הבין באופן אוטומטי מה היא רוצה. הוא לקח את גופה הקטן אליו וחיבק אותה. היא החלה בפרץ מחודש של בכי ורפאל טפח על גבה, מלמל מילים מרגיעות, וחיכה עד שהיא תירדם.
וכשהיא נרדמה, הוא הניח אותה חזרה במיטה, נשק למצחה במחווה כשל אח, ויצא מהחדר, חוזר לחבריו.
החברים שלו צחקו עליו שהוא בילה כל כך הרבה זמן עם האחות של פאט, אבל לרפאל לא היה איכפת. כי לדאוג לילדים קטנים זה משהו שרפאל גדל איתו, והוא בתוך תוכו אהב את זה – לא שהוא יודה בזה אי פעם.
ועכשיו… הוא יכול היה רק לקוות שהקטנטנים תחת השגחתו יהיו בסדר, שיהיו בריאים. כי אם היה משהו שיכול היה לשבור את רפאל לגמרי – אפילו שהוא לא ידע זאת בגיל התמים-יחסית של עשר – זה שהקטנים החשובים שלו יפגעו.
כפי שהוכח תשע שנים לאחר מכן, שאחותו הקטנה של רפאל נפטרה וליבו של רפאל נשבר.
פרק תשיעי
“את משתמשת באומץ שלך לא נכון, פייג'.” מתוך שיחה עם פסיכולוגית.

ברנה חייכה לעברי כשישרתי את חולצתי השחורה מעל גופי. "בוקר," היא ברכה בנועם.
לא יכולתי שלא לחייך חזרה. "בוקר," ברכתי חזרה, מרגישה מעט רוגע מתפשט בתוכי. כל העצבים מהשבועות האחרונים… הכל התפוגג עכשיו כשהגיע שבת, ואני בעבודה. אנשים רבים היו מעדיפים לימודים על פני עבודה, ולי אולי אין בעיה עם לימודים, אבל בגלל בחור אחד דרום אמריקאי עם מבטא ספרדי שגרם לי לאבד את העצבים יותר מהר מאשר אילו סיירה הייתה מדברת אלי, שלושת השבועות הראשונים של הלימודים היו נוראים. בלשון המעטה.
זה התחיל משבוע ה"חופש" שלי שבכלל לא היה חופשי בכלל כי קבעתי לי משמרות למלא את החלל הריק. כשחזרתי ללימודים, מדיסון הייתה נסערת שהכנסתי את עצמי לצרות ושאנחנו משתרכים מאחור בקשר לתחרות האחוות והמועדונים, וכששאלתי אותה איך אני יכולה להתנצל בדרך הטובה ביותר, היא הודיעה לי שאצטרך לעבוד קשה על הקול שלי לקראת הביצוע של השיר שבחרנו. החלטתי שזה עונש הגיוני, לכן גם לא עשיתי מזה עניין גדול.
בשבוע שלאחר ההשעייה, ציפיתי שאני ודיאגו נתנצח ללא סוף, אבל הבן כלב התעלם ממני לחלוטין, כאילו אני מתחת לרמה שלו. סיירה עצמה לא נראתה מודאגת – אבל זו לא חוכמה כי אף פעם לא ראיתי אותה בלי חיוך על הפנים.
"את נראית שבוזה," ברנה ציינה בזמן שהתמקמתי לי באזור שלי בדלפק. "הכל טוב?"
הנהנתי. "אני בסך הכל שמחה שהגיע סוף השבוע ושאני כאן בעבודה." השבתי, רואה תוך כדי את איאן אנדרסון, אחראי המשמרות שכל הזמן נמצא כאן בבית הקפה, מפלרטט עם אחת העובדות. החמצתי פנים אינסטינקטיבית, וברנה שמה לב וסובבה את ראשה לאחור לכיוון איאן. עיניה החומות נפערו קלות לפני שהיא הסיטה את מבטה והעמידה פנים שהיא מנקה כוס זכוכית. אבל אני זיהיתי את הסומק על לחייה, את ההבעה המבואסת, את הדמעות שנצצו בעיניה. והרגשתי איך הרצון לקרוע את איאן לגזרים בוער בי. "הוא לא שווה את זה, ברנה,״ אמרתי בשקט, כך שקולי יגיע רק לאוזניה. ״תראי איך הוא מתנהג – מתחיל עם זאת, קורץ להיא.״
היא משכה בכתפיה ולא הגיבה.
נאנחתי ושלחתי מבט זועם לאיאן. עיניו הירוקות-חומות החזירו לי מבט קודר, חוסר החיבה שלנו אחד כלפי השנייה מובהק, מעביר את ידו בשיערו החום. הוא היה בחור יחסית גבוה, ועם מבנה גוף של דוגמני-מסלול, כך שלא יכולתי שלא להבין את המשיכה החיצונית כלפיו… אבל זה כל מה שהוא. קופסה יפה. בתוכו, הוא דוחה – שובר לבבות, משחק בבנות כמו במריונטות, “וומנייזר", חושב-את-עצמו קזאנובה. כמו דיאגו ריברו, ימך שמו.
המשמרת עברה, ובסופה, ברנה ואני היינו בישיבת צוות עם איאן ושתי העובדות האחרות – מלאני וג'נה, שהביטו באיאן כאילו הוא הדבר הכי מדהים ביקום. רציתי לתת לשתיהן סטירות, אך נאבקתי בדחף.
איאן הסביר כל מיני דברים ואני בחנת את ברנה. היא הביטה ברצפה, מבטה אטום, אך עיניה מלאות בדמעות שקטות. ידיי נקמצו לאגרופים. רציתי לעשות משהו – כל דבר – רק בשביל להסיר את הדמעות מעיניה. כל כך לא הגיע לאיאן מישהי טובת-לב כמו ברנה שתבכה עליו.
כשיצאנו מבית הקפה, ברנה ואני חיכינו יחד לאוטובוס, מפני שגם לה אין רישיון נהיגה – מסיבות אחרות משלי, אומנם. ניצלתי את ההזדמנות כדי לומר לה שוב, “הוא באמת לא שווה את זה, ברן.”
“יש דברים שאת לא יכולה להבין, פייג',” היא אמרה בתגובה, מפנה את עיניה לעברי, ושולחת לי מבט של מישהי הגדולה ממני בעשרות שנים. “ועד שתהיי מאוהבת, לא תוכלי להבין אותם.”
“אבל אין לך שום סיבה להיות מאוהבת במישהו כמוהו, ברנה קווין!” התרגזתי. “הוא לא שם עלייך ממטר, מתחיל עם בנות אחרות מול הפרצוף שלך – ואת עדיין רוצה אותו?”
דמעות מחודשות מלאו את עיניה. “הוא היחיד שהיה שם בשבילי בתקופות הכי קשות, פייג',” היא לחשה. “מאז שהייתי קטנה, וגדלתי לראות אותו גודל… הוא תמיד היה שם. כשהילדים הציקו לי בגן, הוא היה מבריח אותם. מאוחר יותר, כשבנים הציקו לי גם כן, הוא היה מעיף אותם ממני.”
זכרתי שברנה סיפרה לי שהם חברי-ילדות, איאן אנדרסון והיא. אבל עדיין… “הוא כנראה לא אותו בחור שהוא היה פעם, ברנה,” התעקשתי.
עיניה החומות נחתו עלי. “את רוצה לנסות לשכנע את כל העולם – ובעיקר את עצמך – שכל הבנים בעולם רעים,” היא אמרה בקול נטול רגש לפתע. “אבל בעולם לא הכל זה שחור או לבן. לא כל הבנים רעים – אם הם כולם היו רעים, אני בטוחה שלא היית סובלת את האחים שלך. ולא כל הבנים שנראים טוב או מתנהגים כמו סתומים לפעמים הם צאצאי הרוע הטהור.”
“אל תנסי להסיט את זה לעברי, ברנה,” שילבתי את ידיי בכעס. “מה שאני חושבת זה לא העניין פה. את זאת שצריכה להבין – “
“אלוהים איתך, פייג'!” ברנה צעקה, קוטעת אותי. “מה כל כך כואב לך? מה בנים עשו לך שאת שונאת אותם כל כך?!”
“הם לא היו צריכים לעשות משהו בשביל לגרום לי לשנוא אותם!”
“את כבר בת שמונה-עשרה,” היא שלבה את ידיה גם כן. “את צריכה להבין שלא הכל זה רק חד-מימדי. איאן הוא בחור טוב! אפילו אם הוא מתחיל עם כל העולם – הוא גם לא יודע שהוא פוגע בי! הוא לא מודע לכך שאני אוהבת אותו!”
דמעות זלגו על לחייה, ואני הרגשתי איך אני מתרככת. “ברנה…” מלמלתי, ועטפתי אותה בזרועותיי. היא חיבקה אותי ללא היסוס, זקוקה למגע כנראה. נאנחתי, מרגישה איך ליבי נחמץ בשבילה. זה לא הוגן שהיא צריכה לסבול בגללו – ולא משנה מה היא אומרת, זה מרושע. איאן מרושע אם הוא גורם לה להרגיש, אם הוא גורם לה לבכות כאילו הלב שלה נקרע לגזרים.
האוטובוס הגיע ולאחר שעלינו עליו, התיישבנו יחד על אחד הספסלים ואני חיבקתי אותה, נותנת לה לבכות על כתפי במהלך הנסיעה. כשהגענו לתחנה שלה, היא נפרדה ממנה בחיוך רעוע ונשיקה על הלחי, מותירה אותי לבד על האוטובוס.
הגעתי הביתה בסביבות תשע בערב. פטריק ופיטר כבר היו בבית, והשניים חיכו לי עם ארוחת ערב. “איך היה בעבודה?” פיטר שאל אותי כשהתיישבתי ליד שולחן האוכל ופטריק החל להגיש לנו את ארוחת הערב להיום – פסטה ברוטב שמנת ופטריות.
“כמו כל יום,” משכתי בכתפי ולכסנתי מבט לפטריק, שנמנע מלהביט בי. הוא היה לבוש עדיין בחליפה המכובדת שלו מהעבודה – הוא עבד בתור עורך-דין מצליח למדי – עם העניבה והבד המחויט, והוא נראה נאה למדי. אבל העיניים הירוקות שלו, כמו של פיטר ושלי, התעלמו מהמבטים ששלחתי לו.
אחרי חודשיים, הוא עדיין כעס.
ידי נקמצה מתחת לשולחן.
*
היום שלמחרת היה מרגיז כמו כל השבועות האחרונים. כמו תמי, הייתי עם ה"חבורה" שעכשיו נוצרה לנו במועדון הפמיניזם – ליילה ההיפראקטיבית, ריילי המופקרת ששכבה כבר עם חצי קולג' למרות שהיא צריכה להיות עם מייסון המשעמם-למראה כי יש ביניהם כימיה שאפילו אני שמתי לב אליה, סיירה עם הבגדים המטופשים שלה והדפסי התותים – שלא לדבר על המראה שלה שבכל פעם מחדש גרם לי לצביטה בלב, אפילו שעם הזמן שחלף היה ברור שהיא ועדן שונות במאה-שמונים מעלות אחת מהשנייה – ואדם הלבקן, אשר היה שקט וגיי חמוד. הוא הזכיר לי כל כך בחורה כך שיכולתי להתעלם מהעובדה שהוא בן – כמו שמייסון התנהג באופן נשי לפעמים, כך שגם איתו לא הייתה לי בעיה.
הסתובבנו בהפסקות ביחד – אפילו שסיירה לפעמים נטשה אותנו לטובת אנשים אחרים שהכירה, למרות שלפי איך שראיתי היא לא הייתה היא איתם. אני זוכרת את מה שהיא אמרה לי בזמנו, על כך שהיא לא לוקחת את המושג של חברים כמובן מאליו. לכן ידעתי שהיא מחשבה אותי חברה, כמו גם את ליילה, ריילי, אדם ומייסון. אבל את האנשים האחרים שהכירה… לא ממש. אבל לא שאלתי אותה למה היא מסתובבת איתם אם כך.
בסופו של יום הלימודים הגיעה שעת הספורט המטומטמת. בשבוע הקודם, דיאגו עשה לנו כל מיני תרגילי בטן שלא עזרו בכלום. תהיתי מה הוא יעשה היום, ואם הוא יתעלם ממני שוב.
נולה נמרחה על דיאגו כשהגענו למגרש. התעלמתי ממנה ונעצתי את מבטי הזועם על דיאגו, וכששמתי לב שהוא מדבר עם החבר הבלונדי חשתי בבטני משהו שלקחו לי כמה שניות לזהות מהו.
זעם. כעס. רצון להקיז דם. את הדם של דיאגו ספציפית.
“אוקיי אנשים,” דיאגו פנה להביט בכולנו. “הגיע הזמן לעשות משחק כדור עף בשביל לאמן את שרירי הידיים שלנו. אני אחלק אתכם לקבוצות מעורבות, ונתחיל במשחק.”
החלטתי לשמור את הערת "בנות יכולות לשחק יפה מאוד נגד בנים!” לעצמי, וקמצתי את ידיי לאגרופים כשדיאגו חילק אותנו לשתי קבוצות. הוא התעלם ממני לחלוטין עד הסוף, בו הוא אמר לי, “את עם ארצ'ר.” והצביע על החבר הבלונדי שלו, האדיש והאידיוט.
ארצ'ר שלח מבט מרוגז לדיאגו בזמן שאני הלכתי לקבוצה שלו. באותו הרגע שמתי לב שאני לבד. לא רק שריילי הייתה בקבוצה אחרת, אלא גם הסטיה, שאותה עוד איכשהו החשבתי לסוג-של מכרה. אפילו נולה הייתה בקבוצה השנייה. דיאגו ישב בצד והודיע לנו כי הוא השופט, ולאחר שריקת המשרוקית התחלנו במשחק.
התעלמתי מכל חברי לקבוצה – לא מעשה חכם במיוחד, אך לא חשבתי בדיוק כמו שצריך – ובכל פעם שהכדור נזרק לעברנו לקחתי אותו וזרקתי אותו בכל הכוח שבי, כך שהוא פגע בחברי הקבוצה השנייה וגרם לנולה ליפול איזו פעם, ביחד עם הכדור לרצפה, כך שהשגנו נקודה.
דיאגו שרק בעצבנות. “הארפר!” הוא נבח, עיניו הזהובות נטועות עלי בכעס. “זה לא מחניים פה! את לא אמורה לפוצץ את חברי הקבוצה היריבה!”
חייכתי בתוך ראשי חיוך מנצח. כבר לא יכול להתעלם ממני עכשיו, הא, ריברו? “אופס.” היה כל מה שאמרתי, שולחת לעברו את החיוך הכי תמים שהיה לי במלאי.
לאחר עוד מבט מוארך, המשחק המשיך. הפעם לא הייתה בי חמלה והפגזתי את הקבוצה היריבה אפילו עוד יותר. השתדלתי להמנע מלפגוע בריילי, כמובן, מפני שהייתה חברה שלי, אבל אני חייבת להודות שזה היה מספק לפגוע לנולה בראש. או לגרום להסטיה לתפוס את הכדור… והכדור נפל. סוף כל סוף משהו שאני טובה בו, והן גרועות בו.
אחרי שפוצצתי איזה ג'נקיסט בקבוצה היריבה, דיאגו, כנראה, החליט שנמאס לו. הוא ירד מהכיסא, שרק שריקה מחרישת אוזניים, והתקרב לעברי, הבעה מאיימת ומסוכנת על פניו. ראיתי רבים מהאנשים מתרחקים ממנו בעיניים מבוהלות, אבל אני עמדתי על שלי, וכשהוא נעמד בול מולי, אפילו שנאלצתי לרכון את ראשי מעט לאחור כדי להביט לו בעיניים, שילבתי את ידיי ושלחתי לעברו את המבט הכי מזלזל שלי. הוא לא מפחיד אותי.
ההבעה על פניו נהפכה רצחנית ואני מצאתי את עצמי מחייכת חיוך מתוק ושואלת, “יש בעיה, אדון ריברו?”
עיניו הצטמצמו. והוא שאל בקול נמוך יותר מתמיד ומחוספס מרוב כעס, “מה לעזאזל הבעיות שלך?”
פרק עשירי
“את צריכה להיות מודעות לא רק לכוח שלך, אלא גם לחולשות שלך.” מתוך אימון כושר.

המגרש נעשה שקט, הרוח הקול היחיד בחלל. מבטיהם של כולם היו נטועים בדיאגו ובי, כאילו אנחנו ההצגה הכי טובה בעיר… הצגה מפחידה, לפי הבעות פניהם של רוב האנשים. שנינו שילבנו ידיים והתבוננו אחד על השנייה בהבעה מלאה בשנאה יוקדת, ואני ידעתי שמה שאגיד עכשיו יצטלצל ברחבי המקום, ויגרום לדיאגו לרצוח אותי. במקרה הטוב.
“אם יש לך בעיה עם הכוח שלי, ריברו,” אמרתי בקול נמוך כשלו, אך הוא נשמע היטב בדממה. “אתה מוזמן לבוא ולומר לי את זה בפרצוף. אני מניחה, אחרי הכל, שמטומטמים כמוך לא אוהבים שלבנות יש כוח פיזי דומה לשל בנים.”
חלק מהאנשים התנשפו, ועיניו של דיאגו נצצו ולפתע, חיוך מסוכן התפשט על פניו. “את צריכה להיות חכמה יותר, ילדה,” הוא אמר בקול מזלזל. “כי לאתגר בחור גדול ממך וחזק ממך זה לא הצעד הכי חכם שעשית בחייך, בזה אני בטוח.”
לחשושים החלו להפר את הדממה. אני חייכתי חיוך מסוכן כמו שלו ואמרתי, “אם אתה חושב שאתה יכול להביס אותי בקלות, למה שלא תענה לאתגר?”
הוא הביט בי מלמעלה. “אני לא אוהב לרמוס ילדות קטנות.” הוא אמר באותו קול מלגלג שגרם לשיערותי לסמור.
“אם כך, אתה פחדן.”
דממה נוספת השתררה לאחר ההערה שלי, וראיתי איך עיניו הזהובות מצטמצמות שוב. “ארצ'ר,” הוא אמר מבלי להתיק את עיניו ממני. “תביא את הכדור. יש לנו משחק לשחק.”
לא יכולתי להסתיר את חיוך הניצחון הקטן שלי בזמן שנעמדתי בחלק אחר של מגרש הכדור עף, ודיאגו בחלק האחר. כל התלמידים הצטופפו סביב המגרש, בוהים במתרחש בעיניים פעורות. ריילי, ליילה, סיירה, מייסון ואדם ישבו יחד, ורק סיירה נראתה דואגת, מבטה עובר מאחיה הגדול אלי. ראיתי את נולה והג'נקיסטים בוהים בדיאגו כאילו הוא התחלק על השכל, בזמן שהסטיה וחבורת החנונים שלה בחנו אותנו במבטים מרגיזים.
להפתעתי אחד המורים לספורט שימש כשופט. “תתחילו לאחר שריקת המשרוקית,” הוא אמר בקול נובח.
דיאגו ואני הנהנו, מבטנו אחד על השנייה.
המשרוקית נשמעה ואני, שהייתי עם הכדור, זרקתי אותו בכל הכוח שלי אל האויב. ציפיתי שהכדור יפגע בדיאגו ויעיף אותו לאחור – התנופה הייתה מספיק חזקה בשביל זה – אבל לתדהמתי, הוא הושיט יד אחד בפנים משועממות ותפס את הכדור המתעופף בקלות, כאילו הוא תפס נוצה. עיניי כמעט יצאו מחוריהם בזמן שהוא השליך את הכדור לעברי עם אותה יד שתפס, לא טורח לקחת תנופה. והוא גם לא היה צריך.
קצב מהירות הכדור היה מסחרר. תפסתי אותו בקושי עם שתי ידיי, וכשבאתי לזרוק על דיאגו, ראיתי שהוא הצית סיגריה, ועכשיו עישן באדישות, כאילו אני לא שווה את הזמן שלו.
זעם הצטבר בתוכי ואני החלטתי לשחק מלוכלך. במלחמה כל האמצעים כשרים.
“היי, ריברו!” צעקתי לעברו, עיניו מובזקות לעברי בזלזול שגרמו לשנאתי להתעצם. “שמעתי שאתה אוהב בחורות עם חזה גדול!” זה היה שקר, אבל החלטתי להמר על זה. כל הבנים – הבהמות האלה – אוהבים ציצי.
הוא הרים גבה ולא אמר דבר. הכרחתי את עצמי לחייך חיוך "חושני" – ראיתי את ריילי עושה אותו כמה פעמים – והתכופפתי במודע לכך שהגופייה שלבשתי תתכופף ביחד איתי. החזה שלי בצבץ מעברה וכשהבזקתי את עיניי מעלה, ראיתי אותו בוחן אותי במבט חושד, עיניו הזהובות נודדות מפני מטה, עד… שפגשו במחשוף שהשארתי. שנאתי את עצמי קצת על זה, על האופן המאוד לא פמיניסטי בו השתמשתי כדי לנסות ולרדות בו.
בשבריר השנייה של היסח הדעת שלו – ראיתי את עיניו מתערפלות – הנפתי את הכדור ושילחתי אותו לעברו. דיאגו היה קצת מופתע שפתאום חזרנו לשחק, ותפס את הכדור הפעם בשתי ידיו, הסיגריה עדיין תחובה בפיו.
המבט שהוא שלח לי לאחר מכן אמר שהוא הפסיק לשחק "נחמד". וזה בא לידי ביטוי בדקות שלאחר מכן.
הכדור הונף בכוח אימתני מהמגרש שלי לשלו, שנינו תופסים את הכדורים בקושי ומניפים אותם בכוח הכי אדיר שיכולנו לגייס. שנינו הזענו – קיללתי שאני הזעתי יותר ממנו – ושנינו השתמשנו בטריקים נלוזים לבלבל את האויב. אני לא עשיתי שוב את הטריק עם המחשוף בידיעה שזה לא יעבוד שוב, וגם זה לא הכי עבד בפעם הראשונה – שלא לדבר על כך שזה היה מביך לעשות את זה בפומבי – אבל השתמשתי בנסיונות הסחה אחרים.
לדיאגו, לעומתי, לא הייתה בעיה להשתמש בטריקים הקשורים לגופו. פעם אחת הוא הרים את גופיית הסבא שלו בשביל לנגב את פניו, וכל שרירי החזה שלו היו חשופים לעיני-כל. כל הבנות, ללא יוצא מן הכלל – אפילו הבוצ'ות, שהיו לסביות, העריכו את המראה – לא יכלו להתיק את מבטן ממראה החזה הזהוב שלו עם הקוביות. אפילו אני לא יכולתי ממש להסב את מבטי – אבל באופן מדעי בלבד. כי אם חשבתי שאין אופציה ליותר משש קוביות בבטן, אז טעיתי. לדיאגו היו שמונה, השרירים שלו כל כך ברורים, כל כך מתוחים מתחת לעורו –
כמעט פספסתי את הכדור שעף לעברי, אבל הצלחתי לעצור אותו, בקושי. הוא שלח לעברי מבט מתנשא, חיוך מגחך על פניו. הוא עשה ממני צחוק.
העצבים שלי עלו על גדותיהם, וזרקתי לעברו את הכדור עם כל העצבים שבתוכי. הוא תפס, ואז זרק לעברי את הכדור בכוח מוחלש לפתע. התקדמתי בשביל לתפוס אותו, אבל זה היה מאוחר מידי. הכדור נגע ברצפה.
המורה לספורט שרק בזמן ששאגת שמחה נשמעה בקהל. “ודיאגו מנצח ב-1:0.” המורה קרא והשאגה התעצמה.
הרגשתי איך אני לא מסוגלת לזוז, האיבה שבי מגיעה לעוצמות חדשות. דיאגו שלח לעברי מבט מזלזל אחד שאמר "מפסידנית" יותר חזק משמילים יכלו לומר, ואז נענה לחיבוקים וטפיחות על הגב מחבריו.
ואני הרגשתי מושפלת יותר מאי פעם.
*
סיירה ואני ישבנו בבית-קפה בערב של אותו היום בו הובסתי על-ידי דיאגו. סיירה, לבושה בשמלה אדומה עם הדפסי תותים לבנים, שיערה הג'ינג'י קלוע לצמה, עיניה האפורות מחוייכות כמו תמיד, כל האווירה סביבה של היידי-בת-ההרים, הזמינה אייס-שוקו שהתאים לה מאוד, בהיותו מתוק לפחות כמוה. אני, לבושה במכנסי טרנינג שחורים, נעלי ספורט שחורים, חולצת ספורט שחורה, שיערי השחור אסוף לקוקו הגבוה הרגיל שלו, עיני הירוקות בוחנות את העץ תחתיו ישבנו, לקחתי תה נענע עם נגיעות קינמון.
“הכרתי מישהו היום,” סיירה פתחה.
הרמתי גבה. “חשבתי שאת בקטע של אורלנדו ווקר.” כאב לי פיזית לומר את שמו של הבחור שעדן פעם אהבה, שעדן פעם רצתה להתחתן עמו. שהיה חבר לא רק של אחיה הגדול של עדן, אלא גם של אחיה הגדול של סיירה, התאומה-כביכול של עדן, והחבר לשעבר של אחי הגדול שלי.
סיירה משכה בכתפיה. “אורלנדו חזר לסיבוב הזה שלו סביב העולם עם איזה בחור אחר,” היא אמרה בעצב. “הוא בא לפה לעיתים בשביל לומר שלום, אבל אז חוזר לחבר הזה שלו. וחוץ מזה, אין שום סיכוי שנוכל… את יודעת…” היא הסמיקה, הנמשים על פניה מאדימים גם כן.
החלטתי להניח לנושא. “אז את מי פגשת?”
חיוך חדש נפרש על פניה. “חבר אחר של דיאגו,” היא אמרה בהבעה חולמנית. “ארצ'ר. ארצ'ר דוסון.”
אוי לא. “דווקא הוא? מכולם?” שאלתי, לא טורחת להסתיר את הגועל בקולי.
“מה הבעיה איתו?” סיירה הסמיקה שוב.
לגמתי מהתה שלי ועצמתי את עיניי. “הוא מעט… אדיש כזה.” משכתי בכתפי. “אני לא אוהבת אותו במיוחד.”
היא צחקה. “את לא אוהבת הרבה בנים, פייג'. מה חדש? שלא לדבר על התיעוב שאת מרגישה כלפי דִי.”
“אני יודעת שהוא אח שלך והכל, אבל הוא פשוט מרתיח,” אמרתי ברוגז. “אני רק חושבת עליו והבטן שלי מתמלאת כעס. אני רואה אותו, והכעס שלי מתעצם פי מיליון.”
סיירה הרימה גבה. “מה הוא עשה לך בדיוק?”
“הוא קיים,” קולי נטף ארס.
היא הנידה בראשה לשלילה. “די וארצ'ר הם בסדר גמור, פייג'. את צריכה לראות מעבר למסכות שלהם – לכל הבנים יש מסכות – ואז תביני למה אני מתכוונת.”
החמצתי פנים ולא אמרתי דבר. היא נאנחה. “אני לא מנסה לשכנע אותך, אני רק מנסה לגרום לך להסתכל על דברים מנקודת מבט שהיא לא שלך.”
“זה לא משנה את העובדה שהם בנים והם בהמות,” מלמלתי.
הבנה נחתה לפתע בעיניה הכסופות של סיירה. “מה בנים עשו לך שאת שונאת אותם כל כך?”
נדרכתי בבת אחת, ומילים של קול אחר באותו הגוף של הילדה שמולי הדהדו בראשי.
“כשהייתי בת שלוש, דוד מורגן שמר עלי. הוא רצה לשחק, ואמר לי שבתמורה אקבל מתנה… אבל כל מה שקיבלתי היה כאב, צרחות, ודם.”
קול נוסף, של ילדה אחרת, ילדה שנפטרה לפני כל כך הרבה זמן שאלמלא החלומות שחלמתי עליה, לא הייתי זוכרת אותה…
“הוא הכאיב לי, פייג'. והאצבע שלי… בזמן שהוא עשה לי מה שעשה, הוא לקח לי את האצבע…”
ידיי נקמצו לאגרופים. “בנים הם עם פרימטיבי עם יצרים ודחפים מידיים.” ירקתי. “הם מנצלים בנות שחלשות מהן ופוגעים בהן פעם אחר פעם במיליון ואחת דרכים. לכן אני לעולם, לא משנה מה, לא אסבול אותם.”
פרק אחת-עשרה
“אני בטוח שיש בך כשרונות חבויים, פייג'. אבל עם המצב בו את נמצאת, הם לא יכולים לצאת החוצה.” מתוך שיחה אח.

לאחר חזרות ארוכות, אימונים מפרכים והרבה עצבים מרוטים – יום תחרות האחוות והמועדונים הגיע.
כל תלמידי הקולג' התקבצו מגרש הספורט, שם הקימו במה עם מערכות תאורה וסאונד מתקדמות לשם ההופעה. כל התלמידים שלא משתתפים במופע היו בקהל, מרוגשים ונלהבים. חבורת הג'נקיסטים ישבה בקצה הקהל, מעשנת מה-שזה-לא-יהיה. דיאגו ישב במרכזם, יד אחת כרוכה סביב נולה ויד שנייה אוחזת בסיגריה.
בינתיים, אני הייתי מאחורי הקלעים עם מועדון הפמיניזם בחלקה הקטנה שהוקצתה לנו. בחלקות האחרות היו כל מיני אחוות ומועדונים אחרים, אבל התרכזתי רק בנו. הבוצ'ה המתופפת, טאנזי, הייתה לבושה בחולצה מסמורטטת וזוג מכנסי ג'ינס קרועים. שיערה היה הפרוע ובידיה היא אחזה במקלות תופים כאילו היה נתחי בשר.
מייסון היה לבוש בחולצה פשוטה ומכנסי ג'ינס פשוטים גם כן, כל כולו נראה פשוט לחלוטין. גיטרת פנדר ישבה כרוכה מצווארו ומפרט קטן בידו. אדם לבש בגדים לבנים שהשתלבו עם עורו הלבן גם כן, והוא היה נראה כאילו העצבים אוכלים אותו מבפנים.
ריילי, לבושה בבגדי הבוקרים שלה, נראתה סקסית מהרגיל, בזמן שליילה נראתה הרבה יותר יפה מתמיד. היא התאפרה עם איפור מעושן כזה, לבושה בחצאית קצרצרה וגופייה הדוקה שלא לדבר על מגפי הדפוק-אותי שראיתי אינספור פעמים בחלונות ראווה. היא נראתה סקסית ויפה, והיא וריילי היו צמד מהאגדות. סיירה היום ויתרה על הדפסי-התותים שלה ולבשה מכנסי ג'ינס קצרים עם גופייה כסופה שהדגישה את העיניים שלה ונעלי בובה כסופות גם כן. ליילה וסיירה השאירו את השיער שלהן פזור בזמן שריילי קלעה אותו לשתי צמות.
אני הוכרחתי ללבוש גם כן בגדים קצרים/סקסים, וכשהתחננתי שלפחות הבגדים יהיו בשחור קיבלתי שלוש מבטים מרוגזים. ככה מצאתי את עצמי לבושה במכנסי ג'ינס קצרים וגרביון שחור מתחת עם מגפונים שחורים שהשאלתי מליילה וחולצה ירוקה. ליילה כפתה עצמה עלי ואיפרה אותי כך שהעיניים שלי נראו כמו עלומות אור ירוקות שלא אהבתי במיוחד. גם סיירה וריילי היו מאופרות על-ידי ליילה, ובסופו של דבר, נוצר מצב שנראינו ארבעתנו כמו חבורת מופקרות ולא פמיניסטיות למדי. לפחות השיר שלנו פמיניסטי. סוג-של.
בזמן שאספתי את שיערי לקוקו הגבוה הרגיל שלו, מדיסון ושאר המועדון הגיעו בשביל לאחל לנו הצלחה. “אנחנו נהיה בקהל,” מדיסון אמרה. “ואנחנו מצפות להופעה מרשימה, חבר'ה.”
טאנזי המתופפת חייכה חיוך שיכול היה לבייש כריש. “אל תדאגי, מאדי.”
מדיסון הנהנה באישור ומועדון הפמיניסטיות, ושאר האחוות והמועדונים, עזבו את מאחורי הקלעים, מותירים את המתחרים לנעוץ מבטים תחרותיים אחד בשני.
“בואו נעשה כינוס צוות,” אמרה ריילי ונופפה בידה בשביל שמייסון, אדם וטאנזי יתקרבו. יצרנו מעגל, ידינו כרוכות סביב הצוואר, אני בין ריילי לסיירה.
“אנחנו חייבים לתת את ההופעה של החיים,” ריילי פתחה. “אסור לנו להפסיד. אנחנו צריכים לזכות.”
הנהון מכולם ואז היא המשיכה. “טאנזי, את המתופפת הכי טובה שיש. בלי לחץ, אנחנו מצפים ממך להפציץ. כנ"ל לגביכם, מייז ואדם.” ריילי שלחה מבט רב-משמעות למייסון, שהסיט את מבטו כמעט מייד. היא נאנחה. “ליילה, את הזמרת הטובה מבינינו. אני מצפה ממך להוביל את השיר הזה. גם את פייג' – את מעולה גם כן, ואנחנו צריכות שתתני את כולך ולא תסמיקי ותתביישי כמו אני לא יודעת מה. אם את יכולה לריב עם בחור שיש עליו את כל הסוגים של השמועות הכי מפחידות, את מסוגלת לעלות על הבמה ולהפציץ. סיירה – אני מצפה לקולות רקע מעולים. ואני מצפה מעצמי לנגן בבס כמו שצריך ולשיר עם סיירה את קולות הרקע. אל תשכחו את החלקים שבהם אתם מנגנים או שרים, או את האפקטים שצריך להשתמש בהם מפעם לפעם. ברור?”
כולנו הנהנו ואז התפזרנו. ריילי הלכה לעבוד עם סיירה על קולות הרקע בזמן שמייסון, אדם וטאנזי דיברו שוב על חלקי הנגינה שלהם. אני וליילה זזנו הצידה לעשות "תרגילים לחימום הקול". הגעתי לטונים גבוהים משל ליילה, אבל זה לא שינה. מה שהיה חשוב שנדע לשיר ושנפציץ.
ההופעה התחילה חצי שעה לאחר מכן. הקבוצה הראשונה שעלתה לשיר הייתה אחוות ה"גמא-גירלז". חבורה של שרמוטות בלונדיניות עם חזה גדול מידי ותחת לא פחות שלבשו בגדים של שפנפנות פלייבוי וניסו לנצח בעזרת ריקוד של חשפניות מן המניין.
הבא אחריהם היה מועדון הגוגואים – חבורה של חנונים, בנות ובנים, שעלו לבמה והראו כל מיני "פעלולי" גוגואים שגררו שריקות "בוז" מהקהל.
לאחר עוד כמה הופעות, הגיע התור שלנו. הלב שלי התחיל להלום במהירות, זיעה קרה כסתה את מצחי, וגרוני יבש. שיננתי שוב את המילים בראש, ולאחר כמה נשימות עמוקות, עליתי על הבמה ביחד עם האחרים.
מחיאות כפיים ושאגות שמחה ליוו אותנו בזמן שטאנזי התיישבה מאחורי התופים, מייסון תפס את מקומו כגיטריסט, אדם נעלם מאחורי הקלידים, וסיירה נעמדה לצד ליילה, שעמדה לצידי, וריילי משמאלי. המקרופון בידי, ריילי מוכנה עם הבס, כולם מוכנים, טאנזי עשתה "אחת שתיים שלוש" עם מקלות התופים והשיר התחיל.
השיר – “Break You Hard” של זמרת עולה בשם נטליה קילס, היה על בת דומיננטית וחזקה, שזו אחת הסיבות למה בחרנו אותו. וגם כי זה דיבר על שליטה בבנים. ועל לגרום להם לבכות. אז כן, יכולתי להבין את השיר. אבל למה הקצב חייב לגרום לנו להיראות "חושניות" או "זונות"? את זה לא הבנתי.
ליילה שרה את הבית הראשון, ואני הרגשתי שאני רוצה להיעלם. היו כל כך הרבה אנשים בקהל – מורים, צוות הנהלה, תלמידים, אפילו אנשים שלא קשורים לקולג'… וקבוצת הג'נקיסטים. ראיתי את נולה מרחוק מגחכת לעברי ברוע, מודיעה לי שאני נראית פתטית – ולא יכולתי להתווכח עם זה. לצידה דיאגו הביט בהופעה שלנו בחוסר עניין, סיגריה תחובה בפיו, עשן מהביל עולה ממנה.
ובזה הרגע, קיבלתי את האתגר.
כשהגיע הבית השני, צעדתי מעט קדימה, כמו שליילה עשתה קודם, ושרתי עם כל מה שבי. לא הייתי אדל, או ריהאנה, או כל זמרת מצליחה אחרת, אבל ידעתי שיש בי משהו. הקול שלי לא היה מיוחד מי-יודע-מה, אבל יכולתי לשיר. וזה כל מה שהיה חשוב.
אז שרתי עם כל הלב, מכריחה את עצמי להתעלם מפחד-הקהל שניסה לתקוף אותי, וביצעתי תנועות חושניות כפי שעבדתי עליהן בחזרות. כל מיני תנועות חדות עם האגן, או פתיחת ברכיים ואז ירידה איטית כאילו אני איזו מעלית סקסית, וכל מיני תנועות אחרות למיניהן. כשהפזמון הגיע, ריילי, ליילה וסיירה הצטרפו אלי לתנועות שביצעתי ושרו גם כן – אני את החלקים הגבוהים, ריילי וסיירה את קולות הרקע, וליילה את המלודיה הרגילה.
כשהגיע החלק האינסטרומנטאלי – ה"C-Part” כמו שמדיסון קראה לו – ליילה, סיירה ואני רקדנו בחושניות זו עם זו, נמרחות אחת על השנייה – לא היינו פחות בוטות מאחוות ה"גמא-גירלז", ברצינות – בזמן שהנגנים שלנו נגנו להם.
כשהפזמון חזר, המשכנו לרקוד ולשיר מכל הלב. הקהל היה מאושר, קפץ על רגליו, מחא כפיים, רקד איתנו, והרגשתי שמשהו בתוכי משתחרר, ואני מאבדת שליטה. התחלתי להשתמש בכל הגוף שלי ככלי, מניעה חלקים בו בגמישות שלא ידעתי שהם בכלל גמישים, שרירי הבטן שלי עובדים שעות נוספות. שכחתי לגמרי מדיאגו ריברו באותו רגע, ופשוט נתתי למוזיקה ולאווירה ופשוט להכל להשתלט עלי.
זו הייתה אחת התחושות הכי אדירות שחשתי בחיי. האדרנלין, ההנאה בלשיר עם אנשים, הכיף בלראות את הקהל מגיב בצהלה, לראות את החיוכים על פניהן של חברות המועדון שלי, והכוח הזה בגוף שלי, שיכולתי להניע אותו איך שרציתי.
וכשהשיר נגמר, הרגשתי מעין אכזבה. זה היה כל כך כיף, כל כך מניע, כל כך אדיר, ועכשיו, כשזה נגמר… האדרנלין עדיין פעם בעורקי, אבל רציתי לחזור ולשיר אפילו עוד פזמון, לשיר איזה הדרן מומצא.
לאחר שמחאו לנו כפיים ירדנו מהבמה, הישר אל חברות המועדון שלנו שחיבקו אותנו חזק. “הייתם אדירים!” מדיסון התלהבה. “פשוט אדירים! ופייג'? לא ציפיתי ממך לזה! נתת את אחת ההופעות הכי אדירות שראיתי מימי!”
הסמקתי קשות. “ת-תודה, מאדי.”
היא המשיכה לפזר מחמאות לכולנו, ואני מצאתי את עצמי מחליפה חיוכים עם סיירה, ליילה וריילי. ארבעתנו הרגשנו את ה"באז" הזה על הבמה, את תחושה ההתעלות האדירה.
ההופעות שלאחר מכן נראו כעין וכאפס לעומת ההופעה שאנחנו דפקנו. וכשסבב ההופעות נגמר, כולנו חיכינו בקוצר-רוח להחלטת השופטים.
וההחלטה הייתה שעלינו לשלב השני – החצי גמר.
צהלנו כל כך, וכולנו רצינו ללכת לחגוג, אבל לא יכולנו מפאת חוסר זמן. הבוצ'ות, מאדי, ליילה, ריילי, מייסון ואדם היו צריכים להשלים שיעורי בית ועבודות למיניהם לקולג', כי הם, בניגוד לסיירה ולי, לא ידעו לארגן לעצמם את הזמן. אז סיירה הציעה שאנחנו נלך לחגוג.
דיברנו על פרטים לחגיגה כשלפתע הגיח ארצ'ר דוסון – בלונדיני, עיניים כחולות, גבוה, שרירי, חתיך, אדיש – חברו הטוב של דיאגו. שלחתי לו מבט מלא בעצבים שהוא בכלל מעז להפריע לנו, אבל תשומת הלב שלו הייתה על סיירה. “אני יכול לדבר איתך רגע בצד?” הוא ביקש.
סיירה הסמיקה קלות והנהנה. “כ-כבר חוזרת,” היא מלמלה לעברי והלכה עם ארצ'ר הצידה. אני נשענתי על אחד העצים ובינתיים, כדי להיראות שאני עסוקה, הוצאתי את הטלפון מהכיס. ראיתי שיש לי הודעה מפיטר שמודיעה שהוא מצא עבודה חדשה ושהוא יתחיל לחזור מאוחר הבייתה. פטריק שלח לי הודעה קצרה וחסרת רגש כשהוא הודיע שהוא יהיה מחוץ לעיר בפגישת עבודה למשך ארבעה ימים ושאצטרך לדאוג לפיטר ולי לאוכל.
כשסיימתי עם ההודעות, הרגשתי לפתע טפיחה קלה על הכתף. סובבתי את ראשי וקפאתי מעט במקומי. הסטיה הייתה כאן, מביטה בי עם העיניים האדומות האלו שלה, שיערה החום קלוע לצמה מהודקת, גופה השמנמן בג'ינס של מעצבים וחולצה סגולה, עורה השזוף-טבעי בוהק מעט.
לא יכולתי למצוא את קולי, אבל זה לא היה משנה. כי הסטיה אמרה, “היית מעולה היום על הבמה, פייג'.”
ידיי נקמצו לאגרופים. “תודה.” אמרתי בשקט, גל של רגשות מציף אותי.
הסטיה חייכה חיוך זהיר ופנתה להסתכל על סיירה, שדיברה כרגע עם ארצ'ר על משהו. “היא נראית כמו… כמו עדן.” היא השפילה את ראשה. “ראיתי את נולה קודם. היא אמרה אותו דבר.”
ידיי החלו לרעוד מרוב האגרופים הקמוצים בחוזקה. “קוראים לה סיירה ריוס,” אמרתי בשקט, תמונות מן העבר מציפות את ראשי. “אני יודעת שהיא נראית שתי-טיפות-מים כמו עדן, אבל היא לא עדן. אני מכירה אותה, חברה שלה, והיא לא היא.”
“אני יודעת,” הסטיה לקחה נשימה עמוקה. “לעדן לא הייתה אחות תאומה. נולה יודעת את זה גם, אבל היא, כמוני, חטפה היום שוק כשראינו אותה על הבמה שרה איתך.”
נטעתי את מבטי ברצפה. “מה זה משנה אם זו לא עדן?”
הסטיה נאנחה. “אני מניחה שלא. בכל אופן, באתי בשביל להגיד לך שהיית ממש טובה על הבמה היום.” היא החלה להתרחק, נעצרה, וסובבה לעברי את ראשה, הבעתה צער על פניה. “אני מתגעגעת לעבר, פייג'.”
הנהנתי בנוקשות, כמכירה ברגשותיה, אפילו שבתוכי סערת תחושות התחוללה.
הסטיה נאנחה שוב, סובבה לעברי את גבה, והלכה. כמה חבל שהרגשות שהיא הביאה לא הלכו איתה.
פרק שתים-עשרה
“אני תוהה מתי תתפוצצי.” מתוך הודעת סמס.

אני לא יודעת איך סיירה הצליחה לשכנע אותי לבוא איתה לכאן, בסיטואציה הזאת, אבל היא הצליחה. כי מאז השיחה עם הסטיה, הרגשתי יותר כאילו היא עדן מתמיד – וגם לעדן אף פעם לא יכולתי לומר לא.
ישבנו במסעדה, אני לצד חברה של סיירה שנגררה הנה, אַנְיָה ווקר, בת-דודתו של אורלנדו ווקר מכל האנשים בעולם, שהייתה אחת הבנות היפות שראיתי מימי. יותר יפה אפילו מנולה, אם זה אפשרי. היה לה שיער בלונדיני-חום, שפתיים עבות וחושניות, גוף של דוגמנית עם חזה גדול וגובה כמעט כמו שלי, עיניים תכולות, ועור לבן-שזוף מהמם. הגנים של משפחת ווקר כנראה ממש טובים אם הם יצרו יצורים יפהפיים כמו אניה ואורלנדו.
היא הייתה גדולה מסיירה וממני בשנה, ובכל זאת סיירה הצליחה איכשהו ליצור איתה קשר מסוים. הערצתי אותה על כך. מלבד זאת, אניה הייתה ממש נחמדה, עם כי היה לה מן השרמוטיות. ביחוד עם הבגדים שהיא באה איתם היום.
מולנו, בצד האחר של השולחן, ארצ'ר דוסון ישב, חתיך כתמיד, מול סיירה. מולי ישב בחור שידעתי ששמו הוא ריקארדו, והיה המכוער מבין השלושה שישבו כאן, שלא לדבר על כך שהוא בהה בי עם פה פעור וריר שגרם לי לרצות לחנוק את סיירה שהיא גררה אותי הנה.
והכי נורא מכל, דיאגו ישב כאן, מול אניה, בזמן שהשניים בחנו אחד את השנייה וחייכו זה לזו חיוכים זהי-כוונות. זה גרם לי לרצות לערוף לדיאגו את הראש האלילי שלו. לעזאזל איתו! למה הוא היה חייב להגיע ל"טריפל-דייט" הזה?
למרות שבכיף הייתי חוזרת עכשיו הבייתה. לא הבנתי למה אני צריכה עכשיו לבזבז כמה שעות עם ה…ה…בנים האלה. אניה וסיירה היו חמודות ויכולתי לבלות איתן את החגיגות-שלאחר-התחרות, אבל לא עם הבנים האלה! אני אמורה לחגוג, לא לסבול!
אבל סיירה גרמה לי להסכים, ולא יכולתי לאכזב אותה.
“את נראית מדהים,” אמר ריקארדו, בוהה בי. רציתי לסטור לו. “בא לך להכנס לשירותים לסשן זריז?” מבטו היה נטוע בחזה שלי, שאומנם לא היה כל כך גדול כמו של אניה, אבל היה בהחלט מלכותי.
לא שרציתי שמישהו יגע בו. לא נגעו בי אף פעם באזור ההוא, ואני לא מתכוונת לשנות את זה. החלטתי לא לענות לו, כי אם אענה לו, אולי אקלל אותו בטעות. למרות שלקלל אותו זה לא רעיון בהכרח רע…
המלצר הגיע והניח בפנינו את המנות שהזמנו קודם לכן. דיאגו לקח סטייק, הבהמה, בזמן שארצ'ר לקח שיפודים וריקארדו לבבות-טלה. עקמתי את אפי ובהיתי בסלט שמול אניה ובמרק שסיירה הזמינה. רק אני, שלא יכולתי להרשות לעצמי לקנות משהו יותר-מידי יקר במסעדה הפלצנית הזאת, הזמנתי כוס שוקו חם.
“מה אתם אומרים שנזמין יין?” דיאגו הציע, מחייך חיוך ששידר כל מיני סוגים של חטאים לעבר אניה, מתעלם לחלוטין ממני ומהאחרים בשולחן.
אניה חייכה חיוך פלרטטני משלה. “אני אשמח.”
וכך מצאתי את עצמי מול כוס יין. לא נגעתי ביין והבאתי אותו לריקארדו, ששתה אותו בפעם אחת, כאילו היה שוט וודקה. תקופת האלכוהול שלי נגמרה בתיכון, אחרי אירוע שכמעט גמר אותי לחלוטין.
ארצ'ר וסיירה דיברו בשקט ואינטימיות ביניהם, וראיתי ששניהם מחייכים חיוכים קטנים. הרגשתי שמשהו בליבי מתכווץ. הייתי שמחה, איכשהו, בשביל סיירה. ואם הארצ'ר הזה מתנהג אליה כמו שצריך להתנהג אליה… אז שיהיה להם כל טוב.
בינתיים אניה ודיאגו הלכו לשירותים במרווח של חמש דקות כל אחד. לא הייתי צריכה להיות גאון בשביל לנחש מה הם עושים שם. ידיי נקמצו לאגרופים; הדיאגו הזה צריך למות. ומהר. הוא הולך לפגוע באניה כמו שהוא פגע בנולה ובמי-יודע-כמה בנות אחרות. הייתי צריכה להזהיר את אניה קודם לכן – אבל לא. לא הזהרתי. כל הכבוד לך, פייג'.
ריקארדו, לאחר שראה את הבעת הגועל ששלחתי לעברו כששלח לי מבט מלא תקווה שגם אנחנו נלך לשירותים, נאנח והתחיל עם אחת המלצריות, שנענתה לו בחיוב, כי בסך הכל הוא היה נראה בסדר. לא אלילי או אלוהי כמו דיאגו וארצ'ר, אבל בסדר מספיק בשביל שמלצרית חטובה תענה לבקשתו ותלך להדפק בשירותים. בעיה שלה, לא שלי.
לאחר חצי שעה, דיאגו ואניה חזרו מהשירותים, שניהם פרועים קצת. אניה חייכה חיוך טיפשי ובמקום להתיישב חזרה במקומה, היא התיישבה לצד דיאגו וניסתה למשוך את תשומת ליבו. אבל דיאגו כבר הספיק להתעלם ממנה, כאילו הם לא עשו שום דבר ייחודי בשירותים. הוא לגם מהבירה שהזמין קודם לכן, ולפתע עיניו הזהובות הובזקו לעברי. שלחתי לו את המבט הכי גוער שלי. הוא חייך חיוך קטן, מגחך ומסוכן.
קמתי ממקומי. “אני הולכת.” הכרזתי בקול רם, גורמת לארצ'ר, סיירה ואניה לקפוץ בהפתעה. “יש לי מחר עבודה על הבוקר.” תירצתי ומבלי לומר עוד מילה, לקחתי את התיק שלי ויצאתי מהמסעדה.
הרחוב היה חשוך ושקט, ואני בלעתי את רוקי. היה עכשיו שישי בלילה, ואוטובוסים הפסיקו לעבוד מוקדם יותר, ויתחילו לעבוד שוב רק מחר. הייתי צריכה ללכת הביתה ברגל.
התחלתי להתרחק מהמסעדה כשלפתע יד ננעלה סביב פרק ידי שלי. הסתובבתי בחדות כדי לראות את דיאגו מאחורי, גובהו מתנשא מעל שלי. “תעזוב לי את היד, ריברו.” נהמתי. לא היה לי עצבים אליו עכשיו. סערה התחוללה בתוכי עוד מקודם, מהשיחה עם הסטיה, והוא לא בדיוק עזר עם הנוכחות המרעימה שלו.
עיניו הצטמצמו ואחיזתו בידי התחזקה מעט. “אני רוצה להבין,” הוא אמר בקול חלק ממשי, כך שידעתי שהיה מסוכן יותר עוד מהקול הנמוך והנוהם שלו. “למה את כל כך שונאת אותי.”
ניסיתי למשוך את ידי בכל הכוח שלי, ועם כל גבר אחר הייתי מצליחה לשחרר אותה, אבל דיאגו, הבן-זונה, היה חזק ממני – עם כמה שאני שונאת להודות בזה – ולא נתן ליד שלי ללכת .”תעזוב אותי.” אמרתי בקול רגוע, אבל בתוכי רציתי שהוא יעוף ממני כבר.
הוא התקרב עוד יותר במקום, מצמיד אותי לפתע לקיר של אחד הבניינים, החשכה סביבנו. ידו עדיין לופתת את ידי, נשימתו הייתה על פני, עיניו הזהובות מתנגשות בירוקות שלי. “לא.” הוא אמר בקול נמוך עכשיו. “אני לא אעזוב עד שתגידי לי מה לעזאזל נסגר איתך.”
“למה זה כל כך איכפת לך?” שאלתי בקול הכי מלגלג שיכולתי לגייס. “תחזור לדפוק בנות, ריברו, ותעזוב אותי. אין לי זין אליך היום.”
הבעתו הייתה מלחיצה. “זה מה שמפריע לך? שאני דופק בנות?”
“מפריע לי שאתה חושב שבגלל איך שאתה נראה אתה יכול לשבור לבנות את הלב!” התפרצתי, לא מסוגלת לשמור את הסערה בפנים יותר.
“הן באות ברצון,” הוא אמר בשחצנות מרתיחה. “אפילו שאני מודיע להן שאני לא מעוניין בשום מערכת יחסים איתן. אבל למה אני צריכה להסביר לך את זה?”
“אולי תשאל את עצמך למה אתה בכלל עסוק בלחשוב על למה אני שונאת אותך?” יריתי ללא רחמים, מנסה שוב לשחרר את ידי, אך לשווא. “באמת שלא היה איכפת לי אם היית מזיין בנות מפגרות, אבל נולה? ואניה? הן בנות טובות! ואתה סתם הורס להן את הלב!”
עיניו הצטמצמו. “הן יודעות שמערכת יחסים איתי תהיה של יזיזות בלבד. אם הן מתאהבות בי זו כבר לא בעיה שלי.”
“זו כן!” צרחתי. “בנים כמוך חושבים שיש להם בעלות על בנות! פוגעים בבנות כאילו היו בובות סמרטוט! גורמים להן לפצעים לכל החיים שלעולם, לא משנה מה, לא יגלידו!”
“לא אנסתי אף אחת!” הוא צעק גם כן, מאבד את שלוותו. “לא פגעתי באף אחת בקטע הזה! הן כולן רצו לשכב איתי, ולי אין שום בעיה לספק להן ת'סחורה! אשמתי שהן משליכות עצמן עלי?!”
“אשמתך שאתה נותן להן להתאהב בך ואז מתעלם מהן כאילו הן אוויר!” צעקתי חזרה.
“מה זה עניינך בכלל?!”
“נולה הייתה חברה שלי! אניה נחשבת כחברה שלי גם כן!”
“גם אם היית 'מזהירה' אותן מראש לגבי הן עדיין היו באות ברצון רב לשכב איתי!”
“הן היו מקשיבות לי!”
“תמשיכי לומר את זה לעצמך אם זה גורם לך להרגיש יותר טוב!”
“חתיכת בן-זונה מפגר!”
“ילדה מטומטמת!”
“בהמה!”
“מפגרת!”
“נבלה!”
“כלבה!”
“שמוק!”
הבטנו אחד בשנייה ביותר תועבה מאי פעם, העיניים של שנינו זועמות כל כך. הוא בבת אחת עזב את היד, שלח לי עוד מבט מלא שנאה, והלך חזרה למסעדה, מותיר אותי לבד ברחוב החשוך והשקט, רועדת מרוב כעס, זועמת יותר משאי פעם חשתי.
פרק שלוש-עשרה
“לפעמים אין ברירה אלא לשחק מלוכלך.” מתוך כתבים אישיים.

“היי, טיילור, נכון?”
“אה… כן… אני מכירה אותך?”
“אני פייג' הארפר, חברה של ברנה.”
“אה! ממועדון הפמיניזם! את זאת שנתנה את ההופעה האדירה הזאת לפני יומיים!”
“כן, זאת אני.”
“איך אני יכולה לעזור לך?”
“רציתי לדעת אם את יכולה להפגש איתי מאוחר יותר היום. שמעתי שיש לך… אה… קשרים.”
“בטח, פייג'. איפה את רוצה להפגש?”
“בבית הקפה ברחוב מארקו?”
“אין שום בעיה. אני אביא איתי את וויטני וג'ייד.”
“שותפות לפשע?”
“קלטת אותי.”
“תודה, טיילור.”
“זו העבודה שלי.”
*
שלוש בנות נאות למדי ישבו מולי בבית הקפה. טיילור הבלונדינית עם העיניים החומות – אחותה התאומה של ברנה קווין, החברה שאני עובדת איתה, וויטני בעלת השיער הקצר והפנים העדינות וג'ייד, עם חום-שחור וזוג עיניים כחולות. טיילור הייתה החייכנית מביניהן, בזמן שוויטני בחנה את ציפורניה בחוסר עניין וג'ייד סרקה כל אדם ממין זכר שעבר ליד השולחן שלנו, שולחת מבטים מפלרטטים. לא שהיא הייתה צריכה; הבנים בחנו אותה מייד חזרה.
הכרחתי את עצמי לשמור על פנים חייכניות.
“במה נוכל לעזור לך, פייג'?” טיילור שאלה, מחייכת חיוך ידידותי. על אף שהיה לה את אותו שיער ואותן עיניים כמו של ברנה, הדמיון נגמר כאן. השיער של ברנה היה מעט יותר כהה, מעין בלונד-מלוכלך, ובזמן שברנה הייתה בגובה ממוצע ומקומרת, לטיילור היה גוף גבוה כמו שלי ורזה הרבה יותר משלי.
נערתי את עצמי ממחשבותיי ואמרתי, “אני צריכה שתעזרו לי להפיל את דיאגו ריברו מהפופולאריות שלו.”
עיניה של טיילור נפערו בהפתעה; וויטני הפסיקה לחקור את ציפורניה ושלחה לי מבט מורתע; ג'ייד הרימה גבה. לקחתי נשימה עמוקה והסברתי, “אני לא סובלת אותו. הוא לא סובל אותי. אני רוצה למרר את חייו.”
“אה.” היה כל מה שג'ייד אמרה.
“זה אפשרי,” וויטני מלמלה. “אבל…”
“הוא חתיך ממש,” השלימה אותה טיילור, הבעה חולמנית מתפשטת על פניה. “והוא בהחלט יודע מה הוא עושה במיטה – “
“טוב, לא ממש איכפת לי איך הוא במיטה, איכפת לי שיהיה לו רע,” התעצבנתי. “אתן חברות באחוות ה'בנות שיודעות'. אתן אמורות להיות מומחיות בהפצת שמועות ובמשחק מעולה.”
“אנחנו בהחלט טובות,” ג'ייד אמרה, סוקרת אותי במבטה מלמעלה למטה ובחזרה, עיניה נפערות כאילו ראתה אותי לראשונה. “לא תיארתי לעצמי שמישהי שנראית כמו שונאת מישהו שנראה כמו ריברו.”
“אני רוצה להפיל אותו,” חזרתי על עצמי, מרגישה כמו תקליט שבור.
“אנחנו יכולות לסדר את זה…” טיילור אמרה בהיסוס. “אבל למה זה כל כך חשוב? מה הוא עשה שאת כל כך שונאת אותו?” היא בחנה אותי, ולפתע גם וויטני וג'ייד נראו מעוניינות.
הרמתי גבה, משלבת ידיים בהפגנתיות. “למה זה מעניין אתכן?” תבעתי לדעת.
טיילור משכה בכתפיה. “אנחנו סקרניות – וכמותנו, כמעט כולם בקולג'. את הבת היחידה שלא רוצה להתפשט ולקפוץ על דיאגו – יתר על כן, את מתעבת אותו ורוצה את שירותנו שנפיל אותו. אנחנו רוצות לדעת למה.”
כדי שאחר כך הן ירוצו וירכלו עלי? אני לא חושבת. וחוץ מזה, התשובה שלי לא תספק אותן. “אני אשמור את המידע הזה לעצמי,” אמרתי בטון שלא נתון לויכוח. “עכשיו, אפשר לגשת לעניין?ֿ"
השלוש החליפו מבטים ולאחר הנהון קצר, שלחו לעברי חיוכים זדוניים. “יש לנו את התוכנית המעולה.” הן שלחו לי מבטים רבי-משמעות, ואני הרגשתי איך אני מחייכת ביחד איתן.
*
ביום שלמחרת, לא יכולתי שלא לחייך חיוך מעט מפגר. כי השמועות החלו לרוץ במהירות-שיא ברחבי הקולג' – שמועות על דיאגו ריברו, שבטח הביכו אותו לאין שיעור.
ריילי, ליילה וסיירה לא הבינו למה אני מחייכת כל היום. אניה, שהצטרפה אלינו לזמן מה, הודיעה לנו שאחיה, אדריאן, בן-דוד נוסף של אורלנדו ווקר אשר היה חבר קרוב של דיאגו וחלק מנבחרת הפוטבול של הקולג', סיפר לה שדיאגו נראה אדיש לחלוטין לגבי השמועות שהתרוצצו סביבו, אבל אני לא דאגתי. אחרי הכל, המטרה לא הייתה לעצבן את דיאגו – למרות שזה יכול להיות נחמד – אלא להוריד את רמת הפופולאריות שלו.
ולפי המבטים שראיתי שנשלחים לאיזור הכללי של הג'נקיסטים, לא יכולתי שלא לחוש אושר צרוף.
מאוחר יותר באותו היום, כשהגיע שיעור הספורט המיוחל, ציפיתי לראות את התגובה של דיאגו לשמועות שהבנות הפיצו. למרבה האכזבה – והכעס – הוא נראה אדיש לחלוטין, מביט בנו בחוסר עניין, ומורה לנו לעשות מתיחות לקראת ריצה. נולה, למרבה ההפתעה, הסתובבה עם חברה שלה מהג'נקיסטיות במקום להמרח על דיאגו הפעם, ודיאגו המשיך לדבר עם ארצ'ר במקום. השיחה שלהם נראתה רצינית, וכשארצ'ר הרכין את ראשו ומלמל משהו, עיניו של דיאגו נפערו במקצת ואז חיוך קטן עלה על פניו. הוא תחב סיגריה לפיו, טפח על שכמו של ארצ'ר, אמר לו מה שנראה כמו "בהצלחה" ולכסן לעברי מבט מלא ברוע.
החזרתי לו מבט שטני משלי.
ריילי ואני התמתחנו, עוזרות אחת לשנייה עם השרירים העייפים, וכשסיימנו עמדנו עם שאר חברי הקבוצה שלנו. הסטיה עמדה במרחק כמה אנשים ממני, וכשלכסנתי אליה את מבטי, ראיתי שעיניה אדומות, כנראה מבכי. ראיתי את הבחור שהיא נהגה להתחבק איתו, כנראה החבר שלה, עומד רחוק ממנה, עם חברים שלו, בזמן שהיא עמדה עם כמה חברות חנוניות שלה. הם בטח נפרדו, או רבו. ליבי נחמץ מעט בשבילה.
“אוקיי,” קולו של דיאגו הקפיץ אותי, גורם לי להסתכל עליו. “עכשיו שכולנו מתוחים, אפשר להתחיל ב – “
“היי, דִי-מן, זה נכון שיש לך קעקוע בצורת דובון-איכפת-לי על הגב?” צעק לפתע אחד הבנים.
דיאגו הסתכל עליו במבט שיכול היה לבייש את נשיא ארצות הברית, הכריזמה וההתנשאות והנעלות שלו נושרים ממנו בגלים. “ולמה, בדיוק, זה עניינך?” הוא שאל, אסוף ובשליטה.
“אז זה נכון?!” נולה שאלה לפתע, סנטרה צונח לרצפה.
דיאגו חייך חיוך קטן, מסוכן, ומשועשע שגרם לי לרצות לבעוט בו. “למה שלא תגלו בעצמכם.” הוא הפנה לנו את גבו והוריד את חולצתו בתנועה פלואידית, חלקה, כמו של דוגמן. עורו הזהוב-חום בהק על גבו עקב השמש, ולפתע כל העיניים של התלמידים במגרש היו נעוצות בגב השרירי והחזק של דיאגו ריברו.
לא היה לו שום קעקוע על הגב. הגב היה חלק, זהוב, כמו של פסל. וכשהוא הסתובב, ושרירי הבטן שלו הופיעו, כולם התנשפו. על הצד הימני של חזהו היה קעקוע, ככל הנראה חדש, של טקסט שחור, כנראה לקוח מתוך שיר או משהו כזה. או סתם ציטוט, אי אפשר לדעת.
דיאגו גיחך. “מרוצים?” הוא שאל בקול הנמרח שנועד להרתיח אותי עד לרמת בעבוע. “אפשר להפסיק עם תצוגת האופנה ולחזור לשיעור?”
כולם הנהנו באיטיות, המומים, ובזמן שדיאגו לבש חזרה את חולצתו, הרגשתי שדמי בוער.
הריצה החלה כמה דקות מאוחר יותר, ואני הודעתי לריילי שאני רצה קדימה. הפעם, לא הייתה בי סליחה. כי דיאגו הצליח להביס אותי במשחק שלי. שוב.
הודיתי לטיילור, וויטני וג'ייד על מה שעשו. אבל זה לא היה מספיק. דיאגו היה מתוחכם ממני, והייתי צריכה למצוא דרך אחרת להביס אותו שהיא לא שמועות נלוזות.
אבל גם בפעם הקודמת לא הצלחת להביס אותו בריצה.
טוב, אז הגיע הזמן לשנות את זה. ידעתי שהפעם זה רק שבעה סיבובים. יכולתי לעשות את זה. אני מתאמנת בחדר כושר ולעיתים אפילו קמה בבוקר לעשות ריצה סביב הבלוק. אני יכולה להביס אותו.
ובזמן שהמשפט "אין דבר העומד בפני כוח הרצון" פמפם בראשי, הגברתי מהירות עוד ועוד, עד שהגעתי לדיאגו, שרץ ללא מאמץ, השמוק. לא חייכתי. לא אמרתי דבר. פשוט רצתי לצידו, שומרת על הקצב שלו, מנסה שלא לשלוח לו וייבים של תחרות שרצו לנטוף ממני כמו הדם שנוטף מסטייק נא. דיאגו לא אמר דבר בחזרה ושמר על הקצב שלי, אפילו שהייתה ליתחושה שהוא יכול היה לרוץ מהר יותר, אבל הוא פשוט לא רצה לבזבז עלי אנרגיות. המחשבה העצימה בי את תחושת התיעוב שחשתי כלפיו.
בסיבוב האחרון, החלטתי להמשיך לשמור על הקצב של דיאגו. ובחצי סיבוב האחרון, הגברתי לאט-לאט, מבלי שהוא ירגיש – או לפחות כך קיוויתי. דיאגו הרגיש, והגביר את מהירותו גם כן, ואז היינו ממש צמודים זה לזו, וכשהסוף התקרב, נתתי בריצה את כל כולי, מתנשפת ומזיעה, הבגדים דבוקים לגופי, בדיוק כמו דיאגו – אוקיי, לא בדיוק, הוא בקושי הזיע, הבן-זונה – וכשהגענו לסוף, רצתי הכי מהר שיכולתי, ודיאגו שמר על קו אחיד איתי, כך שחצינו את הקו הסופי באותו הזמן.
התיקו היה אמור לשמח אותי, היה אמור לגרום לי להרגיש שהשתפרתי, שאני צעד אחד קדימה להביס את דיאגו ריברו. אבל התיקו עשה ההפך, כי ידעתי מה דיאגו עשה.
הוא נתן לי את התיקו הזה על מצע של כסף, בזמן שהוא יכול היה להביס אותי מבלי להניד עפעף. והמחשבה גרמה לעלבון, השפלה וזעם לבעור בתוכי.
פרק ארבע-עשרה
“יגיע שלב בו היא תצטרך את העזרה שלכם, פטריק. ואתם חייבים להיות שם בשבילה, או שתאבדו אותה.” מתוך שיחה עם פסיכיאטרית.

“אני וארצ'ר ביחד.”
ריילי, ליילה, אניה – שהייתה עכשיו חלק מהחבורה שלנו באופן רשמי – ואני הבטנו בסיירה בהפתעה. היא הייתה סמוקה, משחקת עם הדשא שעליו ישבנו, ונמנעת מלהביט בנו… בי. “זה פשוט קרה,” היא פלטה, מאדימה אפילו יותר. “הוא בא אלי הביתה אתמול, לדיאגו, ואז לקח אותי הצידה ו…נישק אותי.”
ריילי שרקה בהערכה, ליילה מחאה כפיים ואני חיבקה את סיירה. “מזל טוב!” היא אמרה בחיוך רחב. “מגיע לך הטוב ביותר, סי!”
“לגמרי!” ליילה התלהבה, מוחצת את סיירה.
“כל הכבוד אחות,” ריילי טפחה על שכמה, מחייכת חיוך מעט זדוני. “אם את צריכה עצות לגבי נושאים אינטימיים, את יודעת למי לפנות.”
סיירה דמתה לעגבניה בשלב הזה. “ר-רק התחלנו, ריילי!”
ריילי גחכה, ואז עיניה האפורות פנו להביט בי. הן התלכדו עם עיניי רק לכמה שניות לפני שהסטתי את מבטי שלי. “מזל טוב,” אמרתי בשקט. כי אחרי הכל, סיירה לא הייתה כמוני. וגם ריילי, ליילה ואניה – שבכלל לא פמיניסטית, או לפחות לא במועדון הפמיניזם – לא היו כמוני. השנאה שלי לבנים כמו דיאגו, ארצ'ר ואיאן מהעבודה הייתה הרבה יותר עמוקה משהן ידעו. המחשבה על לצאת עם מישהו מהם, שלא לדבר על להתנשק, עוררה בי בחילה. אבל סיירה, שלא כמוני, לא נפגעה מבנים בעבר – אני חושבת – ולכן מגיע לה שמחה. ואם לצאת עם הארצ'ר הזה זה מה שישמח אותה…
לא הגיעה לה הקרירות שהפגנתי, אבל לא יכולתי לעשות משהו אחר. ואני מודעת לכך שזה לא חברי ולא יאה. אבל יש גבול גם לי – ואם זה הופך אותי לאנוכית, אז שיהיה.
חוץ מזה, סיירה יכולה לשמוח עם אלו שבאמת שמחות בשבילה כמו ריילי, ליילה ואניה.
בזמן שהן קשקשו על כמה שארצ'ר חתיך וכמה שסיירה והוא מתאימים, הרגשתי יד נוגעת בכתפי. הסתובבתי בבת אחת כדי לראות את נולה ג'נסן מסתכלת עלי במבט אטום. השיחה מאחורי נפסקה, עיניהן של כולן על נולה, וזו שאלה אותי, “אני יכולה לדבר איתך רגע?”
לכסנתי מבט לבנות, שמבטיהן עברו ביני לבין נולה כמשחק פינג-פונג. החזרתי את מבטי לעיניה הכחולות מתמיד של נולה והנהנתי הנהון יחיד. קמתי ממקומי, ונולה מייד סובבה לי את גבה והובילה אותנו הרחק מהבנות, שצפו בנו בשקט. נולה נעצרה מתחת לאחד העצים בחצר הגדולה של הקולג' והסתובבה אלי חזרה. עיניה היו אדומות, ציינתי. כנראה מרוב הסמים שהיא לוקחת. העור שלה, שבדרך כלל זהר בנוגות, היה חיוור. שיערה הבלונדיני שתמיד זרח כמו השמש נח מקורזל על כתפיה, ואפילו הלבוש שלה לא תאם את מי שהיא הייתה פעם – שמלה שחורה קצרצרה עם נעלי סירה שחורות. השמלה היית אמורה להדגיש את הקימורים שהיו לה בדרך כלל, אבל עשתה ההפך; היא הדגישה את תת-המשקל הקל של נולה במקום. נוסף על כך, גובהה, שהיה נמוך רק מעט מגובהי שלי, היה נראה שפוף יותר.
אבל עדיין, למרות הכל, היא הייתה יפהפייה, בטח לעומתי. אני, עם הג'ינס השחור, האולסטאר השחורות, החולצה השחורה, השיער השחור, העיניים הירוקות… הייתי כלום לעומתה.
“מי זאת?” נולה שאלה. “הגינג'ית.”
נדרכתי בבת אחת, משפילה את ראשי. “סיירה ריוס.” עניתי בקול שקט.
“היא נראית כמו עדן.” נולה שילבה את ידיה, נשענת על העץ מאחוריה. “היא אחותה האובדת או משהו?”
הנדתי בראשי לשלילה, מרגישה מוזר לדבר איתה. עוד-מעט ארבע שנים יעברו מאז מותה של עדן, מאז שהסטיה, נולה ואני התפרקנו וכל אחת הלכה לדרכה שלה. הרגשות שחשתי כלפי נולה בעבר היו עכשיו… עמומים. רחוקים אלפי גלקסיות ממני. “סיירה היא דרום-אמריקאית בכלל,” אמרתי בשקט. “בזמן שעדן היא… הייתה… קנדית.” התכווצתי מעט. “וסיירה היא חצי-אחות של דיאגו ריברו.”
עיניה של נולה נצצו בכעס לפתע. “תתרחקי מדיאגו.” היא אמרה בקול נמוך באלפי אוקטבות לפתע.
שלחתי לה מבט תמה. “אני לא סובלת אותו,” ציינתי בקול נטול רגש. “למה שאני אצטרך להתרחק ממנו אם אני לא רוצה להיות קרוב אליו מלכתחילה?”
“מאז שהופעת הוא הפסיק לייחס לי תשומת לב!” היא התפרצה ללא אזהרה. “מאז השופעת הכל השתבש! הכל! מאז שנכנסנו לבית הקפה המזדיין שלך, הוא הפסיק לרצות אותי, ותשומת ליבו הייתה או עלייך, או על מאות בנות אחרות שנתנו לו את מה שיכולתי אני לתת לו באופן קבוע!”
לא התעצבנתי. במקום זאת התכווצתי, וחשתי רחמים כלפי נולה. “הוא לא שווה את זה, נולה,” לחשתי. “הוא היה משתמש בך בין אם הייתי מופיעה או לא. הוא כזה, הוא וומנייזר. ואת מכולם צריכה לדעת את זה.”
סומק עמום עלה על לחייה. “הוא לא כמו נייט! הוא לעולם לא יהיה כמו נייט!” היא ירתה.
“נת'ניאל לויי הוא אותו טיפוס של דיאגו וארצ'ר, נולה,” אמרתי בעצב. “הוא פגע בך בעבר לאחר שניצל אותך – ואת ידעת מראש שהוא כזה, ובכל זאת נכנסת לאיזושהי מערכת יחסים איתו. עדן הזהירה אותך, אמרה לך שאחיה האמצעי לא שווה את המאמץ, אבל לא הקשבת לה. דיאגו הוא בדיוק כמוהו. חשבתי שאחרי כמה שנים תביני שבנים כאלה לא ירצו דבר מעבר ל…לקיים איתך יחסי מין.”
היא סטרה לי, ציפורניה שורטות את עור פני. הסטירה הצטלצלה ברחבי החצר מרוב חוזקה, ולחי פעמה בכאב. “אל תגידי שאני לא שווה את היחס שלהם, פייג'!” היא צרחה. “אני שווה! ואני יודעת שאם נייט היה נותן לי עוד כמה זמן הוא היה מגלה כמה שאני שווה אותו! ואם דיאגו יפסיק להתייחס אלייך הוא יחזור להתייחס אלי! אז תפסיקי להתרועע איתו חתיכת זונה!”
הסטירה המילולית הייתה יותר חזקה מהסטירה הפיזית. הכאב בתוכי התעצם עד שהרגשתי במחנק בגרון, אבל לא הרשיתי לעצמי לבכות. לא יכולתי להרשות לעצמי לבכות.
“תתרחקי ממנו,” קולה נטף ארס. “ואז זה יחסוך לי מלדבר עם שפלה כמוך שוב.”
ולאחר הסטירה המילולית הנוספת, היא הלכה משם, חוזרת לחבורת הג'נקיסטים שלה, שצפו במתרחש כמו בהצגה הכי טובה בעיר. הסטתי את מבטי מהם, מהבנות, מכולם, ולקחתי את חפצי והלכתי. לא יכולתי להשאר כאן עוד דקה.
*
כשהגעתי הבייתה, חיכתה לי הפתעה לא נעימה. פטריק ישב בסלון, משקפי הקריאה שלו על אפיו, והוא קורא ספר בעריכת דין. הוא הרים את מבטו כשנכנסתי וצמצם את עיניו. “מה את עושה פה?” הוא שאל ברוגז.
משכתי בכתפיי ולא עניתי לו. לא סמכתי על עצמי לענות לו. הרגשתי על סף התמוטטות.
“פייג',” קולו היה מזהיר כשעמדתי לעקוף את שולחנו.
“מה?” שאלתי בקול מעט רועד.
הוא לא התרכך, רק המשיך להביט בי בהבעה מרוגזת. “למה את לא בקולג' לעזאזל?”
“כי אני לא מרגישה טוב,” בילפתי.
“תירוצים,” הוא לפת את ידי כשבאתי לעזוב אותו שוב. “את יודעת טוב מאוד מה המאמצים שלקחו לך להתקבל לקולג' הזה. את לא גאון הדור, ואין לנו הרבה כסף, כך שלהנהלה היה קשה לקבל אותך עם חצי-מלגה גם ככה. וככה את יורקת על זה?”
“תן לי ללכת לחדר, פטריק,” מלמלתי. “בבקשה.”
“עד שלא תעני לי למה לעזאזל את כאן, לא,” ידו התקשחה על ידי.
“למה אתה כל כך כועס עלי?” שאלתי בשקט, שולחת לו מבט מתחנן. “למה אתה כל כך שונא אותי, פטריק? בגלל אלישיה? בגלל מה שעשיתי? למה?”
עיניו נאטמו, הבעתו בלתי נתנת להבנה. הוא עזב את ידי וישר את משקפיו. “כי את יושבת לי במקום לא טוב, פייג',” הוא ענה לי, לתדהמתי. “ובמצב הנוכחי, אסור שדברים ירגיזו אותי. אני צריך להתרכז בעבודה.”
זו הייתה עוד סטירה חזקה, עד שהרגשתי שקשה לי לעמוד על שתי רגליים. “אז אתה שונא אותי.” לחשתי בכאב.
הוא לא ענה, וזו הייתה התשובה שלי. מצאתי את דרכי לחדרי, החלפתי בגדים לבגדי ספורט ויצאתי מהבית בטריקת דלת. הלכתי לתחנת האוטובוס, שם חיכיתי עד שהרכב המזדיין הגיע, ואז עליתיו עליו ונסעתי למכון הכושר. כשהגעתי לשם, רק מייב, מאמנת הכושר שלי, הייתה שם. היא החטיפה מבט לעברי פעם אחת, וידעה שלשאול שאלות לא בא בחשבון.
אז היא החזיקה לי את שק האגרוף בזמן שהוצאתי את כל הרגשות שלי עליו, בועטת ומשלחת אגרופיי בו, מוציאה את התסכול שלי בזיעה ובהתעמלות. וכשסיימתי עם שק האיגרוף, מייב נלחמה איתי יד-ביד בקראטה, נותנת לי להוציא הכל, לשפוך הכל החוצה לפיזיות.
וכשסיימתי, התנשפתי והזעתי וישבתי על המזרון, טומנת את ראשי בידיי, ומנסה להבין איך אני יכולה לעבור הלאה עכשיו. איך אני יכולה להתעלם מהעובדה שפטריק, אחי הגדול, שונא אותי. איך אני יכולה להתעלם מדיאגו ריברו, שרק עשה לי רע והביא עלי את שנאתה של נולה. איך להתרחק מסיירה, שדמתה כל כך לעדן. איך לנסות ולהמשיך לחיות, אפילו שלא היה מי שידריך אותי.
הייתי צריכה להציב לי מטרות בשביל להעסיק את עצמי. האלטרנטיבה הייתה לשקוע בדכאון אינסופי, וזה לא יכול היה לבוא בחשבון. לא משנה מה.
כי אני לא אחת שמרימה ידיים, אפילו שזה נראה כאילו אלוהים לא בצד שלי.
פרק חמש-עשרה
“אם את לא זוכרת את החלומות שלך, פייג', זה אומר שלא נועדת לזכור אותם.” מתוך שיחה עם מאמנת כושר.

עמדתי במרכז ים אינסופי. הים היה ירקרק, זך, כמעט שקוף מרוב צלילותו, והשמיים מעלי היו מערבולת של סכול, כתום, ורוד, כחול ואדום, בזמן שהשמש איפשהו שקעה לה. אני עצמי הייתי לבושה בכתונת השחורה שלבשתי לשינה, שהגיעה לי עד לאמצע הירכיים והייתה עשויה מבד משי מלטף – מתנת יום הולדת מהאחים שלי לגיל שמונה-עשרה. היא בטח עלתה להם הרבה, ואפילו שלא היה לנו כסף לבזבז, הם קנו לי אותה למרות הכל.
האוויר היה נעים, חם וקר בדיוק במידה הנכונה, ושיערי, שהיה קלוע לצמה כמו שתמיד עשיתי לפני שינה, התבדר לו קלות ברוח, מרוב שהוא קל בעצמו. כשהבטתי מטה, עיניי נראו כצבע המים: צלולות וירוקות.
“פייג'.”
הרמתי את מבטי בבת אחת לשמע הקול המוכר, וראיתי מולי את סיירה… לא. ראיתי מולי את עדן. ידעתי שזאת עדן, אפילו שהיא נראתה בדיוק כמו סיירה. משהו בי זיהה את האווירה שתמיד אפפה את עדן, האווירה הטהורה והתמימה, ועם זאת המלאה בחוזק ובגרות שנכפתה עליה על ידי קרוב המשפחה שפגע בה קשות. “עדן.” לחשתי, מרגישה דמעות עולות לעיניי.
היא התקרב אלי, עדן כפי שהיא נראתה בגיל חמש-עשרה. עדיין לא מפותחת לגמרי, נמוכה, רזה, ג'ינג'ית, עיניים כסופות. היא נעמדה מולי, הרימה יד מנומשת וחפנה את פני בה. “את נותנת לעבר שלך להשפיע עלייך יותר מידי, פייג',” היא אמרה בשקט, בעצב. “את נותנת לליוי, להורייך – פאמלה ופול – ולי להשפיע על איך שאת תנהלי את חייך.”
חייכתי ברעד. לא שאלתי אותה איך היא יודעת על ליוי ועל ההורים שלי, כי לא סיפרתי לאף אחד עליהם – מלבד מי שידע עליהם, כמובן. מההתחלה הרחתי שזה חלום. חלום מציאות למדי, אבל עדיין חלום. “אני לא יכולה לעבור הלאה, עדן,” לחשתי. “איך אני יכולה? אתם האנשים הכי חשובים שאי פעם היו לי – חיים או מתים.”
עדן הנידה בראשה. “אני לא מדברת על זה, פייג',” היא אמרה בשקט, חיוך עצוב על פניה. “מאז המוות שלי, לא נתת לאף אחד להתקרב אלייך. אפילו אני הייתי צריכה למצוא דרכים לחדור את ההגנות שהצבת סביבך, כמו גם נולה והסטיה בזמנו. ועכשיו… למי את נותנת פנימה? לא לפסיכולוגית או לפיסכיאטרית, אחרת היית ממשיכה ללכת אליהן. לא לחברות החדשות שלך – סיירה, שדומה לי באופן מפחיד, או ליילה, ריילי, אניה ואפילו ברנה. לא לדיאגו, אותו את שונאת. לא לאחייך, זה בטוח. אפילו לא למייב, המאמנת האישית שלך.”
לא השבתי. כל מה שהיא אמרה היה נכון. “למה זה, פייג'?” היא שאלה אותי, פניה מתקרקמות בעצב. “למה? סיירה היא ילדה טובת-לב והיא רוצה להיות חברה שלה, אבל אם לא תתני לה לחדור לליבך, היא לא תוכל לעזור לך. גם ריילי וליילה יכולות להיות חברות שלך. אפילו הסטיה, אם רק תחפצי בכך. פיטר מתחנן שתשימי לב אליו. את צריכה לשים אותנו, את המתים, איפה ששקט לנו וטוב לנו, ולחזור לעולם החיים, לשם את שייכת.”
המילים שלה ירו עמוק. ולפתע, מאחוריה הופיעו שלוש דמויות חדשות. שני אנשים מבוגרים בשלהי גילאי הארבעים לחייהם, שניהם שחורי שיער, הגבר בעל עיניים ירוקות-חומות, והאישה בעלת עיניים כחולות. שניהם היו יפים, מחויכים, ובגדיהם מוכתמים בדם.
הבגדים בהם פאמלה ופול, ההורים שלי, מתו.
ולצידם ולצד עדן, עמדה ילדה קטנה, בת שש, עם לבושה בשמלה כחולה שהדגישה את עיניה הכחולות, שיערה החום נופל ברכות על כתפיה, ופניה הקטנות, היפות, מחויכות.
ליוי. ליוי ווקר, אחותו הקטנה של אורלנדו. החברה הראשונה שאי פעם הייתה לי.
מחנק תקף את גרוני, ולפתע שמעתי עוד אנשים. הסתובבתי, ובמקום ים, עמדנו על דשא, ומולי עכשיו הייתה תהום. בקצה האחר, בצוק שמולי, עמדו פטריק ופיטר, ליילה, ריילי, סיירה ואניה, דיאגו, ארצ'ר ונולה, הסטיה, ברנה ומייב. הם עמדו שם צופים בי, ובקבוצה האנשים שמאחורי.
“לכי אליהם,” הקול הקטן שכבר נשכח חדר לראשי. קולה של ליוי. “לכי אליהם, פייג'.”
“הן צודקות, ילדה שלי,” אמא אמרה, חיוך מלא בכאב על פניה. “תני לנו לחיות כאן, בעבר הזה, ותעברי הלאה.”
“אין לך טעם עוד להשאר כאן, פייג'.” אבא אמר, עיניו מביטות בי באהבה שחצבה את ליבי. “הם מחכים לך. תעברי הלאה.”
“אנחנו נהיה בסדר,” עדן חייכה, ולפתע היא נהפכה מטושטשת. “תלכי הלאה.”
הכל הטשטש סביבי, התערפל, בזמן שרגשות חנקו את ליבי, את גרוני, את בטני, את כל גופי. הרגשתי שאני נשאבת…
*
התעוררתי בבת אחת, זיעה קרה על מצחי. ליבי פעם בחוזקה, והרגשתי שהשמיכה מהווה לי כמו מחסום. ממה… לא ידעתי להגיד.
תמונות התערפלו בראשי, אבל לא הצלחתי לזכור את החלום שחלמתי. הרגשתי משהו קר בצידי פני, וכשהרמתי את ידי בחשכה של חדרי, הרגשתי שאלו הן דמעות שקטות. בטח העיניים סתם מנקות את עצמן, כמו שהן תמיד עושות בלילה.
כשהבטתי מחוץ לחלון חדרי, ראיתי שעדיין חשוך, אבל יש קצת אור במזרח. החלטתי שלישון עכשיו זו כבר לא אופציה ומקתי ממיטתי. לאחר ששטפתי פנים וצחצתי שיניים, התלבשתי בבגדי ריצה. אספתי את שיערי לקוקו גבוה, לקחתי את האייפוד, תחבתי את האוזניות במקומן ויצאתי מהבית.
רצתי הרבה יותר זמן הפעם, מנסה לנקות את מוחי ממחשבות. המוזיקה פמפמה באוזני, ואני רצתי ורצתי, במהירות רבה, עד שהשמש עלתה. לאחר מכן הלכתי למכולת וקניתי לי בקבוק קטן של שוקו בשביל הבוקר. שתיתי אותו בזמן שהלכתי לאיטי חזרה הבייתה.
כשהגעתי, פטריק כבר הספיק לצאת לעבודה, אבל לא היה לי איכפת ממנו יותר. פיטר ישב ליד שולחן האוכל עם טאבלט בידו בזמן שנשנש טוסט. “בוקר,” אמרתי לו, מנסה לשלוח לו חיוך קטן.
פיטר הביט בי וחייך חיוך זהיר. “בוקר,” אמר חזרה.
התיישבתי לידו, לוקחת לי פרוסת לחם ומורחת עליה ריבה. “איך הלימודים?” שאלתי, רק בשביל לנסות ולפתוח איתו בשיחה.
עיניו של פיטר ניאורו קצת לפתע, אבל אז האור הזה דעך. “בסדר,” הוא אמר, מושך בכתפיו. “מוציא ציונים טובים, אני מניח.”
החלטתי לעזוב את זה. “ומה עם העבודה?” פיטר התחיל לעבוד במשהו. “במה אתה עובד בכלל?”
פיטר משך בכתפיו. “במוסך בצפון העיר,” הוא אמר בפשטות. “הם היו צריכים מישהו שיעזור להם עם מחשבים.” פיטר היה גאון במלוא מובן המילה, ומחשבים היה הספצליטה שלו.
“מגניב,” אמרתי. “אני מתחילה ללמוד נהיגה היום.” הודעתי לו, חשה בצורך לספר על זה למישהו. “כבר התקשרתי לחברת לימוד הנהיגה, והם הקצו לי מורה והודיעו לי שהוא יאסוף אותי מהבית בערב.”
“מגניב,” פיטר השיב, לא מקשיב בכלל, עיניו נטועות בטאבלט.
החלטתי להניח לו לנפשו וכשסיימתי את הפרוסה עם הריבה שלי, נכנסתי למקלחת. כשהייתי רעננה, התלבשתי במכנסי הג'ינס השחורים האהובים עלי ובחולצה שחורה עם הדפס של "מי שחי ללא שיגעון איננו כה חכם כפי שחושבים". כשסיימתי עם זה, קלעתי את שיערי לצמה סינית, כפי שלמדתי לעשות מזמן, ולאחר מכן יצאתי לקולג', לאחר שאיחלתי לפיטר יום לימודים מרנין.
בקולג' דיברתי וצחקתי עם סיירה, ליילה וריילי כל היום, וגם עם אניה, כשהיא התיישבה איתנו בארוחת הצהריים בקפיטריה. החלטתי להתנהג כאילו מה שקרה אתמול אל אירע כלל, והן, תודה לאל, זרמו עם זה. שאלתי את סיירה שאלות על ארצ'ר ועליה, מחליטה לדחוק את חוסר הנוחיות שלי בנושא הזה, וסיירה שמחה לענות לי על כל אחת מהן. היא הודיעה לי שארצ'ר הוא ג'נטלמן אמיתי, נשקן מעולה ועוד כל מיני דברים שגרמו לי לרצות לחנוק את הארצ'ר הזה אם הוא יפגע בה, כי נדמה היה שסיירה מחבבת אותו מאוד.
מאוחר יותר באותו היום, מצאתי את עצמי מסתכלת על ריילי ומייסון, שישבו קרוב מאי פעם ודיברו ביחד בשקט. הם נראו כמו זוג לא מתאים בעליל, עם ריילי והפלפליות שלה, שלא לדבר על כך שהיא סקסית ממש, ומייסון עם המראה המשעמם והאופי הדלוח. ועם זאת, הכימיה ביניהם הייתה ברורה. ליילה ואניה אפילו התערבו מתי הם יהיו ביחד – מי שמפסידה חייבת להציע לעשות לדיאגו ריקוד של חשפנית. ה"להציע" היה חייב להיות נוכח כי רוב הסיכויים שאם הן היו עושות את זה מבלי לשאול הוא היה מעיף אותן ממנו מבלי להניד עפעף ,הכלב.
בסוף היום, טיילור, אחותה התאומה של ברנה, וג'ייד חברתה נגשו אלי כשעמדתי לצאת לחכות בתחנת האוטובוס. “רצינו להתנצל,” טיילור אמרה בעצב. “המבצע להפצת השמועות לא עבד משהו.”
חייכתי. “לא נורא, לא קרה כלום,” אמרתי, מתכוונת לזה. “לפחות ניסיתן, זה כבר נחשב.”
“כן, הדיאגו הזה קשה להבסה,” ג'ייד מלמלה בחולמניות. “ראיתן את השרירים האלו שלו? זה חתיכת וואו.”
“הוא נראה כמו אל, זה נכון,” טיילור הסכימה וחזרה להביט בי. “בכל אופן, סליחה.”
“באמת שאין לך על מה להתנצל,” אמרתי בחצי-חיוך. “הבן-זונה הוא אגוז קשה. הייתי דווקא מתפלאת אם כן הייתן מצליחות להפיל אותו.”
ג'ייד גחכה. “הילדה כאן יותר חכמה משנתנו לה קרדיט.” היא קרצה לי.
“משאת נתת לה קרדיט, ג'ייד,” טיילור הדגיש, וחייכה לעברי. “אנחנו חייבות לזוז אז… נדבר?” היא שאלה.
ליבי נפתח מעט אליהן. “בטח.”
לאחר שהן עזבו חזרתי הביתה, מרגישה מעט יותר טוב ושמחה מאשר יום האתמול. בבית עשיתי שיעורים ועבודות לקולג', וכשירד הערב והגיעה השעה המתאימה, ירדתי לחכות למורה לנהיגה שצריך להגיע.
מכונית עם שלט "ל'” וראשי התיבות ד.ר. הגיחה מקצה הרחוב. היא נעצרה מולי ממש, ודלת הנהג נפתחה, בשביל לחשוף את המורה שלי.
מה שלא צפיתי לו היה שהמורה שלי יהיה לא אחר מאשר דיאגו ריברו.
פרק שש-עשרה
“צייתנות לא אומרת כניעה.” מתוך סמס.

“אלוהים לא יכול להיות כזה אכזר,” מלמלתי בזמן שדיאגו התקרב אלי, סיגריה תחובה בפיו. “מה אתה עושה פה?” שאלתי, לא מנסה אפילו להסתיר את הכעס שבי.
פניו נותרו אדישות כשאמר, “אני מורה לנהיגה, ואני אצטרך ללמד אותך לנהוג.”
שילבתי את ידיי, שולחת לו מבט רושף. “מורה לנהיגה? באמת?” שאלתי בלגלוג. “אתה לא צעיר מידי בשביל זה?”
הוא נשף את העשן המהביל של הסיגריה מפיו. “זו העבודה הזמנית שלי, הארפר,” הוא אמר בקול משועמם. “והודיעו לי שאת התלמידה שלי עכשיו. אז תתמודדי.”
עשן יצא לי מהאוזניים כשהוא נכנס למושב הנוסע והורה לי להכנס למושב הנהג. הכרחתי את עצמי לקחת נשימה עמוקה ועשיתי כדבריו, אפילו שזה פגע בי לעשות כן. החלקתי למושב הנהג וטרקתי את הדלת אחרי. הוא שלח לי מבט מעוצבן. “רצוי שלא תנתקי את הדלת מהחיבור שלה למכונית, ילדה,” הוא אמר בקול נמרח. “אחרת את תצטרכי לשלם על הנזק.”
הרגשתי מובכת יותר מאי פעם. דיאגו ראה איפה אני גרה, באיזה שכונה אני גרה. זו לא הייתה שכונת עוני, אבל בהחלט לא שכונת פאר. “טוב.” אמרתי בקול מלא ארס.
הוא גלגל את עיניו וכיבה את הסיגריה במאפרה שהייתה לידו. “נתחיל בהסבר על מבנה הרכב,” הוא אמר באותו קול משועמם. “בגלל שלא עשית עדיין תיאוריה, אין לך ברירה אלא להקשיב ולסתום.” הוא שלח לי מבט נקודתי שגרם לי לרצות לקחת את מוט ההילוכים ולדפוק לו אותו בראש.
הוא התחיל בהסבר על מבנה הרכב והכרחתי את עצמי להקשיב ולסתום, כפי שהוא אמר, אפילו שכל תא בי רצה לצרוח עליו או להכות אותו. להפתעתי, מצאתי את עצמי מבינה את ההסבר שלו בקלות – אפשר היה לראות שהוא יודע להסביר. ממש מורה מלידה.
כשהוא סיים, הוא אמר, “עכשיו תשחררי את מוט ההילוכים ותלחצי על הקלאץ'.”
לא יכולתי לאחוז בעצמי יותר. “אל תגיד לי מה לעשות!” מצאתי את עצמי פולטת בטמטום. הוא היה צריך לומר לי מה לעשות, כי לא היה לי מושג.
הוא שלח לי מבט שהודיע לי שאני טיפשה. “אם את לא תקשיבי לי, הארפר, את תשלמי לשווא על השיעורים האלה וחבל לך על הכסף. זה לא יעבוד.”
בלעתי את עלבוני והכרחתי את עצמי לעשות כדבריו. “יופי,” הוא אמר באותו קול מתמרח. “עכשיו תעבירי להילוך הראשון כמו שאמרתי לך ותשחררי את הקלאץ' לאט.”
בידיים קמוצות עשיתי זאת, והמכונית התחילה לגלוש על הכביש. “מעט דלק, וקצת ברקס,” הוא הורה, והכרחתי את רגלי לעשות זאת. ואז נסעתי במהירות של עשרה קמ"ש על הכביש. דיאגו הדליק את הרדיו בינתיים, כדי שדממה מתוחה לא תשרור בינינו כפי שהיא כבר התחילה. השיר "The Best” של טינה טרנר התנגן, ואני מצאתי את עצמי נעה למנגינה, אפילו שהגוף שלי היה מעט קשיח תחת נוכחתו המרתיחה של דיאגו ריברו.
“תפני פה ימינה,” הוא הורה כשהגענו לצומת בסוף הרחוב. הוא הראה לי איך לסובב את ההגה, ידיו השריריות במרחק קצר מהגוף שלי. רק עכשיו שמתי לב שיש לו שעון שחור וגדול של מותג מפורסם כלשהו על היד. הרגשתי שאני מתרגזת אפילו יותר – הבן-זונה עשיר!
הוא החזיר את ידיו למקומן ואני החזקתי את ההגה בשעות שתיים ועשר, כפי שהוא אמר לי לעשות. “עכשיו תלחצי על הקלאץ' שוב ותעבירי הילוך לשני,” הוא פקד, והרגשתי שהעצבים שלי מתנפצים.
“יהרוג אותך לומר 'בבקשה'?” שאלתי בכעס.
הוא לכסן מבט לעברי ופשוט הביט בי, מבלי לומר מילה, עיניו הזהובות אומרות הכל. נאבקתי בדחף הילדותי להוציא לו לשון ולחצתי על הקלאץ' בכזאת חוזקה וחוסר תשומת-לב שהמנוע נכבה. קפאתי. “מה עשיתי?” שאלתי, חוששת לפתע שאולי גרמתי למכונית נזק.
חיוך קטן ומרושע התפשט לו על הפנים. “לחצת על הקלאץ' ועל דוושת הדלק ביחד שהחלפת הילוך, לכן המנוע דמם.” הוא אמר בקול מלגלג ומשועשע. “תדליקי את המכונית שוב.”
מצאתי את המפתח בהתנעה והדלקתי. הוא הורה לי לעשות מספר דברים ואז שוב נסעתי על הכביש, אותו השיר מתנגן לו ברדיו. הדממה בינינו הייתה מעיקה בזמן שנסעתי על עשרים קמ"ש לכיוון כיכר. בפקודה חדה וקצרה הוא אמר לי לתת זכות קדימה למכוניות הבאות במעגל התנועה ורק אז להכנס, ונכנסתי לתוך מעגל התנועה, כולי לחוצה. כשעברנו את הכיכר, היה כביש ריק בפנינו. מצאתי את עצמי מתחילה לזמזם את השיר עם תנועות גוף בזמן שלחצתי במתינות על דוושת הדלק ונעתי עם גופי מעט. דיאגו שתק, מביט במה שאני עושה במבט בוחן, ועל אף שנוכחותו הייתה מורגשת, הרגשתי שאני נרגעת לאט לאט. לנסוע היה ממש כיף, יותר כיף משחשבתי.
התחלתי אפילו לשיר בשקט עם השיר החמוד והשמח, אפילו עושה את הצלילים של הסולו גיטרה. באיזשהו שלב שרתי בקול חזק, מרגישה לפתע מעט משוחררת. לא ידעתי שלנהוג ולשיר יכול להשתלב טוב.
כשהשיר הסתיים, נשמע גיחוך מצד הנוסע ואני התקשחתי וקפאתי בבת אחת, העצבים חוזרים במלוא העוצמה, עכשיו כשהשיר נגמר. לכסנתי מבט זועף לדיאגו, ששילב את ידיו והביט בי במבט משועשע. לא ראיתי על פניו שום לגלוג, אבל ידעתי שהוא מרגיש זאת. “משהו מצחיק אותך?” שאלתי בקול מתוח.
הוא נאנח, הניד בראשו לשלילה כאילו אני לא שווה את ההסברים שלו, ואמר, “תפני פה ימינה.”
עשיתי כדבריו, אבל לא סובבתי את ההגה נכון, ולפתע ידיו של דיאגו על ידיי שלי, והרגשתי בחשמל סטטי חולף במגע הזה. נדרכתי בבת אחת, ליבי הולם בחזי. “ככה,” הוא אמר, קולו לפתע קרוב מידי. לכסנתי מבט לעברו וראיתי שהוא נשען מעט לצד, לכיוון שלי, כדי שהוא יוכל להשתמש בהגה נכון יותר. ידיי התאגרפו סביב ההגה, בזמן ששלו היו על שלי וסובבו את ההגה בעזרת ידיי שלי כך שסיבוב המכונית היה חלק יותר. כל אותו זמן הלב שלי הלם במהירות – מכעס, ככל הנראה – וזיעה קרה נגרה על מצחי. כל גופי היה דרוך ומתוח עד שהוא הוריד את ידיו משלי והתיישר במושבו.
הכרחתי את עצמי לנשום ולהרפות את ידיי. זה היה קשה, אבל הצלחתי לבסוף. באחת הפניות ימינה דיאגו הורה לי קצרות לפנות, בזמן ששיר אחר התנגן ברדיו. פניתי ימינה, הפעם יותר בהצלחה, וגיליתי שבעצם עשינו עיקוף סביב הבלוק של הבית שלי. אילו דעתי לא הייתה מוסחת כל כך בגלל הכעס שחשתי כלפי דיאגו ריברו, רוב הסיכויים שהייתי מבינה את זה לבדי.
הוא הורה לי לעצור מול הבית שלי, ואז להביא את המכונית לעצירה מלאה. “יופי,” הוא אמר כשעשיתי זאת. “עכשיו צריך לקבוע עוד שיעור.”
הסתכלתי עליו כאילו הוא מטורף. “אתה מצפה ממני להמשיך ללמוד איתך?” שאלתי, המומה.
הוא הרים גבה ושילב את ידיו, שיערו השחור פרוע על ראשו. “אלא אם כן יש לך תחליף, אז אין ברירה. הקצו אותי להיות המורה שלך, ואם את לא רוצה, את מוזמנת לעבור חברה.”
ורק בגלל שלא רציתי לאבד את טיפת הכבוד שנשאר לי, חרקתי שיניים כשאמרתי, “מתי?”
הוא חייך חיוך קטן ובלתי ניתן להסברה כשהוציא את האייפון שלו מהתיק. “אני פנוי מחרתיים.”
“טוב.” סיננתי.
“בערב?”
“נפלא.”
“כדאי שתתרגלי לרעיון שאנחנו הולכים לבלות זמן ביחד בשיעורי הנהיגה, ילדה,” הוא הביט בי בהתנשאות. “אני לא רוצה את זה יותר ממך, תאמיני לי, אבל אין לנו ברירה.”
צמצמתי את עיניי. “אנחנו נראה לגבי זה, ריברו.” ירקתי את שמו.
הזלזול בו הוא הביט היה מרתיח. “עד לפעם הבאה, הארפר.” הוא אמר באותה נימה כמו שלי.
יצאתי מהמכונית, טורקת את הדלת אחרי.
*
“מייסון ואני יוצאים.”
ליילה, סיירה ואני הבטנו בריילי בחוסר הפתעה מוחלט. ישבנו בחדר המועדון ביום שלמחרת שיערו נהיגה המרתיח שלי עם דיאגו. ניסיתי להתקשר לחברה ולבקש שיחליפו לי מורה – אפילו התחננתי – אבל אמרו לי שלא היה אף מורה פנוי. הבחורה שדיברתי איתה הייתה אפילו מופתעת שרציתי החלפה כש"אליל כמו דיאגו ריברו" מלמד אותי. בטח.
“זה לא הלם בשבילנו,” ליילה ציינה. “ראינו את זה בא אלפי קילומטרים מכאן.”
סיירה ואני הנהנו בהתאמה.
ריילי חייכה חיוך קטן. “כן, אני מניחה שזה היה דיי ברור,” היא אמרה. “אבל היי – לפחות עכשיו זה רשמי.”
“דווקא הייתי תחת הרושם שיש לך בעיות התחייבות,” הערתי.
היא משכה בכתפיה, עיניה התכולות-אפורות נוצצות על רק עור המוקה שלה. “אני בדרך כלל לא עושה דייטים, אבל בשביל מייז, אני אעשה זאת. הכימיה בינינו נפלאה.” היא חייכה חיוך רב-יודע.
סיירה צחקה. “תספרי לי על זה,” היא הוציאה לה לשון. “גם לי ולארץ' יש אחלה כימיה.”
“ארץ'?” שאלתי בגועל.
סיירה שלחה לי מבט זועף. “פייג', בני-זוג קוראים זה לזו בשמות חיבה. הוא קורא לי סיי.”
“לפחות זה לא נושנוש וקושקוש,” ליילה צחקה. “זה יכול היה להיות באמת מפגר.”
לא יכולתי שלא להסכים. “מה איתך, ליילה? יש מישהו באופק?” שאלתי אותה.
עיניה הירוקות-חומות ניאורו. “אני חושבת לנסות קצת דברים חדשים.”
“דברים חדשים?” סיירה שאלה, מבטאה הספרדי מתגלגל על לשונה בעדינות.
ליילה חייכה חיוך מסתורי. “אם זה יצא לפועל, אתן תדעו על זה במוקדם או במאוחר.”
החלטנו לעזוב את זה ולתת לליילה לספר לנו כשהיא תרצה. ובינתיים, מדיסון הודיעה לנו שהגיע הזמן להתחיל ולעבוד לקראת השלב השני של תחרות האחוות והמועדונים, ואני בינתיים שקעתי במחשבות על סיירה וארצ'ר, ריילי ומייסון, איאן וברנה, ובחור אחד שגורם לי לרצות לחנוק אותו בכל פעם שאני רואה אותו.
פרק שבע-עשרה
“סופר-וומן יש רק בקומיקסים של מארבל.” מתוך סמס.

ברנה ואני עבדנו לנו בשתיקה נינוחה בזמן שאיאן התחיל עם בחורה יפהפייה שנכנסה לבית הקפה. כשהבחורה רק נכנסה, ברנה התקשחה לגמרי כמודעת למה הולך לקרות, והתעסקה בהכנת קפה בקצב כפול שבעתיים מקצבה הקודם, וכשאיאן התחיל עם הבחורה, עיניו החומות-ירוקות נטועות על הבחורה, סורקות אותה מלמטה למעלה כמו חיה חרמנית, שיערו החום פרוע מתמיד, גופו השרירי מתקשח מייד.
הבחורה פלרטטה איתו בחזרה כמעט מייד.
“ברן,” לחשתי לברנה, מרגישה איך ליבי מתכווץ בשבילה. “את רוצה שאעשה משהו? אני יכולה – “
“לא, פייג',” היא קטעה אותי, קולה חלש. “אל תעשי כלום, בבקשה. זה לא שווה את זה.” דמעות מלאו את עיניה החומות.
הרגשתי שאני מתרתחת על איאן, אבל נשכתי את לשוני וחיכיתי עד לסוף המשמרת. כשזו הגיעה, תודה לאל, אמרתי לרנה שתלך בלעדי, בזמן שאני נשארתי מאחור. איאן ישב על הדלפק, רושם משהו ביומנו, ואני התקרבתי אליו. כחכחתי בגרוני כשהוא לא שם לב שאני שם, והוא הרים את עיניו לשלי.
“היי איאן,” אמרתי בחיוך מתוק. “איך הלכה לך המשמרת?”
הוא צמצם את עיניו. “מה את רוצה, הארפר?” הוא שאל אותי, חותך ישר ללב העיניין.
החלטתי לזרום איתו. “אני רוצה לדעת איזו מן זכות אתה חושב שיש לך לפגוע בברנה.” אמרתי, שום זכר לחיוך על פני. שילבתי את ידיי ושלחתי לו את המבט הכי יוקד שלי.
הוא סגר את יומנו בחוזקה. “ולמה, בדיוק, זה עניינך?” הוא שאל, קולו מרוגז.
“כי ברנה היא חברה שלי,” אמרתי לו, שומרת על קולי מתון. “ואני עוזרת לחברים שלי. ואני רוצה לדעת למה אתה פוגע בה – אתה לא יכול להיות עד כדי כך עיוור הרי.”
ידיו נקמצו לאגרופים. “עיוור?” הוא נהם.
“אתם חברי-ילדות, ואתה אמור להכיר אותה טוב יותר מכל אחד אחר,” ציינתי בכעס מצטבר. “ועם זאת, אתה רוצה להגיד לי שאתה לא שם לב לאיך שהיא מרגישה כלפיך?”
שריריו נראו בולטים יותר תחת עורו. “היא לא ילדה קטנה,” הוא אמר בקול מרוסן. “היא יכולה להגן על עצמה, בטח כשהיא גדולה ממך כמעט בשנה. אם היה מפריע לה משהו שאני עושה, היא הייתה באה ואומרת לי.”
“אתה לא באמת מבין בנות כמו שאתה חשוב, אם כן,” הודעתי לו.
זה עשה את זה. “ההדלקו תהמטופשת שלה עלי תדעך בסופו של דבר!” הוא התפרץ. “אין לי שום דבר לעשות לגבי זה, הארפר! אני לא רוצה אותה ככה והיא יודעת את זה. לצאת איתה יהיה כמו לצאת עם אחת משתי האחיות שלי, אז לא תודה!”
צמצמתי את עיניי. “לא איכפת לי מה אתה חושב, איאן,” אמרתי בכעס. “איכפת לי רק שתפסיק לפגוע בה. רוצה להתחיל עם בחורות? אל תדחוף לברנה את זה לפרצוף. אם באמת איכפת לך ממנה – וקשה לי להאמין לזה, לפי איך שאתה מתנהג עכשיו – אז תפסיק להתחיל עם אלפי בחורות מול העיניים שלה. זה סתם פוגע בה וזה מיותר. שנינו יודעים את זה.”
הוא רשף. “את לא תגידי לי מה – “ הוא התחיל להתרתח ואני קטעתי אותו מייד.
“לא איכפת לי, איאן,” הפניתי לו את גבי והתחלתי ללכת. “רק תשנה את הדרכים שלך. ואם אני אראה אותך מתחיל פעם נוספת עם בחורה מול ברנה,” הסבתכלתי לאחור, שולחת לו את המבט הכי רציני שלי. “אני אצטרך להיות רעה.”
במילים אלו הותרתי אותו לבד בבית הקפה למחשבותיו. שיעשה מה שיעשה, רק שיתן לרגשותיה של ברנה מנוח.
*
“תפני פה ימינה, הארפר.”
ורידי בלטו בידי כשאחזתי בהגה בכזו חוזקה שהתפלאתי שהוא לא מתנפץ תחת אחיזתי. הכרחתי את עצמי לפנות ימינה כמו שהדרום-אמריקאי השמוק שלידי אמר. סיגריה תחובה בפיו, החלון פתוח כדי שהוא יוכל לעשן בניחותה, הוא פקד עליה לעשות סיבובים בשכונה שלי. “יופי,” הוא אמר לאחר שפניתי ימינה. “עכשיו תעשי את הפרסה שלימדתי אותך.”
חרקתי שיניים כדי שלא אענה בזמן שפרקי אצבעותי הלבינו. עשיתי את פניית הפרסה כמעט חלק לגמרי ונסעתי. “תחליפי להילוך שני,” הוא אמר, ועשיתי כן בחוסר חשק.
לאחר כמה דקות של נסיעה נשמע שיר ברדיו שלא רציתי לשמוע במיוחד, אז החלפתי תחנה. דיאגו הביט בי באותו מבט בוחן שהוא הביט בי כל השיעור, ואני התעלמתי ממנו, מנסה להראות שהוא לא מזיז לי. רק שבתוכי זעם התפרץ לו, וידיי קצת הסגירו אותי.
“תזהרי!” הוא קרא לפתע ולחץ על הברקס שיש לו במושב שלו, כך ששנינו היינו מוטחים קדימה אלמלא חגורות הבטיחות. ראיתי שכמעט דרסתי ילדה קטנה ואת אמא שלה. בלעתי את רוקי. “שימי לב פעם הבאה הארפר.” דיאגו אמר באותו טון שהוא מחלק לי פקודות, שולח לי מבט מעוצבן.
“למה שלא תדחוף את הטון הזה לתחת המפגר שלך!” התפרצתי בבת אחת, לא מסוגלת לשמור את הכעסים שלי בבטן יותר.
“הארפר,” קולו היה מזהיר, עיניו מצומצמות, כאילו הוא מנסה לרסן כלב אמסטף פרוע.
הרגשתי אני רועדת מרוב כעס, אבל לקחתי נשימה עמוקה, ואז עוד אחת, ועוד אחת, והכרחתי את שרירי להרגע. “מה עכשיו?” שאלתי בעצבים.
“סעי.” הוא פקד, משלב את ידיו וגורם לי לרצות לסטור לו.
וכנגד רצוי, נסעתי. הגעתי לבית שלי אחרי כמה דקות, ושם הוא הורה לי לעצור. ברגע שנטעתי את המכונית במקומה עם מוט ההילוכים, דיאגו אמר, “פעם הבאה תבואי פחות עצבנית, ילדה.”
“אשמת מי זה לדעתך שאני ככה?!” נבחתי, שולחת לו מבט של שנאה טהורה.
הוא הרים גבה. “לא איכפת לי למה את כל כך טעונה, רק כדאי שתרגעי – או שתדרסי מישהו ותכנסי לכלא לשארית חייך. תסדרי את ההעדפות שלך.”
“אני לא אדרוס אף אחד!” כעסתי.
“היום כמעט דרסת,” הוא ציין בקור. “אז או שלא תלמדי נהיגה בכלל, או שתלמדי ותהיי רגועה. אחרת זה לא יעבוד.” הוא שלח לי מבט רציני.
“אז תפסיק להתייחס אלי כאילו אני ילדה קטנה!” התעצבנתי. “ותפסיק עם הפקודות!”
“אני המורה שלך כרגע, ילדה,” הוא אמר בקול הנמרח שנועד לגרום לי לרצות לחנוק אותו. “רצוי שתתרגלי לזה. וחוץ מזה, עם ההתנהגות שלך, את באמת ילדה קטנה.”
החלטתי שהוא לא שווה מענה יותר. זרקתי לעברו את הכסף לשיעור ויצאתי מהמכונית בדרמתיות כמו בשיעור הראשון.
אלוהים, אף פעם אף אחד לא הכעיס אותי כמו שדיאגו ריברו הכעיס.
*
ביום שלמחרת, הייתי בדרכי לחדר המועדון בשעה עשרים לשמונה. ידעתי שככל הנראה אהיה ראשונה, והמחשבה על כך שמחה אותי.
הגעתי לחדר המועדון שאכן היה ריק, והתיישבתי על אחד הפופים. הוצאתי מהתיק שלי את היומן האישי שלי, שאף אחד לא ידע שאני סוחבת איתי לכל מקום, ופתחתי בדף חדש. התחלתי לשרבט מילים פזורות, לא בדיוק יודעת איך לסדר אותן, עד ששמעתי רעש.
דלת המועדון נפתחה בדיוק כשהרמתי את ראשי ואל תוך החדר נכנסו שתי בנות שזיהיתי, והתנשקו כאילו חייהן תלויים בזה. עיניי נפערו לרווחה בתדהמה כשסגולת-השיער צחקקה, והברונטית נשכה את שפתיה של השנייה.
סומק קל עלה על לחיי מהמחזה ולפתע הן קלטו שהן לא לבד ופנו להסתכל עליי. הברונטית בבת אחת האדימה, וסגולת השיער הסתכלה עלי וחייכה בהתלהבות כמו תמיד.
“פייג'!” היא אמרה בשמחה. “מה קורה?”
לא עניתי. עדיין הייתי בהלם.
“אה… הכל טוב… פייג'?” מדיסון חייכה חיוך מהוסס, עדיין אדומה.
כחכחתי בגרוני. “אני צריכה לשאול אתכן, לא?” מלמלתי בשאלה.
ליילה צחקה ומדיסון קללה. “אנחנו ביחד,” ליילה אמרה בחיוך חתולי. “אבל רצוי שלא תגידי את זה עדיין לאף אחד… טוב? את יכולה לשמור לי על הסוד, פייג'?” היא הביטה בי בציפייה.
“אה… כן… בטח…” מלמלתי, מבטי נודד מליילה היפה למדיסון, שהייתה גם יפה, ותהיתי איך ומתי זה קרה שהשתיים נהיו, אה, ביחד. וחוץ מזה, חשבתי שליילה סטרייטית – עם הסיפורים על הבנים שהיא יצאה איתם והכל – וגם חשבתי שמדיסון רגילה, אבל מסתבר שהן, אה, לא.
ליילה הגניבה נשיקה ממדיסון, שסטה לה על הראש על כך, אבל ליילה צחקה, חסרת איכפתיות. משום מה, בדרך עקיפה, העובדה שהן, אה, ביחד… הייתה דווקא אפשרית. אפשר היה לראות את החיבה שהן חשו אחת לשנייה.
ועדיין, הרעיון שליילה לסבית, או ביסקסואלית, היה מעט מוזר לעיכול בבת אחת. שלא לדבר על מדיסון.
אבל היי, אם טוב להן, אז לא איכפת לי.
ומאוחר יותר, כשחדר המועדון התמלא בבוצ'ות ובריילי, סיירה, מייסון ואדם, מצאתי את עצמי מסתכלת על החברות שלי, שעכשיו היו במערכות יחסים למיניהן, ואפילו הסתכלתי על עצמי, ותהיתי אם אי פעם אוכל לבטוח במישהו – או מישהי – בכזאת עוצמה בשביל להכנס למערכת יחסים. אם הייתי מסכימה להפר את ההבטחה שאהיה בתולה וטהורה לנצח בשביל מישהו או מישהי.
אבל ידעתי שזה לא אפשרי. ראיתי איך בנים פוגעים בבנות פעם אחר פעם, ואפילו שהייתה לי הערכה לבנות וליופיין, לא נמשכתי אליהן. כנראה שלא נועדתי להיות אי פעם במערכת יחסים שכזאת, שדורשת ממני הרבה אנרגיות.
ועדיף היה לי ככה.
פרק שמונה-עשרה
“אני לא יודע אם נותר בה עוד טוב, פיטר.” שיחה בין שני אחים.

הייתי צריכה לנקות את הראש ממחשבות באותו הערב ולכן מצאתי את עצמי יוצאת לטיול ברגל. הפסקתי את שיעורי הנהיגה נכון לכרגע – כי אם זה היה או ללמוד עם דיאגו או ללמוד עם אף אחד העדפתי את האף אחד שבדבר. דיאגו צדק בדבר אחד, עד כמה שקשה לי להודות בזה; ללמוד נהיגה בעצבים לא יעבוד.
החלטתי שלא לקחת איתי מוזיקה הפעם. הייתי צריכה ללכת עם ראש נקי. אז הלכתי, ידיי בכיסי הסווטשרט השחור שלי. הגעתי לרחוב ראשי בעיר, עם חנויות פתוחות, מכוניות, ואנשים. זה עזר לי אפילו יותר ללכת ככה ברחוב ההומה, לראות אנשים, ולא להיות לגמרי לבד בערב הזה.
כשהגעתי לקצה הרחוב הראשי פניתי ימינה לרחוב ראשי נוסף, הומה אפילו יותר מהראשון בשעה זו. הלכתי, חולפת על פני כניסות לסמטאות צדדיות, לא שמה לב לאף אחד מלבד לשקט בראשי, כמו שרציתי.
עברתי על פני כניסה לסמטה אחת כשלפתע שמעתי אנקה. קפאתי במקומי, מסתובבת לאחור, לכניסה לסמטה. מישהו ישב בגבו אל הקיר קצת בתוך הסמטה, ולרגע חשבתי שזה סתם איזה מישהו שתוי או מסומם כשראיתי את הדם.
פלאשבק חלף בזכרוני בבת אחת, של דמות אחרת, דמות של ילדה בת שש, השכובה בביתה על הרצפה, שלולית של דם תחת גופה הקטן, המת.
ובבת אחת ידעתי שאני לא יכולה להזניח את מי שזה לא יהיה ולהמשיך בהליכה שלי כאילו לא שמעתי את אנקתו.
נכנסתי אל תוך הסמטה וכשהאור הקלוש של מנורת הרחוב האיר על פניו של הבחור, קפאתי במקומי פעם נוספת.
דיאגו. יושב על הרצפה במכנסי הג'ינס עם הקרעים שלו, נעלי ואנס בלויות, חולצת טריקו בצבע אינדיגו, שיערו פרוע לכל הכיוונים, חתך בשפתיו, לחי מעט אדומה, פנס בעין, דם בידיים, מטפטף לרצפה. ליבי החסיר פעימה.
הבטתי בו כמה רגעים בהלם מוחלט. נשימתו הייתה איטית מהרגיל ולא בקצב נורמאלי, ועיניו סגורות. הוא פתח אותן, כל גופו מתקשח בבירור, והזהוב שבהן התלגד עם הירוק שבעיניי שלי. הבעתו הייתה אדישה, אפילו שהוא היה במצב כזה, והוא חייך חצי חיוך שלא ידעתי להגדיר. “הארפר.” הוא הכיר בנוכחותי בקול צרוד. “באת להושיעני?”
לראשונה מאז פגשתי את דיאגו, לא כעס מילא את גופי. “מה לעזאזל קרה לך, ריברו?” שאלתי אותו, רוכנת לעברו, יושבת על ברכי. “אל תגיד לי שעצבנת איזה בחור קנאי בכך שלקחת לו בחורה או משהו.”
חיוכו, להפתעתי, נותר במקומו. “לא, לא בדיוק,” הוא אמר.
רגשות מנוגדים התחבטו בתוכי. מצד אחד הדחף לצעוק עליו, לנענע אותו ולהרביץ לו היה שם כמו תמיד, אבל לראשונה, רציתי לעזור לו. הייתי חייבת לעזור לו – לא יכולתי להותיר אותו פצוע ומדמם באמצע הרחוב, אפילו אם הוא היה האויב הכי גדול שלי. “תן לי לעזור לך,” אמרתי, מחליטה מה לעשות.
הפעם חיוכו דעך. “אני לא צריך שתרחמי עלי,” הוא אמר, אגו גברי וארוגנטיות בכל הברה. “אני יכול לדאוג לעצמי.”
צמצמתי את עיניי. “אני רואה כמה אתה דואג לעצמך,” הצבעתי נקודתית על פצעיו. “תן לי לעזור לך, ריברו, ותניח את הטסטוסטרון בצד לרגע אחד. רוב הסיכויים שזו העזרה היחידה שתקבל ממני אי פעם.”
הוא לא ענה, ואני החלטתי שאני אצטרך להיות האקטיבית. התקרבתי אליו, מושיטה לו את ידי לעזרה. הוא הביט בי כאילו ראה עב"ם. גלגלתי עיניים. “אם אתה יכול להיעמד לבד אז עשה זאת. אני בסך הכל מציעה לך עזרה, מפגר.”
“אחות רחמנייה את לא,” הוא מלמל ונעמד ללא צורך בעזרתי, אבל יציבתו הייתה גרועה. עיניי נדדו לרגלו, וראיתי שקשה לו לעמוד עליה. הוא נקע אותה, ככל הנראה, או שבר אותה. את מי לעזאזל הוא עצבן כל כך כשפוצצו אותו במכות ככה?
“לידיעתך, הבחור השני פצוע יותר גרוע ממני,” הוא הודיע לי, גורם לי להסתכל חזרה על פני-האל שלו, שעכשיו היו מדממות. הוא באמת היה בחור יפה-תואר, חתיך, והכי מהמם שראיתי בחיי. לא שזה הפך אותו לטוב.
“אני בטוחה,” אמרתי בשקט, ולמען האמת הייתי בטוחה; דיאגו היה בחור חזק, עם השרירי האלו שלו והכוח הנפשי בנוסף לפיזי שלו – אפילו שהיה לי קשה להודות בזה לפעמים. לא היה לי ספק שהבחור השני בקטטה נפצע קשה הרבה יותר. ועם זאת… “אבל עכשיו תניח את תדמית המאצ'ו שאתה מנסה לאגור לעצמך ותן לי לעזור.”
הפעם לא חיכיתי לתגובה כשלפתי את ידו – החשמל עדיין היה נוכח, אבל הכרחתי את עצמי לחשוב מעבר לו – והנחתי אותה סביב צווארי, כך שהוא ישעין עלי מעט ממשקלו. הוא סירב לעשות כן, ואני התעצבנתי – מסיבות אחרות לגמרי מבדרך כלל. “ריברו,” הזהרה ברורה בקולי.
“אני כבד, ילדה,” הוא הודיע לי, כאילו שלא ידעתי את זה.
“ואני לא עשויה מחרסינה,” הודעתי לו חזרה, אוחזת בפרק ידו ומכריחה אותו להניח עלי את משקלו. הוא לא נכנע, אבל השאיר את ידו סביב צווארי, וכשהתחלנו ללכת אל מחוץ לסמטה, הוא נשען עלי מעט. הבלעתי חיוך נצחון שהוא נכנע לי קצת. רק קצת.
יצאנו מהסמטה לרחוב ההומה, וחלק מהאנשים פנו להביט בנו בהפתעה. אבל אני התעלמתי מהם, וגם כן דיאגו. התחלתי להוביל אותו במעלה הרחוב, אוחזת בידו איזת ברזל סביב צווארי. דיאגו היה גבוה ממני בהרבה, אפילו שאני הייתי מטר שבעים וחמש, פחות או יותר, שזה נחשב גבוה מאוד לבנות. הוא היה מטר תשעים, ולכן כשנשען עלי קלות, הרגשתי מעט כאילו מוט של סל גבוה נשען עלי מבחינת הגובה. במשקל… הוא לא השעין עלי את כל כובדו, האידיוט. אבל החלטתי לא להתעצבן על זה. הוא גבר, אחרי הכל.
“לאן את הולכת?” הוא שאל כשפניתי למעבר החצייה בכביש.
לכסנתי לעברו מבט, וראיתי שהוא מלכסן לעברי את עיניו הזהובות. “לקופת החולים הקרובה, אלא מה?” אמרתי כמובן מאליו.
הוא נעצר, מתקשח כולו. “לא.” מילה אחת בדדה מלאה בדומיננטיות מיותרת.
“אל תתווכח איתי על זה, ריברו,” התרגזתי. “אתה צריך טיפול רפואי.”
“אין קופת חולים קרובה אלא בקצה השני של העיר, ואנחנו לא הולכים לבית החולים.” הוא אמר בטון של "זה לא נתון לויכוח".
“אתה באמת רוצה שאני אגרור אותך לשם בכוח?” שאלתי בחוסר-אמון. “אתה לא מבין שאתה פצוע ומדמם?!”
הוא הסתכל עלי בעיניים מצומצמות. “אני רוצה לראות אותך מנסה, הארפר.” הוא אמר בקול נמוך, מאיים.
במקום להנטע במקומי בפחד כמו שכולם היו עושים, גלגלתי עיניים. “לעזאזל איתכם, בנים. כולכם חושבים שאתם לא מנוצחים.” צקצקתי בלשוני. “בסדר, אדון אני-גבר-ואני-מאצ'ו. איך אתה מצפה ממני לעזור לך אם לא לקחת אותך לבית חולים?”
הוא הביט בי בהבעה מתנשאת. “יש חנות תרופות מעבר לפינה. אני אקנה שם תחבושות או משהו. את יכולה ללכת מצידי. אני אסתדר.” הוא אמר.
“אני לא עוזבת אותך כשאתה ככה,” אמרתי, וגררתי אותו אל חנות התרופות שהוא אמר לי על כך, עדיין מחזיקה בידו שתהיה כרוכה סביב צווארי. הגענו לחנות התרופות בדממה ושם החזרתי את ידו של דיאגו אליו ואמרתי לו, “תשב כאן. אני כבר חוזרת.”
לא נתתי לו אפילו להתנגד כי מייד נכנסתי לחנות. לקחתי כמה תחבושות, פולידין, פלסטרים ודיו והלכתי לקופה. לאחר ששלמתי על הכל – מזל שלקחתי איתי כסף – יצאתי חזרה החוצה והרגשתי שביעות-רצון כשראיתי אותו יושב על רצפת המדרכה בגבו אל קיר החנות. רכנתי לצידו הוצאתי את הפולידין מהשקית, מורחת את הנוזל על מטליות שלקחתי גם כן. דיאגו צפה בי כל אותו זמן, לא אומר מילה, וכשסיימתי למרוח פניתי להביט בו חזרה והתחלתי לנקות את הפצעים באמצעות החומר המחטא והמטליות.
הבעתו הייתה בלתי ניתנת לקריאה, ואילולא גופו היה נדרך כולו הייתי חושבת שלא כואב לו. אבל כאב לו, לאידיוט. לא אמרתי מילה בזמן שניגבתי את פצעיו וחיטאתי אותם תוך כדי. התחלתי מהפצע שצד שפתיו, מתעלמת מהעובדה שפיו נפער מעט כדי לתת לי גישה טובה יותר לפצע. אני לא יודעת אפילו למה דעתי הייתה מוסחת מהעובדה שפיו פעור. זה לא כאילו לא ראיתי פיות פעורים ביום-יום. החלטתי להתעלם מהמחשבות המפגרות.
כשסיימתי עם הפה עברתי ללחיו האדומה, מאמצת את עיניי להשאר על הלחי ולא לעלות לעיניו, שידעתי שבוהות בי. אחרי הלחי, עליתי לפנס הסגול בעין שלו, ואז לא יכולתי להסיט את מבטי. עיניו היו כמו נוזל זהוב, ומקרוב כל כך, הן נראו כמו ים של זהב. בלעתי את רוקי בשקט, מקווה שהוא לא שם לב לכך, וטיפלתי בפנס מסביב לעינו בעדינות.
רק כשסיימתי לטפל בעינו, שמתי לב כמה קרובים היינו. האפים שלנו נגעו קלות בקצה, נשימותינו היו מעורבבות, ועינינו כל כך קרובות שזה הפחיד אותי מעט. ליבי הלם מהר, בחוזקה, וסומק קל כיסה את פני. הקור שסביבנו לא היה מורגש כלל, ומשום מה היה לי מעט חם. אולי כי חום גופו התערבל עם חום גופי שלי. הרגע הזה נדמה היה אינסופי, בזמן שהוא הסתכל עלי ואני עליו, אף אחד מאיתנו לא זז.
החלטתי לגמור אותו כשרכנתי חזרה ועברתי לטפל בידיו. הפשלתי את שרווליו לאט, כדי לא להכאיב לו, ואז התחלתי לחטא גם את ידיו ולנקות אותן מדם. הוא נדרך בבת אחת פעם נוספת כשאצבעותיי התחככו בעורות, יוצרות מעט ניצוצות. “אני יכול לעשות את זה לבד,” הוא אמר, קולו נמוך וצרוד ו…מזהיר. מפני מה, לא ידעתי.
“תסתום,” מלמלתי, לא טורחת אפילו להפסיק. כשסיימתי עם יד אחת וחבשתי אותה, עברתי ליד השנייה ועשיתי אותו הדבר. למרבה המזל, דיאגו לא התנגד פעם נוספת.
לאחר מכן עברתי לרגל שלו. “הארפר – “ הוא אמר בקול חזק יותר, מזהיר יותר, מאיים יותר, אבל אני לא הייתי מוכנה להרפות.
“זה רק עוד הרגל וסיימנו, דיאגו,” קטעתי אותו בחדות, שולחת לו מבט מרוגז. “תסתום ותן לי לעשות את זה.”
הוא נראה כאילו הוא רוצה להתנגד שוב, אבל אני כבר הורדתי את נעלו וגרבו הלבנה ובהיתי בקרסול הסגול שלו. עקמתי את אפי בכאב. “תצטרך לבדוק את זה בקופת החולים, ריברו,” ציינתי. “אני יכולה לחבוש את זה לזמן מה, אבל אתה תצטרך לקבל טיפול רפואי מעמיק יותר.”
“אני אחלים לבד,” הוא אמר בשקט.
“יהרוג אותך ללכת לקופת החולים?” שאלתי אותו תוך כדי שהתחלתי לחבוש את רגלו. “אתה רוצה להיות פצוע? אתה מזוכיסט או משהו?”
“לא, אני פשוט חזק משאת נותנת לי קרדיט,” הוא אמר בקול הארוגנטי הזה שלו.
“דביל,” מלמלתי. “תמשיך לחשוב שאתה בלתי מנוצח, ונראה באיזה גיל תמות.”
“כבר מאחלת לי מוות, הארפר?”
“כבר מאחל לי לחזור להיות רותחת וזועמת עליך, ריברו?”
הוא גיחך ולא אמר דבר. סיימתי לחבוש את רגלו, והרמתי אליו את מבטי תוך כדי שקמתי על רגלי. הוא נעמד גם כן, נועל את נעלו חזרה. “יותר טוב?” שאלתי בקול פרקטי.
הוא חייך חיוך קטן ומסוכן עם שעשוע מהול בתוכו. “עם טיפול רך, עדין וענוג כמו שלך, הארפר, כן.”
זה היה ברור כשמש שהוא צחק עלי. וזה עבד; האדמתי קלות. “אולי באמת הייתי צריכה להשאיר אותך בסמטה הזאת לדמם למוות,” יריתי לעברו ברוגז, משלבת את ידי בהפגנתיות. “אם זו התודה שאני מקבלת.”
הוא גיחך פעם נוספת ולפתע, לפני שיכולתי לומר דבר, להתנגד, לעשות משהו, הוא כרך זרוע אחת סביב צווארי, ידו על לחי, וקירב אותי אליו. הוא נשק לי על הלחי השניה, מגע שפתיו גורם לעורי לבעור ולגופי לקפוא, ואז הוא שחרר אותי. “תודה, הארפר,” הוא אמר בהבעה סגורה לחלוטין, סובב לי את גבו, מחייך חיוך קטן, ומתחיל ללכת לכיוון ההפוך מזה של הבית שלי.
ואני עמדתי קפואה, ליבי הולם במהרה בחזי, והלחי שהוא נישק בוערת, כאילו שפתיו עדיין שם. זה משנאה, חשבתי במעט טירוף. הלב שלי הולם במהרה משנאה.
כן, זה חייב להיות זה. כי אחרת מה זה עוד יכול להיות?
פרק תשע-עשרה
“לפעמים, ישנם רגעים שאני לא יודעת מה אני מרגישה.” מתוך כתבים אישיים.

בשבועיים שלאחר הפציעה של דיאגו ושמצאתי אותו מדמם, דיאגו התעלם מקיומי לחלוטין. לא הייתה לי בעיה להתעלם ממנו בחזרה, אבל זה יצר תחושה מכוערת בתוכי שלא ידעתי לקרוא לה בשם.
בינתיים, איאן הקשיב לדברי. הוא הפסיק להתחיל עם בחורות מול הפרצוף של ברנה בעבודה, ואני כבר הערכתי אותו מעט, ממש מעט, על כך. ברנה נראתה יותר רגועה, ולא יכולתי למחוק את החיוך שהיה לי כל העבודה.
ליילה ומדיסון עוד לא הכריזו על היותן ביחד, ואני לא הפרתי את ההבטחה שלי לא לספר. מדיסון באמת נראתה מובכת מכל העניין – רק ליילה נראתה כאילו אין לה בעיה כך או כך. אבל כזוהי ליילה – חסרת דאגות, קופצנית, נלהבת וזורמת עם הזרם.
נדמה היה שלריילי ומייסון ולסיירה וארצ'ר הולך טוב, ואפילו טוב מאוד. ריילי ומייסון היו כל הזמן ביחד, הזוג המוזר ועם הזאת המתאים הזה, וסיירה וארצ'ר בילו ביחד הרחק מחבורת הג'נקיסטים והחבורה שלנו. נוצר מצב שהתפלגנו, סוג-של. עדיין היינו חברות, כמובן, ודיברנו יום-יום במועדון ובסמסים, אבל אניה הייתה עכשיו רוב הזמן עם חברות האחווה שבה היא נמצאת וליילה התגנבה להיות עם מדיסון וחברותיה של מדיסון.
מצאתי את עצמי לבד בהרבה הפסקות. לא כעסתי על אף אחת מהבנות – יכולתי להבין, מבחינה פרקטית לחלוטין, למה הן עם בני – או בנות – הזוג שלהן. אני מניחה שאם גם לי היה אחד, גם אני הייתי ככה. לכן לא עשיתי להן אוול על כך.
אבל הבדידות החלה להיות קצת מעיקה, אז יום אחד, בהפסקה אחת, החלטתי לקחת את העניין לידיים. הלכתי לחצר, ובעיניים חיפשתי קבוצה לשבת איתה. מצאתי את טיילור קווין לאחר סריקה, והיא ישבה עם ג'ייד ועוד שתי נערות שלא זיהיתי, והיו יפות באופן קצת מרתיע. הן נראו מהסוג שיהיו ממש מגעילות, אבל הנחתי שאם הן עם טיילור וג'ייד, הן בטח נחמדות ואני סתם הוזה.
החלטתי לקחת נשימה עמוקה וללכת אליהן למרות הכל. אפילו שהבחורה עם השיער האדום שהייתה יפה באופן משמעותי, תאמינו לי, הייתה לבושה בחצאית של מעצבים וחולצה של גוצ'י, למען השם, והבלונדה השנייה בחבורה – מלבד טיילור – הייתה לבושה בגרביונים לבנים מתחת לשמלה תכלכלה שתאמה את צבע עיניה ועיני חברתה האדמונית.
“היי,” אמרתי בחיוך זהיר ומהוסס כשנעמדתי מולן. הארבע הרימו אלי את מבטן בבת אחת, ושמתי לב שהבלונדה הלא-מוכרת היא הכי יפה, למרות הכל, בין הארבע. השיער שלה היה בלונדיני-זהוב, מתולתל וארוך; עיניה היו תכולות עם מעט זהב בתוכן, והעור שלה היה לבן כמו של קרם. לאדמונית היה יופי יותר פרוע, עם שיער יותר מתולתל משל הבלונדה ועיניים כחולות-צלולות ובהירות.
טיילור הייתה הראשונה שחייכה. “היי, פייג',” היא אמרה בשמחה. “מה שלומך?”
“הכל טוב,” חייכתי גם כן. “מה איתכן?”
“אנחנו מעולה,” ג'ייד חייכה גם כן עכשיו. “את מכירה את פיית' ואֵלְסָה?”
הנדתי בראשי לשלילה והתיישבתי בזהירות על הדשא לצידן. “נעים להכיר,” אמרתי לאדמונית ולבלונדה בחיוך הססני. “פייג' הארפר.”
הבלונדה הייתה הראשונה לחייך חיוך חם ואוהב כזה, שהרגשתי שליבי נסדק. החיוך הזה הזכיר לי את החיוכים החמים והאימהיים של הסטיה, ואפילו של… עדן. “את דמות מוכרת כאן בקולג', ובכלל בעיר,” היא אמרה בקול נעים ועדין, שהתאים ליופייה בדיוק. “כולם מדברים על הבחורה ששונאת את דיאגו ריברו, והוא שונא אותה בחזרה.”
האיזכור של דיאגו לא היה צריך לגרום לליבי לדהור. אבל הוא גרם לכך, כנראה מרוב שהוא מרגיז. “כן, זאת אני,” צחקתי בהיסוס.
הבלונדינית חייכה את אותו החיוך שוב פעם. “אלסה כריסטנסן,” היא הציגה את עצמה.
“פיית' אנדרסון,” אמרה האדמונית, שולחת לי מבט בוחן. “את חברה של אחותי הקטנה, ליילה.”
מצמצתי כמה פעמים ובחנית את פיית' לעומק. “אתן לא דומות,” ציינתי. “וליילה אמרה שיש לה אחות גדולה, ושאת היית במועדון הפמיניזם…”
“הייתי, אבל פרשתי כשהלימודים נהיו מעמיסים מידי,” פיית' משכה בכתפיה. “אני גם לא באמת כזאת פמיניסטית-מאמינה ממילא.”
“וטוב שכך,” ג'ייד צחקה. “בגלל זה, פיית' איתנו באחוות 'הבנות שיודעות'. גם אלסה.”
“האחווה לא דורשת מכן הרבה זמן?” שאלתי, והפניתי ביחוד את השאלה לפיית'. מוזר היה לי לדבר עם אחותה הגדולה של ליילה – אחרי הכל, אני אמורה להיות חברה של ליילה, וזה הרגיש לי כאילו אני בוגדת בה או משהו כזה. אבל ידעתי שלליילה לא יהיה איכפת, ושאולי היא אפילו תתלהב מזה. וחוץ מזה, פיית', אלסה, טיילור וג'ייד היו גדולות ממני רק בשנה, פחות או יותר. הן היו בגיל של ברנה, אחרי הכל.
“לא כל כך הרבה,” פיית' ענתה. “וגם יש עוד הרבה בנות – כמו וויטני, למשל – שיש להן יותר זמן והן דואגות לענייני טיפוח האחווה וזכייה בתחרות האחוות והמועדונים בזמן שאנחנו קורעות את התחת בלימודים.” היא משכה בכתפיה.
טיילור צחקה. “אני לא מבינה איך לברנה יש כל כך הרבה זמן להשקיע בלימודים האקדמאיים שלה,” היא אמרה, מתייחסת לעובדה שברנה לומדת באקדמיה לתקשוב ולטכנולוגיות מתקדמות, כי היא כזאת גאון. “ולהספיק לעבוד איתך בעבודה, פייג', וגם לצאת לבלות עם חברים.”
“דרך אגב, ראינו את ההופעה שלך בתחרות הראשונה,” אמרה אלסה בחיוך רחב. “היית מעולה ממש. השיר היה מגניב גם כן.”
“לגמרי,” פיית' חייכה. “מדיסון פורד התעלתה על עצמה.”
“אגב מדיסון,” ג'ייד אמרה, מביטה בפיית' במחשבה. “מה עם האח הגדול שלה, לוגן?”
“אווו,” קרצה לה טיילור. “למה את כל כך מתעניינת?”
ג'ייד הרימה גבה. “סתם.” היא אמרה, אבל ראיתי משהו חולף לה בעיניים הכחולות האלו.
“הסתם הזה בהחלט סתמי,” פיית' גחכה. “מישהי פה דלוקה?”
“ממש,” ג'ייד נחרה בבוז.
אלסה חייכה ולא אמרה דבר, ואני צחקתי.
העברתי את כל ההפסקות שלאחר מכן עם פיית', אלסה, טיילור וג'ייד. הן היו חבורה נחמדה משחשבתי, ואפילו שפיית' נותרה קצת זהירה מפני, כל השאר היו פתוחות ונחמדות ממש. מצאתי את עצמי מתחברת אליהן מאוד.
כשהגיע שיעור הספורט, ריילי חזרה מסשן התמזמזות עם מייסון ודברה על כמה שהיא נהנתה איתו. הכרחתי את עצמי להקשיב כמו חברה טובה למרות התיאורים הפלסטיים היו קצת יותר מידי, אבל הנחתי שזה מה שחברות טובות עושות.
דיאגו הופיע, נראה אלילי כמו תמיד. “היום נשחק בית-שדה נגד קבוצה אחרת,” הוא הצביע על הקבוצה של ליילה וסיירה, ושהיו שם גם פיית' וטיילור, שחייכו לעברי. “אנחנו עושים מרתון. כל הקבוצות מתחרות זו בזו, והמנצחים מתחרים זה בזה, עד שמגיעים לשתי הקבוצות שנצחו את כולם והן צריכות להתחרות זו בזו, מובן?”
כולם הנהנו, ואנחנו חיכינו שתי תורות, שבאחד מהם הקבוצה של ג'ייד ואלסה הביסה את הקבוצה היריבה, שם היו מייסון, מדיסון, אדם ואניה. לאחר מכן, הקבוצות שהתחרו עוברות ל"יציע" עם שאר הקבוצות כדי לצפות בתחרות הבאה.
“שיהיה לנו בהצלחה,” מלמלתי לריילי. הקבוצה שלנו הייתה ב"בית" בסיבוב הראשון, בזמן שהקבוצה של סיירה וליילה הייתה ב"שדה". דיאגו עמד בצד עם ארצ'ר, מנחה הקבוצה השנייה, והשניים צפו בנו בזמן שאחד מהמורים לספורט שימש כשופט.
הסתדרנו בטור לפי הסדר שדיאגו הקצה לנו קודם לכן. אני הייתי אחרונה – ולא התפלאתי. הייתי האצנית הכי טובה שלנו. דיאגו ידע את זה וגם אני. ואפילו אם הוא סירב לדבר איתי – והיי, לי לא הייתה שום בעיה עם זה, באמת שלא, אפילו שהתחושה המוזרה בבטן טענה אחרת – הוא רצה לנצח. אחרי הכל, הוא בן. ואין בן שלא אוהב לנצח.
נולה הייתה הרשונה לרוץ, ומרוב שהיא הייתה איטית, היא לא הספיקה להגיע לחישוק הראשון כשכבר תפסו את הכדור שנולה זרקה בחולשה. היא הייתה בחוץ.
היינו דיי גרועים, אני חייבת להודות. היחיד שהצליח לרוץ למעלה משני חישוקים היה אחד הג'נקיסטים, והוא נפסל כשלא הספיק להגיע לחישוק השלישי.
הסטיה הייתה חכמה, ואפילו שלא הייתה אתלטית, עם משקלה והכל, היא הייתה מתוחכמת. היא זרקה את הכדור הכי חזק שיכלה, ורצה לחישוק הראשון, מבלי לנסות ולרוץ לחישוק הבא ישר כמו שחכמולוגים אחרים עשו.
היא התקדמה יפה מאוד בזמן שהאחרים נפסלו, וכשהיא הגיעה לסיבוב האחרון, זכינו בנקודה, לקול תשואות הקהל. חיכיתי כבר בחוסר סבלנות שיגיע תורי, ולאחר שהג'נקיסטית שלפני נפסלה, הגיע הזמן.
לקחי את כדור הטניס בידיי וזרקתי במלוא כוחי. לברגע שהכדור עזב את ידי התחלתי לטוס אל החישוקים. ידעתי שהזריקה שלי הייתה חזקה, כך שלא טרחתי להסתכל אפילו על הכדור. רצתי מהחישוק הראשון, לשני, לשלישי, לרביעי, לחמישי, והגעתי לשישי, שניים לפני הסוף, כשראיתי את אחד מחברי הקבוצה היריבה מתקרב לכדור, אבל האידיוט בטעות פגע בו, וחברי הקבוצה שלי צעקו לי "רוצי!” והחלטתי לקחת את הסיכון ולרוץ עד הסוף.
פגעתי בחישוק השמיני והאחרון בדיוק שנייה לפני שסיירה, מכל האנשים בעולם, תפסה את כדור הטניס. השופט הכריז שזה "הום-ראן" ושזכינו בחמש נקודות. נשמתי לרווחה וחזרתי לקבוצה שלי בזמן שהתחלפנו.
זכינו בכל התחרויות שלאחר מכן, והגענו להיות בין שתי הקבוצות המנצחות. הפעם הקהל התרחב, כאילו מאיפשהו עוד תלמידים הגיעו. זה היה הקבוצה שלנו כנגד קבוצה עם אנשים שלא הכרתי. אנחנו התחלנו בתור השדה, ובזכות ריילי, שהייתה תופסת מעולה, ובזכות הסטיה, להפתעתי, הצלחנו לתפוס את כל הכדורים שלהם. כשהגיע תורנו להיות הבית, זה נהיה יותר קשה.
הפעם הייתי במקום טוב באמצע הטור וחיכיתי בסבלנות לתורי. כעבור כמה זמן התור שלי הגיע, וכשסובבתי את ראשי לעבר הקהל, עיניי מצאו במקום זאת את דיאגו, שדיבר… לא, פלרטט, עם אחת מהבנות בקבוצות האחרות.
זעם כמותו לא חשתי באף אחת מהפעמים האחרות בהן נתקלתי בדיאגו, זעם שגרם לפני להאדים, לגופי לפרכס, למוחי לשאוג, תקף אותי בכזאת עוצמה שכמעט ונפלתי לברכי. אבל ריילי נגעה בכתפי, והחזירה אותי למציאות. בכוחות מחודשים זרקתי את הכדור בכזאת עוצמה שלא שמתי לב שהפעלתי. רצתי בשיא המהירות שלי, מרגישה רותחת, מרגישה בצורך הבלתי מוסבר הזה שדיאגו יסתכל עלי, יראה ממה אני עשויה, שיראה את מה שאני עושה בשביל הקבוצה שלנו.
הייתי מרחק של שלושה חישוקים מהסוף כשזה קרה. מרוב כעס, לא שמתי לב לאן אני רצה ורבלי נתקלה בחישוק, התעקמה בצורה לא טבעית, וגרמה לי לפלוט צרחה-אנקה מגרוני. נפלתי על הרצפה, וחשתי בכאב מפלח את רגלי בעוצמה מאין כמוה. היה לי קשה לנשום, נקודות שחורות מלאו את עיניי, וידעתי שאני עומדת להתעלף.
שמעתי קולות, אבל כבר חשכו עיניי.
פרק עשרים
“היא צריכה למצוא אנשים שיחברו אליה. אחרת, היא תהיה בודדה לעולם.” מתוך שיחת סמסים.

יד חמה על פני ומשהו רטוב גרמו לי לפקוח את עיניי. כנראה שאיבדתי הכרה רק לדקות בודדות כי עדיין שכבתי על רצפת מגרש הספורט. כאב ברגלי כמעט ושיתק אותי שוב, אבל טפיחה קלה על לחי העירה אותי לפני שאיבדתי את ההכרה שוב.
דיאגו רכןלידי, פניו סנטימטרים ספורים משלי. מעליו היו הראשים של ליילה, סיירה, ריילי, מייסון, אדם ועוד כל מיני אנשים. “תנו לה אוויר,” דיאגו הורה, והראשים התרחקו מעט. “הארפר, את שומעת אותי?”
בלעתי את רוקי, בקושי מודעת לכך שליבי החסיר פעימה כשהוא קרא לי בשם משפחתי. “כן.” אמרתי בקול צרוד, רואה שוב נקודות שחורות בעיניי.
הוא סטר לי קלות אך מעט חזק יותר מקודם. “לא להתעלף,” הוא פקד, נאנח, ואז הרים את מבטו למישהו. “אני צריך לקחת אותה למרפאה. תזוזו.”
נשמעו מלמולי הסכמה ולפתע, לפני שהייתי מוכנה לכך, הוא השחיל את זרועותיו תחתי, אחת תחת ברכי ואחת תחת גבי, והרים אותי באחיזת-נסיכה. נשימתי נעתקה. “מה אתה עושה?” רציתי לצעוק עליו, אבל זה יצא חלש, כמעט חסר חיים.
הוא לא ענה ולא הביט בי במקום זאת הוא החזיק בגופי, שלא שקל מעט, כאילו היה נוצה. יכולתי לחוש בחום גופי שחדר דרך הבגדים שלי, בידיו ששלחו זרמים חשמליים, אפילו דרך הבגדים, אל תוך תוכי. רציתי להתקשח, להדרך ולהלחם בו, אבל כל גופי היה רפוי, ורגלי פעמה בכאב.
כשהוא התחיל ללכת, שמתי לב שכל הקבוצות, כל התלמידים במגרש, מסתכלים עלינו כאילו אנחנו ההצגה הכי טובה בעיר. התדהמה הייתה מורגשת, אבל דיאגו התעלם ממנה, ולקח אותי הרחק משדה הראייה שלהם, הרחק מהמגרש. הוא הלך בדממה, נכנס למבנה אחד בקולג' והתחיל לעלות במדרגות, כיוון שלא הייתה מעלית או משהו בסגנון.
“אני בטח כבדה לך,” אמרתי בשקט, גרוני מעט צרוד עדיין. “אתה יכול להוריד אותי.” לא שכחתי שרק לפני שבועיים הוא נקע/שבר את הרגל שלו, ובטח הנקע/שבר עוד לא התאחה לגמרי.
הוא לא טרח לענות לי, אפילו לא הסתכל עלי, אלא פשוט עלה במדרגות, אוחז בי כאילו הייתי תינוקת ששוקלת שני קילו.
הגענו לקומה השלישית והוא הלך במסדרון עד שהגיע לאחת הדלתות, אותה הוא פתח ונכנס פנימה. זו הייתה המרפאה, לפי מיטות החולה הלבנות שהיו שם, ארונות התרופות והמגירות שבטח החילו מוצרים רפואיים. לא היה שם אף אחד – אפילו לא אח או אחות – אלא רק שנינו. דיאגו הניח אותי בעדינות מפתיעה על אחת המיטות, מוריד את ידיו ממני.
“ריברו – “ התחלתי לומר אבל ראיתי שזה חסר תקווה, כיוון שהוא הלך לאחת המגירות ושלף תחבושת. הוא חזר אלי, הבעתו בלתי מובנת לי, והפשיל את מכנסי, מוריד את נעלי וגרבי. הקרסול שלי בהחלט הסתובבה, אבל לפי הכאבים, ידעתי שרק נקעתי אותה.
אחרי שבעבר שברתי את שתי הרגליים שלי, אני יודעת מה זה כאב של שבר אמיתי.
“זה רק נקע,” אמר דיאגו, מאשש את מחשבותי, בזמן שהחל לחבוש את קרסולי במיומנות שלא הייתה לי כשאני חבשתי את שלו. אפשר היה לראות שהוא עשה זאת כבר פעם. “זה אמור להחלים בשבוע-שבועיים הקרובים, ומן הסתם, אל תעשי שום פעילות גופנית.”
“כן, ד"ר ריברו,” אמרתי, מנסה לגרום לקולי להשמע מלגלג אך לשווא. משהו ברצינות התהומית של דיאגו גרם לשנאתי כלפיו לדעוך מעט, אבל רק טיפה.
הוא שלח לי מבט זהוב ומעט מאיים. “אנחנו שווים עכשיו,” הוא אמר לפתע, משום-מקום.
עיניי נפערו בהפתעה והטתי את ראשי לצד בבלבול. “מה זאת אומרת?”
“את טיפלת בי לפני שבועיים, ועכשיו החזרתי לך את החוב כשטיפלתי בך,” הוא אמר, מהדק את תחבושתי וגורם לי להאנק מעט בכאב. “מובן?”
הרגשתי בקור מזדחל לליבי. “לא עשיתי את מה שעשיתי בשביל שתצטרך להחזיר לי, ריברו,” אמרתי לו, הקור זולג גם לקולי.
“לא משנות לי הסיבות,” הוא אמר. “משנה לי שאני לא ארגיש שאני חייב לך משהו.” הוא הסתכל עלי בהבעה המתנשאת הרגילה שלו, זאת שעד לפני מה שקרה לפני שבועיים הוא היה שולח לי, אבל משום מה היא לא נראתה לי… נכונה. כאילו היא לא הייתה במקום, משום מה.
ועם זאת, עדיין חשתי בעלבון. “טוב, אז תודה לך,” אמרתי ברוגז, משלבת את ידיי בכעס. “באמת לא היית צריך.” קולי שידר את תחושתיי מצויין.
“אין לי כוח להלחם בך היום,” הוא אמר, נאנח. “תשארי פה כמה שבא לך, אני לא הולך לשמטרף עלייך עכשיו. יש לי דברים לעשות.”
“אני גם צריכה לחזור הביתה!” התעצבנתי. “איך אני אלך עכשיו לתחנת האוטובוס בדיוק?!”
הוא שלח לי לפעת חיוך קר. “אם היית ממשיכה ללמוד נהיגה, אולי היית יכולה לנהוג הבייתה עכשיו.” הוא אמר בקול סרקסטי ויצא מהמרפאה לפני שהספקתי לומר מילה.
לאחר שהרגעתי את כעסי, התקשרתי לפטריק. הוא ענה לי ב, “מה?”
“נקעתי את הרגל בשיעור ספורט,” קיצרתי תהליכים. “ואני צריכה הסעה הביתה.”
“אני לא בעיר. תבקשי מאחת החברות שלך.” הוא אמר וניתק.
ידיי נקמצו לאגרופים והכרחתי את עצמי להתקשר לליילה, שידעתי שתמיד יש לה מכונית. אבל היא לא יכלה כי היא הולכת ל"מאדי שלה". לאחר מכן ניסיתי להתקשר לסיירה, אבל גם היא לא יכלה, ואז לאניה, ולבסוף לטיילור וג'ייד. אף אחת מהן לא יכלה להסיע אותי חזרה, אולם ג'ייד אמרה, “לאלסה יש מכונית כאן, רוצה שאשאל אותה?”
לאחר שנעניתי בחיוב, אלסה אמרה שהיא יכולה להקפיץ אותי הביתה. אמרתי לה שאפגוש אותה בחנייה אבל היא מייד התנגדה. “אני אבוא לקחת אותך מהמרפאה,” היא אמרה. “אעזור לך לרדת במדרגות והכל.”
הרגשתי כאילו אני איזו זקנה שצריכה מטפלת סיעודית כשאלסה הגיעה, יפהפייה כמו מקודם, ועזרה לי לרדת מהמיטה בעדינות חזרה לרגלי. היא השעינה את כובד גופי על שלה, בדיוק כמו שהכרחתי את דיאגו לעשות לפני שבועיים, והיא עזרה לי לרדת במדרגות לקומת הכניסה, ומשם למגרש החנייה.אלסה נכנסה למושב הנהג ואני למושב הנוסע, והיא התניעה. “לאן?” היא שאלה, ואני אמרתי לה את כתובת הבית שלי.
כשהגעתי הביתה, הדבר הראשון שעשיתי היה להתקלח. לאחר מכן, הלכתי לסלון ושם פתחתי את הטלוויזיה בערוץ רנדומאלי וצפיתי עד שנרדמתי.
*
למחרת בבוקר, היה זה יום שישי וריילי הודיעה לי שמקיימים "מסיבת פיג'מות" אצלה בבית. היא אמרה לי שליילה, סיירה ואניה כבר אישרו הגעה. היא שאלה אותי לגבי ה"חברות החדשות" שלי, ואני החלטתי "להציג" אותן לחברות ה"ישנות" שלי.
מן הסתם, פיית' הכירה את ליילה -הלוא הן אחיות – אבל השארל א הכירו אותן. כשפיית', אלסה, ג'ייד וטיילור גילו שסיירה היא החצי-אחות של דיאגו הן התלהבו מזה ושאלו אותה כל מיני שאלות עליו, שחלקן גרמו לי לבחילה.
ריילי הזמינה אותן גם לביתה, והן נענו להזמנה, קצת מהוססות, אבל הסכימו. ביקשתי מטיילור שתזמין גם את ברנה, והיא אמרה לי שזה יקרה רק בתנאי שהיא תוכל.
כשירד הערב, ביקשתי מפטריק שיקפיץ אותי לריילי – אחרי הכל, הרגל שלי עדיין הייתה נקועה ודואבת. הוא הסכים באי-חשק, וכל הנסיעה לריילי הוא לא דיבר איתי בכלל.
הבית של ריילי היה בית פרטי בשכונת יוקרה. בית גדול ולבן, עם גינה גדולה ובריכה קטנה בחצר, שלא לדבר על כמה מפלסים. ריילי פתחה לי את הדלת כשצלצלתי בפעמון דלת העץ הגדולה, תיק מונח על כתפי, והיא חייכה כשראתה אותי, שיערה המקורזל והכהה אסוף לקוקו מרושל, עיניה האפורות מחוייכת. “פייג'י!” היא אמרה, מחבקת אותי בחוזקה, מבטאה האירי חזק מתמיד. “בואי תכנסי, את השלישית שהגיעה.”
בפנים כבר היו סיירה ואניה, שחייכו לעברי כשנכנסתי. הן ישבו בסלון מול אישה אפרו-אמריקאית עם שיער זהה לשל ריילי, זוג עיניים שחורות וחודרות, עור כהה, וגוף שמן בצורה של בובת מאמא-בר. “שלום!” היא אמרה בחיוך רחב וקול שמאפיין אפרו-אמריקאית, לוקחת אותי אליה בחיבוק חם ואימהי. “את בטח פייג'. ריילי סיפרה לי כמה את יפה,” היא חייכה לעברי. “רק חבל שהיא שכחה להזכיר שאת מעלפת, מותק.”
הסמקתי קלות בזמן שסיירה, ריילי ואניה צחקו. “תתעלמי ממנה, פייג',” ריילי אמרה. “מאמא אוהבת להביך אנשים.”
מאמא ווסט, או אמאני, שלחה מבט זעוף לריילי. “ריילי זורה, לכי תביאי כוסות מים לחברות שלך.”
היא גלגלה את עיניה. “כן, מאמא.” היא אמרה בזמן שהלכה למטבח להביא לנו אכן כוסות מים.
מאוחר יותר, כשכל שאר הבנות הגיעו, מאמא ופאפא ווסט, שירד לאחר מכן לומר שלום והיה חיוור לעומת מאמא ווסט, עם עיניים אפורות, שיער שחור ועור חיוור, יצאו מהבית ל"סופ"ש רומנטי בהרים", שזו בעצם הסיבה למה ריילי הביאה אותנו אליה למסיבת פיג'מות מלכתחילה.
המסיבה הייתה בהחלט כיפית. צפינו בקומדיות רומנטיותת מפגרות, שמנו אחת לשנייה לק בידיים וברגליים, עשינו תסרוקות אחת לשנייה כמו ילדות קטנות, אניה אפרה את כולנו במקצועניות – היא עובדת בתור דוגמנית, והיא יודעת מה היא עושה – ואז השתכרנו עם אלכוהול, מה שהחזיר אותי מעט לימי התיכון שלי. פיית', ריילי וליילה שרו שירים שתויות לחלוטין, בזמן שאלסה עזרה לאניה להקיא בשירותים. טיילור, ג'ייד, סיירה, ברנה – שהצליחה להגיע בסוף – ואני דיברנו על כל מיני דברים ושטויות. ולבסוף, כל השיכורות-המתות נרדמו על הספות בסלון, בזמן שהשיכורות-הקלות הלכו לישון כמו בחורות נורמאליות על מיטות. אני חלקתי מיטה זוגית ענקית עם סיירה ואלסה, וטיילור, ג'ייד וברנה חלקו מיטה אחרת.
ובבוקר, כל הבנות עם ההאנגאובר בקושי הצליחו לעמוד על הרגליים, אז סיירה לקחה על עצמה להכין לכולן פנקייקים בזמן שג'ייד הייתה הסו-שפית שלה, ואני, בעזרתה של ברנה, כיוון ששתינו הכרנו את העבודה מקרוב, הכנו לכולן קפה.
וכשישבנו כל העשר בסלון ושתינו קפה ואכלו פנקייקים, הרגשתי שליבי מתכווץ בצורה הכי טובה. אלו היו החברות שלי עכשיו. לא נולה, הסטיה, ועדן. לא ליוי. אלא תשע הבנות האלו.
פרק עשרים-ואחת
“תמיד רציתי אנשים שיהיו שם בשבילי במידה ויקרה לי משהו. שלא יזניחו אותי כמו שהזניחו אותן.” מתוך כתבים אישיים.

נשף חג-המולד היה אירוע גדול בעיר שלנו. כל אחד, החל מהעניים ביותר ועד לטייקונים העשירים, קיבל הזמנה. ראש העיר החליט שהוא רוצה שיהיה ערב אחד בשנה בו כל תושבי העיר, מהקטן ועד הגדול, מהעני ועד העשיר, יתכנסו באולם אחד ויתחברו זה עם זה. הנשף התקיים כל שנה כאותו מקום – אולם הנשפים הגדול שבמרכז העיר. בדרך כלל כמעט כולם הגיעו, ואז לאחר שעה-שעתיים התפזרו כל אחד לעיסוקיו.
עניין הנשף החל לפני שלוש שנים, זמן קצר לאחר מותה של עדן. ומאז הוא צבר תאוצה ופופולאריות והרבה אנשים התלהבו מהרעיון.
הבנות ואני יצאנו לעשות קניות לשמלות נשף באחד הימים שלפני, בערך שבועיים לאחר מסיבת הפיג'מות אצל ריילי. הרגל שלי כבר החלימה, וכבר יכולתי לחזור להתעמל שוב, כך שלא הייתה לי בעיה לעשות איתן "שופינג" אפילו ששנאתי קניות בגדים בכל ליבי.
דיאגו חזר להתעלם ממני אחרי הפציעה שלי בשיעור הספורט, ואני התעלמתי ממנו חזרה. זה גרם לבלבול בקרב חברותיי, שניסו לדוג ממני מידע לגבי מה קרה כשהוא הרים אותי וסחב אותי למרפאה ואני סירבתי לתת להן שום מידע בכל תוקף, בידיעה שבהתחשב בעובדה שאלסה, פיית', ג'ייד וטיילור הן חלק מ'הבנות שיודעות' – אחוות הרכלניות הגדולה. וזה גם לא כאילו קרה שם משהו משמעותי.
“אני חייבת להודות שהשמלה הזאת לא תתאים לאף אחת עם שיער בלונדיני,” אניה אמרה כשיצאה מתא ההלבשה באחת מחנויות השמלות בגרייסון פארק – פארק שלם של חנויות למיניהן, כמו קניון בצורת פארק, עם רחובות, בתי קפה והכל, שלא לדבר על אגמים ונחלים. זה היה מקום יפהפה לערוך בו מסע שופינג.
“צודקת,” אלסה הסכימה בצער. “למרות שהצבע הלבן שלה יפהפה.”
ברנה, טיילור, אלסה ואניה, הבלונדות מבינינו, העבירו את השמלה בצער לפיית', שהחליטה לנסות אותה. השמלה הלבנה ישבה עליה כמו שצריך, אבל השיער שלה בהק מידי. ליילה נסתה אחריה, אבל השמלה לא השתלבה מי-יודע-מה עם הסגול שבשיער שלה. ריילי הודיעה לנו שהיא תקח אותה, בגלל שהשמלה נראתה עליה יותר מדהים מעל כל אחת אחרת, הלבן שבה מכהה את עורה הכהה גם ככה.
הן כולן מצאו לבסוף שמלות בחנות הזו ובחנויות אחרות, ובגלל שלכולן היה כסף, הן יכלו להרשות לעצמן לקנות אותן. “מה איתך?” שאלה אותי אלסה כשיצאנו מהחנות האחרונה בה היינו. “את לא צריכה שמלה?”
משכתי בכתפי. “אין לי הרבה כסף,” אמרתי בקול נמוך ושקט, כדי שהאחרות לא ישמעו. “אני לא יכולה להרשות לעצמי לקנות שמלה שעולה בערך כמו כל חשבון החשמל שלנו.”
“אני יכולה לקנות לך,” אלסה הציעה, ונאנחה. “אבל אני מניחה שתחשיבי את זה כצדקה ולא תרצי.”
היא בהחלט צדקה. לאלסה היה את החוש הזה לדעת מה כל אחד חושב/מרגיש/יחשוב/ירגיש במצבים מסויימים. זה מה שהיה כל כך נפלא בה, ולמה הרשיתי לעצמי לספר לה שאין לי הרבה כסף.
החלטנו לשבת בבית קפה. היינו צריכות שולחן גדול מאוד בשביל שכולנו נוכל לשבת, ולבסוף התיישבנו. כל אחת הזמינה מה שהיא הזמינה, וכולן פטפטו על כמה הן מתרגשות לקראת הנשף. קבענו כולנו ללכת לאניה להתארגן לפני כן, כיוון שבבית הגדול שלה יש לה חדר מלא בתכשירי אופנה שנוכל להשתמש.
היה אחר-צהריים נחמד ביותר, ובסופו, סיירה חזרה איתי לבית שלי כי קבענו לישון. עלינו במעלית לקומת הבית שלי, סיירה עם השקית בה נמצאת שמלת הנשף היפהפייה שקנתה ואני עם תיק הצד והידיים הריקות. הגענו לקומה שלנו, ושמעתי רעש מאיזור הדירה שלי.
“יש אצלך אורחים?” שאלה אותי סיירה בהפתעה.
משכתי בכתפיי. “האחים שלי לא בדיוק אוהבים שבאים אורחים, אז אני לא חושבת.” הכנסתי את המפתח אל תוך המנעול ודלת הדירה נפתחה.
בסלון ישבו עשרה בנים, שרק שלושה מהם הכרתי, ואת כל היתר…
קפאתי במקומי, ביחד עם סיירה שקפאה לידי. עיניי נפערו לרווחה בתדהמה כשראיתי את הבנים, שעכשיו כולם פנו להביט בסיירה ובי בהפתעה, כאילו לא ציפו לשובנו.
פטריק, היחיד שהבנתי למה שם, קם ממקומו. “פייג',” הוא אמר, קולו מזהיר.
הידיים שלי רעדו כשתמונות מן העבר הבזיקו לזכרוני.
רפאל אוחז אותי בידיו…
אורלנדו צוחק ממשהו שליוי, אחותו הקטנה, אמרה…
ארצ'ר מחייך לסיירה באינטימיות…
נת'ניאל צועק על נולה…
קופר ונת'ניאל הולכים מכות…
דיאגו ואני מחוץ למסעדה צועקים אחד על השנייה…
פטריק לקח נשימה עמוקה. “פייג', אלו הם – “
“אני יודעת מיהם,” קטעתי אותו בקול שקט. ובאמת הכרתי אותם, חוץ משניים שנראו לי מוכרים אבל לא יכולתי לקרוא להם בשם.
הראשון שזיהיתי במיידית היה מן הסתם דיאגו, ולצידו ארצ'ר. הם הביטו בי בהבעות מוזרות, ביחד עם שאר הבנים. לצד ארצ'ר ישב לא אחר מאשר אורלנדו ווקר, חברו הותיק של פטריק אשר יצא לפני אי-אילו שנים לטיול סביב העולם עם רפאל, אחיה הבכור של עדן, אשר גם היה שם.
אורלנדו נראה היה יותר טוב משזכרתי אותו. הוא ודיאגו, למעשה, היו הבחורים הכי חתיכים כאן בחדר, ללא ספק. היה לו שיער חום וחלק וזוג עיניים כחולות. העור שלו היה שחום מעט יותר משזכרתי, והוא היה גבוה יותר ושרירי הרבה יותר. ממש גבר.
לצד אורלנדו ישב לא אחר מאשר רפאל לויי, אשר גם היה חתיך מתמיד. שיערו היה חום כהה, עיניו אפורות כמו של עדן… כמו של סיירה, וגופו שזוף, שרירי וגבוה גם כן.
רפאל ישב ליד בחור שדמה לו מאוד, אך לא היה זהה לו, וגם אותו זיהיתי. נת'ניאל "נייט" לויי, האח האמצעי למשפחת לויי, אשר עכשיו היה האח הקטן. שיער חום כשל אחיו, עיניים חומות, גוף מעט בהיר יותר משל אחיו אך גבוה ושרירי בדיוק כמו שלו. אם החישובים שלי היו נכונים, הוא היה בגיל של ארצ'ר ודיאגו, אשר שניהם היו גדולים ממני בערך בארבע שנים. ועכשיו, כששמתי לב אליו יותר, הוא גם היה חתיך. כל הבנים בסלון היו חתיכים אחד-אחד. מה לעזאזל?
איאן אנדרסון היה גם כן נוכח, ישוב לצד נת'ניאל, ולצד איאן ישב קופר ג'נסן, אחיה הגדול של נולה. קופר היה העתק מוגדל של אחותו, רק פחות יפה ויותר שרירי. שיער בלונדיני ועיניים כחולות כמו של אחותו, עם מראה של גולש מקליפורניה בזכות העור השזוף שלו, גובהו ושריריו.
השניים האחרונים בסלון אלו השניים שלו זיהיתי אך נראו לי מוכרים. לאחד מהם היו העיניים הכחולות של אורלנדו, וזיהיתי אותו כאדריאן ווקר, בן-דודו של אורלנדו, אחיה של אניה. עם שיער חום והעיניים הכחולות, הוא היה חמוד למראה, אך ללא ספק הכי פחות חתיך בחבורה – אפילו שהיה חתיך בפני עצמו. הוא היה שרירי גם כן אך הרבה פחות מהאחרים, והוא גם נראה היה מעט ילדותי.
האחרון בחבורה בכלל לא יכולתי לזהות, אפילו שהוא היה נראה לי מעט מוכר, עם השיער החום, העיניים הירוקות כזית. הוא היה בגובה של אדריאן, שהיה יותר נמוך מהאחרים, וגם כן נראה טוב, אם כי פחות מהאחרים, כמו אדריאן.
הדממה בסלון הייתה מפוארת, אני חייבת להדגיש. מבטי עבר מדיאגו, לפטריק, לרפאל, לאורלנדו, לנת'ניאל, לאיאן, לאדריאן, לבלתי-מוכר, וחזרה לדיאגו בבת אחת. “מה…” התחלתי לומר אבל המילים דעכו ממני.
“פייג',” רפאל קם ממקומו, מביט בי, ואז עיניו הובזקו לסיירה. הוא נדרך, וכמוהו נת'ניאל. “לעזאזל,” נת'ניאל מלמל. “אתה לא הגזמת, אורלנדו.”
“אני יודע,” אורלנדו אמר חזרה, בזמן שכל הבנים הסתכלו על סיירה.
“למה הם כאן?” שאלתי את פטריק, מתעלמת מהאחרים.
“אורלנדו ורפאל חזרו מחו"ל,” פטריק הסביר, משלב את ידיו ושולח לי מבט מזהיר. “וכולם כאן חברים שלי.”
“לא ידעתי שאתה חבר של ריברו,” שלחתי מבט יורה גיצים לדיאגו.
בבת אחת אחת הדממות הכי מתוחות שחוויתי בחיי השתררה. דיאגו חייך חיוך קר לפתע וקטע אותה כשאמר, “אה, הארפר. חזרנו לימים הטובים?”
“הם מעולם לא נגמרו!” התעצבנתי.
“מעניין איך זה משפיע עלייך עכשיו,” קולו הנמרח גרם לי לרעוד מזעם. “את יודעת, עם כל כך הרבה בנים סקסים בבית שלך שאוהבים לפלרטט עם אלפי בחורות בו-זמנית.”
“למה אתה מתכוון, ריברו?” שאל רפאל לפני שהספקתי לומר משהו.
“אה, אתם לא יודעים?” דיאגו חייך חיוך מסוכן. “הארפר כאן היא שונאת-בנים מוצהרת. היא במועדון הפמיניזם עם אחותי כאן, סיירה. נדמה שהבנים היחידים שהיא סובלת זה הגיי והמוזר מהמועדון שלה, ואולי גם האחים שלה.”
“אתה לא יודע כלום עלי, חתיכת שמוק!” צעקתי, ידיי נקמצות לאגרופים.
“פייג' – “ סיירה ניסתה להרגיע אבל לא רציתי להרגע.
“אני יכול לומר לך את זה בחזרה,” הוא אמר בעיניים מצומצמות. “גם את לא יודעת עלי כלום.”
“לא שכחתי מה עשית לנולה, מפגר!” כעסתי. “לא שכחתי מה עשית לאניה!”
בבת אחת אורלנדו, קופר ואדריאן פנו להסתכל עליו. שניהם הרימו גבה. “משהו שאנחנו צריכים לדעת, די-מן?” קופר שאל.
דיאגו לא היסס לענות. “הארפר כאן כועסת עלי בגלל שדפקתי את שתיהן – לאחר ששתיהן השליכו עצמן עלי. היא חושבת שזו אשמתי שנעניתי להצעות כמו כל בן אחר.”
לתדהמתי, קופר, אורלנדו ואדריאן הנהנו כאילו זה הכי נכון בעולם. וזה גרם לי לרצות לחנוק את שלושתם. “לא איכפת לכם מהן?!” התפרצתי, החייה שבתוכי יוצאת החוצה. “הן המשפחה שלכן! הייתם צריכים לראות כמה שבורה נולה הייתה! הייתם צריכים לראות את אניה אחרי שריברו כאן זרק אותה לאלפי עזאזלים!”
“זו הייתה הבחירה שלהן,” היה זה אורלנדו שאמר. “אם הן בחרו לשכב עם דיאגו, אין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות בנידון – “
“אתם כולכם שפלים,” קטעתי אותו, הזעם הנוראי שבי גורם לי לומר את המשפט הבא. “ואם זו הייתה עדן, אורלנדו. אז הייתם שותקים?”
דממה פי מאה יותר מתוחה מקודם לכן השתררה.
פרק עשרים-ושתיים
“כל מה שהיא צריכה זה קצת חום ואהבה, שמישהו יראה לה שהוא שם בשבילה, בשביל ליצור שביל לפתח ליבה.” מתוך ניתוח פסיכולוגי.

“עדן מתה,” רפאל אמר בקול שטוח. “היא לא פרמטר בכלל.”
הרגשתי כאילו הוא סטר לי, אבל לא נכנעתי בקלות. “כשהיא הייתה בחיים וגילית מה קרה לה, אתה הרגת את הבחור שפגע בה,” הזכרתי לו.
כולם הסתכלו על רפאל, בזמן שזה הסתכל עלי וצמצם עיניים. “עדן סיפרה לי עלייך הרבה במכתבים שהיא שלחה לי,” הוא אמר בקול שקט לפתע. “ואני עוד זוכר שכשהיית בת ארבע, השכבתי אותך לישון. אז, לא ידעתי שתגדלי להיות כזאת מפלצת.”
נשימתי נעתקה, בזמן שהאחרים התנשפו, מלבד דיאגו שהביט במתרחש בעיניים בוחנות. “למה לנסות ולהפליל את דיאגו כשהוא לא עשה משהו רע באמת? למה להוציא שלדים שאמורים לשכב בארון, פייג' הארפר? למה לנסות ולריב?” רפאל שאל, מביט בי בעיניים אפורות ובוחנות כמו של דיאגו. “ובייחוד כשכולם פה, שומעים, מאזינים, והכפילה של עדן נמצאת לידך.”
הרגשתי את סיירה נדרכת. “אל תערב אותה בזה.” קולי היה נמוך בכמה וכמה אוקטבות. “שלא תעז, רפאל.”
“את ערבת את נולה מבלי לחשוב פעמיים,” נת'ניאל העיר. “וגם את אניה. מה את קשורה בכלל, פייג'? זה לא הסיפור שלך.”
רציתי להלחם בהם, להכות אותם, לעשות משהו, אבל לא יכולתי לעשות דבר. כי הם צדקו. כמה שהם צדקו. לא שאני אומר להם את זה, אבל הם צדקו.
“תחזרי למאחורי הקלעים, איפה שתמיד היית,” אורלנדו נהם. “כי כולנו יודעים שכל מה שאת אומרת זה גיבוב של שטויות.”
לא יכולתי לענות להם. לא היה לי מה. במקום זאת, עיניי איכשהו מצאו את עיניו של דיאגו. ומה שראיתי שם גרם לי לקפוא, ולמועקה לתקוף את גרוני. הוא הסתכל עלי ברחמים, כאילו אני איזו כלבת-רחוב שיש לרחם עליה. עיניי נדדו לפטריק, לאחי הגדול, שצריך לעמוד לצידי, אבל הוא נטע את מבטו בטלוויזיה הסגורה. ואני הבנתי שאני לבד במערכה.
הכרחתי את עצמי לחייך חיוך רחב וגדול ומזוייף לאין שיעור. “אני בחדר אם אתם צריכים אותי.” פניתי להביט בסיירה, שצפתה במתרחש עם דמעות שקטות שזלגו במורד לחייה. “אני מצטערת על הדרמה, סי. את מוזמנת להשאר, ללכת, איך שבא לך. אני בחדר.” ומבלי להסתכל לאחור הלכתי, נכנסתי לחדר, וסגרתי את הדלת אחרי בשקט. ברגע שהייתי בחושך ובדממה של חדרי, גלשתי לרצפה, יושבת בגבי לדלת. טמנתי את ראשי בידי, ונאבקתי בדחף לבכות, משננת בראשי, אני לא אבכה… אני לא אבכה… אני לא אבכה…
נשמעה נקישה על הדלת לאחר מה שהרגיש לי כמו שעות. קמתי על רגלי, הכרחתי את עצמי לחייך ופתחתי את הדלת… כדי לגלות את דיאגו בחוץ. “מה – “התחלתי לומר, העצבים מתחילים לבעבע בי מחדש, אבל הוא דחף את עצמו פנימה, סוגר את הדלת אחריו, ומביט בי בעיניים זהובות.
“סיירה ביקשה ממני לומר לך שהיא הלכה הביתה,” הוא אמר, הבעתו בלתי נתנת לפירוש. “היא חושבת שאת צריכה זמן לבד.”
אהבתי אותה על כך שהיא הבינה אותי מבלי שאצטרך להסביר לה. “אוקיי,” אמרתי, מחייכת את החיוך הכי מזויף בעולם. “אתה יכול ללכת עכשיו – “
פתאום, מבלי שיכולתי לצפות זאת מראש, הוא כרך את זרועותיו סביב גופי והצמיד אותי אליו בחיבוק מוחץ.
הלם השתלט עלי בזמן שגיצים עפו ממגע בגדיו בבגדי, אפילו שזה לא היה עור-בעור. לא ציפיתי למחווה כזאת מעולם מבחור, ובטח שלא מדיאגו ריברו, מכל האנשים בעולם. הוא חיבק אותי אליו, ידיו גדולות וחמות על גבי, זרועותיו שריריות סביבי.
לא ידעתי איך להגיב. לדחוף אותו ממני ולצעוק עליו ולריב איתו? לתת לו לחבק אותי, לתת לו להציע לי את החום והתמיכה שמעולם לא ציפית שמישהו כמוהו יתן לי?
הזעם שלי כלפיו דעך מבלי ששמתי לב. לאט-לאט, עם כל דקה שעברה, כל השרירים שלי נרפו, ומצאתי את עצמי רפוייה בידיו, נתונה לחסדיו. חלק קטן בליבי, חלק קטן עוד מאז מותה של עדן לפני שלוש שנים, לא יכול היה שלא להרפות, שלא להכנע למישהו שמציע כזה חום וכזאת תמיכה, אפילו שהמקור לא היה צפוי בעליל.
ואני החלטתי שהפעם, אני לא רוצה להלחם בדיאגו ריברו. בהיסוס, בזהירות, ליפפתי את ידי סביבו בחזרה, ונתתי לו לחבק אותי. כשהוא הרגיש זאת הוא הצמיד אותי אליו יותר, יד אחת אוחזת מאחורי ראשי ומצמידה אותו לחזהו, לריח הגברי שלו, שהיה מעט מהמם ומשכר, אני חייבת להודות, מרוב שהוא היה טוב.הזרועות שלו היו גדולות מספיק בשביל לעטוף אותי כמו שמיכה, ואני הרגשתי את התמיכה והחום זורמים לתוכי בגלים.
הוא החל בעדינות ללטף את ראשי, את שיערי, ואני הרגשתי איך הלב שלי נפתח ממש בשבריר כלפיו, כלפי הבחור הזה, שעד לפני זמן קצוב החשבתי כאויב. הידקתי את אחיזתי בו, כאילו היה העוגן שלי, ואחיזתו בי בתגובה התהדקה חזרה.
הוא לא אמר שום מילות נחמה, ויכולתי להבין. זה לא היה דיאגו לומר דברים, אלא לבצע אותם במעשים. אפילו שלא הבנתי למה הוא עושה את זה בכלל, בהתחשב בכך שהוא שונא אותי בחזרה.
אני לא יודעת כמה זמן עמדנו שם, בחדר שלי, מחובקים. זה היה נדמה כמו נצח, ולא רציתי לעצור את זה. כל כך הרבה זמן אף אחד לא חיבק אותי ככה. כל כך הרבה זמן לא קיבלתי כזה חום, כזאת התחשבות, כזה תחושה של מישהו ששומר עלי ודואג לי, אפילו אם אני חושבת אחרת.
וידעתי שאת הרגעים האלו כאן בחדרי לא אשכח עוד הרבה זמן.
בשלב מסויים, הוא התנתק ממני. הוא הסתכל עלי ממרום גובהו, חפן את פני ביד חמה אחת, הבעתו בלתי ניתנת לקריאה אך רכה יותר משאי פעם ראיתי אותה. אני לא יודעת איזו הבעה הייתה לי על הפנים בזמן שהניח את ידו על פני. אני לא יודעת אילו מן רגשות פתוחים הוא ראה שם. אבל לבסוף זה לא שינה. הוא רכן מעט, נשק למצחי, שפתיו גורמות לעורי שם לבעור מרוב חום, מרוב חשמל שעבר משפתיו אל עורי שלי, ויצא מהחדר, סוגר את הדלת אחריו.
נוכחותו, על אף חסרונה, לא יצאה כל כך מהר. ואני ידעתי שהרגעים האלו כאן בחדר שלי, היו רגעים חשובים. למה, לא ידעתי לומר.
אולי בגלל שלראשונה חשתי משהו שהוא לא זעם כלפי דיאגו ריברו, אלא רצון נואש שהוא יחזיק בי, שהוא יעשה שהכל יהיה בסדר, שהוא יתקן את החיים שלי, ימחק לי את העבר, ואפילו אם אלו רצונות ילדותיים, הוא עדיין הצליח לעשות זאת מעט, כשחיבק אותי קרוב אל ליבו.
*
העשרים וארבעה לדצמבר הגיע, ואיתו ערב חג המולד, זמן הנשף. הלכנו כל הבנות לאניה, כפי שתוכנן, כבר לבושות בשמלות הנשף. השמלה שלי הייתה שמלה שלא באמת העזתי ללבוש אף פעם, אבל הפעם אזרתי אומץ ללבוש אותה.
זו הייתה שמלה של אמא שלי., שהיא הביאה לי אותה ביום הולדתי התשיעי בטענה שאשתמש בה בעתיד. השמלה הייתה יפה יותר מכל שמלה אחרת שראיתי אי פעם, על אף היותה פשוטה לחלוטין. צבעה היה ירוק בהיר מבד סטן חלק, והיא השתפלה עד קצת אחרי ברכי, מעט הדוקה בחזה, עם כתפיות מעט עבות. היא ישבה לי טוב על הגוף, וזה היה היתרון. היא גרמה לחזה הבינוני שלי להתבלט, למבנה גופי שבזמנו ריילי קראה לו "גיטרה" להיראות יותר כמו "גיטרה", ואהבתי את הצורה בה השמלה הייתה חופשייה ומשוחררת ולא הדוקה כמו השמלה של אניה, למשל.
אניה, בעזרתה האדיבה של אלסה, איפרה את כולנו, אפילו אותי אחרי מסע שכנועים. כשהיא סיימה עם האיפור עשינו מעגל תספורות, כשאני בראשו ואף אחת מלפני, כי אני גרועה בתספורות. “השיער שלך פשוט מדהים, פייג',” אמרה לי פיית' שהייתה האחראית על שיערי. “הוא כזה חלק וכל כך שחור, כאילו אין יותר שחור ממנו.”
“אחי הקטן קורא לצבע השיער שלנו, האחים, 'אובסידיאן',” אמרתי בחצי חיוך. “מרוב שהוא שחור, כמובן.”
“אבל הוא גם חלק,” פיית' גנחה. “זה כל כך לא הוגן.”
“אין לך על מה להתלונן, פיי,” אמרה לה ליילה. “בתור אחת עם שיער אדום ומתולתל.”
“ג'ינג'יות לשלטון!” צחקה סיירה.
לבסוף כולנו היינו מוכנות. השיער שלי היה פזור וחלק על גבי אחרי ויכוח ממושך עם פיית' שבו היא טענה שאם אאסוף אותו אראה כמו תמיד, על אף האיפור, ואני צריכה להיראות מיוחד יותר. החלטתי להרים ידיים הפעם.
לימוזינה גדולה ושחורה אספה אותנו מביתה של אניה. בתוכה חיכו לנו מייסון, אדם, מדיסון – היא וליילה כבר הכריזו על היותן זוג – ועוד כמה בנים שלא הכרתי, שהיו בני הזוג של הבנות האחרות. אני היחידה שסירבה להגיע עם בן זוג בגלל סיבות ברורות.
הנסיעה לאולם הנשפים ערכה כרבע שעה, וכשהגענו, כולנו יצאנו מהלימוזינה ונכנסנו לאולם, שכבר היה מלא באנשים מכל שכבות הגיל וכל ה"מעמדות". עץ אשוח ענקי עמד על במה מיוחד, נברשות השתלשלו מהתקרה הגבוה, רצפת השיש הבריקה מרוב מירוק, ורחבת הריקודים אפפה אנשים, בדיוק כמו שהכסאות והשולחנות היו מלאים גם כן באנשים שכבר התחילו את הסעודה.
וכשזמן הריקודים החל חצי שעה לאחר מכן, אני הייתי בין הבודדים שנותרו ישובים בכסאות.
פרק עשרים-ושלוש)talking to the moon(
“קצת ליטופים, והיא תימס כמו סופלה.” מתוך שיחה בין אח לפסיכולוגית.

הרוקדים יצרו מעגל סביב זוג רוקדים, כל פעם זוג אחר. ראיתי בין האנשים בקהל את כל הבנים שהיו אצלי בדירה – אורלנדו, רפאל, נת'ניאל, אדריאן, ארצ'ר, הבחור הלא-מוכר, איאן, קופר וכמובן פטריק ופיטר – וראיתי כמו כן את חברותיי ומייסון ואדם, וכמובן נולה והג'נקיסטים, הסטיה והחנונים, מדיסון וכל הבוצ'ות ממועדון הפמיניזם שהיו לבושות בטוקסידו כמו הבנים, ועוד הרבה אנשים אחרים שזיהיתי מהקולג', כמו וויטני, ואפילו הזונות מאחוות ה'גמא-גירלז'.
רק את דיאגו לא ראיתי, ולא ידעתי מה אני מרגישה לגבי זה. אחרי הלילה ההוא, לא ידעתי מה לחשוב עליו.
מעגל הרוקדים היה מסורת בשלוש השנים בהן התקיים חג המולד. במעגל, נכנס זוג רוקדים לרקוד לעיני כל – כמובן, רק מי שרוצה – ואל הזוג מצטרף זוג רוקדים אחרים, ואז אחרי כמה זמן שהם רוקדים ביחד, הזוג הראשון נותן במה לזוג השני, וכן הלאה. עכשיו במעגל היו זוג קשישים חמוד למדי שרקדו ביחד לצלילי שיר טנגו רוסי שגרם לי לחייך מעט, אפילו שלא היה בי שחוק ושמחה המיועדים לערב שכזה.
החלטתי לנסות ולהביט מקרוב בריקודים. השתחלתי בין הצופים וראיתי איך בחור גורר את חברתו הסמוקה לרקוד עם הקשישים, שחייכו אליהם באהבה. לאחר כמה דקות, הקשישים פינו את הבמה לבחור ולחברתו, שרקדו לצלילי שיר סלסה סוער. לאחר עוד כמה דקות, ראיתי את אניה לופתת יד של בחור רנדומלי, שיותר משמח ללוות אותה לריקוד לצלילי שיר קצבי ושמח.
לאחר עוד כמה זוגות, עלו לבמה זוג מבוגרים שחורי-שיער שהזכירו לי את ההורים שלי, וגרמו לליבי להתכווץ. הם לא נראו כמוהם, אבל הם נראו חמים ואוהבים, כמו שההורים שלי היו.
הייתי עסוקה בלהביט בהם, בלחקור אותם עד שלא שמתי לב לבחור מוכר מופיע מולי. עיני נפערו לרווחה בהפתעה כשראיתי שזה דיאגו ריברו, שיערו הפרוע בדרך כלל עדיין פרוע, אם כי יותר מסודר, עיניו הזהובות מביטות בי, בהירות מתמיד, והוא לבוש בחולצה לבנה מכופתרת שמעליה ז'קט שחור מחויט ומכנסיים שחורות מחויטות ונעלי לקה שחורות גם כן. הוא לא ענד פפיון או עניבה כמו אחרים, אבל הוא נראה רשמי, עם החולצה בתוך המכנסיים, והוא נראה כמו איש העסקים הכי חתיך שראיתי מימי.
“מה – “ התחלתי לומר כשהוא לפת את ידי וגרר אותי אל תוך הרחבה, גורם לעיניי להפער לרווחה בהפתעה. בתנופה קלה הוא הניח יד חמה וגדולה אחת סביבה מותני, על השקע שבין גבי למותניי, יד אחרת אוחזת בידי שלי. את ידי השנייה איכשהו הצלחתי להעלות לצווארו באופן אינסטנקטיבי, אפילו שלא הבנתי למה לעזאזל אני ברחבת הריקודים, לעיני כל, רוקדת עם דיאגו ריברו.
נשימתו הייתה חמה, והוא הריח כמו גבר, עם בושם של גברים והכל. הוא הריח כל כך טוב עד שמצאתי את עצמי שואפת את ריחו לריאותיי, אפילו שזה מפגר ממש. למה אני מרחרחת את דיאגו ריברו בכלל? מה לעזאזל הולך עם הלב שלי דופק במהרה כאילו אני רצה מרתון?
לא שמתי לב לאף אחד פתאום כשהוא סובב אותי, ואני הסתובבתי באלגנטיות. הוא הוביל את הריקוד, שהיה נראה כמו ואלס. כמובן, הוא היה רקדן מצטיין, בזמן שלי הייתה קואורדינציה מספקת בשביל לעקוב אחריו. לא שמתי לב בכלל שנותרנו רק שנינו ברחבת הריקודים. נדמה היה לרגע שזה רק אני והוא בעולם.
הוא היה נראה רציני, פניו חתומות ועם זאת, שעשוע קל הופיע בעיניו. מצאתי את עצמי מסמיקה קלות – וכעסתי על עצמי. למה אני מסמיקה ממנו? זה בסך הכל דיאגו ריברו, למען השם!
אבל זה לא שינה למערכת שהייתה גופי. הגוף שלי הגיב בצורה לא רציונאלית לדיאגו, ולא ידעתי איך לשלוט ובשלב מסוים, כשהוא בתנועה ספרדית אחת ומהירה גרם לי ליפול בגבי על ידו ולהתמתח כאילו אנחנו רוקדים איזה ריקוד סלוני, החלטתי שלא בא לי להיות בשליטה, ושחררתי, מתמסרת לריקוד.
מגע עורו בעורי היה, כמו תמיד, מחשמל בצורה בלתי רגילה ובלתי ניתנת להסברה. נשימותיי היו בלתי סדירות בזמן שהוא ייצב אותי, ידיו אוחזות במותני, גורמות לי לרעד קל ולליבי לפעום אפילו מהר יותר. שיערי התבדר סביבי בכל פעם שסובב אותי, ובכל פעם שמשך אותי חזרה אליו בתנועה חדה, החזה שלי התנגש בשלו, ובפעם אחת מאלו, הוא הרים את ידי באמצעות ידו, וליטף אותה כלפי מטה בתנועה חושנית שיכולתי להשבע שראיתי בתוכנית ריקוד כלשהי. ואז הוא כרך את ידי סביב צווארו ומשך אותי לריקוד צמוד, ידיו על מותני, רוקדות עם הגופים שלנו.
ובתנועות אלו הוא התקרב חזרה אל הקהל, ואני חזרתי למציאות בבת אחת, קולטת שזוג אחר עלה לרחבת הריקודים, ושאלפי זוגות עיניים הביטו בי ובדיאגו, בזמן שדיאגו לקח אותי הצידה, מסובב אותי כך שידיו היו כלואות סביב מותני מאחורנית.
“ר-ריברו – “ מלמלתי, לא יודעת ממש מה לומר, כשלפתע חשתי בשפתיו מדגדגות את אוזניי.
“כמעט ושכחתי לומר לך משהו,” הוא אמר בקול נמוך שגרם לחזהו לרעום מעט, מהדק אותי בגבי לחזהו.
לא היה לי מושג איך להגיב לזה. שום דבר לא הכין אותי למשהו שכזה – לדיאגו ריברו, ולעובדה שהוא התייחס אלי כמו ל…ל…בחורה, ולא סתם "ילדה" כמו שהוא תמיד קרא לי. לא היה כתוב על זה שום דבר בחוברת ההכנה, ברצינות. וחוסר השליטה על הסיטואציה, אי ההבנה מה גרם לדיאגו להפוך עורו ולהיות פתאום… כזה. זה בלבל אותי, ועם זאת הרטיט אותי, וגרם לליבי להלום כמו משוגע בחזי.
“מ-מה?” גמגמתי, מרגישה איך הגוף שלי נכנע למגעו, אפילו שבראשי צעקתי על עצמי להחזיק חזק, שזה האויב מאחורי, שאסור לי להכנע לו. אבל הגוף שלי לא הקשיב לי, ולמען האמת, הראש לא בדיוק עשה עבודה מרשימה לשכנוע.
“את הבחורה הכי יפהפייה כאן הערב, פייג',” הוא אמר, שפתיו מתחככות בעדינות עם אוזני, גורמות לרעד בלתי נשלט לחלוף לגופי. לא רק שפתיו, אלא גם הקול הנמוך הזה, המעט נוהם, הגוף שלו שדבוק לשלי, העובדה שהוא קרא לי, לראשונה, פייג', ולא הארפר. לא ידעתי למה, מה ההבדל בין אם הוא היה קורא לי הארפר כמו תמיד, אבל היה הבדל, ולא היה לי מושג מהו, ולמה הוא גורם לי לחוש אלף ואחד דברים שלא חשתי מעולם.
“ד-דיאגו,” נאנקתי מעט, מנסה לקרוא לו בשמו שלו, אבל הוא כברהוריד את ידיו ממותניי ונעלם בקהל, מותיר אותי המומה, לבד, כשעורי בוער, ליבי הולם בחוזק, פני סמוקות ואני מתנשמת בכבדות.
בעודי עומדת נטועה במקומי, ג'ייד ופיית' הופיעו לפתע מולי, שתיהן צצו משומקום. “מה זה היה עכשיו?” פיית' שאלה בהתלהבות ובהשתאות בו זמנית.
“את רקדת עם דיאגו 'האליל' ריברו!” ג'ייד אמרה בפליאה. “ואז הוא לקח אותך הצידה ולחש לך ברומנטיות משהו לתוך האוזן!”
נמנעתי מלהביט בשתיהן, יודעת שעיניי יסגירו אותי ואת מחשבותי, שלא לדבר על כך שהסומק על פני לא עזר לי במיוחד. “אני לא יודעת,” מלמלתי, מבולבלת מתמיד.
ֿ"זה היה חתיכת ריקוד,” אמרה טיילור, שהופיעה לפתע עם ברנה לצידה. “אני מתכוונת, לאף אחד לא נתנו כל כך הרבה זמן לרקוד לבד ברחבה כמו לכם – הייתם פשוט שובים! הכימיה ביניכם הייתה מורגשת כל כך – “
“ – ונראיתם טוב ביחד,” ברנה הוסיפה, מחייכת לעברי. “אני לא יודעת איך או למה, אבל את נראית טוב איתו.”
“למרות שזה ממש מוזר,” אמרה ריילי, שהופיעה גם היא עם מייסון לצידה. “כלומר, אתם שונאים אחד את השנייה, והוא בכל זאת לקח אותך לריקוד – “
“שמעתי, דרך אגב, שאת היחידה שדיאגו לקח לרקוד,” אלסה אמרה גם כן, צצה מהיכנשהו עם ליילה ומדיסון המצחקקות. “אני מתכוונת, הציעו לו מלא בנות לרקוד ברחבה, אבל הוא פשוט סרב לכולן. אני ראיתי את זה, וגם אחי אליאס. ואז לפתע ראיתי שהוא תפס אותך בשדה ראייתו, והוא פשוט הלך אלייך ולקח אותך לריקוד הזה ברחבה.”
“זה היה פשוט מהמם,” מדיסון הודעה לי בחיוך ערמומי. “נראיתם כאילו נשלפתם מהסרט ריקוד מושחט – “
“זה היה כלום.” קטעתי אותה, לא מוכנה לשמוע יותר את מה שהם אמרו, כי זה משוגע. אני ודיאגו? ביחד?! הן התחלקו על השכל? אני לא סובלת אותו. עצם העובדה שהוא מסיבה לא ידועה לי החליט שיש בינינו שלום הלילה, לא אומר שאנחנו לא אויבים, שלא לדבר על ביחד. המחשבה על כך עוררה בי דחייה.
“זה לא היה כלום,” ליילה התעקשה. “אנחנו ראינו – “
“זה לא היה שום דבר מיוחד!” התרגזתי. “בסך הכל רקדנו. אנשים רוקדים. אל תעשו מזה משהו שזה לא.”
“אבל – “
פלטתי אנקת יאוש והלכתי משם. לא הייתי צריכה אותן על הראש, בייחוד לא עם הבלבול שאחז בי כמלתעות של כריש האוחזות בטרף. לא ידעתי מה לחשוב, מה להרגיש, מה אני רוצה או לא רוצה. דיאגו עשה דברים לאחרונה שהפתיעו ובלבלו אותי, משנים את כל הדינמיקה-לא-דינמיקה של היחסים-לא-יחסים שלנו. מלשנוא אחד את השנייה, הוא פתאום נכנס לחדר שלי ומחבק אותי חיבוק שגרם לי להיות על סף דמעות. מלקלל אחד את השנייה הוא סחף אותי לתוך הריקוד הכי מרטיט שאי פעם רקדתי בנשף חג המולד.
הוא גרם לי לחוש דברים פתאום, דברים שהם לא כעס או תועבה או שנאה יוקדת. הוא גרם לי להסמיק. שנים שלא הסמקתי. שלא לדבר על כך שהוא גרם לי לחשמל סטטי בלתי מוסבר, או העובדה שהוא שהוא קרא לי יפהפייה…
למה הוא קרא לי יפהפייה? למה הוא בכלל חיבק אותי ככה? למה הוא נשק לי למצח? למה הוא אחז בי? למה הוא רקד איתי? לא ידעתי, לא יכולתי לשער אפילו, וזה טירף לי את השכל.
והכי גרוע? רציתי שדיאגו ריברו יאחוז בי שוב. ולא היה לי שמץ של מושג למה.
פרק עשרים-וארבע
“אם היא מפתחת רגש דתי כלשהו, אל תעצרו בעדה. אחרי מה שהיא עברה, מן הראוי שהיא תרצה להתחבר לדת, גם אם קצת.” מתוך שיחה בין פסיכיאטרית לאחים.

פיטר ופטריק היו בעבודות כשיצאתי מהבית. לקחתי איתי רק אייפוד עם אוזניות וקצת כסף, בשביל אוטובוס ואולי לקנות שוקו בדרך. כשעליתי על האוטובוס והתיישבתי באחד מהמקומות הבודדים, תחבתי את האוזניות באוזניי, הדלקתי את האייפוד על שיר שאני מחבבת ועצמתי עיניים, מחבקת את עצמי עם המעיל מרוב קור.
בחוץ ירד שלג קל, לא מספיק בשביל לעצור את התחבורה מלנסוע. הבטתי בו בזמן שהאוטובוס עצר, בוחנת כל פתית ופתית שלג קרים וקטנים, וכשהאוטובוס נסע, הנחתי את ראשי על הזגוגית הקרה, מנסה לצנן את מוחי הבוער בשאלות, במחשבות, בתחושות, ברגשות, בפחדים, ברצונות.
הכל היה מעורבל אצלי. ואולי זו הסיבה שדווקא היום, מכל הימים, בחרתי ללכת לכנסייה.
האוטובוס נעצר בתחנה המבוקשת, וירדתי ממנו. הלכתי אל עבר הכנסייה הגדולה שהתנשאה. מתוכה בקעו מזמורי חג המולד כמו "בוא עמנואל" או "לילה שקט". המזמורים היו בחדר אחר, ולא בכנסייה עצמה, כיוון שכבר הושרו בליל אמש, ערב חג המולד.
הכנסייה הייתה אחד המקומות היפים שיצא לי לראות. תקרה גבוה מזכוכית צבעונית שכשהשמש מבהיקה דרכה ז נראה כמו קליידוסקופ של צבעים, רצפת שיש מנצנצת, פסלים יפים, חלונות גבוהים, ספסיל מעץ מהוגני מהודר. זה היה יפה, עתיק, ועצוב, למרות הכל.
הלכתי הצידה מן הכנסייה, אל עמדת הוידויים, שם ידעתי כי ישב הכומר בשעות מסוימות, כמו עכשיו, והאזין לכל מי שרצה לעשות וידוי. למזלי לא היה תור, ואני התיישבתי במושב המתוודה.
“שם.” ביקש הכומר.
“פייג',” עניתי, בוטחת בו רק בגלל ידיעתי כי זהו הכומר.
“פייג'…” הוא נאנח. “ספרי לי.”
לקחתי נשימה עמוקה, עצמתי את עיניי ואמרתי, “ברצוני לשאול שאלה, כומר. האם שטן יכול להפוך מלאך בימים, או שבועות, אחדים?”
הכומר לא ענה, והבנתי שהוא רוצה שאסביר לו. “בתחילת השנה, הכרתי מישהו,” פתחתי. “שנאתי אותו, כי הוא היה אידיאל כל הדברים שאני שונאת בגברים. מגעיל, ארוגנטי, מתנשא, מזלזל, משחק בבחורות כאילו היו כלום, משחק בחברות שלי, משחק בכולם, ומנצל את יופיו לשם כך. אני לא סובלת אותו… או ליתר דיוק לא סבלתי.
“ואז הגיע ערב בו עזרתי לו כשנפצע, כי אפילו לאויב צריך לעזור בשעת מצוקה. ואז הוא עזר לי בחזרה כשאני נפצעתי, טוען שהוא 'שילם את החוב' שהיה לו כלפי. זה רק עצבן אותי שהוא חשב שעשיתי את זה מרחמים – עשיתי את זה מרצון לעזור.
“אבל אז הגיע היום בו הרגשתי מושפלת, אבודה, עצובה, והוא, במקום לנצל את רגשותיי ולדרוך עליהם כמו שציפיתי שיעשה, הוא חיבק אותי חזק, נתן לי בתחושות להרגיש שהוא שם בשבילי, אפילו שכבר שנים אף אחד לא טרח לעשות כן ומעולם לא ציפיתי שזה יהיה הוא כשזה יקרה, ואפילו נשק למצחי. זה רק בלבל אותי, ריסן את כעסי, ולא ידעתי איך להגיב.
“ואתמול בערב, בנשף, הוא רקד איתי. חברה אחת שלי אמרה שהרבה בנות הזמינו אותו לרקוד אבל הוא התמקד עלי ורצה לרקוד רק איתי. אחרי הריקוד הוא לקח אותי הצידה ולחש לי אל תוך האוזן שאני הבחורה הכי יפהפייה באולם. ובאמת ובתמים לא ידעתי איך להגיב לזה. הוא עשה ממני צחוק? הוא היה כן והתכוון לזה? למה הוא רקד איתי? זה מבלבל, מתסכל שאני לא יכולה לדעת, וכל הלילה כמעט ולא ישנתי בגלל מחשבות.”
לקחתי נשימה עמוקה כשסיימתי, מחכה בקוצר רוח לדברי הכומר.
“אינני מחזיק בכל התשובות, פייג',” אמר הכומר בקול איטי, שקול, מחושב. “אינני יודע מה התשובה הנכונה ומה לא. אני יכול לשפוט מצב רק על פי נקודת-מבט אחת – הנקודה של המתוודה. אינני יכול לומר אם הבחור הזה עליו דיברת באמת התכוון לדבריו ולמעשיו, אך לפי מה שהבנתי, נראה לי שהוא בחור מאוד כן, ומאוד ישיר. האם כל הבחורות אשר איתן הוא 'שיחק' ידעו מה כוונותיו תחילה?”
זה היה מדהים כמה הכומר הזה ראה עמוק דרך מספר משפטים בלבד. “הן ידעו,” השבתי. “זה לא הופך את זה לפחות טוב.”
“לא,” אישר הכומר. “אך עדיין, הבחור היה אמיתי איתן. הן בחרו ללכת איתו.”
הוא נתן לזה לשקוע בתוכי קצת, ואני הבטתי מעלה, לתקרה הגבוהה. “אף אחד לא הכין אותי לזה,” פלטתי. “אני לא יודעת איך להגיב לכאלו מחוות מצד גבר ששנאתי… שאני אמורה עדיין לשנוא. הוא בלבל אותי לגמרי.”
חיבקתי את עצמי. “שנים שאף אחד לא נתן לי יחס שכזה, יחס… דואג. כאילו באמת איכפת לו ממני. אבל למה שיהיה לו איכפת? התנהגתי אליו מגעיל, אני מודה, ואני לא אוהבת אותו ואת דרכיו. הוא אמור לשנוא אותי בחזרה. היינו מקללים אחד את השנייה, נלחמים אחד בשנייה. לא רוקדים או מתחבקים או לא יודעת מה. אז למה שיהיה לו איכפת ממני? למה דווקא אני?”
דמעות עלו לעיניי, והחלטתי הפעם לא לעצור בעדן. הן זלגו, שקטות, על לחיי. “מאז שחברה שלי נפטרה מסרטן לפני שלוש שנים, לא ידעתי לאן פני מועדות. חשבתי ללמוד ביולוגיה ומדעים ורפואה כדי לנסות ולמצוא תרופה לסרטן כדי שאחרים לא יסבלו ממנה. אבל… גיליתי שמדעים זה לא המקצוע בשבילי, ואני לא מסוגלת לחשוב בצורה רפואית במיוחד, אפילו שהדחף לעזור עדיין נמצא שם.
“כשנכנסתי למועדון הפמיניזם, חשבתי שאולי זה היעוד שלי – להלחם לשוויון נשים, לטובת הנשים, שנשים הן גם עם חזק. ואני באמת מאמינה בזה, אבל יחד עם זאת, אני גם מתעבת בנים שחושבים שהם יכולים לנצל כל בת וכל דבר. אני פמיניסטית-קיצונית, אני מודעת לכך, ואפילו חתמתי על אמנת ארטמיס בתיכון של להיות טהורה לשארית חיי. ואז פתאום הוא בא, וכל מה שאני יודעת מתעצם כשראיתי איך הוא מתנהג. האשמתי אותו בכל כך הרבה דברים, והוא לא בדיוק לא-עודד אותי על כך.
“אבל אז… אז הוא פתאום השתנה במאה שמונים מעלות. דקה אחת הוא היה מי שהכרתי ולמדתי לשנוא, ודקה אחרת הוא מחבק אותי את החיבוק הכי חם ותומך שאי פעם קיבלתי. ואז אתמול בלילה… הוא פתאום נהפך לאנאתמה לכל מה שהאמנתי בו לגביו ולגבי בנים כמוהו, ואין לי שמץ של מושג איך להגיב לכך.”
הכומר היה שקט כשסיימתי, ואני מחיתי את מעט הדמעות שיצאו החוצה, בולעת את השאר. לאחר כמה דקות, הוא אמר, “נדמה לי שמפחיד אותך ה עובדה שהוא יכול, שהוא מסוגל, למצוא דרך לחדור את ההגנות סביבך, ושהוא יכול לגרום לך לחוש נתמכת, נערכת, מחוממת על-ידו. זה מרתיע אותך פתאום, כי לא קיבלת את הדברים האלה הרבה זמן. ועכשיו כשקיבלת…” הוא נתן לקולו לדעוך, נותן לי להבין לבד.
והבנתי. וזה רק הפחיד אותי יותר. “תודה לך, כומר יקר.” אמרתי לו בשקט וקמתי ממקומי. הלכתי חזרה אל תוך הכנסייה כשראיתי דמות מוכרת נכנסת לתוכה. עיניי נפערו קלות.
היא נעצרה במקומה. “פייג'.” היא אמרה, חיוך קל ומופתע על פניה. “איזו הפתעה.”
חייכתי חיוך מעט עייף לעברה. “אני לא נראית טיפוס של כנסייה, הא?”
אלסה צחקה והתקרב לעברי. “לא, לא ממש,” היא אמרה, תלתלי הזהב שלה אסופים לקוקו גבוה והדוק. “רוצה להתפלל לצידי?” היא שאלה, מחייכת את אותו החיוך האימהי, האוהב, החם שהיא העניקה לי גם בפעם הראשונה שנפגשנו. החיוך שדמה לחיוך של הסטיה, לחיוך של אימי המנוחה… חיוך שהיה כה יפה, כה ענוג, וכה אמיתי שזה כאב.
“בטח,” אמרתי, והתיישבנו על אחד הספסלים. היא הצמידה את ידיה זו לזו, עצמה את עיניה, והחל למלמל דברים. החלטתי לעשות כמוה, ועצמתי אני את עיניי, נותנת למזמור מהחדר השני, שהיה עכשיו "קאנון בדי-מז'ור לחג המולד" להתנגן באוזני, ללוות את תפילותי.
לא הייתי באמת טיפוס דתי. לא נולדתי דתייה, זאת אומרת. אבל עם נסיבות חיי, דברים משתנים. ועכשיו הייתי מקורבת קצת יותר לדת, אם כי לא נוצריה הדוקה.
התחלתי להתפלל בשביל ליוי, בשביל עדן, פאמלה ופול הוריי, שאלו כל האנשים שהכרתי ומתו… בגללי. התפללתי בשביל פיטר, אפילו בשביל פטריק ששנא אותי, בשביל האחים לויי, רפאל ונת'ניאל, בשביל משפחת ווקר – אניה, אורלנדו ואדריאן – בשביל ריילי וליילה ומדיסון ומייסון, בשביל אדם הגיי שימצא אהבה, בשביל ברנה שתצליח למצוא את מקומה בליבו של איאן עם כמה שהרעיון סומר לי, שטיילור וג'ייד ימצאו את יעודן, שפיית' תפסיק להיות ילדותית כל כך, שאלסה תשאר כמו שהיא כי היא מדהימה ככה. בשביל סיירה וארצ'ר, שדווקא נראה שהולך להם טוב, יחסית. בשביל מאמא ווסט, אמה של ריילי, וגם פאפא ווסט. בשביל כל מיני אנשים שהכרתי בקולג'.
ואז… התפללתי שאצליח להבין מה הולך עם דיאגו ואיתי.
“את יודעת, לא יצא לי לבוא עם אף אחד לכנסייה אף פעם.”
פתחתי את עיניי ופניתי להסתכל על אלסה, שעיניה התכולות-זהובות עדיין היו סגורות וידיה עדיין צמודות זו לזו. “מה זאת אומרת?” שאלתי אותה.
“אני היחידה מהמשפחה שלי שנהפכה לנוצרייה הדוקה.” חיוך עצוב התפשט על פניה. “אולי בגלל שאני היחידה שבאמת שבורה מבפנים. היחידה שזקוקה לתפילות האלו.”
הופתעתי, אפילו נדהמתי, שהיא חשבה ככה. “את לא שבורה,” אמרתי, מקמטת את מצחי במחשבה. “את נפלאה, אלסה – “
“אני לא נפלאה, פייג',” היא פתחה את עיניה, דמעות נוצצות פוקדות אותן. “אני שבורה, ואני חולה נפשית. אני לא הטיפוס שכולם חושבים שאני. אני גרועה הרבה יותר.”
“מה קרה שאת חושבת ככה, אלסה?” שאלתי אותה, לא מבינה מה לעזאזל עובר עליה.
היא חייכה שוב, דמעה אחת זולגת במורד פניה. “הלוואי והייתי יכולה לומר את זה. אבל אפילו לכומר אני לא מסוגלת.”
פניה התקרקמו והיא בכתה. מייד עטפתי אותה בזרועותיי, מחבקת אותה כמה שיכולתי. היא חיבקה אותי בחזרה, בוכה על כתפי. “את לא חייבת לספר לי,” אמרתי לה בשקט. “אבל שלא תעזי לחשוב שאת לא נפלאה. את אחד האנשים הכי טהורי-לב שאני מכירה, אלסה.”
“את לא מכירה אותי באמת,” היא לחשה. “אף אחד לא מכיר אותי באמת. אם הם היו מכירים אותי… הם היו רוצים לשלוח אותי למוסד פסיכיאטרי.”
מה היה כל כך רע שהיא חשבה ככה?
“אלסה – “ התחלתי לומר אבל היא חיבקה אותי חזק, מנסה לעצור את המילים שלי מלהדבר. אז החלטתי להניח לה לבכות על כתפי בשקט, בזמן שאני נשענתי עליה בחזרה, מנסה למצוא בעצמי שלום איפשהו בתוכי.
וישבנו ככה, מחובקות, לאורך זמן, עד ששתינו נרגעו והגענו למסקנות עם עצמנו.
פרק עשרים-וחמש
“ואלו הם החיים, הלוא הם מחשלים ושוברים אותך.” מתוך כתבים אישיים.

רפאל הביט בגופה המדממת על רצפת בחצר וחש בסיפוק רצחני. מורגן ביקש את זה. הו, כמה הוא ביקש את זה. נבלה.
“רפאל.” קול מוכר נשמע מאחוריו והוא הסתובב לראות את אחיו הצעיר, נייט, בוהה בגופה בעיניים פעורות. נייט היה אז רק בן ארבע-עשרה, בזמן שרפאל היה בן שש-עשרה, בוגר יותר, מבין יותר, יודע הרבה יותר על הדברים הרעים בעולם. הוא לא רוצה שנייט, שעדיין היה ילד קטן ותמים, ידע על הדברים הללו כל כך מוקדם.
“חזור הביתה, נייט,” רפאל אמר, ידיו נקמצות לאגרופים, האקדח בכיסו.
“ד-דוד מורגן…. א-אתה…” עיניו של נייט נפערו לרווחה בתדהמה, דמעות ממלאות את עיניו.
“חזור. הבייתה.” קולו של רפאל היה מרוסן בקושי.
“אתה רצחת אותו!” נייט קרא, מושך בשיערותיו כמתכוון לתלוש אותן. “אתה רוצח! רוצח!”
רפאל לא נפגע. הוא באמת היה רוצח. הוא תמיד ידע שיש בו משהו אפל, משהו שיגרום לו לעשות דברים שכאלה, לגמור חיים של אנשים שלא מגיע להם החיים שהוענקו להם. כמו דוד מורגן, הקורבן הראשון אשר חשב שהוא יכול להניח אצבע על ילדה קטנה. “אם אתה רוצה שאני לא אהיה רוצח,” רפאל הכריח עצמו לומר. “תן לי להסביר לך למה מורגן מת עכשיו.”
“שום סיבה שתתן יכולה לשפר את המצב, רפאל!” נייט בכה. “לרצח אין סיבה!”
“גם אם הוא פגע בעדן?”
נייט נראה כאילו רפאל סטר לו, אבל רפאל לא היה ידוע בחום והאהבה שהוא העניק. הוא היה ישיר, גם אם האמת כואבת וקשה. ככה הוא למד להיות. “כן, נייט,” הוא אמר בקול שקט וקר. “מורגן פגע בעדן. הוא אנס אותה. כפה עליה את עצמו. הרביץ לה כשהיה צריך לשמור עליה. הכה אותה עד זוב דם. פגע בה מינית, גופנית, נפשית. ולכן הגיע לו למות.”
רפאל ראה איך נייט רועד, איך ידיו מכסות את פניו, ואיך עיניו החומות נעוצות בגופה המתה. “ל…לא…” הוא מלמל, לא מוכן להאמין. רפאל לא האשים אותו.
“זה היה צריך להיעשות נייט.” רפאל העז לקחת לעבר אחיו צעד אחד קדימה. “אסור היה לו לחיות. עינוי בכלא לא היה מספק אותי. הייתי צריך לגמור את חייו במו ידי.”
רפאל עמד מול נייט, גבוה ממנו בראש, ובהיסוס הוא אסף את אחיו הקטן לזרועותיו. נייט התקשח, לא מוכן לחבק אותו חזרה, אבל רפאל היה סבלני. הוא היה מוכן להסביר לנייט אם זה מה שיעזור. “תבין אותי, נייט,” הוא ביקש, קולו מאבד את הקרירות ששהתה בו. “ותנסה להבין שאני רוצה רק לטובתה של עדן.”
הוא הרגיש איך נייט מבין, בכך שהתרכך תחת ידיו. בזהירות, נייט כרך את ידיו סביב רפאל, ופרץ בבכי תמרורים. הבכי היה קורע-לב, ורפאל הרגיש איך הוא מתכווץ, רוצה לבכות גם כן, אך לא מאפשר לעצמו. הוא חיבק את אחיו חזק, מוכן לתת לו את התמיכה שהוא צריך.
ולאחר חצי שעה, נייט עזר לרפאל להחביא את הגופה של דודם המת. רפאל, לאחר מכן, הלך להוריו, לספר להם על מעשיו. הם כעסו עליו, ורבו איתו. לאחר מכן, רפאל הלך לביתו של חברו הטוב, פטריק. שם הוא סיפר לפאט על מעשיו, ופאט, שתמיד הבין אותו, נתן לו לראות שהוא שם בשבילו. מה שרפאל לא ידע זה שאחותו הקטנה של פטריק האזינה מעבר לדלת.
ולבסוף, כשרפאל חגג שבע-עשרה, הוא נשר מהלימודים ביחד עם אורלנדו, החבר הכי טוב שלו, והשניים בהסכמה מוחלטת החליטו שהגיע הזמן לצאת מהעיר המחניקה, מלאת הזכרונות.
כל הזמן בו הם היו בחו"ל, איכשהו, מכתביה של עדן היו מגיעים לרפאל. נייט היה שולח גם מידי פעם מכתב או שניים, אך לעיתים רחוקות יותר. עדן שלחה לו כל שבוע, כל הזמן, מספרת על הרפתקאותיה.
באחד המכתבים, סיפרה שמצאו אצלה סרטן. אורלנדו היה שם כשרפאל התפרק בפרו לאחר שקרא את המכתב, כשהוא הבין שיכול להיות שחלק נכבד מהסרטן היה הדוד אשר הרג. במכתב אחר, סיפרה שהתחברה לחברה חדשה בשם פייג' הארפר, אשר רפאל הכיר עוד מאז שהייתה קטנה וידע שהיא אחותו של פאט הארפר. עדן סיפרה לו כמה שפייג' נחמדה, אבל בכל פעם שהסתכלה לה בעיניים, היא ראתה עצב אצל הילדה. וגם שהיא לא מספרת לה כלום, והיא סגורה כל כך עד שלעדן כאב לראות אותה ככה. רפאל ידע גם למה פייג' התנהגה כך – לחוות את המוות של ההורים שלך זה לא צחוק, שלא לדבר שבגיל שש פייג' הייתה שם כשליוי ווקר נרצחה, ואורלנדו השתגע.
מאוחר יותר, עדן סיפרה שהכירה עוד שתי חברות חדשות – נולה והסטיה – ושנייט נדלק על נולה. במכתב אחר, היא ספרה שנייט שבר לנולה את הלב, ושהיא והוא רבו.
במכתב האחרון ששלחה, רפאל לא יכול היה לשאת זאת יותר. כי היא סיפרה לו שהולכים לנתק אותה מהמכשירים. שהיא הולכת למות. רפאל לא רצה לתת לה למות, הוא רצה שהיא תחייה.
וביום למחרת, הידיעה שעדן כבר לא בחיים… רפאל רצח שוב, מחביא את הגופות, מנקה ראיות שהוא שייך לרציחות. אבל זה הרג אותו עוד קצת מבפנים. הוא נהפך לפחות ופחות אנושי מיום ליום.
כי הפעם, הוא רצח אנשים תמימים.
ועכשיו, כשרפאל חזר לעיר בה הכל התחיל, והלך להפגש עם נייט ביחד עם אורלנדו, הכיר את דיאגו, ארצ'ר, אדיראן ולוגן, מצא את עצמו טופח על שכמו של קופר, אותו לא ראה שנים, ואז הלך לפטריק, חברו משכבר הימים, רפאל עדיין דימם מבפנים. עדיין היה פצוע. מותה של עדן עדיין תקף אותו בכל פעם שרק סובב את ראשו.
וכשהוא ראה את סיירה ריוס, אחותו של דיאגו ריברו, עומדת לצד פייג' הארפר, הילדה אותה השכיב לישון כשהייתה עוד בגודל של זרוע ידו… משהו בו נקרא לחלוטין. הוא הסתיר זאת היטב, לא הראה מה הוא חושב, אבל סיירה ריוס חדרה לתוכו. היא נראתה כפי שעדן הייתה אמורה להיראות בגיל שמונה-עשרה. ג'ינג'ית. כסופת עיניים. מנומשת. קטנה ונמוכה. עור בהיר. חיוך של מלאך.
והיא לא הייתה אחותו המתה. היא הייתה כפילה, אישה שנועדה להרוס את רפאל. ורפאל כבר היה הרוס. הוא לא יכול היה להפסיק להתקיים.
אז במקום זאת, הוא התמקד על פייג', ראה אותה יורה לעברו, לעבר דיאגו, דברים, והבין שפייג' נהרסה גם כן, החיים הרסו אותה כמו שהרסו את רפאל ונייט ואפילו דיאגו ריוס, שלכל הנראה נראה בסדר גמור.
ובזמן שרפאל שכב באותו הלילה עם בחורה שהוא לא זכר אפילו את שמה, הוא תהה, אם משהו יוכל לצאת מחייו שלו, אם פייג' תצליח להתאחה, אם דיאגו יאבד את הקשיחות שלו, ואם נת'ניאל אי פעם ישכח את התמונה בה הוא ראה את אחיו הגדול, החזק, רוצח את דודו האהוב.
פרק עשרים-ושש
“להשתכר לא גורם לבעיות שלך להיעלם, פייג'.” מתוך שיחה עם מאמנת כושר.

לא הבנתי עדיין איך טיילור, ג'ייד וריילי הצליחו לגרור אותי למסיבה. כנראה יכולות השכנוע של ג'ייד – והילדה יכולה לשכנע, זה בטוח.
היינו הבנות היחידות שפנויות ליציאת-שישי. אלסה הייתה בטיול לצפון עם המשפחה שלה, בזמן שברנה עבדה קשה על הלימודים כמו תמיד. ליילה ומדיסון רצו לעשות לילה רומנטי, בזמן שסיירה עשתה משהו דומה עם ארצ'ר. מייסון היה צריך לארח חברה לאדם מסיבה לא ברורה, וכל השאר פשוט לא יכלו. אז זה היינו רק ארבעתנו – וזה מספיק, אם ישאלו אותי.
ג'ייד וריילי התלבשו בבגדים סקסים שהפכו אותן ליותר סקסיות ממה שהן. טיילור לבשה חצאית וחולצה, ואני היחידה שבאמת באה עם מכנסי ג'ינס – היי, לפחות המכנסיים היו צמודות – וחולצה בלי מחשוף ענקי. נוסף על כך נעלתי את המגפיים השחורות שלא הוצאתי מהארון יובלות.
הגענו למועדון פופולארי בעיר, שהסתבר לי שיש לטיילור קשרים עם המנהלים שלו אז יכולנו להכנס בלי לחכות בתור הארוך. בפנים, היינו הכי קטנות, נראה לי. רוב האנשים שם היו בני עשרים-ואחת ומעלה. אבל בגלל טיילור והקשרים שלה, יכולנו להיות שם גם כן.
כמובן, זה גם כלל אלכוהול.
ישבנו ארבעתנו בבר וטיילור ביקשה מהברמן שוטים של טקילה. “אני לא שותה – “ התחלתי לומר, אבל טיילור לא שמעה בגלל המוזיקה החזקה – או שהיא סתם עשתה את עצמה – והניחה מולי שוט גדוש של טקילה. השלוש כבר שתו אותו בגלימה, ואני פשוט בהיתי בו.
“תשתי!” צרחה לי ריילי בחיוך פרוע, ואני היססתי. לא אהבתי להשתכר. בתיכון הייתי משתכרת כל הזמן, וזה לא היה חביב במיוחד. מלבד זאת, כשאני משתכרת… דברים מוזרים קורים. קורים לי, זאת אומרת. אני עושה שטויות שאין לי עליהן שליטה, וזה לא תמיד כיף לאבד שליטה.
“קדימה, פייג'! תזרמי!” ג'ייד צעקה לי, כבר קצת שתויה.
ובאותו הרגע החלטתי שהעולם יכול ללכת לעזאזל. נכון, זה לא כיף במיוחד לאבד שליטה, אבל גם אני צריכה את זה לפעמים. והפעם שלי הגיעה. לקחתי את השוט ובלעתי אותו במיומנות נרכשת. הבנות הריעו וטיילור הזמינה לנו עוד סבב של שוטים. “אין עלי כסף!” צעקתי לה.
“הכל על חשבון הבית!” טיילור צעקה חזרה וקרצה לי. כנראה הקשרים שלה עמוקים משחשבתי.
אחרי זה, באו עוד כמה וכמה שוטים. לא זכרתי כמה לקחתי, אבל התחלתי לקבל ראש אחרי הרביעי, והייתי כבר מאושרת בתשיעי, פחות או יותר. גררתי את ריילי לרחבת הריקודים והתחלתי לרקוד איתה לצלילי המוזיקה העכשוית שהתנגנה במועדון.
רקדתי במרץ ובהנאה, ג'ייד וטיילור מצטרפות אלינו ורקדנו למשך הרבה מאוד זמן. בנים התחילו איתנו ללא הרף, אבל ריילי דחתה את כולם בזמן שג'ייד וטיילור מצאו להן בחורים לסטוצים לילה, כפי שהן אמרו שהן רוצות בדרכנו לכאן. אני המשכתי לרקוד עם ריילי, מרגישה שאני משתחררת עוד ועוד.
לאחר עוד כמה זמן של ריקודים גררתי את ריילי חזרה לבר וביקשתי מהברמן עוד שוט של טקילה. הוא חייך לעברי בזמן שמזג לנו את המשקאות ואנחנו שתינו אותם במהרה. ריילי צחקה, ואני צחקתי, והרגשתי מאושרת יותר מאי פעם.
בזמן שישבנו על הבר וצחקנו לנו, בחור התיישב מצידי השני. פניתי להביט בו עם חיוך מפגר על פני וראיתי שזה בחור ברונטי לא מוכר. באותו הרגע לא היה לי איכפת שהוא בן. הייתי ממש שמחה ושום דבר ואף אחד לא יכול היה להרוס לי את זה. “היי!” צעקתי לו בחדווה, מצחקקת בטיפשות עם ריילי, בזמן שזו הייתה עסוקה בלרקוד שוב עם בחורה רנדומלית, מותירה אותי לבדי על הבר.
“היי,” הבחור אמר חזרה, מחייך לעברי חיוך מוזר. “אני דוני.”
“היי דוני! בוא נרקוד!” צעקתי בהתלהבות, לופתת את ידו ולוקחת אותו לרחבב הריקודים. רקדתי איתו כמו שרקדתי עם ריילי, ובשלב מסויים שכחתי שהוא בכלל גבר שגדול ממני באי-אילו שנים.
הוא לפת את ידי בזמן הריקודים וגרר אותי אל מחוץ לרחבה. “לאן אתה לוקח אותי?” צעקתי לעברו בשאלה, מצחקקת תוך כדי. הייתי עד כדי כך שיכורה.
הוא לא ענה ובמקום זאת הוביל אותי לאיזור של ספות שהיה במועדון. שם, יותר מידי בכוח, הוא הטיח אותי על אחת הספות. בשלב הזה, נורות אזהרה נדלקו בראשי, והצלחתי לחדור דרך השכרון בשביל להיות מבוהלת מספיק מהעובדה שהדוני הזה התנשא מעלי, ענק, מפחיד, מבהיל, וניסה להוריד לי את החולצה.
תהיתי איפה לעזאזל כישורי ההגנה העצמית שעבדתי עליהם שנים בשביל שאוכל להתמודד עם מצבים כאלה, ונוכחתי לגלות שמרוב שהייתי שיכורה הידיים והרגליים שלי לא עבדו. לא יכולתי לעשות דבר. הייתי קפואה במקומי.
אז צרחתי הכי חזק שיכולתי, והיד שלו כסתה את פי בבת אחת בזמן שהוא משך את חולצתי לאט לאט למעלה, חושף את בטני.
דמעות היו בעיניי וניסיתי להשתחרר ממנו אך לשווא, ולפתע – הוא כבר לא היה שם. נדרכתי בבת אחת, ואיכשהו הצלחתי להתיישב, לישר את חולצתי תוך כדי, ולראות מישהו מפוצץ את התוקף שלי במכות.
לא זיהיתי תחילה מי זה היה. החושך של המועדון, המוזיקה, השכרון – הכל השפיע עלי. אבל הבזק זהוב אחד, וידעתי מי זה. “דיאגו!” צרחתי, ואיכשהו קמתי מהספה, רגלי כג'לי, ובקושי רב ניסיתי להפריד בינו לבין הדוני הזה. אבל דיאגו לא שם לב אלי, מבטו על התוקף, והוא ממשיך לפוצץ אתו במכות בזמן שחלק מהאנשים במועדון צפו במתרחש וצעקו "מכות!” בחדווה כאילו זו זירה של WWE כאן.
איכשהו – ואני באמת לא זוכרת איך – הצלחתי לקפוץ על גבו של דיאגו, מלפפת את ידי סביב צווארו ורגלי סביב מותניו מאחור, כמו אחיזת שק-קמח. דיאגו קפא בבת אחת, מתרחק מהבחור שהוא הכה כמעט למוות, ובתנועה אחת שמוחי המשוכר לא יכול היה למנוע הוא הוריד אותי לרצפה לפניו והצמיד אותי אליו מלפנים. הוא אמר משהו שהיה נשמע כמו, “שלא תעז לגעת בבחורה שלי שוב" אבל לא הייתי בטוחה ששמעתי נכון. המוזיקה הייתה חזקה, והתחלתי לראות הכל מטושטש גם ככה.
רגע אחד הייתי במועדון, ורגע אחר הייתי מוחזקת בידיו של דיאגו באוויר הקר של הלילה. ראשי היה כבד על כתפי, וכשניסיתי להרים אותו לדיאגו, הוא נפל לאחור במקום זאת, והכל סביבי השחיר שוב.
התעוררתי פעם נוספת כשהיינו בחשכה של חדר כלשהו. החדר שלי, זיהיתי בהפתעה כשהוא הוריד אותי למיטה, מוריד את ידיו ממני, ומתחיל להוריד את נעלי. “דיאגו…” מלמלתי, קולי צרוד, מוזר, שפתי יבשות.
הוא לא ענה עד שהוא סיים להוריד לי את הנעליים ואז הוא רכן לצידי. “מה שעשית הלילה היה מטומטם ביותר,” הוא גער, עיניו הזהובות כמו אש בחשכה. “לא משתכרים במועדונים כאלה כשכל אחד יכול לבוא ולנסות לאנוס אותך כמו הבן-אלף ההוא.”
משום מה דבריו גרמו לי לצחקק. אפילו בחשכה, דיאגו היה בחור יפה-תואר. משום מה, עד אותו הרגע לא הבנתי את זה. “אתה יפה,” מצאתי את עצמי ממלמלת, מרימה את ידי אל פניו ומסיטה כמה שיערות שחורות וסוררות מפניו.
הוא הביט בי בהפתעה גלויה. “פייג',” הוא אמר בקול נוהם. “אני יודע שאת שיכורה, אבל את צריכה להקשיב לי.”
גם הוא וגם אני ידענו שהוא לא רצינואלי. איך אני יכולה להקשיב לו כשהוא כזה יפה? “אתה צריך להיעצר,” מלמלתי. “אתה יותר מידי יפה בשביל להיראות בציבור.”
הוא פלט קללה, נעמד ועמד לצאת מהחדר. מבלי לחשוב פעמיים, פאניקה השתלטה עלי. לא רציתי שהוא יעזוב אותי כאן לבד, ממש ממש לא, ואיכשהו, בכוחות שלא ידעתי מניין באו, נעמדתי על רגלי ודידיתי לעברו במהירות, כורכת את זרועותיי סביב מותניו רגע לפני שהוא נגע בידית הדלת. “אל תלך!” ביקשתי בקול שלא זיהיתי בי. קול ילדותי, כאילו חזרתי לגיל עשר. “בבקשה אל תלך!”
בבת אחת, באותה תנועה חדה בה השתמש קודם לכן במועדון, מצאתי את עצמי בגבי אל דלת חדרי, ידיו של דיאגו אוחזות במותני כאילו היו נייר וברך אחת מפרידה את רגלי. הוא היה כל כך קרוב, כל מה שראיתי היה דיאגו, את פניו היפות, את עיניו הזהובות, שיערו הכהה והפרוע, צווארו הזהוב שהתחבר עם הז'קט השחור שמולבש על כתפיו הרחבות וחזהו השרירי. הרגשתי שאני סמוקה, וידיי איכשהו מצאו את דרכן אל סביב צווארו.
אבל פניו של דיאגו היו קשוחות, סקסיות מרוב נוקשותן. “אני יכול לתקוף אותך כאן ועכשיו,” הוא אמר בקול הנמוך והמאיים שלו. “ואת לא תוכלי להגן על עצמך מרוב שאת שיכורה. איך את חושבת שזה מרגיש להיות חסרת אונים בזמן שמישהו יבצע בך את מעללייך?”
צחקקתי שוב. “אתה לא תפגע בי, דיאגו,” אמרתי, ולהפתעתי קולי היה רציני. “אני יודעת שאתה לא תפגע בי.”
הוא מצמץ באיטיות, עיניו נהפכות מעורפלות. הוא הצמיד עצמו אלי אפילו יותר, יד אחת נכרכת סביב עורפי, מטה את ראשי כלפי מטה, כך שיכולתי לראות את עיניו, שכלאו את שלי בכישופן. אפיו התחכך קלו תעם אפי, שפתיו היו מרחק ל מילימטר מפי. נשימותיי היו כבדות, ושלו מעט כבדות גם כן, ליבי הלם בחוזקה ובמהרה, וידיי, שעדיין היו סביב צווארו, רצו למשוך אותו אלי ולהפגיש את פיותנו, אפילו שקול אחר בראשי, הקול שלא היה שיכור אף פעם, צרח עלי שזה לא בסדר, שזה דיאגו, ושאני לא רוצה להרוס את ה"טוהר" שלי.
אבל באותו הרגע לא היה לי איכפת. רציתי שהוא ינשק אותי עד שזה כאב לי פיזית.
הוא קילל בשקט ובתנועה מהירה הוא התרחק ממני בכמה צעדים. “כשתהיי פיכחית שוב, אז אני אוכל להרצות לך בדיוק על הסכנות שבשתיית אלכוהול במועדונים ולגרום לי לאבד את הראש מרוב דאגה.”
הבטתי בו בערפול, מנסה להבין מה קורה, מה הולך איתי, מה הולך איתו, אבל לא הספקתי להבין, כי הוא הזיז אותי הצידה בעדינות, פתח את דלת חדרי ויצא, סוגר אותה מאחוריו, ומותיר אותי שיכורה והמומה.
פרק עשרים-ושבע
“אני חושב שהרגע בו פייג' תחלים, יהיה הרגע בו היא תגלה שגם הבנים שהיא חושבת שהם רעים, לא באמת רעים.” מתוך שיחת סמסים.

עד המסיבה, לא ראיתי את דיאגו בכלל בגלל חופשת חג המולד. אחרי המסיבה, זכרתי חלקים, פרגמנטים, ממה שקרה. רק זכרתי שדיאגו היה שם, ואז החזיר אותי הביתה, ו…זהו. לא זכרתי דבר כמו למה הרשיתי לו לעשות זאת, או איך זה קרה, וגם טיילור, ג'ייד וריילי לא יכלו להגיד לי כי הן היו עסוקות בדברים אחרים באותו הזמן ולא ידעו שדיאגו היה שם בכלל.
לא ראיתי את דיאגו מאז. חופשת חג המולד עברה לה, ואיתה גם יום הולדתי שלא יחסתי לה חשיבות רבה – יום ההולדת שלי היה בשניים בינואר, והייתי עכשיו בת תשע-עשרה טריה – ואז חזרנו ללימודים, לשגרה כאילו לא קרה כלום.
ביום הראשון לאחר חופשת חג המולד לא היה שיעור ספורט, כך שידעתי שלא אראה את דיאגו באותו היום. בהפסקת הצהריים ישבתי בחצר עם פיית' טיילור, ג'ייד ואלסה, היחידות מלבדי שלא היה להן מערכת יחסים עם מישהו ולכן לא הבריזו. דיברנו וצחקנו עד שהתחיל לרדף גשם, ונאלצנו להכנס פנימה לבניין הקולג'.
הגשם התחזק עם כל שעה שעברה, וכשסיימתי את הקולג', היה כבר ממש מבול בחוץ. ידעתי שכשיורד גשם אין אוטובוסים, וידעתי שאני גם סיימתי אחרונה מבין כל החברות שלי, אז אין לי דרך לחזור הביתה. פטריק היה בפגישת עסקים, ולפיטר לא היה רישיון, שלא לדבר על כך שהוא היה בעבודה הזאת שלו בקצה האחר של העיר.
חיכיתי תחת התקרה בחוץ, בזמן שצפיתי בגשם הזלעפות, ותהיתי איך אחזור הביתה. הטלפון שלי שבק חיים עקב חוסר קליטה ובעיות בחברת החשמל או משהו כזה. לא הייתה לי מטריה, כך שגם לא יכולתי ללכת ברגל, ולכן פשוט חיכיתי שם למשיח או משהו.
לפתע אופנוע שחור וגדול נעצר מולי. הנהג לבש מכנסי ג'ינס, מגפיים חומות של בנים, חולצה ארוכה עם ז'קט-עור מעל, וחבש קסדה שחורה. הוא הוריד את הקסדה ואני לא הופתעתי במיוחד לגלות שזהו דיאגו ריברו. לא ראיתי הרבה בנים שנוסעים עם אופנוע לקולג'.
“את צריכה טרמפ.” הוא קבע עובדה, הגשם מרטיב אותו לחלוטין.
משכתי בכתפי, סומק קל לחיי. “אני לא צריכה שתעשה לי טובות, ריברו.” אמרתי במעט קור. לא ידעתי עדיין איך להתנהג אליו עם השינוי ב…מה-שזה-לא-יהיה בינינו.
“אה,” הוא אמר ביובש. “חזרנו לשמות משפחה.”
משכתי בכתפי, לא יודעת מה לענות.
ֿ"אני לא מרחם עלייך, אני בסך הכל מנסה להיות נחמד,” הוא ציין. “אם את מעדיפה להשאר כאן, אז זו בעיה שלך. אבל לפי איך שזה נראה, המעלות רק הולכות לרדת, ובעוד חצי שעה יורד הלילה, והגשם לא הולך להפסק עד הבוקר.”
ניצוץ של רוגז שכבר התגעגעתי אליו נבער בתוכי. “אתה ממש תחזית מהלכת,” אמרתי בלגלוג, משלבת א ידי, מודעת לקור.
הוא הביט בי במבט המתנשא הזה שלו. “תני לי לקחת אותך הביתה, פייג'.” הוא אמר, קורא לי בשמי הפרטי כמו שהוא התחיל מאז הנשף.
האגו דרש ממני להשאר במקומי, אבל ההיגיון ניצח. היה לי קר, ורציתי הביתה. “טוב.” אמרתי בנרגנות וצעדתי אל תוך הגשם. הוא העביר לי את הקסדה, הגשם מטפטף עלי ללא הרף. “מה איתך?” שאלתי אותו.
הוא משך בכתפיו. “רק קסדה אחת. עכשיו תעלי, ותכרכי את ידייך סביבי.”
חבשתי את הקסדה והתיישבתי מאחורי דיאגו. החמצתי פנים כשכרתי את ידי בהיסוס סביב מותניו. הוא לא חיכה וכבר התניע את האופנוע, מתחיל לנסוע. צווחה קטנה נפלטה מגרוני ואני אחזתי בו באחיזת-מוות, ידי סביב מותניו אך לא לגמרי. אחרי הכל, הוא היה בחור שרירי וגדול, ולא יכולתי לעטוף אותו לגמרי.
הגשם התחזק אפילו יותר עכשיו כשנסענו, ופתיתי שלג החלו ליפול תוך כדי. “הבית שלך רחוק מידי!” דיאגו צעק לי פעם אחת. “נצטרך ללכת אלי או ששנינו נחטוף קירור!”
“בסדר! רק תביא אותנו לאנשהו!” צעקתי חזרה, רוצה לגמור עם נסיעת האימים הזאת. גם אופנוע, גם דיאגו, גם כביש רטוב, גם גשם ושלג… זו הייתה אחת הנסיעות הכי מסוכנות והמפחידות שיצא לי לחוות.
לא שמתי לב אפילו שעצרנו עד שהרגשתי את דיאגו מסתובב בין ידיי. הוא הוריד ממני את הקסדה, והורה לי בראשו לרדת מהאופנוע. ברגליים וידיים רועדות מהגשם ומהקור עשיתי זאת, הולכת אחריו אל תוך בניין דירות מפואר. כשהיינו בתוך הבניין, יכולתי לנשום לרווחה.
דיאגו הזמין את המעלית, ובינתיים הוריד את הז'קט ושם אותו עלי. שלחתי לו מבט מעוצבן, אבל הוא לא הביט בי. המעלית הגיעה ולאחר שהיינו בפנים, דיאגו לחץ על הקומה האחרונה – הקומה הארבע-עשרה. השתיקה במעלית הייתה רועמת, אבל אף אחד מאיתנו לא הפר אותה.
הגענו לקומה המבוקשת, ושם נכנסנו לדירה של דיאגו. “אתה גר לבד?” שאלתי אותו כשראיתי שעל השלט מחוץ לדלת הכניסה כתוב רק "ריברו".
דיאגו הנהן פעם אחת ואני זכיתי לראות, לראשונה, את הבית של דיאגו. הוא היה נקי ומצוחצח ויפהפה; הסלון היה ביתי למדי עם קמין דולק וטלוויזיה וספות מרופדות שנראו חמימות ונעימות. המטבח היה מלא בכל מיני מוצרים שלא ראיתי מעולם, והיו שם שלושה חדרים – שני חדרי שינה וחדר עבודה. “חדר השינה השני הוא בשביל סיירה,” דיאגו אמר. “היא אוהבת לבוא לפה לפעמים.”
הנהנתי בהבנה, עדיין קופאת מקור. דיאגו הוביל אותנו לחדר שלו, שהיה פשוט יחסית ומסודר להפליא וכלל מיטה זוגית ענקית, ארון בגדים, אור מעומעם, ודלת נוספת לחדר אמבטיה פרטי. “תכנסי להתקלח,” הוא אמר, שולח לי מבט שהראה שהוא יודע שקפוא לי, כי גם הוא היה רטוב וקר. “אני אארגן לך כמה בגדים של סיירה שתוכלי ללבוש – “
“לא,” קטעתי אותו, מסמיקה קלות, ומתעצבנת מכך שהסמקתי. “אני וסיירה לא באותה מידה. הבגדים שלה יעלו לי על האף.”
הוא נאנח, והלך לארון שלו. הוא שלף משם חולצה לבנה מכופתרת ופשוטה שלו, והושיט לי אותה. “החולצה הזאת תספיק.” הוא אמר. “עכשיו לכי להתקלח, פייג'.”
הנהנתי קצרות ונכנסתי לחדר המקלחת, סוגרת את הדלת אחרי. פשטתי את בגדי הרטובים והופתעתי לגלות שהחזייה שלי הייתה במצב סביר, כך שיכולתי רק לייבש אותה וללבוש אותה שוב, וגם התחתונים שלי היו סבירים ללבישה נוספת. פיזרתי את שיערי ונכנסתי למקלחת של דיאגו, רואה שיש לו רק תכשירי שיער של בנים, שלא לדבר על סבון רחצה של בנים. כיוון שלא הייתה לי ברירה, התקלחתי בהם, מסבנת את עצמי עם הסבון של דיאגו – הדבר גרם לי להסמיק מעצם המהות של פעולה זו – וחפפתי את שיערי עם תכשירי השיער שלו, כך שהרחתי כמו דיאגו נקי. לא שזה היה ריח רע. זה היה למעשה אחד הריחות הטובים שהרחתי. רק של בן, ולא של בת.
לאחר מכן לבשתי שוב את החזייה והתחתונים, ואת החולצה של דיאגו, שהייתה נקייה, ריח הכביסה עולה ממנה. ריח של דיאגו. לא ידעתי שלאנשים יכול להיות ריח אינדיבידואלי משלהם, אבל לדיאגו היה ריח שהיה מיוחד לו. והריח הזה היה… משכר. אפילו שזה מביך להודות.
החולצה, למעשה, כסתה אותי עד למרכז ירכיי. מספיק ולא מספיק בו זמנית. את שיערי, לאחר מכן, הברשתי ואז אספתי לקוקו גבוה ורטוב. לאחר מכן, כשהבטתי במראה, תהיתי אם אני נראית מספיק סביר בשביל לצאת ככה מהחדר.
למה איכפת לי בכלל? זה רק דיאגו שם בחוץ. זה לא כאילו אני הולכת עכשיו לתצוגת אופנה…
ועדיין…
לקחתי נשימה עמוקה ויצאתי מהאמבטיה. דיאגו ישב על המיטה בגבו אלי, פלג גופו העליון חשוף, מגבת סביב צווארו, עדיין לבוש בג'ינס. כל כך שרירי, עורו זהוב-חום, כל כך יפה, כמו פסל, ככה הוא דיאגו. מראה דרום-אמריקאי סקסי, שרירים של אל, מראה של אל, יופי של אל. נדמה היה כאילו הוא בורך על-ידי אלוהים או משהו. מעולם לא ראיתי בחור כל כך יפה, כל כך… מושלם.
וזה הטריד אותי ברמה הכי מוזרה שיש. כי אני לא אמורה להעריך את יופיו של דיאגו ריברו. הוא אמור להיות…
טוב, הוא כבר לא האויב שלי. הוא לא יכול להיות האויב שלי. לא אחרי כל מה שהוא עשה, כל מה ששנינו חווינו יחד.
הוא נעמד והסתובב כששמע אותי נכנסת. נאבקתי בדחף להאנח – השרירים בחזהו ובטנו היו יותר מדהימים מכל שרירים אחרים שראיתי אותו. הכל אצלו היה חזק, הקעקוע שחור על רק עורו השחום, קעקועיי הידיים שלו בכלל בוהקים.
כששמתי לב שאני בוהה, הסמקתי קלות והשפלתי את מבטי. אז קלטתי שאני לבושה באופן מינימאלי מולו, ורציתי לקבור את עצמי. שמעתי אותו מתקרב לעברי בצעדים אחדים, עד שראיתי את רגליו. הרמתי את מבטי בבת אחת, וראיתי אותו מסתכל עלי בעיניים זהובות והבעה שלא יכולתי לקרוא, לא משנה מה.
“א-אני חושבת שאני צ-צריכה גם מ-מכנסיים,” גמגמתי, המילים מרגישות כמו נוזל בפי.
“אני גם חושב שאת צריכה מכנסיים,” הוא אישר, קולו נמוך מאי פעם, צרוד, גורם לחזהו לרעום מעט, גורם לבהונותיי להתכווץ מבלי שאבין מדוע הן עושות זאת, והתקרב אלי מעט.
זה גרם לי לצעוד לאחור, ולגלות שאני כלואה בגבי לקיר החדר. “אה, אז, אממ… אתה י-יכול להביא ל-לי?” מלמלתי, רואה אותו מתקרב אלי עוד יותר, הריח שלו מציף את תחושותיי באופן שהפריע לכל תא נשי שבי, עיניו שובות אותי פעם נוספת, גורמות לי להביט בעומק הזהוב והאינסופי שלהן, גופו הסקסי מתקרב אפילו יותר אלי.
“אני צריך עוד להרצות לך,” הוא אמר לפתע, מתקרב אפילו יותר, רוכן מעט, כך שמצחו נוגע במצחי ויוצר ניצוצות. “אחרי מה שעשית במועדון, שהשתכרת… את צריכה הרצאת-אלכוהול מעמיקה.”
“ל-לא אני לא!” מייד התלהמתי, מוצאת חבל להשען עליו בדבריו.
“את כן,” הוא התווכח, עיניו מצטמצמות. “אני לא חושב שאת רוצה להיות מותקפת שוב על-ידי אף אחד.” היה משהו בטון שלו שדיבר על משמעות כפולה, אבל לא היה לי מושג מה המשמעות השנייה הייתה בדיוק.
“נ-נכון אבל ז-זה לא ע-עניינך!” ניסיתי להשמע תוקפנית אבל לא יכולתי, פשוט לא יכולתי, ולא ידעתי למה.
הוא התקרב אלי אפילו יותר, נשימותיו מתערבלות עם שלי. “זה כן ענייני,” הוא אמר באותו קל חלק, מסוכן, נמוך. “אם מישהו רוצה לפגוע בך.”
“א-אני לא חיית המחמד שלך!” התרגזתי. “א-אני לא שייכת לך ואני ל-לא רוצה להיות שייכת ל-לך!”
שפתיו היו מרחק של סנטימטר משלי. “שקרנית.” הוא אמר בשקט.
“א-אני ל-לא…” ניסיתי להשמע חזקה אבל לשווא. גופי פשוט נמס לו מעצמו, גורם לקולי להיות חלש, כמעט נחבא.
“את כן,” הוא מלמל נגד שפתיי. “ואני יכול להרגיש כמה את רוצה אותי עכשיו.”
ליבי פעם במהרה. “א-אני ל – “
“כמו שאני רוצה אותך.” הוא קטע אותי, ולפני שהספקתי להגיב, שפתיו היו על שלי.
פרק עשרים-ושמונה
“ראיתי אנשים מתנשקים. לא יכולתי לתאר את זה אי פעם קורה לי.” מתוך כתבים אישיים.

בחיים שלי לא הרגשתי כאלו ניצוצות בוקעים ממגע כמו שהם בקעו ממגע שפתיו בשפתיי. הוא נצמד אלי, שפתיו מוחצות את שלי, גורמות לעיניי להפער לרווחה בתדהמה, פליאה, הלם… ואז ידיו ננעלו אחת סביב מותניי והשניה בעורפי ואני, שחשבתי שבחיים לא ארצה להתנשק ואם מישהו ינשק אותי אעיף אותו ממני לאלפי עזאזלים – בטח אם המישהו הזה היה דיאגו ריברו, עצמתי את עיניי, כרכתי את ידיי סביב צווארו, ונתליתי על גופו, נאחזת בו כאילו הוא גלגל ההצלה שלי.
ובזה הרגע, לא היה יותר מחשבה ברורה בראשי. הוא מחץ אותי אליו, הכניס את לשונו אל פי, מחכך אותה עם שלי, מנשק אותי בפראות, בחוזקה, ובכל כך הרבה תשוקה. זרמים חשמליים בקעו מכל מקום בו הוא נגע בי ואני נגעתי בו, והרגשתי שהקור שאפף אותי קודם נבלע בחום בל-יתואר.
תמיד חשבתי שלהתנשק זה מגעיל, להחליף רוק עם מישהו אחר דוחה. מעולם לא טעיתי יותר. אני לא יודעת איך זה היה יכול להיות עם אדם זר להתנשק ככה, אבל עם דיאגו זה היה מחשמל.
הוא הידק אותי לקיר, גורם לי איכשהו ללפף את רגלי סביב מותניו, ידיו מחזיקות אותי בישבני, ומצאתי שלא איכפת לי שאני כבר לא "טהורה" לגמרי. רק רציתי שהוא ימשיך וימשיך לנשק אותי, כי אם יפסיק אשתגע.
“דיאגו,” גנחתי כשהוא ניתק את שפתיו מפי והתחיל לנשק לי את הלס, את הנקודה הרגישה מתחת לאוזן, ואז את צווארי, שפתיו כמו להבה בוערת על עורי. הוא נישק את צווארי, ידיו משוטטות במעלה גבי, למותניי, לישבני, לירכיי, מלטפות, כורכות. גנחתי פעם נוספת, מוציאה קולות שלא ידעתי שקיימים בי.
ולפתע, שכבתי בגבי על המיטה, רגליי עדיין מלופפות סביב דיאגו, והוא מנשק אותי שוב. הייתי חלק פעיל מאוד, אני חייבת להודות, ולא הייתי שיכורה. הייתי יכולה לעצור את הדרך בה נישקתי אותו. יכולתי לעצור את ידיו מלאחוז במותני, מללטף את חזי, מלמשש את ישבני, אבל לא רציתי. לא יכולתי לחשוב על כך שהוא לא יגע בי. רציתי שיגע ויגע, רציתי שלא יעזוב אותי. התלות הזאת במגע שלו הייתה צריכה להרתיע אותי, אבל היא עשתה ההפך. היא גרמה לי להבין שיש כאן עוגן בשבילי.
עוגן בשם דיאגו ריברו.
“פייג'…” הוא עצר לפתע והביט בי, עיניו הזהובות מפלחות את עיניי הירוקות. “אנחנו חייבים להפסיק.” הוא אמר, קולו מחוספס מרוב רגש, צרוד גם כן.
חזי עולה ויורד מרוב נשימותיי הכבדות, פני סמוקות, שפתי עדיין מרגישות בתחושת שפתיו על שלי, פי פעור מעט, עיניי חצי-עצומות, גופי דואב לגופו, פלטתי בקושי, “מ-מה?”
הוא שחרר את עצמו מאחיזת רגלי וירד מהמיטה. “את לא מוכנה לזה,” הוא אמר בשקט, לא מביט בי. “את עדיין שונאת אותי.”
מילותיו היו כמו נענוע. קמתי, מעט רועדת, חזרה על רגלי, והבטתי בו בהפתעה. “אני…” מה יכולתי לומר? לא היה לי מושג מה אני עושה.
“תשני בחדר של סיירה,” הוא אמר בשקט, פניו אטומות. “הגשם עדיין לא הפסיק, ואין לך איך לחזור הבייתה.”
לא ידעתי מה לחשוב, להרגיש, לחוש. הכל היה מבולבל, מעורבל, מעורפל. לא ידעתי מה לעשות. אז פשוט יצאתי מהחדר, הלכתי לחדר של סיירה, נכנסתי למיטה, ועצמתי את עיניי חזק.
רציתי שהוא ינשק אותי עוד פעם. רציתי שהוא יגע בי במקומות שמעולם לא ננגעו על ידי נפש חיה. רציתי… רציתי אותו. הנה, אני מודה בזה.
רציתי את דיאגו ריברו כמו שמעולם לא רציתי אף אחד. ואני לא ידעתי מה זה אומר עלי. אני אוהבת אותו? סתם נמשכת אליו – כי הזיקוקים והניצוצות והחשמל זה חייב להיות משיכה, אין לזה שום הסביר אחר. או שאני עדיין שונאת אותו, ובכל זאת נמשכת אליו?
ואולי, רק אולי, כל הזמן שחשבתי שאני שונאת אותו… שחשבתי שאני זועמת… אולי הזעם הזה בעצם היה משהו אחר?
אני לא יודעת. אני לא יודעת. אני לא יודעת!
*
למחרת בבוקר, אחרי לילה לא שקט בו הייתי מודעת שדיאגו ישן בחדר האחר, גיליתי שהבגדים שלי היו יבשים כבר ושהגשם פסק. התלבשתי בבגדיי שלי, מורידה ממני את חולצתו של דיאגו, ויצאתי מהחדר. דיאגו היה במטבח, נשען על השיש ומביט מעבר לחלון עם כוס קפה בידו. הוא פנה להביט בי כשנכנסתי לחדר, ועיניו הזהובות לא הסגירו דבר, פניו בלתי נתנות לקריאה.
כאילו כלום לא קרה אתמול.
“הנה,” הוא הביא לי כוס מלא בנוזל חום חמים. “שוקו.”
לקחתי את הספל בידי, לוגמת מהשוקו, וכמעט נמסה לחלוטין. זה היה בדיוק השוקו שאהבתי. “איך אתה יודע שאני אוהבת שוקו?” שאלתי, נשענת על השיש במרחק בטוח ממנו.
הוא הביט בי באותה הבעה שלא ידעתי להבין. “אני פשוט יודע.” הוא אמר, לא מסביר לי באמת.
החלטתי לרדת מזה, והחלטתי גם לא להזכיר את מה שקרה. אם הוא לא יזכיר, מבחינתי עדיף שלא נדבר על זה… אפילו שרציתי לסגור את המרחק בינינו ופשוט לגעת בו, לבקש ממנו שיחבק אותי, שינשק למצחי כמו שעשה לפי שבועות.
חוץ מזה, ידעתי שהוא בטח יעלה את הנושא. כזה הוא. הוא כן, אמיתי, ישר – הוא לא יתעלם מבעיה כשיש אחת. והמתח בינינו היה מורגש. רציתי שהוא יפתח את פיו ויאמר משהו.
אבל כשהוא כן כבר פצה פה, הוא אמר, “אני אקח אותך הביתה כשנסיים לשתות.”
משום-מה, הרגשתי כאילו סכין ננעצה בליבי. זה הביא דמעות לעיניי, ולא היה לי מושג למה אני מרגישה ככה. השפלתי את מבטי, נותנת לשיער הפזור לשמש כוילון ביני ובינו, שלא יראה את עיניי מלאות הדמעות הבלתי מוסברות. מה עובר עליי? אני הורמונאלית? אני במחזור? למה אני מגיבה ככה?
סיימנו לשתות את המשקאות, ומבלי לומר מילה ירדנו לחניון, שתיקה מתוחה בינינו. הוא הסיע אותי הבייתה במכונית הפעם, ולא באופנוע שלו, וכשהוא נעצר מול הבניין שלי, תהיתי אם עלי לומר משהו, אפילו שהלב שלי נקרע מבפנים מסיבות שלא יכולתי לדעת או להבין.
“תודה על האירוח,” היה מה שלחשתי בסופו של דבר, וכשהגנבתי לעברו מבט, הוא לא הסתכל עלי, אל היופי מסתכל ישר, קדימה, נמען מאפילו להכיר בתודה שהוקרתי לו.
ידיי נקמצו לאגרופים ואני יצאתי מהמכונית בטריקת דלת משמעותית. עליתי לדירתי, שהייתה ריקה – אחרי הכל היה יום לימודים היום, אני פשוט לא הלכתי, ופיטר כבר היה בבית הספר – וסגרתי את עצמי בחדר, שוכבת במיטתי, לבד, ומשתוקקת למגע של הבחור שבלבל אותי הכי מכולם, ולא יכולתי לקרוא, להבין, או לצפות את מעשיו.
לעזאזל איתו. לעזאזל עם דיאגו ריברו.
מאוחר יותר באותו היום, אלסה התקשרה אלי בשביל לשאול אם אני רוצה ללכת לטיול בהרים – למרות שטיול זו מילה רחבה מידי, כי הם התכוונו לשהות בבית המלון בהרים, ושם להתפנק כל הסופ"ש.
“מי עוד יבוא?” שאלתי אותה.
“מייסון וריילי אישרו הגעה,” היא ענתה. “גם אדם והחבר החדש שלו, דניאל. ליילה ומאדי גם כן, פיית', ג'ייד, טיילור, ברנה ואיאן, אחיהן של פיית' וליילה וחבר הילדות של ברנה גם כן יבוא. סיירה וארצ'ר, ולפי מה שהבנתי, דיאגו, אורלנדו, אניה ואדריאן ווקר, רפאל ונת'ניאל לויי, לוגן פורד – אחיה הגדול של מאדי, קופר ונולה ג'נסן, אפילו שהיא לא ממש בקליקה שלנו, והסטיה גרייס אותה אני הזמנתי – היא ממש נחמדה, באמת. אני חושבת שגם שאלו את אח שלך אם הוא יכול לבוא, אבל הוא בפגישת עסקים או משהו אז הוא לא יכול…”
“כל כך הרבה אנשים?” שאלתי בהפתעה, מרגישה איך ליבי מתכווץ לשמע שמו של דיאגו.
אלסה צחקה. “כן, הרבה התלהבו מהרעיון של חופשה במלון חמים עם מעיינות חמים בקור הזה של ינואר. גם יש שם ערב קריוקי, ספא מפנק, מזון מדהים, והמחיר ליחיד יורד ככל שיש יותר שבאים – לכן זה עסקה משתלמת. את בפנים?”
היו לי חסכונות מהעבודה ששמרתי בצד למקרים מיוחדים. ולמען האמת, התחשק לי ללכת. רק אם לפגוש את כל האנשים האלה במקום אחד. “אני אשמח. בסופ"ש הקרוב?”
“בעוד שבועיים,” היא אמרה. “בשביל שיהיה לנו זמן להתארגן עם הסעה והכל. כנראה שניקח לשם אוטובוס פרטי מיוחד – כבר נראה.”
“אין בעיה,” אמרתי, מרגישה איך במקום האכזבה, העצב והכעס שמלאו את ליבי, מתמלאת נחישות. דיאגו יהיה שם. גם רפאל, נת'ניאל, נולה והסטיה. כולם יהיו שם. ואני גם אהיה שם.
ואני מתחננת להפיק את המיטב מהסופ"ש הזה. אף אחד לא יצפה לי.
אני הולכת ליצור סערה. סערה בשם פייג' הארפר.
פרק עשרים-ותשע
“לפעמים צריך מישהו עם מנורה שיאיר לך את החלקים החשוכים.” מתוך ספר.

הסתכלתי על האנשים שעמדו לנסוע איתי ועם חברותיי להרים ולא יכולתי שלא להתכווץ.
פטריק החליט ברגע האחרון שהוא יכול לבוא, והוא עמד עם חבריו משכבר הימים – רפאל, אורלנדו וקופר, החבורה המקורית שלהם ממש. נייט, אחיו הצעיר של רפאל, היה חבר קרוב יותר של דיאגו, ארצ'ר, אדריאן – אחיה של אניה – ולוגן – הברונטי עם העיניים הירוקות-כזית שכשהיה אצלי בבית נראה היה לי מוכר, ואז התברר לי שהוא אחיה הגדול של מדיסון.
אחי הגדול וחבריו היו הגדולים בחבורה – בסך הכל גדולים בשנתיים מדיאגו והאחרים, וגדולים בהרבה מאיתנו הבנות.
כשהבטתי בדיאגו, הרגשתי איך כל הבלבול שלי חוזר ובגדול. לא היה לי מושג עדיין מה אני מרגישה לגבי ה…נשיקה שחלקנו לפני שבועיים. מאז כמעט ולא ראיתי אותו, רק הצצות חטופות פה ושם, אבל עכשיו, כשראיתי אותו כמו שצריך… הלב שלי הלם במהרה, סומק קל הציף את לחיי, והרצון הזה, הרצון המפחיד הזה שהוא יחבק אותי כאן, ומול כולם… זה בלבל אותי.
הודיתי שנמשכתי אליו – לא הייתה דרך אחרת לתאר את הפיצוץ שאירע בינינו, אחרי הכל. וכבר מזמן הודיתי שהוא הבחור הכי מהמם שראיתי בחיי. אבל הנשיקה… זה תפס אותי כל כך לא מוכנה, בלבל אותי יותר משאי פעם הייתי, גרם לי לחוש דברים שלא ידעתי אם אני מוכנה אליהם או יכולה להכיר בהם, ופשוט… שיחק לי עם הראש. לי היה לי רעיון אחר איך להגדיר את הזה. הוא פשוט בלגן לי את כל המערכת.
האינסטינקטים הפמיניסטיים שלי צעקו "הצילו!” בזמן שאינסטינקטים אחרים, פי מאה יותר פרימיטיבים, צעקו לי "קחי אותו, נשקי אותו, ותודיעי לעולם שהוא שלך". הרגשתי יותר מפוחדת מאי פעם עקב כך. ומלבד זאת, לא ידעתי אם אני רוצה או לא רוצה עוד פעם להתנ –
“היי, פייג', הכל בסדר?” קולה של אלסה פילח אותי ממחשבותיי. אני עמדתי איתה בזמן שזו דברה עם נהג האוטובוס והסדירה את התשלום – אלסה הייתה האחראית מבין כל החבורה הענקית כאן – וגם בזמן שהבנות האחרות היו עם החברים )או החברות( שלהם והתערבבו עם הבנים האחרים.
“כן, למה?” שאלתי, מטה את ראשה באי הבנה.
היא קמטה את מצחה בדאגה, עיניה התכולות-זהובות סורקות אותי. “בטוח?”
“אלסה, מה הבעיה?” שאלתי, שמה את ידי את על מותניי.
היא נאנחה. “את נראית עצובה לרגע,” היא אמרה, מלמלה משהו נוסף לנהג, שהנהן ונכנס לאוטובוס. “את יכולה לדבר איתי על זה, אם את רוצה.” היא הביטה בי בציפייה, ועם זאת היא לא לחצה. לפעמים, נדמה היה לי שאלסה יותר מידי נפלאה בשביל להיות אמיתית.
“זה שום דבר, באמת,” אמרתי בשקט, נשענת על האוטובוס בגבי. היא נשענה לצידי, מביטה בי. “אני לא חושבת שאני מוכנה לדבר על זה עדיין.” אמרתי בכנות. באמת לא הייתי מוכנה לספר על זה למישהו… גם לא לאלסה.
היא חייכה בהבנה, אבל אז אמרה משהו שגרם לי לקפוא. “זה דיאגו, נכון?”
פתחתי את פי כדי להגיב אבל לפתע תא המטען של האוטובוס נפתח וכולם באו להכניס את המזוודות, קוטעים את השיחה של אלסה, הבחורה שרואה הכל, ושלי. הכנסנו גם אנחנו את תיקינו, טפטוף קל מתחיל מהשמיים הסגריריים, ונכנסנו לאוטובוס. אלסה לקחה אותי למושב אחורי ופרטי, בזמן שכולם התפזרו להם ברחבי האוטובוס בקבוצות גדולות או קטנות או סתם בזוגות, כמו אלסה וכמוני.
לפני שהיא הספיקה לשאול שוב אמרתי, “כן.”
אלסה הנהנה. “קרה לך משהו איתו.”
נשכתי את שפתי התחתונה, והנהנתי, מחבקת את עצמי. “אני לא יודעת איך לפרש את זה,” פלטתי לפני שיכולתי לרסן את עצמי. “אני לא יודעת… איך להגיב לו עכשיו. הוא… השתנה. ראית איך בנשף הוא רקד איתי, וביום אחר הוא חיבק אותי ו – “ עצמתי את עיניי ונאנחתי. “המעבר הזה מלהיות האויב המושבע שלי למישהו שאני באמת ובתמים נשענתי עליו כשהייתי זקוקה לתמיכה וחום… אין לי מושג איך לקבל את זה.”
האוטובוס התניע, מתחיל לנסוע. פתחתי את עיניי ופניתי להסתכל על אלסה, שלא הביטה בי אלא לכיוון דיאגו, אשר ישב כרגע עם סיירה, ארצ'ר, פיית', ג'ייד, טיילור, איאן, ואדריאן. חיכיתי שהיא תגיב, כמעט בקוצר רוח, וכשהיא פצתה את פיה, רווח לי, ועם זאת…
“עוד לפני שהכרתי אותך, פייג',” היא אמרה, ממשיכה להביט בדיאגו. “ראיתי את האינטראקציה בינך לבינו. השנאה שהבעת כלפיו, והעובדה שדיאגו לא עודד אותך לחשוב אחרת על בנים אלא רק גרם לך להאמין עוד יותר שכל הבנים הם כמוהו… ואני ידעתי בבת אחת מה הוא מרגיש.
“דיאגו, מהרגע הראשון שרבתם, ביצעתם את המרתון ההוא שבו הוא ניצח… הוא היה שבוי.”
מצמצתי כמה פעמים בהפתעה, גופי נדרך. “מ-מה זאת אומרת?” שאלתי מפחדת מעט לדעת את התשובה.
“זאת אומרת,” היא אמרה באיטיות. “שכשהוא ראה שיש בת שעומדת על שלה מולו, לא נכנעת למראהו האלילי, רבה איתו, כועסת על ההתנהגות המכפירה שלו… זה עשה לו את זה. סוף-כל-סוף בחורה שלא משליכה עצמה לרגליו, אני מניחה. סוף-סוף מישהי שהוא יכול להיות מי שהוא והיא לא תפגע, או מישהי שרואה מעבר לקופסא היפה שהוא.”
רעד חלף בי, משום מה. “אז מה את בעצם אומרת כאן?” שאלתי אותה, מנסה להבין, לעכל.
“שהוא היה דלוק עלייך מההתחלה, ואז ההדלקות הפכה למשהו אחר…” אלסה חייכה חיוך רפה ופנתה להסתכל עלי עכשיו, בעיניים האלו שראו עמוק יותר משל כל אחד אחר שהכרתי. “הוא עשה עצמו שונא אותך כל הזמן הזה, פייג'. אני בטוחה שהיו פעמים שעצבנת אותו יותר מתמיד, ואף על פי כן… בין אם הוא היה מודע לכך או לא, הוא רצה אותך, ואז… משהו קרה ביניכם.” זו לא הייתה שאלה. “והוא הבין שהוא רוצה אותך יותר מכל בת אחרת. או לפחות כך אני משערת, כי אני לא יודעת בדיוק מה קרה. ואל תסתכלי, אבל הוא מלכסן מבט לכיוון שלנו יותר מפעם אחת בכמה דקות האחרונות.”
האינסטינקט לתפוס את דיאגו בשעת מעשה היה חזק מנשוא אך נאבקתי בו. “אז, מה שאת אומרת…” קולי דעך, והשפלתי את ראשי. “הוא נישק אותי, אלסה,” מצאתי את עצמי לוחשת. “ובחיים שלי לא הרגשתי כמו איך שהוא נ-נגע בי.”
ידה של אלסה נגעה בכתפי לתמיכה. “את גם רוצה אותו, פייג',” היא אמרה בשקט. “אבל את לא מוכנה… לא, לא יכולה לקבל את זה עדיין. יש בך הרבה מחסומים בגלל דברים שקרו בעבר בקשר לבנים, אני משערת, ואת עדיין לא יודעת, לא יכולה להבין, שכמו שהוא שבוי בך, גם את שבויה בו.”
הסמקתי כשהיא אמרה זאת. “אני לא יודעת…” מלמלתי.
“אני לא מצפה ממך לדעת,” אלסה אמרה בצחוק חלש. “אני רק אומרת לך איך שאני רואה את הסיטואציה. ואני יכולה להגיד לך, שאתם נראים טוב ביחד. אתם מתאימים יותר משאת חושבת. ואם התנשקתם…” היא נאנחה. “תנסי להפתח אליו, פייג'. בשבילך, אני מציעה לך לתת לו פנימה כמו שאת נותנת לי עכשיו. לא כל הבנים רעים,” היא הוסיפה בחצי חיוך. “ודיאגו, עם כל ההגנות שלו בעצמו, הוא בחור טוב.”
הרמתי גבה. “הגנות?”
אלסה צחקה בשקט. “לא רק לך יש מגננות עקב דברים שקרו לך בעבר,” היא אמרה. “קרו לדיאגו דברים בעבר גם כן. הצלקות שלו לא פחות עמוקות משלך, לא פחות כאובות.”
עיניי נפערו לרווחה בהפתעה, בזמן שהלב שלי נפתח מעט. הארה נחתה עלי, ההבנה שהייתי צריכה להבין קודם כבר. “איך את יודעת את כל זה?” שאלתי, המומה גם מהאפיפניה וגם מההסתכלות המעמיקה של אלסה בדברים שקשה מאוד להבחין בהם, בייחוד על מישהו כמו דיאגו, שהוא כזה חסום. ורק עכשיו שמתי לב לזה, עם אלסה שהאירה את עיניי.
אלסה הסיטה את מבטה ממני אל חלון האוטובוס. “מאז שהייתי קטנה,” היא אמרה בשקט. “אני בוחנת אנשים. תנועות-גוף, הבעות פנים, צורת דיבור… אני בוחנת הכל לעומק, וככה מצליחה לקרוא אנשים כמו ספר פתוח. כמובן, זה לא תמיד עובד, אבל תשעים-ותשע אחוזים מהמקרים אני יכולה לעשות זאת.” היא חייכה חיוך קטן. “כשראיתי איך דיאגו מתנהג איתך, ואיך את מתנהגת איתו, ידעתי שבתת מודע שלכם אתם רוצים אחד את השנייה, ושהכימיה ביניכם היא אינסופית. לכן הצלחתי לגלות את כל זה. ואם את אומרת שהיחסים ביניכם עלו רמה אחת, זה רק אומר שהמידע בתת המודע שלכם התחיל להגיע לכם למודעות.”
הבטתי באלסה רגעים ארוכים. היא צדקה בכל מה שאמרה, כמובן. ואפילו שהיה לי קשה לקבל את זה, והרגשתי איך יש בי שני צדדים שנלחמים זה בזה, ידעתי שהיא צודקת. וידעתי שבנוסף להמשכות הבלתי-מוסברת שלי לדיאגו… רציתי אותו יותר משרציתי משהו אי פעם. כשראיתי את פיית' צוחקת איתו עכשיו, מניחה יד פלרטטנית על ידו שלו… הפיצוץ שהתרחש בבטני לא היה הזעם שתמיד החשבתי אותו להיות.
זו הייתה קנאה. קנאה יוקדת, אוכלת, ממרמרת, מטמטמת. ובמקום להבין שזו קנאה, פירשתי את זה כזעם וכעס בלתי נשלט, והוצאתי הכל על דיאגו, בניסיון להרחיק אותו ממני, אפילו שבעצם רציתי אותו קרוב יותר…
הסומק על לחיי העמיק. מההתחלה, כמו שאלסה אמרה, רציתי את דיאגו ריברו. רציתי עוד שלא ידעתי איך לשלוט ברצון הזה, לא ידעתי איך… איך לרצות אותו.
“היי…” אלסה אמרה, פניה מתקרקמות בעצב. “רוצה שאשאיר אותך לבד?”
אהבתי אותה על ההצעה הזאת, אבל לא רציתי להתבודד. זה היה אמור להיות טיול כיפי. הייתי אמורה להנות בו, להתחבר עם אנשים, ולא סתם לשבת בצד במרמור. “לא,” אמרתי לה בחיוך מעט רועד. “אבל בואי נתחבר לאיזו קבוצה כדי שלא יחשבו שאנחנו מתכננות משהו לא חוקי.”
אלסה צחקה, והלכנו לעבר ליילה, ריילי, מדיסון, מייסון, שכרגע שוחחו עם אחיה הגדול של מאדי, לוגן, שראיתי את ג'ייד שולחת לו מבטים. הרגשתי איך לאט-לאט ההארות והבלבול עוזבים אותי, ואיך אני מתמסרת לחיי החברה, מפטפטת עם האנשים, צוחקת איתם, ומרחיקה כל מחשבה על דיאגו ריברו ש, עכשיו הבנתי, רציתי יותר מהכל.
פרק שלושים
“בדידות גורמת למחשבות לא רצויות למלא את הראש. תשתדלי שלא להיות לבד, פייג'.” מתוך שיחה עם מאמנת כושר.

בית המלון בהרים, “סומרסט", היה אחד המקומות היפים ביותר שנתקלתי בהם. הוא היה גבוה, הכל היה מרוצף שיש, בחוץ היו, במקום בריכה, מעיינות חמים שנראו אדירים וכבר רציתי להשתכשך בהם, חדר אוכל ענקי ומפואר, לובי מהמם עם נברשות בכל עבר, חצר מדהימה ואפילו מעין טיילת מסביב להר עצמו שאפשר דרכו לראות את כל העיר, את הים באופק, ערים נוספות, ובקיצור – נוף מהמם.
החדרים חולקו כך שהיו שניים בחדר. כל הזוגות שבאו מהבית היו יחד בחדרים – ארצ'ר וסיירה, ליילה ומדיסון, ריילי ומייסון ואדם וחברו הגיי, מייקל. כל היתר נאלצו איכשהו להתחלק – פטריק עם רפאל, קופר עם אורלנדו, נייט עם דיאגו, איאן ולוגן, שאליהם צורף גם אדריאן. הבנות התחלקו כך שנולה הייתה עם חברה ג'נקיסטית שצורפה לטיול ברגע האחרון, אלסה עם הסטיה שהייתה המוזמנת שלה, טיילור עם ג'ייד, פיית' עם אניה, ואני עם ברנה. כולם היו מרוצים מהסידורים, כך שלא הייתה בעיה.
קבענו להפגש בלובי בעוד כחצי שעה, אחרי שנתאקלם בחדרים. החדרים של כולנו היו בקומה הכי עליונה של המלון – הקומה השש-עשרה – ואני שמחתי שהחדר של ברנה ושלי הוא מול החדר של הסטיה ואלסה. אומנם חברה של הסטיה אני כבר לא, אבל של אלסה אני כן, ושמחתי שהיא קרובה אלי. מצד אחד לנו היו את פיית' ואניה ובצד השני את ליילה ומדיסון, אותן הזהרנו שלא יעשו רעש בלילה – זה גרם לליילה לצחוק בהיסטריה ולמדיסון להסמיק קשות ולאיים עלי שהיא תעיף אותי ממועדון הפמיניזם. כן, בטח.
ברנה ואני סידרנו את מזוודותינו, ואני נשכבתי על המיטה הזוגית שלי – בכל חדר היו שתי מיטות זוגיות, מלבד חדרי הזוגות בהם הייתה מיטה אחת. “המקום הזה פשוט מדהים,” נאנחתי. “כל כך חלומי ומפואר…”
“את צריכה לראות את הנוף מהמרפסת!” ברנה התלהבה, מחוייכת, ואני יצאתי אחריה למרפסת הקטנה, אשר השקיפה על הנוף המהמם של העיר.
“זה אחד היפים,” נאנחתי בחולמנות. “רק חסר לי כוס שוקו ואני מסודרת.”
היא צחקה. “ואיזה בחור חתיך ליד.”
לכסנתי לעברה מבט. “איאן?”
חיוכה לא נחמק, אבל הוא לא ממש הגיע לעיניה. “איאן.” היא אישרה, קולה קליל אך מעט עצוב, עד שהיא לכסנה מבט לעברי והעצב התחלף בשעשוע. “דיאגו?” היא הקניטה.
הכרחתי את עצמי לנחור בבוז, אפילו שליבי הלם בחוזקה למחשבה של דיאגו כאן, לידי במרפסת. “ממש.” המילה יצאה לי מעט קשה מידי. למעשה, כפי שכבר גיליתי קודם, רציתי את דיאגו. וכאן, במרפסת, איתי, מחבק אותי מאחור כפי שעשה לפני כמה זמן… הגוף שלי היה נלהב מהרעיון ונחרדתי לגלות שגם בראשי אין תלונות לנוכח הפנטזיה.
זאת אלסה. זאת חייבת להיות אלסה שהצליחה איכשהו לגרום לאינסטינקטים המפוחדים שלי להתקפל מעט, להסס, לנסות…
“היי!” ברנה קראה, גורמת לראשי להתפרץ לכיוונה. “נעלמת לי לרגע.” היא חייכה.
צחקתי. “סליחה,” קרצתי לה. “ועכשיו כדאי שנרד למטה או שקפטן פיית' תתעצבן.”
צחקנו ביחד תוך כדי שיצאנו מהחדר.
מסתבר שה"פעיליות להיום" היה שחייה לילית ושארית היום – מה שבא לנו. ארוחת הצהריים הייתה עתידה להתקיים בשעה שלוש, ארוחת הערב בשמונה, וארוחת הבוקר בעשר. בארוחת הערב יהיה גם קריוקי למי שירצה ביחד עם שאר תושבי המלון.
קבוצה גדולה של בנות – נולה וחברתה הג'נקיסטית, שהבנתי ששמה הוא ג'וליה, אניה, פיית', טיילור, ברנה וג'ייד – הלכו לספא המקומי. ליילה ומדיסון החליטו להכנס למעיינות החמים כבר עכשיו, בזמן שסיירה וארצ'ר וריילי ומייסון הלכו לבית-קפה צמוד לבית המלון לדייט זוגי. הבנים – ביניהם פטריק, דיאגו, אורלנדו, רפאל והשאר – הלכו לשחק ביליארד ופוקר בקומה התחתונה, כמו חבורת זקנים – לא שאמרתי את זה להם – ונותרנו רק אלסה, הסטיה ואני.
“אנחנו הולכות לקפה,” אלסה אמרה לי בחיוך מזמין, וראיתי את הסטיה מנסה לחייך חיוך זהה, אך לא ממש מצליחה. “את רוצה להצטרף?”
“אני חושבת שאבוא איתכם לקנות לי שוקו ואז אסתובב קצת לבד,” אמרתי להן, מחייכת מעט חזרה. נכון שלא רציתי להתבודד, אבל ראיתי את הפנים של הסטיה. היא ניסתה להסתיר את זה, אבל היה לי ברור שהיא לא רוצה אותי שם. ואני לא רוצה להרגיש סתם לא רצוייה.
מלבדן, לא רציתי להצטרף לבנות במעיינות או בספא או לבנים בפוקר. ואם זה היה או להיות עם הסטיה ואלסה או לבד, העדפתי לבד.
לאחר שקניתי לי את השוקו, נפרדתי לשלום מהשתיים והלכתי לטיילת סביב ההר. הטיילת הייתה יפהפייה, ונדמה היה שאני עומדת מעל תהום כשאחזתי במעקה והסתובבתי שם. הרוח הקרה של סוף ינואר ליטפה את פניי, ואני מצאתי ספסל על הטיילת עצמה, והתיישבתי עליו, מתחממת עם השוקו.
חשבתי על יום ההולדת שהייתה לי. מאז שהייתי בת עשר, לא חגגתי יום הולדת. האחים שלי בעצמם כבר שכחו את התאריך השניים לינואר, כאילו לא היה חשוב. והוא באמת לא היה חשוב, בסופו של דבר. אני בעצמי תמיד זוכרת, אבל לא מספרת לאף אחד ולא עושה עם זה דבר.
אני עכשיו בת תשע-עשרה. אני ילדה גדולה. ועם זאת, אני מרגישה כל כך קטנה. כאילו הכל… כאילו העולם נופל על כתפיי. ולא ידעתי למה. זה הרגיש רע, מוזר, ולא ידעתי איך להאבק בזה. לא רציתי לחוש בכובד הזה עוד. לא נהניתי מכך.
חשבתי על ההורים שלי. פאמלה ופול. הם אהבו אותי ואת אחיי יותר מכל. הם עשו הכל בשבילנו – וזה עלה להם בסופו של דבר בחייהם. בכלל, המוות שלהם היה בגללי. אשמתי הטהורה. כמו גם המוות של ליוי. ואפילו המוות של עדן.
שלושה אנשים חשובים לי. שלושתם מתו בגללי. והצלקות שהם השאירו אחריהם היו רחוקות מלהחלים. כנראה שישארו שם לנצח. לאור המחשב חשתי עקצוץ פסיכולוגי בגב התחתון שלי, איפה שהיה לו קעקוע אותו עשיתי כשהייתי בת שש-עשרה. הקעקוע היה כבר חלק ממני, טבוע בי, ואנשא אותו עד שאמות. הוא היה הזכרון היחיד שנותר לי מארבעת האנשים שבדרך כלשהי גרמתי למותם.
מעניין מה דיאגו היה חושב עלי אם היה יודע. לא שרציתי שהוא ידע – לא סיפרתי לאף אחד, ורק בודדים ידעו על חלק – אבל הייתי רוצה לדעת מה מחשבותיו על זה…
שהיתי בטיילת למשך שעתיים, שקועה במחשבות, ואז חזרתי למלון, שם ארוחת הצהריים כבר החלה. הייתי הראשונה להגיע, ולכן התיישבתי בשולחן לבד בינתיים, אוכלת אורז הודי טעים ומעט ספגטי עם רוטב שמנת ליד. בזמן שאכלתי, הגיעו לחדר האוכל כל הבנות מהספא, והן התיישבו איתי. אחריהן, הבנים הגיחו, ביחד עם מדיסון וליילה, והתיישבו איתנו גם כן. ראיתי את דיאגו מתיישב ליד נולה וארצ'ר, שבדיוק חזר עם סיירה, מייסון וריילי, והרגשתי שידעתי מתכווצת לאגרוף סביב המזלג שלי. לבסוף הגיעו אלסה והסטיה, ואלסה התיישבה מצידי האחר, בזמן שבצידי השני ישבה ברנה, ומולי ישבו פיית', נולה וריילי.
כולם פטפטו, צחקו, אכלו בשמחה, ואני הכרחתי את עצמי לעשות כך גם כן, אפילו שבפנים הרגשתי שמשהו בתוכי מתנפץ, ולא יכולתי להצביע על מה. נכון, המחשבות ההן היו מדכאות, אבל עדיין…
“היי פייג',” אלסה אמרה לפתע. “את רוצה להירשם לקריוקי? צריך להירשם עכשיו.”
“אה,” מלמלתי. “למה שאירשם?”
“כי את שרה והכל,” ברנה חייכה. “ואנחנו רוצות לשמוע אותך שרה!”
“אני כבר נרשמתי עם מאדי,” ליילה אמרה בחיוך רחב, מביטה בי בעיניים הירוקות-חומות שלה. “למה שלא תירשמי גם?”
“כי אני לא זמרת,” ציינתי את המובן מאליו.
“היית מעולה בתחרות,” ריילי ציינה, יד אחת של מייסון כרוכה סביבה והוא מביט בנו בציפייה. “ואם אני עולה לבמה גם כן לשיר – עם סיירה ומייז – אז גם את יכולה.”
למען האמת, הרעיון של לשיר קרץ לי. היה כיף מטורף לשיר בהופעה, אבל אז זה היה בגלל שהייתי עם חברות. עכשיו… עכשיו לשיר בקריוקי זה להיות לבד. “אני אראה,” הפטרתי, מקווה שזה יספק אותם.
“היי, חברים,” אמר לפתע רפאל בקול גדול. “בואו נשחק היום בלילה פוקר במקום רחצה לילית? אפשר לעשות רחצה לילית גם מחר.”
“וואו,” אמרה נולה בקול מלגלג שזיהיתי כקול בו היא משתמשת כדי לפלרטט. שמעתי אותה משתמשת בו אינספור פעמים, בייחוד עם נייט, אחיו הקטן של רפאל, אשר שיחק בה כאילו הייתה מריונטה. “בנות גם מוזמנות? התעלתם על עצמכם.” ג'וליה לצידה צחקה צחוק מפגר.
רפאל שלח לנולה מבט קשה, ותהיתי אם זו רק אני או שיש מתח בין השניים. לכסנתי מבט אינסטנקטיבית לאלסה, וראיתי את עיניה נעוצות בשניים בריכוז, וידעתי שלא דמיינתי את זה. “כן, גם בנות מוזמנות,” חיוך זדוני התפשט לו על הפנים, חיוך שהזכיר לי מעט את עדן וגרם לליבי להתכווץ.
“אני בעד,” אורלנדו אמר, מחייך חיוך לעבר רפאל. הוא ישב לצד סיירה, שרק עכשיו שמתי לב הייתה שקטה מתמיד. ראשה היה מושפל, עיניה נוצצות מעט, ואני תהיתי מה לעזאזל קרה לה.
לאחר שעניין הפוקר סודר וארוחת הצהריים נגמרה, החלטתי לקחת את סיירה לצד ולשאול אותה מה קורה. כשכולם התפנו, ניגשתי אליה ואל ארצ'ר, שנראה דואג, ונעמדתי מולם, גורמת להם להיעצר. “היי,” אמרתי, מבלי להסתכל על ארצ'ר. “אפשר לגנוב רגע את סי?”
ארצ'ר הביט בסיירה, שסתכלה עלי בעיניים כסופות ומעט אדומות, ואז בי, הנהן בשקט, והלך, מותיר את סיירה ואותי לבד. “בואי,” אמרתי לה, מובילה אותה לטיילת, שם אף אחד לא יפריע לנו.
כשהגענו לספסל בו הייתי, התיישבתי, מורה לה להתיישב לצידי. היא עשתה זאת, ואז, לפני שהספקתי בכלל לשאול מה קורה איתה, היא פרצה בבכי, טומנת את פניה בידיה, גופה רועד, והתוודתה, “התנשקתי עם אורלנדו.”
פרק שלושים-ואחת
“לשיר זה כיף. לשיר בפני קהל, אומנם…” מתוך כתבים אישיים.

קפאתי. “מ-מה?” שאלתי, המומה.
“א-אני לא יודעת למה עשיתי את זה!” היא התפרצה, מרימה אלי את ראשה, דמעות זולגות במורד לחייה בסערה. “ה-היינו אצל ד-דיאגו, ואז הוא ל-לקח אותי הצידה ב-בשביל לומר לי מ-משהו, ו…הוא נ-נישק אותי.” היא השפילה את מבטה. “ואני נשקתי אותו בחזרה.” קולה לא גבר על לחישה.
“סיירה…” מלמלתי, לא יודעת מה להגיד. מעולם לא ראיתי את עדן בוכה כמו שסיירה בכתה עכשיו. הפעם היחידה בה עדן בכתה, הייתה ביום מותה, כשהיא חיבקה אותי, ואת כל החברות והמשפחה שלה, רגע לפני שהיא נותקה מהמכשירים.
“הייתי יכולה לעצור את זה,” היא אמרה באותו קול רועד. “אבל רציתי את אורלנדו כל כך הרבה זמן, והייתה לי ההזדמנות, ואפילו שאני עם ארצ'ר… מ-מה אני אגיד לו?!” היא הסתכלה עלי בכעס שידעתי שמופנה כלפי עצמה, ולא כלפי. “איך אני אומר לו שבגדתי בו עם אורלנדו, שהוא חבר טוב שלו?! לארצ'ר ק-קשה לסמוך על אנשים גם ככה, בייחוד אחרי מה שהוא עבר עם דיאגו לפני כמה שנים, והוא ס-סמך עלי, ונפתח אלי, והוא בחור כל כך ט-טוב, פייג'! הוא ביישן, עדין, מצחיק, אמיתי ואוהב אותי באמת ובתמים, ואני במקום להחזיר לו את זה ב-ב-בגדתי בו!”
רצון בוער לדעת מה לעזאזל ארצ'ר דוסון עבר עם דיאגו לפני כמה שנים נדלק בתוכי, אבל הכרחתי את עצמי לדחוף את השאלה החוצה מראשי. סיירה הייתה צריכה אותי עכשיו. “סיירה…” לקחתי אותה בזרועותיי, מחבקת אותה חזק. “אני לא יודעת מה להגיד…” אמרתי בשקט, בחוסר-אונים, כי באמת שלא ידעתי. זה לא היה תחום ההתמחות שלי, בנים ועניינים כאלה, וחוץ מזה, מעולם לא תיארתי לי שסיירה באמת תבגוד בארצ'ר, כי הם תמיד נראו כל כך ביחד…
“אני נמשכת לאורלנדו כמו שאני נמשכת לארצ'ר, פייג',” היא לחשה בקול חנוק. “איך זה הגיוני בכלל?”
לא ידעתי. לא יכולתי לעזור לה בזה. “סיירה,” אמרתי, מקשיחה את קולי. “את חייבת לספר לארצ'ר.”
“אני יודעת,” היא צייצה. “אבל אני מפחדת… כל כך מפחדת…”
“את אוהבת אותו?” שאלתי אותה, נדרכת.
“אני…” סיירה לקחה נשימה עמוקה. “אני לא יודעת. אבל… הוא היה הראשון שלי ו – “
“עשיתם סקס?” שאלתי, מופתעת, מרחיקה אותה ממני מעט כדי לראות את פניה.
היא הסמיקה קלות והנהנה. “לפני שבועיים,” היא אמרה. “והוא התחשב בי כל כך, בגלל שהוא ידע שזו הפעם הראשונה שלי, וזה היה…” בכייה התגבר. “זה היה מדהים, פייג'. ואני לא רוצה לאבד אותו. הוא הבחור הכי טוב שהכרתי מימי, ואני… אני חושבת שאולי… אני מתאהבת בו.”
ואז אורלנדו בא ודפק את העניינים. כמו הבחור האולטימטיבי. “אורלנדו יודע שאתם ביחד,” אמרתי, מרגישה בכעס מתגבר. “והוא בכל זאת נישק אותך.”
“זה לא משנה מי התחיל, פייג',” היא אמרה בשקט. “אני נתתי לזה לקרות. יכולתי להרחיק אותו ממני אבל… לא הרחקתי. לא יכולתי להתנגד למשיכה שלי אליו.”
למען האמת, לא יכולתי להאשים אותה. אורלנדו היה אולי הבחור השני הכי חתיך שראיתי אי פעם – מייד אחרי דיאגו, אם לא קרוב אליו. ועם כמה שאני לא מבינה בדברים האלה, אני יכולה להבין את המשיכה הבלתי מוסברת – או הכן מוסברת – של סיירה אליו. “סיירה, את חייבת לומר לארצ'ר,” אמרתי לה פעם נוספת. “אני לא מאמינה שהוא ישנא אותך. אבל את חייבת לדבר איתו, להסביר לו. אני בטוחה שהוא יבין. ואז את צריכה לדבר עם אורלנדו ולהגיד לו שיתפוס מרחק ממך. כל זה, אם את באמת רוצה להיות עם ארצ'ר.”
היא הייתה שקטה לכמה רגעים, ואז הנהנה, מחבקת אותי חזק. חיבקתי אותה חזרה, נותנת לה את התמיכה שהיא הייתה צריכה. וכשהיא עזבה אותי, היא חייכה. “תודה, פייג',” היא אמרה בכנות טהורה. “הייתי צריכה את זה.”
“אין על מה,” חייכתי חזרה, והחלטתי שעכשיו התזמון הוא מתאים. “ודרך אגב, מה קרה לדיאגו ולארצ'ר לפני כמה שנים?”
חיוכה של סיירה נמחק בבת אחת, ולראשונה מאז פגשתי אותה, פניה נסגרו בפני כמו דלתות נטרקות. “זה לא הסיפור שלי לספר,” היא אמר בשקט. “ותשכחי שאמרתי משהו על זה. אסור היה לי להגיד דבר.” היא קמה ממקומה, פניה חוזרות לרגיל והיא חייכה. “שנחזור?”
כמה שעות לאחר מכן, ארוחת הערב הגיעה. ישבנו כולם באותו שולחן עוד מקודם, ואכלנו לנו. סיירה התיישבה לצידי, בזמן שאני ישבתי ליד פיית' מצידי השני, וטיילור צחקה שאני עכשיו צריכה לבקש משאלה כי אני יושבת בין שתי ג'ינג'יות ללא נשמה. פיית' זרקה עליה שניצל ברוגז לאור הערה זאת.
בסיום ארוחת הערב, הגיע זמן הקריוקי. לאחר שהמלצרים פינו את הצלחות משלוחנינו, מנקים ניקו את אולם האוכל בזריזות, וכיבוד קל הונח על כל שולחן, אחד מעובדי המלון נעמד על במה קטנה שהוקצתה לקריוקי. “ערב טוב לכל אורחי המלון!” הבחור אמר, מבזיק חיוך של מיליון דולר. “יש לנו רשימה מוכנה לערב הקריוקי הנ"ל – מקווה שכולכם תהנו! והראשונות ברשימה – ליילה אנדרסון ומדיסון פורד!”
בזמן שליילה ומדיסון עלו לבמה, מצחקקות, פיית' שאלה אותי אם בסוף נרשמתי. הודעתי לה שלא – כי עם כל הכיף שבאדרנלין, לשיר מול כל הבנים אלה וכל האנשים הלא מוכרים… זה היה מביך. פניה התקרקמו באכזבה, ואני פניתי להביט בליילה ומדיסון, ששרו את השיר "Somebody That I Used to Know” של גוטיי. הן היו טובות –מדיסון בייחוד, עם הקול המחוספס והמגניב שלה – והשילוב של השתיים היה נפלא. כולם שרו איתן בפזמון האחרון, וכשהן סיימו, מחיאות הכפיים היו מרעימות.
“תודה רבה לעלמות החן,” המארח חזר, קורץ לבנות שעכשיו התיישבו חזרה בשולחן. הוא קרא מייד לאחר מכן לזוג קשישים, שעלו לבמה בעזרתו האדיבה, ושרו את השיר "I Will Always Love You” של וויטני יוסטון. זה היה מרגש לשמוע אותם שרים, אפילו שזייפו הרבה ולא שרו מי-יודע-מה.
לאחר עוד כמה שירים, היה זה תורם של מייסון, ריילי וסיירה. השיר שהם בחרו היה "הללויה" בגרסא אקוסטית עם גיטרה בלבד – אודות למייסון שהביא את שלו מהבית – וזה היה ביצוע חביב למדי. הקולות שלהם לא היו משהו מיוחד, אבל הם היו בסדר, בסך הכל. סיירה עצמה נראתה מעודדת יותר אחרי ששרה.
לאחר עוד כמה אנשים שעלו לשיר, המארח חזר לבמה. “ועכשיו, לזמרת הבאה,” הוא אמר, חיוך בעיניו. “פייג' הארפר!”
קפאתי בבת אחת, מרגישה איך עיניי נפערות לרווחה. כל האנשים בשולחן פנו להביט בי, והרגשתי שאני מחווירה. “אמרת לי שלא נרשמת!” פיית' לחשה לי.
“כי לא נרשמתי…” מלמלתי, שפתיי יבשות.
“פייג'!” המארח קרא. “בואי עלי לבמה!”
בלעתי את רוקי, מביטה בכל האנשים בשולחן. אף אחד מהם לא הסגיר אם הוא כתב את שמי – כי אני בהחלט לא כתבתי – וכשמבטי נח על דיאגו, הוא נראה אדיש כתמיד. בלעתי את רוקי והחלטתי שאם אין ברירה אז אין ברירה.
לקחתי נשימה עמוקה, וקמתי ממקומי, הולכת לבמה. הסמקתי מעט כשעליתי עליה, ומייד חשבתי על איך שאני נראית לא ייצוגית, עם שיער אסוף ברישול, סווטשרט ירוק כהה, ג'ינס משופשפים ונעלי ספורט. יופי, פייג'.
לקחתי את המקרופון מידיו של המארח, שירד מהבמה, ולפתע שמעתי את השיר "The Best” של טינה טרנר מתנגן, וידעתי מייד מי האחראי לכתיבת השם שלי.
דיאגו ריברו. וכשהסתכלתי לכיוונו במבט רושף, עיניו רצדו בשעשוע וחיוך מגחך על פניו. הוא זכר שזמזמתי את השיר הזה בשיעור הנהיגה הראשון שלי איתו, הכלב. רציתי לערוף את ראשו אבל הייתי צריכה להתחיל כבר לשיר, וזה מה שעשיתי.
תחילה שרתי בחשש, הידיים שלי אוחזות במקרופון בנוקשות. הבית הראשון הרגיש לי שזייפתי, ולא ידעתי אם באמת זייפתי או שאני סתם פרנואידית. אבל ככל שהתקרבתי לפזמון הרגשתי שאני מתחילה לזוז יותר, נכנסת לשיר לאט-לאט.
בבית השני כבר זזתי הרבה יותר והכנסתי את הנשמה שלי יותר לשיר. זזתי בתנועות לקצב המוזיקה בזמן ששרתי, מתחילה אפילו להינות מהלשיר לבד הזה. הקהל התחיל למחוא כפיים לפי הקצב ואני פשוט שרתי, מחייכת מעט אפילו תוך כדי. אולי דיאגו עשה לי טובה כשרשם את שמי, אפילו שאני התביישתי לעשות כן.
וכשהגעתי לסולו גיטרה כבר הייתי כל כולי בתוך השיר. נעתי עם הגיטרה, וכשהגיע הפזמון הרגשתי שאני משתחררת לגמרי, האדרנלין בוער בי בעוצמות אחרות. אנשים התחילו לשיר איתי גם כן, בזמן שאני עשיתי קולות רקע מעליהם עם הקול "סופרן" שלי. זו הייתה תחושה מדהימה, כמו שחשתי כששרתי בתחרות. זה היה מדהים, כיפי, משחרר, ובסתר ליבי, הודיתי לדיאגו על כך.
וכשסיימתי לשיר, מחיאות הכפיים היו סוערות, עם שריקות וקריאות וצהלות. התנשמתי, סומק קל מכסה את פני, בזמן שהמארח עלה לבמה וקרא, “איזה ביצוע!”
מצאתי את עצמי צוחקת מעט וכשבאתי להושיט לו את המקרופון, מישהו מהקהל צעק, “עוד שיר!”
פניתי להסתכל לעבר הקול, וראיתי את הגבר הקשיש ששר מקודם עם אשתו הקשישה מחייך לעברי חיוך מחוסר שיניים. עיניי נפערו לרווחה בהפתעה כשראיתי את אלסה קוראת, “עוד שיר!” גם כן.
“קדימה, פייג'!” סיירה קראה מייד לאחר מכן. “הדרן!”
צחקתי קלות, מרגישה מעט היסטרית. הם רצו שאני אשיר עוד שיר? למה?
קולות מכל עברי האולם שאני אשיר עוד שיר, ואני נכנעתי. הורדתי את המקרופון ולחשתי למארח המצפה את שם השיר שבחרתי בהחלטה של שנייה.
השיר שבחרתי היה "Talking to the Moon” של ברונו מארס. לא שיר שמח, ודיי קיטשי, אבל הרגשתי מחוברת אליו יותר מלכל שיר אחר שאני מכירה. הוא הסביר את החלומות שאני חולמת בלילה. הוא הסביר את כל ההחיים שלי בשיר אחד.
וידעתי שלפתוח ככה את הלב שלי בפני אלפי אנשים שאני לא מכירה ואנשים שאני לא רוצה שיסתכלו אל תוכי, זה אולי לא הרעיון הכי חכם. אבל מצד שני, זה היה רק שיר. אז יכולתי להרשות לעצמי את זה.
עצמתי את עיניי כשהתחלתי לשיר. הכרחתי את עצמי לשכוח שאנשים מסתכלים עלי, והתחברתי לשיר, נותנת לקול שלי לשיר, לשחק עם הצלילים, להוציא את הנשמה שלי דרך הפה, הגרון. בפזמון חשתי במחנק בגרון, אבל שרתי דרכו, והוא אפילו גרם לי להרגיש את השיר יותר.
הופתעתי מעצמי כשהגעתי לצלילים הגבוהים מבלי להתאמץ מידי. אני כנראה באמת סופרן כמו שמאדי אמרה. בסך הכל לא זייפתי, וידעתי ששרתי לפחות סביר, אם לא טוב. אבל זה הרגיש לי חשוב, משום מה, לשיר את השיר הזה, עם הקול שלי, ולא של זמר אחר.
וכשסיימתי, פתחתי את עיניי ושמעתי את כולם מוחאים כפיים סוערות, אפילו יותר מלשיר הראשון. מבלי ששלטתי בכך, התגובה הראשונית שלי הייתה להביט בדיאגו, וראיתי על פניו חיוך קטן שגרם לליבי לקפוץ קפיצת בנג'י.
כשירדתי סוף סוף מהבמה וחזרתי להתיישב במקומי, פיית' וסיירה טפחו על גבי בהערכה, כולם הפציצו אותי במחמאות, ואני רק הסמקתי קלות, מלמלתי תודה, וראיתי את פניהם של פטריק, נולה, הסטיה, אורלנדו, רפאל ונייט נפולות. יכולתי לנחש למה.
מאוחר יותר, כשערב הקריוקי נגמר, ירדנו כולם לקומה התחתונה, איפה שחדר הפוקר נמצא. שם התיישבנו סביב השולחן הגדול והתחלקנו לזוגות לפי החדרים. אני הייתי עם ברנה, שהודיעה לי שהיא גרועה בפוקר. מזל בשביל שתינו שאני הייתי בסדר.
אבל זו לא הייתה הבעיה. הבעיה התחילה כשרפאל הכריז שהפוקר שאנחנו נשחק הוא "סטריפ-פוקר". משמע, הזוג שמפסיד בכל סיבוב צריך שאחד מבני הזוג יתפשט, כל פעם מישהו אחר.
“אני לא מסכימה לזה!” מייד התלהמתי. “זה שוביניסטי למדי – “
“גם בנים יתפשטו אם הם יפסידו,” רפאל התווכח.
“אבל זה עדיין לא טוב!” אמרתי, מרגישה את לחיי בוערות מהמחשבה להתפשט מול כולם, הבנים…דיאגו. “תשנה את זה למשהו אחר!”
“אם את לא רוצה לשחק, את מוזמנת לפרוש,” היה זה דיאגו שענה, אתגר ברור בקולו, ודממה השתלטה על החדר, מבטיהם של כולם חולפים בינו לביני.
ואני, שהייתי עקשנית ואגואיסטית, אני מודה, לא יכולתי לסרב לאתגר. אפילו אחרי שהתנשקנו. אפילו אחרי שגילית שאני רוצה אותה יותר מכל דבר אחר. “אני מבינה,” אמרתי בקול שקט. “אם כך, אז נשחק.”
וככה מצאתי את עצמי מכניסה את כל כולי למשחק הפוקר.
פרק שלושים-ושתיים
“אין ברירה לפעמים. חייבים לעשות דברים מסוימים, גם אם לא רוצים.” מתוך כתבים אישיים.

רפאל, ששימש כדילר, היה זה שהפסיד ראשון, ביחד עם פטריק. פטריק היה צריך להתפשט ראשון, אז הוא פשוט את הז'קט שלו – שמתחתיו הייתה לו חולצה ארוכה, כך שזה לא היה מביך מידי.
בסיבו שלאחר מכן, פיית' ואניה הפסידו, והבנים חייכו חיוכים חזיריים, כולם מלבד הבנים התפוסים, אורלנדו הרציני, ודיאגו. כמובן שדיאגו ישאר אדיש אפילו שבנות מתפשטות לצידו. אחרי הכל, הוא ראה יותר גופות נשיים מכל אחד אחר – יותר ממני אפילו, ואני הייתי אישה.
המחשבה גרמה לי להתעצבן.
פיית' הייתה זו שהורידה את החולצה שלה, שמתחת לה הייתה גופיה דקה שלא הותירה הרבה מקום לדמיון. ההבעה על פניו של קופר ג'נסן, אחיה הגדול של נולה וחברו הטוב של אחי הגדול פטריק, הייתה מצחיקה. הוא הביט בה עם פה פעור, כאילו הוא רוצה לדפוק אותה כאן ועכשיו. ולא יכולתי להאשים אותו, כי פיית' הייתה בהחלטה מהממת, ביחוד עם הגופייה הזאת.
בתור הבא, כבר לא הייתי כל כך מזליסטית. ברנה ואני הפסדנו. “קדימה פייג', ברנה, להתפשט,” היה זה איאן שאמר בחיוך ממזרי, מבטו על ברנה.
ברנה הסמיקה בבת אחת, ואני ידעתי שרמת המודעות העצמית שלה גבוהה משל אחרים, ושהיא תתבייש לעשות זאת לפני כולם. גם אני לא הייתי ממש בטוחה בזה, אבל לא רציתי שברנה תפגע. “אני אתפשט,” לחשתי לה, מורידה את הסווטשרט שלי בתנועה חדה לפני שמישהו יתנגד, שמתחתיו הייתה גופיה דקה שהבליטה לי מעט את החזה, אך זה היה בסדר כל עוד ברנה הרגישה בנוח. והמבט שהיא שלחה לי בתודה היה שווה את זה.
מבטיהם של הבנים, מלבד אחי הגדול מן הסתם, השתהו עלי מעט, ואז כולם חזרו למשחק. כולם מלבד דיאגו, שהמשיך לבהות בי, עיניו הזהובות כולאות את שלי כמו תמיד, והוא מחייך ליוך קטן, מסוכן, סקסי וארוגנטי שגרם לבהונותיי להתכווץ מעט לפני להסמיק מעט. “מה?” לחשתי לו בעצבנות.
חיוכו התרחב והוא לא ענה.
בתור הבא, פיית' כבר הייתה רק עם חזיה, ועיניו של קופר כמעט יצאו מחוריהן. בתור שלאחר מכן, הבנות הוכיחו את עצמן כגרועות בפוקר פעם נוספת כשג'ייד הורידה את החולצה הקטנה שהיא לבשה וחשפה ש…אין לה חזייה. החזה שלה היה לראוות כולם, אבל לא נראה היה שזה הפריע לה במיוחד. וחוץ מזה, השיער שלה היה מספיק ארוך בשביל לכסות את פטמותיה.
מה שכן, עיניו של אדריאן, אחיה הגדול של מדיסון, בלעו את ג'ייד, והתפלאתי שהוא לא מרייר.
כמה סיבובים לאחר מכן, וברנה ואני הפסדנו שוב. הפעם ברנה התנדבה להוריד ז'קט, ולא יכולתי שלא להודות לה בליבי.
ובסיבוב שלאחר מכן, האנשים היחידים שלא הורידו משהו היו אורלנדו – כיוון שקופר הוריד במקומו את החולצה וחשף חזה מלא בריבועים שגרמו הפעם לפיית' כמעט ולרייר – נייט ודיאגו, שהוכחו כצוות מנצח, והסטיה ואלסה, שגם הן היו טובות ביותר. עיניו של נייט היו נטועות על הסטיה, מכל הבנות, והוא נראה נחוש לנסות ולהפיל אותן.
בור שלאחר מכן, נייט קיבל את מבוקשו כשאלסה והסטיה הפסידו. הסטיה נאלצה הפעם, בלחיים בוערות, להוריד את הז'קט שלה ולחשוף את החולצה שלבשה מתחתיו, שלא הייתה ממש הדוקה, אבל כן הבליטה מעט את שומניה. בזמן שהבנים לא הבזיקו לעברה אפילו מבט כי היא הייתה קצת שמנמנה, עיניו החומות של נייט נותרו נטועות על הסטיה, והוא נראה שבוי. בכלל, נדמה היה כי כל בן מצא לו מישהי לבהות בה, כמו למשל אדריאן, אחיה הגדול של אניה ובן-דודו של אורלנדו, שבהה בטיילור, אחותה התאומה של ברנה. או איאן, שבהה בברנה אפילו שניסה להסתיר זאת. אפילו פטריק מצא לו לבהות באניה. רק אדם ומייקל וליילה ומדיסון, שני זוגות הגייז שלנו, היו שבויים זה בזה או זו בזו. כמו גם מייסון וריילי וארצ'ר וסיירה, אפילו שראיתי את אורלנדו מגניב מבט לעבר סיירה, ואז לעבר אלסה…
ובתור הבא אני הפסדתי, ודיאגו חייך. “תורך להתפשט, הארפר,” הוא אמר בקול שגרם לשיערותיי לסמור מעט.
ברגע שהוא אמר זאת, כולם פנו להביט בי בציפייה, אפילו הבנות. שלחתי מבט מרוגז לליילה, שנראתה מעוניינת ביותר, וזו משכה בכתפיה ואמרה אל תוך הדממה, “מה? זה לא כאילו ראיתי אותך אי פעם חצי-עירומה, פייג'.”
לחיי בערו, ואני קמת ממקומי, מסובבת לכולם את גבי. בידיים מעט רועדות, לפתי את קצות הגופייה שלי, מודעת למבטיהם של כולם על גבי, והורדתי את הגופייה בתנועה מעט איטית, חוששת, מהססת. מאוחר מידי שכחתי שהיה לי את הקעקוע בגבי התחתון, אבל כבר הסרתי את החולצה ממני.
“פייג',” קולו של פטריק מילא את החלל. “מתי תכננת לספר לי שיש לך קעקוע?”
הכרחתי את עצמי להסתובב עם החזייה השחורה שלי, שהייתה במידה די, וקלטתי את מבטיה ם של הבנים ננטעים לי על החזה. כולם מלבד של פטריק, שהביטו בי בציפייה לתשובה. “זה לא באמת עניינך,” הודעתי לו, משלב ידיים בחוסר-בטחון, מרגישה את לחיי בוערות. “וחוץ מזה, זה לא עניין גדול.”
למזלי, הוא ירד מזל ואני התיישבתי חזרה, רוצה שמשחק הפוקר יגמר כבר. אבל אז עיניי התלכדו עם של דיאגו, והרגשתי שאני נמסה. הוא סקר את גופי באיטיות, עיניו הזהובות משאירות חותמים בקול מקום אותו בחן. הרגשתי חשופה, אבל בעיקר לו. כי הדעה שלו באמת עניינה אותי…
הוא חושב שאני מושכת ככה? רק עם חזייה?
אלוהים, פייג'. תתרכזי במשחק, שלא תצטרכי גם להוריד חזייה ואז מכנסיים ואז תחתונים ואלוהים יודע מה עוד!
לקחתי נשימה עמוקה והמשכנו לשחק. ואז, המזל של דיאגו ונייט אזל. כל הבנות נדרכו בקוצר-רוח לראות מי מהם יתפשט – ודיאגו היה זה שאמר לנייט שהוא יקח את התור הזה. כל הבנות מייד הביטו בדיאגו, שהוריד את השכבה היחידה על פלג גופו העליון, וחשף את עורו הזהוב, שריריו, קעקועיו.
כולן התנשפו בבת אחת בהערכה והערצה. וכשאני פניתי להביט בפיית', לדוגמא, ראיתי שהמבט על פניה היה כאילו היא מעריכה יצירת אומנות, ולא כאילו היא רוצה לגנוב אותו לעצמה. המבט היה זהה על פניהן של כולם – כאילו הוא יותר מידי אלוהי בשבילן לגעת בו או לנסות ולהשיג אותו – ואני הרגשתי שמשהו בי נרפה. הרשיתי לעצמי להביט לו בחזה לכמה דקות, וכשהרמתי את עיניי חזרה לעיניו, מצאתי את עצמי מביטה בו עם סומק עז על לחיי. מבטו היה אפל, מושך… והרגשתי כאילו ניצוצות וזרמים חשמליים חלפו באוויר בינינו. וזה היה כאילו היינו רק שנינו.
כשהפוקר הסתיים ודיאגו ונייט הוכרזו כמנצחים, כולם עלו לחדריהם. הזוגות החליטו לעשות סיבוב קצר בלילה היפה כאן בהרים, והשאר פרשו למיטות. ברנה נרדמה ישר כשנכנסה למיטה, אבל אני שכבתי, עירה לגמרי. אחרי חצי שעה, ידעתי שאני לא אוכל להירדם, אז שמתי ג'ינס וחולצה וירדתי ללובי, ומשם החוצה, לאוויר הלילה הקר.
הלכתי לכיוון הטיילת כשמישהו הופיע לפני ולפת את פרק ידי. לפי המגע החם, הניצוצות, הריח… זה היה דיאגו, והוא לקח אותי בהליכה מהירה אל עבר מקום מעט נסתר בטיילת, שהשקיף על העיר מלאת האורות.
“דיאגו – “ פתחתי כדי לומר משהו – מה בדיוק, זאת לעולם לא אדע, כי בדיוק באותו הרגע הוא כרך את זרועותיו סביבי ונישק אותי.
הלב שלי הלם בחוזקה. הניצוצות המשיכו לעוף באוויר, חזקים מאי פעם. הידיים שלי באופן אוטומטי נכרכו סביב צווארו, מושכות אותו קרוב, משתחלות לשיערו. הוא נהם מעט לתוך פי, והצמיד אותי אליו אפילו יותר, מנשק אותי בכזאת פראות שהרגשתי כאילו מיליוני פרפרים משתחררים מבטי, כאילו הכל מתחמם, כאילו הכל… זוהר. גנחתי אינספור פעמים, מנשקת אותו עוד ועוד, רוצה שהוא רק יגע בי כמה שיותר.
לפתע ידו החמה והגדולה הושחלה תחת חולצתי כדי להתמקם בגבי התחתון, ממש מעל הקעקוע שלי, ורעד חלף בגופי. זה גרם לו להדלק אפילו יותר, בזמן שהוא נצמד אלי עוד ועוד, מחכך את לשונו בשלי, מעביר בי זרמים חשמליים כמותם לא חשתי עד שהוא הגיע.
“פייג'…” הוא אמר בקול צרוד, מעט אגרסיבי, מבטאו הספרדי ברור מאי פעם וגורם לי להתלהט כמו שמעולם לא חשבתי שאתלהט. כמובן, עדיין הייתי אישה, וכן היו לי צרכים בקטע הזה, והיו מספר פעמים שהייתי חרמנית, אבל… לא ככה. אף פעם לא ככה.
“דיאגו…” מלמלתי, רואה רק את שלל הכוכבים בשמיים הנקיים מעננים.
“את רוצה אותי,” הוא אמר, מתנתק ממני רק מעט כדי שיוכל להביט לי אל תוך העיניים, ידיו נעולות סביבי באחיזת ברזל שלא רציתי להפר. “ואת יודעת את זה.” זו לא הייתה שאלה.
אבל חשתי בצורך לאשר את זה למרות זאת, אפילו שלחיי בערו מתשוקה מהולה במבוכה. “כ-כן, דיאגו,” מלמלתי, מסיטה את מבטי מהזהוב האינסופי של עיניו. “אני נמשכת אליך…”
“הגיע הזמן, מוּחֵר,” הוא אמר, קורא לי בכינוי ספרדי שזיהיתי כ"אישה", ומבטאו מודגש מאי-פעם, הריש מתגלגלת על לשונו כמו שלשונו התגלגלה על שלי. “כי גם אני נמשך אלייך.”
ולפני שהספקתי לענות, הוא נישק אותי שוב, גורם לי לרצות אותו עוד פעם. אחזתי בחולצתי מוחצת אותו אלי, בזמן שהוא רכן לנשק אותי, ידיו חמות על גבי התחתון, ושפתיו גורמות לי להתמכר אליו.
ואחרי בערך רבע שעה של התמזמזות בלתי פוסקת, חזרנו למלון, עלינו יחד לקומה האחרונה, ונפרדנו כשהגענו לדלת החדר של ברנה ושלי, מבלי לומר מילה נוספת אחד לשנייה. וידעתי גם למה.
אני שקלתי מה הולך לקרות בינינו. והוא חשב בעצמו על מה כדאי לו להחליט.
פרק שלושים-ושלוש
“רגשות. אף פעם לא הבנתי אותם.” מתוך כתבים אישיים.

מיותר לציין שלא ישנתי כל הלילה. המחשבות שלי היו נטועות על דיאגו, ועל העובדה שכל הבנים כאן מצאו מישהי להתחיל איתה או משהו כזה, אבל בעיקר על דיאגו. ועל כמה שלא ידעתי מה לעשות לגביו.
כי רציתי אותו מצד אחד. נמשכתי אליו כמו שבחיים לא נמשכתי למשהו. ומצד שני… פחדתי. אף פעם לא הרגשתי את מה שהוא גורם לי להרגיש. אף פעם לא חשתי כאילו כל האמונות והדעות שלי עומדות להתנפץ לרסיסים… או שכבר התנפצו.
דיאגו גרם לי לשכוח את “כת ארטמיס” כאילו מעולם לא הייתי חלק ממנה, כאילו מעולם לא חתמתי על הצהרת טהורה. לא חשבתי על אף אחד מהדברים האלה בכל הזמן שהתנשקתי עם דיאגו. זה היה כאילו מעולם לא הייתי פמיניסטית קיצונית, כאילו מעולם לא רבתי עם דיאגו, כאילו הכל פשוט נשכח, ורק הדיאגו החדש הזה, שהיה כל כך…משהו, נשאר, נוגע בי בכזאת תשומת לב כאילו הוא חוקר יצירת אומנות…
כל הלילה הייתה סמוקה, והרגשתי שחם לי מידי, שהפיג'מה שלי חונקת אותי. לא יכולתי להפסיק לחשוב על מה שקרה, על הנשיקה הזאת, והנשיקה ביום הגשום ההוא…
כמובן, בבוקר למחרת הייתי זומבי. ברנה השאילה לי את המייק-אפ שלה כדי שאוכל לכסות את העיגולים השחורים תחת עיניי, בזמן שהיא שולחת לי מבט בוחן שלא אהבתי במיוחד, וירדנו לאכול ארוחת בוקר עם האחרים. כולם כבר היו שם כשהגענו – מסתבר שהיינו אחרונות – והתיישבנו בקצה החבורה. בדיוק דיאגו דיבר, כולם מסכיתים לו כאילו היה מבוגר, וזה רק הסביר עוד על הכרימה והעוצמה שהוא הפגין.
מחשבה מרתיעה ומפחידה חלפה במוחי. איך מישהו כמוהו רוצה מישהו כמוני?
מילא שהוא חתיך וסקסי ואחד הבחורים הכי יפי-תואר שיש. הוא גם חכם, פיכח, יודע על מה הוא מדבר, כריזמטי, ספורטאי, ופשוט תותח בכל מה שהוא עושה. נוסף על זה היופי האינסופי שלי והעובדה שהוא כזה "מנהיג", והשאלה מה הוא רוצה ממישהי כמוני, שאני לא הבחורה הכי מבריקה, יש לי שלדים בארון ואני לא נחמדה אליו בעליל…
אולי הוא חשב שבגלל שיש בינינו משיכה אז הוא יכול לנצל אותי למזמוזים? הדם שלי הפך קר לאור המחששבה המטרידה הזאת.
דיאגו סיים לדבר על מה שזה לא יהיה וכולם צחקו ושאלו אותו שאלות, כאילו הוא מלך העולם. כולם דיברו ודיברו, ואני הייתי היחידה שנותרה שקטה, אוכלת בביסים קטנים את הסלט שבצלחתי.
כיוון שרק לאחר ארוחת הצהריים תכננו דברים כולם ביחד, אז התפזרנו. אני נותרתי מאחור, בחדר האוכל, משחקת עם הסלט שלי בזמן שכל החבורה החלה ללכת בקבוצות, זוגות או שלשות לעשות משהו. לא שמתי לב שלא הייתי היחידה שנותרה מאחור כשיד חמה וגדולה נחה על כתפי. הרמתי את מבטי בבת אחת.
“בואי איתי,” דיאגו אמר בקול שקט, עיניו הזהובות מביטות בי באינטנסיביות.
ידיי נקמצו לאגרופים, והחלטתי שכדאי לגמור עם זה עכשיו. להוציא את המרצע מהשק. רציתי לדעת מה הוא רוצה ממני כדי שראשי יוכל להתנקות ולהיות שקט לימים הבאים. הנהנתי לעברו, קמה ממקומי והולכת לצידו החוצר מן חדר האוכל אל החצר, ומשם – אל הטיילת.
לא דיברנו כל הדרך, ושנינו היינו עם הראש והעיניים קדימה, צועדים זה לצד זו בקצב רגיל, כתפי מתנגשת עם זרועו מפעם לפעם – אחרי הכל הגעתי לו רק לצוואר – ומתח מורגש באוויר.
הגענו לאחד הספסלים, עם נוף לחלק השני של ההר, שהשקיף לרצועת הרים נוספת ואגם במרכזו. הנקודה הייתה מבודדת, אך יפהפייה, עם צמחייה מכל עבר ועץ רוכן לעברה. השמש התחבאה היום מאחורי עננים כבדים, כך שהיה נראה מעט סגרירי, אבל לי לא היה איכפת. לא באמת.
דיאגו התיישב על הספסל, מורה לי להתיישב לצידו. ידיי, שעדיין היו קמוצות לאגרופים, נקמצו עוד יותר, ציפורניי חותכות את עורי מעט, כשהתיישבתי גם כן במרחק מספק ממנו. הוא לא הגיב על כך, ואני הרגשתי שנהיה לי קר, אפילו שלבשתי סווטשרט ומכנסי ג'ינס חמים. קיפלתי את רגלי, מצמידה את ברכיי לחזי.
את השתיקה בינינו אפילו הציפורים לא הצליחו לפלח. אחרי עוד כמה דקות של שתיקה, לכסנתי מבט לעבר דיאגו, וראיתי שהוא נשען על רגליו עם ברכיו, והוא מביט אל העמק מתחת לטיילת.
לקחתי נשימה עמוקה, ליבי הולם בחוזקה, בטני גועשת, וזרקתי את הפצצה. “למה נישקת אותי, דיאגו?”
הוא סובב את ראשו לעבר, ואני הכרחתי את עצמי להסתכל עליו בחזרה. הוא לא אמר דבר לכמה רגעים, ואני הרגשתי איך אגרופיי נקמצים אפילו יותר. “אתה מרגיש את זה גם,” אמרתי, בקושי מסוגלת להסתיר את הרעד בקולי. “את המ-משיכה בינינו. ניסית לנצל אותי?” פלטתי, מתכווצת מעט וכורכת את ידיי סביבי.
דיאגו המשיך להביט בי מבלי לומר מילה, ואני הרגשתי כאילו משהו בתוכי מתכווץ. “תגיד משהו.” אמרתי, קולי מעט נוקשה.
הוא נשען לאחור, ידיו נמתחות על משענת הספסל, אחת מהן מאחורי, גורמות לשיערות בעורפי לסמור. “פייג',” הוא אמר בקול נמוך, מלכסן לעברי מבט. “מה השם שלך אומר?”
הופתעתי משאלה ומצאתי את עצמי פולטת, “כמו שזה נשמע.”
הוא הרים גבה. “קוראים לך 'דף'?”
“דף לאדון,” מלמלתי, ושלחתי לו מבט. “ומה דיאגו אומר?” שאלתי במעט התגוננות, כי זו לא אשמתי שזה פירוש השם שלי.
להפתעתי, הוא ענה לי. “זה השם ג'יימס בספרדית,” הוא אמר. “והפירוש שלו זה מישהו שמחזיק במקום באופן לא חוקי. גזלן. עבריין.” חיוך קטן ומעט קריר עלה על שפתיו. “את בטח חושבת שזה מתאים לי.”
למען האמת, לא היה לי שמץ של מושג מה לחשוב. כי לראשונה מאז הכרתי את דיאגו, שוחחנו שיחת חולין לחלוטין, על שום נושא כבד אלא סתם על אטימולוגיית שמותינו. משום מה, זה גרם לאגרופי להשתחרר מלחיצתם, ולבטני לגעוש מעט פחות.
“אם להיות כן,” הוא אמר לפתע, עיניו הזהובות מביטות אל ענפי העת מעלינו. “את מחרפנת אותי, פייג'.”
תדהמה התפשטה בי וכשפניתי להסתכל עליו, ראיתי שפניו נותרו אדישות, אבל עיניו… עיניו געשו. הוא הסתכל עלי. “מהרגע הראשון חרפנת אותי. לא ידעתי מה את רוצה. פעם ראשונה, לא הצלחתי להבין אישה.”
לחיי האדימו. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא "הכיר" בי כאישה, ולא כסתם ילדה שלא שווה את הזמן שלו. “אם זה עוזר,” מצאתי את עצמי ממלמלת. “גם אתה לא בדיוק לא מובן. רגע אחד מתנשא מעלי, רגע אחר מחבק אותי.” הרגשתי מעט חשופה כשאמרתי את זה, והסטתי את מבטי. “רגע אחד אתה רב איתי, ורגע אחר אתה… מ-מנשק אותי.”
ידו, שעדיין הייתה פרוסה מאחורי על משענת הספסל, החלה לשחק עם שיערי, אצבעותיו מגלגלות קצוות עליהן. נדרכתי, אבל לא אמרתי לו דבר על כך. “את לא יותר טובה ממני, פייג',” הוא אמר בשקט, בקול הנמוך הזה שלו. “כל הפעמים שהתנצחת איתי, שפתחת איתי במלחמות, שניסית להתגונן מפני כאילו אני חודר את ההגנות שלך.” פניו לפתע היו מולי. לא שמתי לב בכלל שהוא התקרב אלי, מצמצם את הרווח בינינו, רגלו מתחככת בשלי, ידו מאחורי עדיין משחקת עם שיערי, כולאת אותי בגופו, שהיה חם וגדול משלי. “שלא תחשבי שאני היחיד ששיחקתי משחקים כאן.”
“א-אם היית נשאר כמו שאתה, לא הייתה לנו את הבעיה הזאת עכשיו,” אמרתי, מסרבת לסגת, מסתכלת ישירות אל תוך עיניו. “א-אם היית ממשיך להיות הבן-זונה שכבר התרגלתי אליו, לא הייתי בכלל שמה לב שאני נ-נמשכת אליך או משהו.”
פניו האפילו מעט. “זה כזה רע להמשך אלי, פייג'?” הוא שאל, קולו מעט מסוכן. “המחשבה עלי כעל משהו אחר שהוא לא בן-זונה, כעל אובייקט פוטנציאלי להמשכות ולהדלקות אליו, כל כך מרתיעה אותך?”
התכווצתי. “זה לא זה – “ התחלתי לומר אבל הוא קטע אותי.
“את מפחדת,” הוא אמר, חסר-רחמים.
“אני לא מפחדת ממך!” מייד קפצתי, פני מאדימות.
“לא ממני,” הוא אפיו התחכך בשלי. “ממה שאת מרגישה כלפי. מהעובדה שאת רוצה אותי.”
“איך אתה היית מרגיש אם משהו היה קופץ לתוך החיים שלך יום בהיר אחד ומתחיל לשנות כל מיני ערכים, מחשבות, דעות, תובנות שעליהן גדלת, התבגרת, התרגלת?” יריתי לעברו, מרגישה מחנק בגרוני.
ידו, זו ששחקה עם שיערי, לפתה לפתע את עורפי, והמגע בין עורו לעורי, כמו תמיד, יצר ניצוצות. קריאת הפתעה קלה נפלטה מפי, והוא המשיך להביט בי, פניו רציניות. “את מרגישה את זה,” הוא אמר בשקט. “את הכימיה הזאת בינינו. את מרגישה את זה. ואת לא חושבת ששווה בשביל לסכן את מה שהאמנת בו עד היום?”
ליבי פעם במהרה, פני אדומות. “אני לא מובלת על-ידי ההורמונים שלי, דיאגו,” אמרתי בקול שלא גבר על לחישה.
“גם אני לא,” הוא אמר באותו קול שקט, נמוך, רציני. “אבל את צריכה להבין, שמה שהאמנת בו עד היום – ואני דיי בטוח שאני יודע מה זה – זה לא נכון, לא משנה כמה את רוצה שזה יהיה.”
המילים שלו היו כמו סטירת לחי מצלצלת. “אתה לא יכול לבוא ולבטל את כל הדברים שאני חושבת במשפט אחד!” התלהמתי, מתחילה באמת להתעצבן הפעם. “אתה לא יכול לבוא ולומר לי שכל מה שאני מרגישה, שכל מה שהבנתי בחיים האלו לא נכון!”
“אז תגידי לי,” הוא אמר, קולו מתגבר מעט. “תגידי לי למה לעזאזל את חושבת שאני צאצא השטן. תסבירי לי למה את שונאת את רפאל ונייט. תסבירי לי למה כל בן לא יושב לך טוב בעין. תסבירי לי.”
השפלתי את מבטי, לא מסוגלת לחשוב יותר. לכן פשוט אמרתי, “ראיתי מה בנים עושים לבנות. ראיתי כמה שפלים הם יכולים להיות. אני ראיתי איך הם מכאיבים לבנות, איך הם מתייחסים לבנות. רפאל? הוא לא טרח לבקר את עדן, אחותו הקטנה, כשהיא הייתה על ערש דויי. נייט? הוא שיחק בנולה, ידע שהיא אוהבת אותו, לקח את בתוליה וזרק אותה לאלפי עזאזלים מייד אחר כך. אורלנדו? אורלנדו משחק ברגשותיה של סיירה, גורם לה לבלבול מוחלט. איאן? הוא מודע לכך שברנה אוהבת אותו, ואף על פי כן הוא מפלרטט עם מיליוני בנות מול הפרצוף שלה. להמשיך?” קולי כבר רעד.
הבעתו התקדרה. “לא כולנו שמוקים, פייג'. לעשות הכללות זה לילדים קטנים.”
“איך אתה שונה בדיוק?” תבעתי לדעת. “יוצא לדייט עם נולה, מפלרטט איתי מול הפנים שלה. יוצא לדייט עם אניה, דופק אותה בשירותים, ואז מתעלם ממנה. מפלרטט עם אלפי בנות, גורם לכולן לחשוב שהן 'האחת' בשבילך. אני לא סתם עושה הכללות, דיאגו. יש סיבה למה אני לא שונאת את מייסון, אדם, מייקל – החבר של אדם – ואפילו ארצ'ר, עכשיו, כשאני יודעת שהוא עם סיירה. תסביר לי אתה למה אתה מתנהג ככה!”
חשבתי שהוא לא יענה לי הפעם. אבל הוא ענה. והתשובה שלו גרמה לי לקפוא.
“כי מהרגע הראשון שראיתי אותך, פייג', כל בת אחרת הייתה מחוקה מבחינתי.”
פרק שלושים-וארבע
“פתיחות זה המפתח הראשון לזוגיות טובה.” מתוך ספר.

הסתכלתי על דיאגו, עיניי פעורות לרווחה בהלם, בזמן שהוא הביט בי ברצינות תהומית, עיניו הזהובות חודרות לשלי כמו שאף אחד לא הצליח. ידו, שעדיין הייתה בעורפי, החלה ללטף, לעסות את המקום. כל כולו היה קרוב אלי, מרחק נשימה ממני, צמוד אלי, חם, גדול, עוטף…
והמילים שלו הדהדו בראשי כמו פעמון. “כי מהרגע הראשון שראיתי אותך, פייג', כל בת אחרת הייתה מחוקה מבחינתי.”
שפתיי היו יבשות, וכשפתחתי אותן לומר משהו – כל דבר – לא יכולתי להוציא צליל.
“אני הייתי כן איתך, פייג',” דיאגו אמר בקול הנמוך שלו, המלטף, הסקסי, שגרם לי לצמרמורות קטנות בכל הגוף. “תהיי כנה איתי.”
ובאותו הרגע, לא יכולתי להיות שום דבר אחר. לא משנה כמה רציתי להחזיר את ההגנות שלי. “למה אתה רוצה מישהי כמוני?” השאלה יצאה בלחישה, עיניי נטועות מטה. “מה בי גרם לך ל-לרצות אותי?”
הוא התקשח, וידעתי שהפתעתי אותו. בכל סיטואציה אחרת אולי הייתי נהנית מהידיעה, אבל כרגע… זה רק הרגיש לי רע עוד יותר. “אני לא מבין על מה את מדברת,” הוא אמר בשקט.
לא הייתי מסוגלת להסתכל על פניו. אז עשיתי את הדבר הכי נועז שאי פעם עשיתי במערכת היחסים המוזרה הזאת של דיאגו ושלי: לפתי את חולצתו, והצמדתי את ראשי לחזהו, מסתתרת מפניו, מתקרבת לגופו כמה שאני רק יכולה. “אני פגומה, דיאגו,” לחשתי, ידיי רועדת. “אני לא בן-אדם טוב. אני מרוסקת מבפנים. לא נותר בי הרבה. ואתה רוצה אותי?” צחוק רועד נפלט מפי. “אם היית יודע… היית מתרחק ממני.” נשימתי רעדה גם כן. “כמו כולם.” הוספתי בלחישה קטנה.
הוא לא אמר דבר. הוא עשה. היד שעל עורפי הצמיד את פני אפילו חזק יותר לחזהו. ידו השנייה התלפפה סביב מותניי, מצמידה אותי אליו, וגורמת לכך שרגלי היו על ברכיו, כאילו אנחנו בישיבת אוהבים. אבל זה לא היה מצב. המצב היה שאני מתפרקת, ושדיאגו, מכל האנשים, היה שם בשביל להגן עלי מעצמי.
“את לא פגומה, פייג',” הוא אמר בקול מעט נוהם, שקט, מרגיע, מצמיד אותי חזק אליו. “עם כמה שאת יכולה להיות מעצבנת, משגעת בצורה הכי מרגיזה שאי פעם יצא לי לראות, את לא בן-אדם רע.” הוא החל ללטף את גבי בידיו החמות והנעימות. “למה אני רוצה אותך? כי את הבחורה היחידה שלא היה לה איכפת לומר לי הכל בפנים. היחידה שהתעמתה איתי על הדברים האלה. אבל מדאיג אותי, פייג', למה את חושבת שאני אתרחק ממך? למה את חושבת על עצמך דברים רעים שכאלה?” הוא ניסה להתרחק ממני מעט, בטח כדי להסתכל עלי, ואני התנגדתי. לא הייתי מוכנה שהוא יראה את פניי עדיין.
“אני אחראית לכל כך הרבה דברים רעים,” לחשתי, רועדת. הוא הידק את אחיזתו ואני נאחזתי בו כבעוגן. “אני לא אתפלא אם אגיע לגיהנום, במידה ויש עולם הבא.”
הוא לא דחף אותי להסביר. הוא לא אמר דבר לכעשר דקות אלא רק חיבק אותי. וכשהוא פצה את פיו, אני הקשבתי. “אמא של סיירה ושלי,” הוא אמר בקול שקט. “התחתנה עם האבא הביולוגי שלי כשהייתה בחודש חמישי איתי. כשהייתי בן שלוש, הזכרון הראשון שהיה לי הוא של אבא שלי מכה את אמא שלי.”
קפאתי בבת אחת, הפעם מרימה את מבטי אליו, עיניי פעורות באימה. הוא הביט בי, אבל מחשבותיו היו במקום אחר, בזמן אחר. “הם התגרשו לא מאוחר אחרי זה, ואמא התחתנה עם בעלה הנוכחי, אבי החורג ואביה הביולוגי של סיירה. אבל אני… אני לא שכחתי את אבא שלי. כיום, הוא רופא בבית החולים. רופא בכיר. ואני לא יכול אפילו להסתכל עליו.”
דז'ה-וו גרם לי לחשוב על הפעם ההיא, לפני שבועות, שמצאתי אותו מדמם ברחוב. כשעמדתי לקחת אותו לבית החולים, הוא סירב בכל תוקף, ואני הייתי בטוחה שזה בגלל האגו שלו. אבל עכשיו כשהוא אמר את זה… הבנתי אחרת. “בגיל חמש-עשרה,” דיאגו המשיך, לפני שיכולתי לעכל, קולו מונוטוני, אבל לא טעיתי לחשוב שלא איכפת לו. “נכנסתי לעסקי סחר בסמים. הייתי צריך כסף, והייתי טיפש. אמא שלי לא ידעה, לא יודעת עד היום, וכמוה גם סיירה. הייתי בעסקי הסחר בסמים כשהכרתי את ארצ'ר ואת נייט. שניהם היו חברים שלי מאז. עברנו הרבה דברים קשים – נאלצתי להרביץ לאנשים שלא שלמו לי על הסמים, אנשים חפים מפשע, והכל כי הבוס שלי – ג'יי – הורה עלי לעשות זאת. ארצ'ר ונייט חוו את אותו הדבר, ובגלל שכולנו היינו ילדים קטנים, נערים בסך הכל, ולא ידענו מה לעשות עם עצמנו, הקשבנו לג'יי. כל מה שחשבנו עליו היה כסף, אפילו שהדברים שעשינו היו נוראיים בזה אחר זה.
“אבל הפסקנו עם זה ביום בו הרגנו בן-אדם. בן-אנוש. כמונו.” עיניו התקדרו, נהפכו לזהוב מתכתי. “הוא מת מהמכות שהכינו אותו, והיינו מבוהלים. יצאנו מהסחר בסמים בקושי – אנשים לא אמורים לצאת מדברים כאלה – ונאלצנו לשלם על כך גם בכסף וגם במכות. כשג'יי היה מרוצה מהכניעה שלנו, יצאנו לדרכנו. ואני הבטחתי לעצמי שלעולם עוד לא אהיה חסר-אונים. התאמנתי ונהפכתי לחזק, כמו נייט וכמו ארצ'ר, וידעתי שאני אהיה מסוגל להגן על עצמי בבוא הרגע.”
הוא חזר אלי, עיניו בוהקות, מסתכלות עלי בהבעה רצינית. “למדתי לחיות עם האשמה, פייג',” הוא אמר בשקט. “והבנתי שמה שעשיתי היה לא בסדר, ואני מתחרט על זה עד היום. ועם זאת, אפילו שעשיתי מה שעשיתי, אני יודע שאני לא בן-אדם רע. אני דואג לאחותי. גם אם זה לא נראה, אני דואג לנולה, כי היא מישהי שאני מכיר, יודע מי היא. זה נורא נחמד להאשים אותי במה שקרה, כשאני אמרתי להן מלכתחילה שאני לא מחפש קשר רציני עם אף אחת מהן. הן החליטו שזה מתאים להן, ורק אחר כך החליטו שבא להן מעבר. אני הודעתי להן. הן לא הקשיבו. לכן התחלתי להתעלם מהן אחרי שעשינו מה שעשינו – שלא יפגעו יותר מתוך מחשבות שאני באמת מעוניין לשמור על קשר כלשהו איתן.
“לכן אני לא חושב שמה שעשיתי הוא רע. נכון, זה פגע בהן, אבל עדיף כך מאשר שירדפו אחרי ויפגעו עוד יותר. אני מודה שעשיתי טעות עם נולה – היא התעקשה ודחפה ולחצה עלי לצאת איתה לפחות לדייט אחד, וכשעשיתי זאת והיא התחילה לחשוב עלי כעל ה'חבר' שלה הבנתי שעשיתי טעות. כי אני בסך הכל מחבב אותה, אבל לא כמו שהיא רוצה שאני אחבב אותה.
“ועדיין – אני לא חושב שאני אדם רע. פגום אני כן. מרוסק אני כן. אבל רע? אני לא רע.” הוא הביט בי בכזאת אינטנסיביות, שגם אילו רציתי לא הייתי יכול להסיט את מבטי. “אני לא יודע מה את עשית, פייג', ואני גם לא אבקש ממך לומר לי אם את לא רוצה. אבל אני בטוח שמה שאת מרגישה לא מוצדק.”
לא ידעתי מה לומר. מה שהוא סיפר לי… לא יכולתי אפילו לתאר כמה הוא חווה, כמה הוא עבר. זו לא הייתה אשמתו. זו באמת ובתמים לא הייתה אשמתו. אבל הוא לא יודע מה קרה לי, הוא לא יודע מה אני עשיתי, איך עמדתי מהצד ונתתי לדברים לקרות כשיכולתי לעשות משהו.
הוא לא יכול היה למנוע את זה כי חייו היו בסכנה. אני לא יכולתי למנוע את מה שעשיתי כי הייתי פחדנית.
“אילו הייתי יודעת…” מלמלתי, מחבקת אותו מבלי לחשוב פעמיים. הוא כרך את ידיו סביבי בחזרה. “סליחה,” לחשתי, מרגישה כל כך פגיעה כמו ששנים לא הרגשתי. “אני… אני…”
“אני מבין,” הוא אמר, מהדק אותי אליו, טומן את ראשו בצווארי. “אני מבין.” הוא הרגיע, מלטף שוב.
ישבנו שם עוד כמה דקות, מחובקים, כשלחשתי, “אני עדיין פגומה, דיאגו.”
הוא התקשח סביבי. “גם אני לא הבחור הכי מושלם, פייג'.”
“דיאגו – “
“לא, פייג',” הוא חפן את פני בבת אחת בידיו, עיניו בולעות את שלי. “אני רואה את הפחד בעיניים שלך, שומע אותו בקול שלך. אבל אני לא הולך לתת לך לפחד מזה… ממני. מאיתנו.”
התנשפתי בהפתעה, עיניי נפערות לרווחה. “מ-מאיתנ – “
הוא נישק אותי. בלי הקדמות. בלי דיבורים. פשוט הצמיד את שפתיו לשלי, ונישק אותי. וכמו תמיד, החשמל שזרם בינינו היה נוכח. ואני הייתי חייבת לעצום את העיניים. הוא אחז בי באחיזה הזאת שלו, מהדק אותי אליו, מנשק אותי בפראות עוד יותר מבפעמים הקודמות. מצאתי את עצמי ישובה על ברכיו, הידיים שלי מלופפות סביבו, מנסות לגשש את גופו, וידיו שלו היו כרוכות סביב, בשיערי, בגבי, במותני. זה היה כל כך חושני, כל כך מלא ב…רגשות בלתי מוסברים. בטני געשה, ליבי הלם, פניי סמוקות.
לרגע, כל מחשבה אחרת נמחקה לי מהראש. כל הסיפור העצוב שהוא סיפר לי, על אביו המכה, על הסחר בסמים… הכל נעלם באותו הרגע, כמו גם הפחדים שלי. כאילו מעולם לא היו, ושפתיו של דיאגו היו כל מה שחשוב. אותן שפתיים נדדו מפי ללסתי, ומשם לצווארי, מנשקות, אפילו נושכות קצת. אני נתתי לו גישה לכל מקום, ידיי על כתפיו, אני יושבת עליו, והוא אחז בי כמו בפעם האחרונה. כאילו הוא ממשש יצירת אומנות כלשהי.
מעולם לא הרגשתי כל כך מוערכת, כל כך… מוערצת, אפילו. ודיאגו גרם לי להרגיש את כל הדברים האלו בחודשיים, אם לא יותר. ובייחוד עכשיו, כשהוא נישק אותי, נגע בי כמו שהשתוקקתי כבר כמה זמן…
“אני לא רוצה שתכנעי לפחדים שלך,” הוא התנתק ממני בבת אחת, אומר משפט זה כשפניו כמעט ועל שלי. “אני רוצה שתביני שאני חתיכת עקשן, ושאני לא הולך לתת לך יציאה קלה ממה שקורה פה. ואפילו אם תפערי את העיניים הירוקות האלו שלך זה לא יעזור לך. את בחורה מספיק חזקה, פייג', בשביל להתגבר על פחדים שכאלה.”
“דיאגו – “
הוא נעמד. “צריך לחזור,” אמר ושלח לעברי מבט עיקש ונחוש. “ואני אמשיך להעמיד פנים כאילו אנחנו כרגיל זה עם זו, פייג', אבל לא לאורך זמן. אז כדאי שתתכונני.”
האדמתי בבת אחת מעצם העובדה שהוא הבין שאני צריכה את הפרטיות הזאת. “אני לא – “
הוא העמיד אותי על רגלי לפני שהספקתי להגיב ולקח אותי לעוד נשיקה, מלפף את ידיו סביבי שוב, מצמיד אותי אליו, שפתיו גורמות לי להרגיש כל מיני דברים. “אני לא הולך לתת לך להכנע, פייג'.” הוא מלמל נגד שפתי. “אני לא.”
ובמילים אלה, חזרנו חזרה למלון, הולכים זה לצד זו, לא אוחזים ידיים ולא מדברים. כאילו שום דבר לא אירע כל הזמן הזה.
ואפילו שהמחשבה הייתה אמורה לעודד אותי, שהוא שומר על כל העניין בסוד – כי אני עצמי עוד לא הייתי מוכנה לעכל, ולתת לאחרים לדעת – בטני געשה בחוסר-רצון וחוסר-סיפוק, שולחת מחשבות לראשי אותן לא הייתי מוכנה עדיין לקבל.
פרק שלושים-וחמש
“ישנם אנשים שקטים. להם צריך להקדיש הכי הרבה תשומת-לב.” מתוך ספר.

שארית היום עברה במהירות. הסתובבתי בין קבוצת בנות אחת לאחרת, ובסוף היום, לאחר ארוחת הערב, הלכנו כל הקבוצה לשחייה לילית במעיינות החמים.
הבנות עשו סיפור מלהיות בבגדי-ים מול כל הבנים, וממש התיפייפו לקראת השחייה הלילית. הערתי בפניהן שאנחנו נהיה בתוך מים והאיפור שלהן ימרח, אבל אניה אמרה שהאיפור שהיא הביאה הוא חסין למים. בכל מקרה, אני לא שמתי שום איפור, וכמוני גם אלסה.
כשכולן היו מוכנות ירדנו ללובי, שם כבר חיכו הבנים, לבושים במכנסי-גלישה-ים של בנים, מוכנים לשכשוך. לכמה מהם יצאו העיניים מהחורים כשראו בנות ספציפיות בבגד ים – הערתי לעצמי לומר לברנה שאיאן כמעט ורייר עליה – ואני פניתי להסתכל על דאגו, שעמד זקוף, ללא חולצה, כל מיני בנות שחלפו לידו בוהות בי בהשתאות והערצה. והוא הביט בי, רק בי, מחייך חיוך קטן וממזרי, סוקר אותי מלמטה למעלה הלוך ושוב.
בגד הים שלי לא היה חשוף כמו של השאר. הוא היה בגד ים שלם בצבע ירוק כהה, חשוף בגב ובלי מחשוף ממש. לא שזה שינה, כיוון שבגד הים גם ככה גרם לחזי להתבלט יתר על המידה. ומבטו של דיאגו היה נותר שם, בחזה שלי, כמו כל גבר.
הלכנו כל הקבוצה הגדולה שלנו למעיינות החמים, ושם נכנסנו למים החמימים והתפזרנו לקבוצות. חלק מהבנים לקחו חלק מהבנות ל"דייטים רומנטים" או סתם לפלרטוטים, כגון פיית' וקופר, או ג'ייד ולוגן, או אפילו טיילור ואדריאן. הסטיה, הופתעתי לגלות, הלכה עם נייט הצידה, ורפאל, מכל האנשים בעולם, לקח את נולה הצידה. דיאגו וארצ'ר היו עם פטריק, אורלנדו ואיאן, בזמן שאניה, סיירה, ליילה, מדיסון וברנה היו ביחד גם כן.
נותרנו אלסה ואני, אשר נשענו על קיר המעיין, אשר היה עשוי אבן. היינו בשקט לזמן מה, ומשום מה חשתי בצורך לספר לה על דיאגו. לא היה אף אחד אחר שרציתי או יכולתי לספר לו. לסיירה היה מספיק על הראש גם ככה. ריילי וליילה… עדיף שלא. רק אלסה יכלה באמת להבין.
“דיאגו לקח אותי הבוקר לטיילת,” אמרתי בשקט. “ודיברנו.”
אלסה לכסנה לעברי מבט, הכחול שבעיניים שלה כל כך זך, הזהב מסביב לעישוניה מהמם. לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי, “התנשקנו. הוא אמר שהוא רוצה להיות איתי, אבל הוא מוכן לשמור על זה בסתר בינתיים.” הסמקתי קלות כשנזכרתי. “ועד עכשיו נדמה לי כאילו זה הדמיון שלי שפועל שעות נוספות.”
אלסה חייכה חיוך עדין שהאיר את פניה. “פייג',” היא אמרה בשקט. “מה את רוצה לעשות לגבי זה?”
משכתי בכתפי, משפילה את מבטי למים החמים. “הלוואי והייתי יודעת,” אמרתי. “עכשיו, שאני יודעת שאני רוצה את דיאגו… הוא הבין לבד, כמוך, שזה מפחיד אותי. אני לא יודעת מה לעשות, איך להגיב.” נאנחתי.
אלסה הניחה יד על כתפי. “תחשבי על זה,” היא אמרה בשקט. “תחשבי, ותגיעי למסקנות שתגיעי.”
הנהנתי בכובד-ראש, ואז פניתי להביט בה. “אני מרגישה שאני חופרת לך מידי על החיים שלי,” אמרתי בחצי-חיוך. “מה איתך, אלסה?”
אלסה חייכה חיוך כל כך עצוב, עד שהרגשתי כאילו הוא מפלח את ליבי. “אני לא אוהבת לדבר על עצמי במיוחד,” היא אמרה. “אין לי בעיה להקשיב, כך שאת יכולה לחפור כמה שאת רוצה.”
“אבל בטח יש לך דברים שיושבים על הלב שאת צריכה לפרוק,” ציינתי.
היא משכה בכתפיה, עיניה עצובות. “הדברים שיושבים לי הלב הם לא דברים טובים, פייג'.”
“גם אני לא סופר-מושלמת, אלסה. אני גם כן פגומה.” הודעתי לה.
היא הנידה בראשה לשלילה, שיערה הזהוב והמתולתל נח על כתפיה. היא נראתה כמו בתולת-ים יפהפייה, ובאותו הרגע, כשהיא חייכה לעברי את החיוך מלא צער שלה, היא הייתה הבחורה הכי יפה שראיתי מימי. יותר מנולה. יותר מאניה. יותר מפיית'. “הבעיה אצלי,” היא אמרה בקול שלא גבר על לחישה. “היא שזה שאני חולה, פייג'. חולה בנפש.”
קמטתי את מצחי בבלבול. “את לא חולת-נפש, אלסה,” אמרתי במחשבה. “את – “
“את לא יודעת מה קורה אצלי בפנים,” היא קטעה אותי בקול עדין, עיניה מוסטות. “אני לא נורמאלית. אני…” היא השפילה את מבטה, דמעות מנצנצות בעיניה. “יש סיבה למה אני הולכת לכנסייה, אפילו שאני לא דתית מאמינה. למה אני מרגישה בצורך להתפלל על החטאים שלי. וחטאתי, פייג'. את לא מבינה כמה חטאתי.”
“מה כבר עשית, אלסה?” שאלתי, מרגישה בצורך חד לעזור, אבל לא יודעת איך.
חיוכה דעך והבעתה נותרה עצובה. “יש שלדים שעדיף שישארו בארון,” היא אמרה, סוגרת אותי בפני העולם אשר נקרא אלסה כריסטנסן.
וידעתי שהיא לא רוצה שאני אנסה לחפור, אז נאנחתי וחיבקתי אותה, מובסת. היא חיבקה אותי חזרה, נותנת לי לנחם אותה, ואני הרגשתי עצבות, שאין בי יכולת לעזור לה כמו שהיא עזרה לי.
*
ביום למחרת, יום ראשון, חזרנו חזרה לעיר, אחרי סופ"שׁ מלא ברגשות, גילויים והארות. בדרך לשם, כבר התגבשו להם זוגות חדשים. נוסף על ריילי ומייסון, ארצ'ר וסיירה, ליילה ומדיסון, אדם ומייקל – הצטרפו טיילור ואדריאן, לוגן וג'ייד, פיית' וקופר והכי מפתיע: פטריק ואניה. אין לי מושג איך אניה הצליחה לגרום לאחי להיות איתה אחרי שנשבר לו הלב מהאקסית שלו, אלישיה.
היחידים שכולם ידעו שצריכים להיות ביחד אבל היו עקשניים מידי להשאר "חברי-ילדות" היו איאן וברנה. רציתי כל כך שכבר יקרה ביניהם משהו, רק בשביל להוריד מברנה את ההבעה העצובה והדמעות. לא היה לי איכפת מאיאן, אבל ידעתי שהוא רוצה אותה, ורציתי לסטור על כך שהוא כזה עקשן ומפגר.
אורלנדו היה היחיד שלא נראה כאילו הוא שואף להיות עם מישהי. הוא ניסה עם סיירה, כפי שרק אני ידעתי, וסיירה דחתה אותו. תהיתי אם היא כבר ספרה לארצ'ר, והחלטתי לשאול אותה ביום למחרת, בקולג'.
רפאל ונולה נראו קרובים מתמיד, ושמחתי לראות זאת. כי עם כל מה שקרה בין רפאל לביני או בין נולה לביני, רציתי בשבילם שיהיה להם טוב. אחרי המוות של עדן, הנחתי ששניהם, עם לבבות שבורים, יוכלו ליצור משהו שלם.
גם נייט והסטיה, מסיבה שלא יכולתי לפרש, החליטו לנסות להיות ביחד. הם היו יותר דביקים מכל זוג אחר, ישן או חדש, אני חייבת להודות, כל הזמן מתמזמזים, אפילו באוטובוס.
נוצר מצב שהאנשים היחידים שהם פנויים הם אורלנדו, אלסה, דיאגו, ג'וליה – שנמרחה על דיאגו והוא דחה אותה, ומשום ממש לא היה לי איכפת שהוא היה מגעיל אליה – ואני. אבל דיאגו ואני… זה עוד לא ברור.
ישבתי, כמו בנסיעה למלון עצמו, לצד אלסה. “למה שלא תהיי עם אורלנדו?” חשבתי בקול רם. “הוא הבחור היחיד שפנוי כאן.”
אלסה לכסנה לעברי מבט. “אני לא הולכת להיות עם מישהו רק מתוך ברירת-מחדל,” היא אמרה, טון קולה מעט מוזר.
הרמתי גבה. “למה לא לנסות?”
היא משכה בכתפיה, משפילה את מבטה. “כי זה לא יעבוד.” היא אמרה, קולה משדר שנכנסתי לטריטוריה אסורה.
“אוקיי…” מלמלתי, תוהה למה היא לא רוצה. ניסיתי לסקור את האופציות, אבל כשחשבתי על כך לעומק, המסקנה היחידה שהגעתי אליה זה שאולי אלסה מאוהבת במישהו. אבל לא שאלתי אותה, מן הסתם.
כשחזרנו העירה, האוטובוס הוריד כל אחד בביתו שלו – אחרי הכל, זה היה אוטובוס פרטי ששכרנו. פטריק ואני ירדנו יחד לבית שלנו, מותירים חצי מהקבוצה שלנו מאחור באוטובוס. לא דיברנו כשנכנסנו הבייתה.
פיטר שכב על הספה, שיעורי-בית בידיו שהוא עשה. “ברוכים השבים,” הוא אמר לנו בחיוך, והופתעתי לראות שעיניו הירוקות מעט נפוחות. “איך היה?”
“כיף,” פטריק ענה קצרות, נכנס לחדרו וסגר את הדלת.
“היה טוב,” אמרתי, מתיישבת לצד פיטר. “איך אתה הסתדרת? נראה כאילו לא ישנת.”
פיטר הרים גבה. “למה נראה לך?”
“כי העיניים שלך אדומות,” ציינתי.
הוא משך בכתפיו. “בטח מצפייה ממושכת בטלוויזיה.” הוא מלמל, כמבוייש.
חייכתי חיוך קטן, מרגישה איך אני נרגעת. פרעתי את שיערו ונשקתי למצחו. “אם אתה צריך משהו אני אהיה בחדר.”
הוא חייך לעברי. “אני יודע.” הוא אמר, משהו בקולו גורם לנורת אזהרה להדלק במוחי, אבל לא ידעתי למה. פיטר היה כמו תמיד – פיטר. אז לא הבנתי מה הבעיה.
החלטתי שזה בטח סתם אינסטינקט שגוי, וקמתי ממקומי, הולכת לחדרי, וסוגרת את הדלת אחרי. לקחתי כדור שינה, והלכתי לישון, להשלים את כל שעות השינה שפספסתי בטיול, מרוב מחשבות על דיאגו.
רק דיאגו. כל הזמן דיאגו. דיאגו. דיאגו. דיאגו.
“אני לא אתן לך להכנע, פייג'.”
נרדמתי עם התחושה כאילו ידיו החמות מלופפות סביבי.
פרק שלושים-ושש
“עדן היא לא היחידה שיכולה להיות החברה הכי טובה שלך, פייג'.” מתוך שיחה עם פסיכולוגית.

בשבועיים שלאחר הטיול בהרים, דיאגו ואני לא דיברנו. לא כי קרה בינינו משהו – אלא כי פשוט לא יצא לנו להתקל אחד בשנייה ולדבר.
כל החברות שלי, מלבד אלסה וברנה, היו עם בני-הזוג שלהן כל הזמן, וכשהן לא היו, כל מה שהן דיברו עליו היה בנים, בנים ועוד בנים. באיזשהו שלב כבר נמאס לי, ופשוט הסתובבתי רק עם אלסה כל הזמן.
ביום שישי, בשבוע השלישי אחרי הטיול, אלסה הזמינה אותי אליה. כמובן שהסכמתי, ובסוף יום הלימודים בקולג', היא הסיעה אותנו אליה הבייתה.
אלסה גרה בבית פרטי קטן ויפה, עם גינה מושקעת ואפילו אגמון קטן שם היו דגי זהב שאלסה גדלה. היו לה כלבה בשם פלאפי וחתולה בשם מרסי. הכלבה הייתה כלבה מעורבל של לברדור וגולדן-רטריבר שפרוותה הייתה כצבע שיערה של אלסה – זהוב. החתולה הייתה בצבע אפרפר מעורב עם לבן וג'ינג'י. היא הייתה החתולה הכי חמודה שראיתי אי פעם. והיא גם הייתה מאוד לא ידידותית.
אלסה צחקה כשנכנסנו אליה לחצר, והחתולה שלחה לי מבט מתנשא שהזכיר לי את דיאגו משום-מה. “היא דיוה,” אלסה הודיעה לי. “תתעלמי ממנה. היחידה שהיא אוהבת זה את אמא שלי.”
צחקתי גם כן בדיוק כשגברת כריסטנסן יצאה מהבית לקראתנו. הבטתי בה בעיניים משתאות. היא הייתה הבחורה המבוגרת הכי יפה שראיתי. שיערה היה חום בהיר ומתולתל, סגנון התלתלים כשל אלסה, ועיניה בצבע חום כדבש. היא הייתה גבוהה, בגובה של אלסה, כך שהיא הייתה נמוכה ממני מעט, והיא חייכה לעברי חיוך מזמין, אימהי ואוהב שגרם לליבי להתכווץ מעט.
“ברוכה הבאה, פייג',” אלינה כריסטנסן חיבקה אותי. “אלסה סיפרה לי רבות עלייך.”
“אני מקווה שרק דברים טובים,” אמרתי בחיוך לאחר שהרפתה ממני.
אלינה חייכה. “אל דאגה,” היא אמרה לי, טופחת קלות על ראשי במחווה אימהית. “היא סיפרה לנו כמה יפה את.”
ליבי התרכך אליה, ואלסה דחקה בנו להכנס פנימה. פנים הבית היה יפהפה, חם, ביתי, אוהב. סלון עם ספות רכות וחמימות למראה, מטבח עשוי שיש חום, מדרגות נאות לקומה העליונה.
אביה של אלסה היה במטבח, מבשל. אלסה סיפרה לי שהוא מנהל מסעדת-יוקרה מצליחה, והוא גם השף שלה. אוגוסטוס כריסטנסן נראה היה כמו דוגמן בגיל המעבר יותר מאשר שף, אני חייבת להודות. היו לו כתפיים רחבות, גוף גבוה – שני מטר אם לא יותר – שלא לדבר על שרירים. הוא גם היה יפה-תואר, עם שיער זהוב כמו של אלסה וזוג עיניים תכולות צחות. הנחתי שהעיניים של אלסה הן מעין שילוב בין העיניים של אמא שלה לעיניים של אבא שלה.
אוגוסטוס חייך לעברי. “ואת בטח פייג',” הוא אמר. “נעים להכיר.”
“נעים להכיר גם כן,” אמרתי בחיוך, וראיתי את אלינה מחבקת את אוגוסטוס מאחור. תוי פניו החדים של אוגוסטוס התרככו בבת אחת, ידיו נכרכות סביב אלינה, ואפשר היה לראות את האהבה ביניהם ברורה כשמש. זה הרגיש טוב לראות זאת.
“אני אעשה סיבוב לפייג' בבית,” אלסה אמרה להוריה, לוקחת את ידי ועולה איתי במדרגות לקומה השנייה. “סליחה על זה,” היא לחשה לי. “הם יכולים לפעמים להכנס למעין 'בועת אהבה' שכזאת.”
צחקתי. “לא איכפת לי,” אמרתי לה. “זה יפה שהאהבה שלהם נשמרה כל כך הרבה שנים.”
אלסה צחקקה ולקחה אותי לחדרה. החדר שלה היה עם חלון שהשקיף לגינה הקדמית, מיטה זוגית, ארון קטן ושולחן כתיבה עם מחשב של אפל. החדר היה מקושט בצבעים סגולים וכחולים, ואלסה הודיעה לי שאלו הצבעים האהובים עליה.
“אני מבינה,” צחקתי. “בהחלט צבעים יפים.”
לאחר מכן סתם נשכבנו על המיטה שלה ופטפטנו. היא סיפרה לי קצת על המשפחה שלה, וכמה היא מורחבת וגדולה, ולא יכולתי שלא לקנא.
וכמובן, בגלל שזו אלסה, מצאתי את עצמי מספרת לה על ההורים שלי, ואיך הם מתו. היא לקחה את ידי, לחצה אותה חזק כדי להראות לי שהיא שם בשבילי, וחיבקה אותי, ממלמלת לי שהיא כל כך מצטערת בשבילי.
חיבקתי אותה חזק, את אלסה. והבנתי דבר חשוב מאוד באותם רגעים: אלסה היא החברה הכי טובה שאי פעם הייתה לי.
נכון שסיירה הייתה דומה לעדן בחיצוניות, אבל הטעויות – או הדברים באופן כללי שסיירה עושה, עדן בחיים לא הייתה עושה. הן שונות זו מזו בפנים, אפילו אם מבחוץ סיירה היא מעין שיבוט של עדן.
אבל מבפנים, אלסה הייתה דומה לעדן כל כך. זו אולי אחת הסיבות למה יכולתי להפתח אליה. נכון, אלסה לא הייתה אחד-על-אחד כמו עדן, אבל האווירה שאפפה אותה… זה היה כל כך עדן.
שמחתי על היום בו הכרתי את אלסה. שמחתי להיות חברה שלה. ושמחתי שהיא בחרה להיות חברה שלי גם כן.
כשאביה של אלסה קרא לנו לארוחת ערב, ירדנו לשולחן האוכל, שם כבר האוכל היה מוגש על השולחן, אלינה ואוגוסטוס כבר ישובים שם עם עוד בחור כבן עשרים-שש, ואשר היה כל כך לוהט, ברמה של אורלנדו ודיאגו לוהט, עד שמצאתי את עצמי בוהה בו בזמן שאלסה ואני התיישבנו מולו.
“פייג' תכירי,” אלסה אמרה בחיוך. “אליאס, אחי אחי הגדול. אליאס – פייג'.”
לאליאס היה שיער בלונדיני חלק וזוג עיניים תכולות בהירות כל כך, שנראו צחורות. הוא היה שרירי, עורו זהוב, גובהו כשל אביו, כתפיו רחבות, ופשוט אל-סקס מהלך. הגנים במשפחת כריסטנסן כנראה ממש טובים.
אליאס חייך לעברי חיוך שנועד להקסים בחורות – ובחורים – כאחד. ואני חייבת להודות, הוקסמתי. חייכתי חזרה. “נעים להכיר, פייג',” הוא אמר בקול עמוק ונמוך אפילו יותר משל דיאגו. “הגיע הזמן שנפגש אחרי שאלסה חפרה לנו עלייך.”
אלסה הסמיקה קלות. “אלי!” היא התלהמה, מובכת. אלינה ואוגוסטוס צחקו, ואני הצטרפתי להם. אלסה חייכה חיוך מבוייש גם כן.
במהלך הארוחה, לא יכולתי שלא לשים לב שאלסה מרוגשת. האוכל שהשף כריסטנסן היה מדהים, ואלסה פטפטה בעליזות, מספרת כל מיני סיפורים. גם אליאס השתתף בשיחה, מספר כל מיני דברים מהעבודה שלו – הוא עבד בתור איש בכיר בחברת הייטק גדולה, שלגיל עשרים-ושבע – מסתבר שזה היה גילו – זה נחשב נשגב. אליאס היה כנראה חכם ברמת גאון, כמו פיטר.
כששאלתי אותו למה הוא גר עם ההורים, הוא משך בכתפיו ואמר בעליצות, “האוכל פה הרבה יותר טעים.”
זה גרם לכולם לצחוק ולאלסה לענות לי תשובה אמיתית. “אלי מחכה שיהיו לו כמה מיליונים בבנק לפני שהוא יעזוב,” היא אמרה. “ובינינו,” היא הנמיכה את קולה ללחישה רמה שכולם יכלו לשמוע. “הוא מפחד להיות לבד.”
אליאס זרק עליה לחמניה חמימה ואלסה צחקה. מצאתי את עצמי לרגע מביטה בין אלסה לאליאס, הלוך וחזור, ויכולתי להשבע שמשהו בדינמיקה שלהם… הוא לא כמו הדינמיקה של פיטר ושלי, או של פטריק ושלי. כלומר, אליאס התייחס אל אלסה כאילו היו אחים רגילים לכל דבר, וגם אלסה, אבל…
תחושה רעה התכרבלה בבטני. זה לא יכול להיות, מה שאני חושבת. אני גם לא כזאת טובה ב"לקרוא" דברים שכאלה. זה יותר המומחיות של אלסה. אבל יכולתי להשבע…
הנדתי את ראשי מנטאלית, מנערת את עצמי ממחשבות מפגרות אלו.
בתום הארוחה, אלסה ואני הלכנו לסלון, שם צפינו בחרנו לנו בסרט קומדיה רומנטית טיפשי לצפות. במהלך הסרט, אליאס, לבוש בבגדים ליציאה, חיבק את אלסה לשלום לפני שיצא, נושק למצחה במחווה אחית, ולאחר שנופף לי בידידותיות, הוא יצא מהבית.
אני לעולם לא אשכח את ההבעה שראיתי על פניה של אלסה. היא הסתירה זאת טוב מאוד שנייה לאחר מכן, אבל אני כבר ראיתי אותה. הבעה של עצב כל כך עמוק, כל כך מיוסר, שהרגשתי שמשהו בתוכי נופל.
היא התיישבה חזרה על הספה, והמשכנו לצפות בסרט, אבל הייתה לי תחושה שאף אחת מאיתנו לא באמת מקשיבה לסרט. אני לכסנתי מבט לאלסה מפעם לפעם, ואפילו שעיניה היו נטועות על מסך הטלוויזיה, אפשר היה לראות שמחשבותיה במקום אחר לגמרי.
רציתי לשאול אותה מה קורה, מה זה היה, אם אני מדמיינת דברים הזויים ובלתי-נתפשים, אבל לא מצאתי בעצמי את האומץ לעשות כן. לכן שתקתי והכרחתי את עצמי לצפות בסרט.
היא חשבה שלא שמתי לב כשקפלה את ברכיה לחזה, כשהשעינה את ראשה עליהן, וכל שאר הסרט ידה, באופן כמעט בלתי-מודע, עלתה למצחה ונגעה במקום בו נושקה על ידי אחיה.
*
יום למחרת, התלבשתי בבגדים חמים, כי אפילו שהיה זה סוף פברואר, עדיין היה קר. לבשי ג'ינס, מגפיים, סריגה חם וז'קט מעל, ויצאתי מהבית.
נסעתי באוטובוס לבית הקברות המקומי, ושם הלכתי בשביל המוכר, המלא בחרציות. כשהגעתי לאן שרציתי, הרגשתי שליבי דואב.
הקברים של פול ופאמלה הארפר ניצבו שם, ואני רכנתי לפניהם, מניחה את זר הפרחים שקניתי בכניסה. לאחר מכן פשוט ישבתי שם, על האדמה הקרה, ובהיתי בקברים, שניצבו על מעין גבעה קטנה בבית הקברות.
“היי אמא, אבא,” אמרתי בשקט לאחר זמן מה. “היום זה יום השנה שלכם. העשרים-ושבעה לפברואר.”
הרוח ששרקה הייתה כל המענה שלי. חייכתי חיוך קטן. “אני לא מפסיקה לחשוב עליכם, גם כשאתם כבר לא איתי, עם פיטר, עם פטריק,” לחשתי. “אני ממשיכה לאהוב אתכם, ולעולם לא אשכח אתכם.”
חיבקתי את עצמי. “שש שנים עברו מאז,” דמעות מלאו את עיניי. “שש שנים בהן אני לא אותה פייג' שהכרתם.”
לקחתי נשימה עמוקה, עוצמת את עיניי ונותנת לדמעות שקטות לזלוג. “אילו הייתי יודעת, לפני שש שנים, שככה אהיה היום, שאהפוך להיות מי שאני היום,” לחשתי, קולי רועד. “הייתי מעדיפה למות איתכם.”
“שלא תעזי לחשוב ככה, פייג'.”
ליבי קפץ לגרוני, ואני הסתובבתי בבהלה… כדי לראות את דיאגו עומד שם, לבוש במכנסי ג'ינס שחורים, חולצה שחורה עם ז'קט שחור, ומסתכל עלי בעיניים זהובות ושקטות.
פרק שלושים-ושבע
“רגשות זה דבר מבלבל, וגורם מכריע בהרבה אופנים.” מתוך שיחה עם פסיכולוגית.

“דיאגו,” לחשתי, הדמעות עדיין שקטות על לחיי.
הוא רכן לעברי, חופן את פני בידיו בתנועה מהירה. “שלא תעזי לומר דבר שכזה, פייג',” הוא אמר בטון מאיים. “שלא תעזי.”
מצאתי את עצמי מחייכת חיוך רועד ומעט בוכה, ומרימה יד מפרכסת ללחיו. “למה אתה כאן, דיאגו?” שאלתי אותו, ממענת לומר דבר בנושא הקודם.
הכעס בעיניו דעך לאט-אט, עד שנעלם והוא נאנח. מתרומם חזרה ומושיט לי יד. בהיסוס קל, לקחתי אותה והוא עזר לי לקום בתנופה, ליפול אל תוך זרועותיו, ולהכנע לחיבוקו. “אני יכול לשאול אותך את אותה שאלה,” הוא לחש לי, ידיו מחזיקות בי חזק. “אבל אני יכול לראות לבד.”
הוא התכוון לקברין, ואני כרכתי את זרועותיי סביבו חזק עוד יותר. “היום זה יום השנה,” מלמלתי בשקט. “פטריק ופיטר… לא אוהבים לבוא לכאן לבקר אותם.”
הוא ליטף את ראשי. “אני יכול להבין,” הוא אמר. “ולמה את באה לבקר אותם?”
כי זו המחוייבות שלי, בתור זאת שאחראית למותם. המחשבה, עם זאת, הייתה עתידה להשאר אך ורק בראשי. “כי ירגיש לי רע אם לא.” אמרתי, וזה לא היה בהכרח שקר.
“אני מבין,” הוא חיבק אותי חזק, קולו מרגיע, ידיו מלטפות.
“ואתה?” הרמתי אליו את ראשי, דמעותיי מתייבשות, תודה לאל.
הוא חייך חיוך עגום שמשום-מה נראה מעט לא מתאים לתדמית הרצינית והאדישה שדיאגו ייצג. אבל… עם זאת… “אני כאן לבקר את עדן לויי,” הוא אמר בשקט, בוחן את פניי. אשר נפלו.
“למה?” שאלתי, קולי שקט. “אתה לא קרוב-משפחה שלה.”
דיאגו השעין את מצחו על של, עיניו נעצמות. “אחרי שרָפַה ונייט ואפילו אורלנדו אמרו לי כמה שאחותי דומה לעדן לויי, אחותם הקטנה של רפה ונייט,” הוא אמר בשקט. “החלטתי לחקור את העניין.”
נדרכתי בבת אחת, אבל בידיו חפנו את פניי, עיניו נפתחות וכולאות את עיניי. “התברר לי,” הוא אמר בשקט. “שמהצד של אמא שלי ושל סיירה, יש לאמא עוד אחות שהיא לא פגשה מעולם, כיוון שאחותה הייתה גדולה ממנה בשבע-עשרה שנים. מתברר, שהאחות הזאת התחתנה עם לא אחר מאשר דניאל לויי. עדן הייתה בעצם בת הדודה של סיירה ושלי, וכמוה גם רפאל ונייט. ועכשיו אני רוצה לבקר את הקבר שלה, לראות אם התאריכים תואמים.”
עיניי נפערו לרווחה. “וואו,” לחשתי. “אז יש קשר משפחתי בינך לבין… משפחת לויי.”
הוא הנהן ולקח את ידי בשלו. “תבואי איתי?” הוא ביקש, קולו נמוך מתמיד.
גרוני חנוק, הנהנתי, והלכנו יחד לקבר של עדן. שם, הרגשתי גל נוסף של דמעות עולה לעיניי ונתתי להן לצאת, לזלוג בשקט על לחיי. דיאגו נאנח. “התאריכים זהים,” הוא מלמל. “אז זה באמת נכון.”
“אני לא מאמינה,” מלמלתי, מופתעת, סערת רגשות מתחוללת בתוכי.
דיאגו חיבק אותי שוב. “גם אני לא,” הוא מלמל. “אבל לפחות עכשיו לכולם יש תשובה.”
הנהנתי חלושות, וחיבקתי את דיאגו חזק, האוויר הקר נושב על שנינו.
אני לא יודעת כמה זמן עמדנו מחובקים ככה, אבל בשלב מסויים, דיאגו התרחק ממני מעט, לקח את ידי בידו פעם נוספת, ושילב אצבעותיו בשלי, באחיזה של אוהבים. לחיי האדימו קלות, הדמעות יבשו, וליבי הלם במהרה, בזמן שהזרמים החשמליים זרמו ממנו אלי. הוא הביט בי בהבעה חמה, ורכן לנשק אותי שם, בבית הקברות.
לא היה יותר בלבול. לא היה יותר "אם" או "למה". היה רק דיאגו ואני. וידעתי שאני רוצה להיות איתו. אפילו שזה הפחיד אותי פחד-מוות.
“אני מתכנן לגרום לך לסמוך עלי, פייג',” הוא מלמל כשהתנתק ממני. “אני מתכנן לגרום לך להתאהב בי.”
הסומק על פני העמיק. “אתה יכול להמשיך ל-לתכנן.” גמגמתי.
הוא חייך חיוך מסוכן. “את יודעת כבר שלאתגר אותי מסתיים בהפסד שלך, נכון?” הוא שאל, ידו השנייה, לא זאת שמשולבת עם ידי, נכרכה סביב מותניי, מהדקת אותי אליו.
צמצמתי את עיניי, אפילו שבתוכי בטני געשה והלב שלי הלם ורציתי באופן כל כך מאיים ומבהיל להתאהב בו. “אם אתה כל כך בטוח בעצמך,” אמרתי, קולי סוף סוף לא מגומגם. “אז תענה לאתגר.”
שפתיו מתחככות בשלי, הוא לחש, “אם כך, יש לנו עסקה.”
*
ביום למחרת, הלכתי לקולג', והייתי עם אניה ואלסה בלוקר שלי, שלושתנו מדברות על התחרות השנייה, חצי-הגמר של תחרות האחוות והמועדונים שהיה עתיד להתקיים בעוד כשבוע, כשמצאתי את הורד בלוקר שלי.
קפאתי בבת אחת, גורמת לאלסה ולאניה לשתוק ולהסתכל עלי בבלבול. “מה – “ אניה התחילה לומר אבל אני השתקתי אותה פעם נוספת כשהוצאתי את הורד מהלוקר.
עיניהן של הבנות נפערו לרווחה כמו שלי, המומות ומוקסמות בדיוק כמוני. “וואו,” אלסה מלמלה. “מי הביא לך ורד?”
הסמקתי קשות. “אה…” מלמלתי, שולחת רב-משמעות לאלסה, שתבין בלי שאצטרך להשתמש במילים. עיניה נפערו לרווחה פעם נוספת, וחיוך קטן שיחק בשפתיה.
“זה נראה כמו משהו שמייסון היה מביא לריילי,” אניה ציינה, לא-מודעת לאלסה ולי. “אני חושבת שפעם הוא הביא לה זר של שושנים או משהו כזה.”
צחקתי בבת אחת. “אני בספק שזה ממייסון,” אמרתי, המחשבה כל כך מגוחכת. “הוא מאוהב בריילי יותר מידי בשביל לשים לב לבנות אחרות.”
“מה שאני לא מבינה זה איך ריילי מאוהבת בו חזרה,” אניה גלגלה את עיניה. “פאט נראה פי מיליון יותר טוב.”
“איכס,” עקמתי את פני בגועל. “זה אח שלי שאת מדברת עליו לפני, את יודעת.”
אלסה צחקה. “כדאי שנזדרז,” היא אמרה, קורצת לי בהחבא. “יש לנו שיעור עוד דקה.”
הורד לא היה ההפתעה היחידה לאותו יום מדיאגו. בסוף היום, כשחיכיתי לאוטובוס בתחנה, חיטטתי בתיק למצוא את האייפוד והאוזניות שלי, ומצאתי במקום זאת חטיף בוטנים – החטיף האהוב עלי – עם פתקית מודבקת אליו שעליה כתוב, “אין לי מושג למה את אוהבת את החרא הזה, ד.ר.”
הייתי כל כך מוקסמת שמצאתי את עצמי גומרת לנשנש את הבוטנים תוך חמש דקות, בדיוק לפני שהאוטובוס הגיע. לא היה לי מושג איך דיאגו הצליח להחדיר את השקית אל תיקי – לא ראיתי אותו כל היום. דרכיהם של גברים הן נסתרות ומפותלות, מסתבר.
בבית, הסתגרתי בחדרי כדי להתאמן קצת על השיר שעמדנו לבצע בתחרות השנייה, וכשסיימתי עם זה, הלכתי לחדר הכושר להתאמן קצת עם מייב, אבל כשהגעתי והתחלתי להתאמן על שק האגרוף בזמן שמייב החזיקה אותו, לא מצאתי בי כוחות להתרכז.
“אוקיי, הארפר,” מייב אמרה לי לאחר שסיימתי עם סשן לא מוצלח של אגרוף. “מי הבחור?”
האדמתי בבת אחת, מתנשפת ומזיעה. “למה נראה לך שזה בחור?” שאלתי, יודעת שהיא בטח הבינה שמשהו עובר עלי… אבל למה דווקא בחור? תמיד בנים גורמים לבנות לאבד ככה פוקוס? אין לי שמץ.
מייב הרימה גבה, משלבת את ידיה. “יש לך את המבט,” היא הודיעה לי. “קל להבין. את לא יודעת להסתיר את זה ממש טוב. מי הבחור?” היא הרימה גבה, מצפה.
השפלתי את מבטי. “אני…”
היא נאנחה. “את לא חייבת לספר לי,” היא אמרה, חוסכת ממני את כל זה. “ואני שמחה שמצאת מישהו – חשבתי שזה כבר אבוד לך, עם ההתנהגות שיש לך כלפי בנים – אבל אל תשכחי, שבקרב, אסור לך לאבד ריכוז. שנייה של חוסר תשומת לב והלך עלייך, הארפר.”
הנהנתי בנוקשות, וחזרנו לעשות עוד סשן. הפעם הייתי יותר טובה, כי הכרחתי את עצמי למחוק כל מחשבה על דיאגו מראשי, ובסוף עוד שני סשנים מוצלחים, חזרתי הביתה, מזיעה ומסריחה, והכנתי לעצמי אמבט חם. שקעתי בתוך האמבט, עוצמת את עיניי, ונותנת לעצמי לחלום בהקיץ.
דיאגו היה מוצלח בזה, בקטע של להכנס לראש של בנות, לבלגן אותו, ולהשתקע שם. ולי לא הייתה שום דרך למנוע זאת, כי ברגע שדיאגו משתקע, אין אופצייה להזיז אותו אפילו מילימטר.
הוא באמת רצה לגרום לי להתאהב בו. ועם כל מה שקרה בינינו אחרי היום הגשום ההוא, אחרי הטיול להרים, אחרי בית הקברות… הוא עשה עבודה טובה. טובה מאוד, אפילו.
וזה הפחיד אותי, ואת תת המודע שלי. כי בלילה, חלמתי שוב. והפעם, במקום גופה המת של ליוי ברצפת המטבח של ביתה הישן, היה זה דיאגו ששכב, מת, עם שלולית של דם תחתיו.
פרק שלושים-ושמונה
“אני לא יודעת הרבה על סקס. אני לא מתכננת לעשות את זה אף פעם, עם אף אחד, ממילא.” מתוך שיחה עם פסיכולוגית.

לפני שיעור הספורט, הייתי בברזייה, שותה להנאתי. לא היה אף אחד באזור, והשקט היה מרגיע למדי.
כשסיימתי לשתות, יד לפתה את ידי לפתע והצמיד אותי לקיר הבניין מאחורי. עיניי ראו את הזהב אבל לפני שהספקתי לומר משהו שפתיו היו על שלי, ואני הרגשתי שאני נמסה.
לא ראיתי את דיאגו כבר כמה ימים, אבל הנוכחות שלו תמיד הייתה שם. פתקים בלוקר, חטיפי-בוטנים בתיק, ורדים מונחים לי לפעמים על השולחנות בהם אני יושבת בכיתות, ואפילו – אלוהים יודע איך – זר של ורדים בחדר מועדון הפמניזם. הבוצ'ות לא היו מרוצות, וגם מאדי עשתה פרצוף, אבל אני מצאתי את עצמי מחייכת חיוך רחב שלא יכולתי להוריד מהפרצוף.
ועכשיו, עכשיו דיאגו סוף כל סוף הופיע. והוא נישק אותי בכזאת פראות, כאילו אפשר לחשוב שלא ראינו זה את זו שבועות… למרות שזה בהחלט הרגיש ככה.
הוא התנתק ממני מעט כדי להביט בעיניי, ידיו כלואות סביבי. “אוהבת?” הוא שאל, קולו מחוספס, וידעתי למה הוא מתכוון. אם אני אוהבת את ההפתעות הקטנות שלו.
“נחמד,” היה מה שאמרתי, אפילו שבתוכי ידעתי שלא אהבתי שום דבר יותר מההפתעות הקטנות האלו כל יום.
הוא צמצם את עינייו ונישק אותי שוב, כאילו רוצה שאני אשקול מחדש. “בטוחה?” הוא שאל כנגד שפתיי, שפתיו נודדות ללסתי, ואז משם לאוזני, שם הן לקקו את הנקודה, גורמות לצמרמורת כל כך מתוקה לעבור בי, שפלטתי אנחה קטנה.
“כן…” מלמלתי, שפתיי דואבות לשלו.
הוא צחק צחוק נמוך, סקסי, מחשמל. “אם כך,” הוא לחש ישירות לאוזני, גורם לעורי לסמור. “אני אצטרך להשקיע יותר.”
פניי האדימו. “מה זאת אומרת?” הכרחתי את עצמי לשאול.
“הממ…” הוא מלמל מטייל חזרה לשפתי ומנשק אותי פעם נוספת, גורם לי לרצות להיות, שם בזרועותיו, לעד.
“ד-דיאגו,” זו הייתה אזהרה ממני. הוא ניחש שאני לא רוצה שה…קשר בינינו יהיה ידוע לציבור הרחב. אני בעצמי הייתי צריכה עוד זמן לעכל אותו, להבין אותו, ולא רציתי שאנשים ידחפו את האף. לא החברים שלו, לא החברות שלי, לא המשפחה שלו – כלומר, סיירה – ולא המשפחה שלי – כלומר, פטריק ופיטר.
הוא גחך, מביט לתוך עיניי. “אל דאגה, פייג',” הוא חייך חיוך קטן ומשועשע. “אני יודע מה את רוצה ולא רוצה.” חיוכו התרחב. “למרות שזה הולך להשתנות בזמן הקרוב, כל עוד זה תלוי בי.”
ובמילים אלו הוא הלך למגרש הספורט, מותיר אותי לבד, עם שפתיים נפוחות מהתנשקויות וסומק על לחיי.
בשיעור הספורט, דיאגו התנהג כמו תמיד; אדיש, משועמם, מסוכן, מאיים, חסר-איכפתיות, מתעלם. אבל… קלטתי אותו מפעם לפעם שולח לעברי מבט, לפעמים אפילו חיוך קטן, ואני הרגשתי שליבי נותן לו עוד פיסה, עוד חלק, בזמן שמוחי צורח עלי באזהרה שלא לתת לו להתקרב יותר מידי, לקחת יותר מידי.
בסוף השיעור, הלכתי לחדר המועדון עם ריילי, סיירה, ליילה, מייסון ואדם. הייתה לנו חזרה גנרלית לפני היום שלמחרת, בו הייתה אמורה להתקיים התחרות השנייה.
מאדי ביימה את כל הדבר, הפעם נותנת לי להיות הזמרת הראשית, בזמן שהשאר היו זמרות-המשנה ונגנים. טנזי, הבוצ'ה המתופפת, הסתכלה עלי כל החזרה ובסופה היא נגשה אלי והציעה לי לצאת איתה. נאלצתי בעדינות לדחות אותה בטוענה שאני לא לסבית. היא נראתה מאוכזבת.
ויום למחרת, הגיע זמן ההופעה.
*
“אני מרגישה כמו זונה.” ציינתי במורת-רוח למדיסון, מסתכלת על הבגדים שהוקצו לי. מכנסי ג'ינס קצרים ושחורים, מגפיים שחורים גם כן עד הירך וגופייה לבנה שהדגישה את גופי יותר משרציתי. את שיערי הורו לי להשעיר מפוזר על גבי. סיירה, ליילה וריילי התלבשו בבגדים דומים, וטנזי, אדם ומייסון התלבשו בבגדי כביכול-טוקסידו, רק לא באמת.
הקהל כבר הצטבר, וידעתי שכולם יהיו שם. החל מדיאגו ועד לאחי הגדול, פטריק. כולם ללא יוצא מן הכלל. נולה, הסטיה, אלסה ושאר החברות, ואפילו רפאל, נייט ואורלנדו, וגם לוגן ואדריאן.
ההופעה שלנו הייתה עתידה להיות מייד אחרי אחוות ה"גמא-גירלז", משמע בסוף. השיר האחרון אפילו.
הופתענו לגלות שהקהל נשאר עד הסוף, ללא יוצאים מן הכלל. כנראה ציפו להופעה שלנו – מה שהוכח כשהמנחה קראה, “ועכשיו, לשיר האחרון מאת מועדון הפמיניזם!” וצרחות התלהבות, קריאות שמחה וכפיים סוערות עלו מהקהל.
לקחתי נשימה עמוקה ועליתי בטור, אחרונה, אחרי סיירה. נעמדתי במרכז הבמה, מרגישה מעט חשופה, לחיי מעט סמוקות, בזמן שהאחרים התארגנו סביבי. ליבי הלם כל כך מהר שהרגשתי שהוא הולך להתפוצץ, וכשסרקתי את הקהל, חיפשתי אחר מישהו אחד. וכשמצאתי את זוג העיניים הזהובות, בקצה הקהל, יושב לצד ארצ'ר, הרגשתי שאני נרגעת. תהיתי ממתי לדיאגו ריברו יש את הכוח להרגיע אותי.
אדם סימן לי שהוא מוכן, והוא התחיל לנגן את הפתיחה של השיר שבחרנו, “Never Alone” מעט בנות הבארלו. לקחתי נשימה עמוקה ולאחר שתי תיבות נגינה, בהן הקהל השתתק, פתחתי בשירה, עוצמת את עיניי לשם כך.
הרגשתי איך אני מתחילה להתחבר לשיר יותר ויותר ככל שהתקדם. נתתי לעצמי להפתח מעט, להרגיש את השיר בתוכי. בפזמון, פתחתי את פי, ושרתי את הלב שלי, מגישה אותו על מצע של כסף לקהל. ואז, כשהגיע, הקטע בו האקוסטיקה נגמרה, פתחתי את עיניי ושמעתי את התופים והבס נכנסים לפעולה. התחלתי לזוז עם הקצב, שרה, מביטה בקהל, מתקשרת עם ליילה וסיירה, זמרות הליווי שלי, וגם עם ריילי, על הבס, ואפילו עם מייסון על הגיטרה, טנזי על התופים ואדם על הקלידים.
הכימיה בינינו הייתה ברורה לכולם. כששרתי וכולם ליוו אותי, זה נשמע היה כאילו הם בהרמוניה מוחלטת איתי. וזו הייתה אחת התחושות הנפלאות שחשתי אי פעם.
וכל אותו זמן, המבט שלי חזר לדיאגו, אשר חייך לעברי חיוך קטן שגרם לליבי לנתר, וגרם לי לרצות לשיר עוד ועוד, רק בשביל לראות את החיוך הזה. האדרנלין הציף אותי, אפילו כשחזרתי לשיר קטע אקוסטי קטן ונוסף, ואז חזרתי להפציץ בפזמון האחרון.
חיכיתי בקוצר-רוח לקטע בו אצטרך לשיר גבוה במיוחד. זה היה הקטע הכי קשה בשיר, ורציתי שכבר יגיע, דמי בעבע לקראתו. ואז הוא הגיע, ואני הרגשתי שאני צורחת לשמיים בתפילה שירית.
וכשהשיר נגמר, מחיאות הכפיים כמעט והחרישו את אוזניי. חיוך נפרש על פני בזמן שנופפתי לקהל תוך כדי שירדתי חזרה למאחורי הקלעים. מייד מאדי ושאר הבוצ'ות מהמועדון התנפלו עלינו והודיעו לנו שהיינו מעולות, שקרענו את הבמה, ואני מצאתי את עצמי מחייכת חיוך גדול ומסופק.
הלכתי הצידה כדי לשתות מים כשיד לפתה את ידי ולקחה אותי אל מאחורי הבניין, שהיה לצד הבמה, הרחק מעיניהם של צופים בלתי רצויים. יד שנייה נכרכה סביב עורפי ושפתיים חמות נשקו אותי את אחת הנשיקות הסוערות שאי פעם היו לנו. נתליתי על כתפיו של דיאגו, בזמן שידיו היו כרוכות סביבי, גופו מוחץ אותי אל הקיר, ברך אחת בין רגלי, מתחככת בי, וגורמת לי להפיק קולות קטנים וחסרי-סיפוק.
הנשיקה לא הסתכמה בזה. הוא נישק את צווארי, מוצץ אותו לפתע, באופן שגרם לי לגנוח בהפתעה, וידעתי שישאר לי סימן אחרי זה. ראיתי את זה על הבנות כל הזמן, בייחוד על סיירה. רק שלא ידעתי אף פעם כמה מדהים זה מרגיש כשעושים את זה.
“דיאגו…” גנחתי כשאחת מידיו הייתה על עור גבי, מתחת לחולצתי, חמה וגדולה, מעבירה בי זרמים חשמליים.
“פייג'…” הוא מלמל חזרה, לפתע לוקח את עור צווארי הרגיש בשיניו, וגורם לי להאדים ולהתנשף מרוב הארוטיקה שבדבר.
ולפתע, אחת מידיו לקחה את אחד משדיי, מחוץ לחולצה, ומחצה. גניחה קולנית ביותר נפלטה מפי, ואני עצמתי את עיניי, נכנעת למגע, בכלל לא איכפת לי שהוא נוגע בי שם. הוא כבר נגע שם פעם אחת, בנשיקה הראשונה שלנו. אז מן הראוי שהוא יגע שם שוב – הופתעתי שהוא לא ניסה בפעמים הקודמות, כי אחרי הכל, הוא בן.
“אלוהים,” הוא מלמל, מחזיר את פיו לפי, מזיז את ידיו כך שיאחזו במותניי ויושיבו אותי על ברכו, מחככות את האזור הכי רגיש שלי, שהיה מכוסה בג'ינס, עם הברך שלו. זה גגרם לי להיאנח ולגנוח ולהתנשף ולהזיע מרוב שזה היה כל כך תשוקתי. “את כל כך סקסית שאני לא מסוגל להוריד את הידיים ממך.”
“ד-דיאגו!” קראתי כששתי ידיו הוחלקו מתחת לגופייה ולחזייה הלבנה מתחת ישירות אל עור שדיי הרגיש. רציתי לצרוח, נעתי בחוסר מנוחה, רעדתי, עורי סמר, והחשמל גרם לי לקצר במוח. עור ידיו על חזי היה כמו להבות.
הוא נהם משהו בלתי מובן, ואז נישק אותי שוב, ממלמל, “ידעתי שהם יתאימו,” בזמן שהוא מחץ את שדיי בידיו, כולא את פטמותיי בין אצבעותיו וצובט, גורם לי לנוע ברצון לשחרור, גורם לראשי לזוז מצד לצד בחוסר מנוחה, לזיעה להנגר בגופי, לבגדים להרגיש כמו משקל כבד על גופי, ורצון פסיכודלי לחכך את גופי בעירום בגופו העירום גם כן.
דיאגו נישק אותי שוב, ממשיך לשחק עם חזי כאילו היה שלו, ולפתע קראתי בחדות, מרגישה כאילו היה קשר בבטני, ועכשיו הוא נפרם, וכל גופי נפרם איתו, נמס בידיו של דיאגו, נהפך חם וקר, ונרגע בבת אחת, כאילו מצאתי את גן-עדן, מצאתי נחת, שלווה.
דיאגו הוציא את ידיו מגופייתי וחפן את פניי, מניח את מצחו על שלי, עיניו בוערות באש זהוב אל תוך עיניי הירוקות, חיוך קטן, מגחך ומשועשע, על שפתיו. “לא ידעתי שיש לך טריגר כזה קצר, פייג',” הוא מלמל, נשימותיו מתערבלות עם שלי.
הסמקתי, עדיין מעט מתנשמת. “מ-מה זאת אומרת?” שאלתי, לא מבינה.
חיוכו התרחב ולפתע ראיתי שיש לו גומה שלא שמתי לב אליה קודם. “אני אוהב להביא לך אורגזמה,” הוא אמר לי בחיוך מאוד גברי, מאוד מרוצה ומאוד רכושני. “אני מתכנן לעשות את זה לעיתים קרובות ובאופן הטוב ביותר.”
פני דמו לעגבנייה בשלב זה. “זה היה א-אורגזמה?” שאלתי, לוחשת את המילה כאילו הייתה קללה.
הוא גחך ונישק אותי שוב, סוחף אותי אליו פעם נוספת, וגורם לי לרצות שהוא יעשה בי דברים שלא העזתי אפילו לראות בסרטים.
פרק שלושים-ותשע
“אפשר לתקן כל קשר. השאלה היא איך עושים את זה.” מתוך כתבים אישיים.

החברות שלי התחילו לתחקר אותי לגבי הבחור המסתורי אשר מביא לי הפתעות בכל יום. מלבד אלסה, לא רציתי שאף אחת מהן תדע – כל העניין היה עדיין חדש, ועוד אני בעצמי לא ידעתי איך להגיב לו.
סיירה, מבין כל החברות, הייתה היחידה שנדמה היה כי היא שקועה בעולמה שלה. כמוה גם ברנה, אשר דיברה איתי על כמה שהיא רוצה את איאן, והיא מפחדת לעשות את הצעד הראשון.
לקחתי את סיירה לסיבוב בפארק כדי לתשאל אותה, והיא הודיעה לי שהיא ספרה לארצ'ר על אורלנדו, ועכשיו ארצ'ר כועס עליה. היא הרגישה אשמה על כך כל כך, עד שהיא רבה עם אורלנדו – לא ציפיתי לזה ממנה – והתקילה אותו בכמה שהוא הרס לה את הקשר הכי טוב שהיה לה בחיים. לפחות עכשיו, היא אמרה במרירות, הוא לא רוצה אותה יותר.
רציתי לעזור לה איכשהו, אבל כיוון שלא התחברתי כלל לארצ'ר ולא אהבתי אותו במיוחד, לא ידעתי איך. היא אמרה לי שאין משהו שהייתי יכולה לעשות ממילא, ושכל שהיא תצטרך לעשות יהיה לשכנע אותו שזה היה חד פעמים לחלוטין.
בעבודה, דחקתי בברנה לפחות לדבר עם איאן, שיסדרו את העניינים ביניהם. איאן גם כן נראה מעט שקט, עם פרצוף חמוץ כל המשמרת. לאחר שדחקתי ודחקתי, ברנה הסכימה בסוף המשמרת ללכת ולדבר עם איאן.
בזמן שאני ניקיתי את הדלפק, דלת בית הקפה נפתחה ולתוכו נכנסה לא אחרת מאשר הסטיה גרייס. הסתכלתי עליה בהפתעה, מפסיקה לנקות, בזמן שהיא התקרבה אלי.
עיניה החומות-אדומות הביטו בי בהבעה מעט מתגוננת. “אמ, היי,” היא מלמלה. “אפשר קפוצ'ינו?”
גופי דרוך, הנהנתי קלות, מסובבת לעברה את גבי. הכנתי את הקפה וכשסיימתי חזרתי אליה איתו. היא שלמה לי, הסתובבה בכוונה ללכת, ולפתע, דחף דחק בי לקרוא בשמה. ומצאתי את עצמי קוראת, “הסטיה!”
היא הסתובבה, שולחת לי מבט מופתע. קמצתי את ידיי לאגרופים ומלמלתי לברנה, “אני יוצאת להפסקה רגע.” היא הנהנה ואני יצאתי מהדלפק, הולכת להסטיה, שהייתה נטועה במקומה. “יש לך זמן… לדבר?” שאלתי, ליבי הולם בחוזקה.
היא נשכה את שפתיה, מסתכלת לכל מקום רק לא עלי, ואמרה, “אני לא בטוחה שזה יהיה נבון, פייג'.”
“בבקשה,” התעקשתי. “תני לי רבע שעה.”
היא הביטה ברצפה, לקחה נשימה עמוקה, ואחרי דקה אמרה, “אוקיי.”
לקחתי אותה להתיישב באחד המושבים שבחוץ, בזמן שגשם קל ירד. שם, התיישבנו, והיא הביטה בכוס הקפה שלה, קפואה, ואני הרגשתי התרגשות בלתי רצונית בגופי.
לא ידעתי איך להתחיל לדבר. עכשיו, כשהיא הייתה כאן והייתה לי ההזדמנות ליישר את הדברים בינינו… לא ידעתי מה לעשות. שלוש שנים שלא דיברנו באמת. שלוש שנים מאז עדן מתה ואני ונולה רבנו את הריב הגדול. שלוש שנים, ואני התגעגעתי להסטיה ולנולה, עם כל מה שקרה אחרי זה. כי השתיים היו חברות שלי פעם, חברות טובות, ורציתי שהן יחזרו להיות חברות, גם אם לא כמו פעם.
החלטתי לקחת נשימה עמוקה ופשוט לזרוק את הדבר הראשון שעולה לי לראש. “אני מצטערת.”
הסטיה פנתה להביט בי, עיניה מהוססות. “על מה?” היא שאלה, קולה מהוסס, סגור.
“על הכל,” השפלתי את מבטי, לא מסוגלת להביט לה בעיניים האדומות האלו שלה. “פשוט על הכל.”
היא הייתה שקטה לכמה רגעים, ואז היא אמרה בקול שלא גבר על לחישה, “את לא צריכה להצטער על כך שעדן מתה, פייג'.”
הרמתי אליה את עיניי וקמצתי את ידיי לאגרופים מתוחים. “אולי,” אמרתי, כי לא יכולתי להביא את עצמי לומר לה את האמת. “אבל על מה שקרה אחרי. עם נולה… ואיתך. מה שאמרתי עליכן.”
“עדיין לא אשמתך,” היא אמרה בשקט. “כולנו היינו נסערות מהמוות שלה, מההחלטה שבצעה. הריב שלך עם נולה היה צפוי מראש, ההתפרקות של החבורה שלנו גם כן.”
“אבל לא היינו חייבות להתפרק!” התלהמתי. “היינו יכולות להשאר חברות אפילו אחרי שעדן… שעדן כבר לא איתנו!” קולי רעד מעט.
“זה לא נכון,” היא הנידה בראשה, לוגמת מהקפה שלה. “אנחנו הזכרנו אחת לשנייה את עדן יותר מידי. ראינו אחת את השנייה, וכל מה שחשבנו היה על עדן ואיך היא תמיד הייתה איתנו. זה היה נועד להתפוצץ מתישהו – “
“אני לא מסכימה,” תבעתי. “אני חושבת שזה תירוץ לפילוג שלנו, ואני לא מסכימה לזה. שום דבר לא היה צריך לקרות. היינו יכולות להמשיך להיות חברות אלמלא… אלמלא הריב של נולה ושלי.” השפלתי את ראשי. “ועל כך אני מצטערת.” את לא יודעת עד כמה.
דממה קצרה השתררה, הגשם ממלא אותה, ואז הסטיה אמרה בשקט, “היינו בנות חמש-עשרה, פייג'. באותה תקופה, התאמנו אחת לשנייה, ביחד עם עדן כמובן. אבל התבגרנו ביום בו עדן מתה, וכל אחת מצאה את דרכה באותו היום. נולה לקחה את המוות דרך סמים ובנים ומסיבות, וזו הדרך בה היא בחרה. אני בחרתי לשקוע בספרים, בלימודים, בחברים, וזו הדרך שאני בחרתי. את בחרת בדרך שלך גם כן, פייג', והריב של נולה ושלך היה בלתי נמנע, בהתחשב בכך שהדרכים אליהן פניתן היו שונות. אין מקום בדרכים של שלושתנו לכל אחת מאיתנו.”
הסתכלתי על הסטיה, על גופה השמנמן, עיניה האדומות, שיערה החום, שהיה קלוע לצמה, וראיתי בעיניה שהיא מתכוונת לכל זה. שהיא באמת מאמינה שזה נכון. ואני ידעתי שאין לי סיכוי לשכנע אותה אחרת – אבל הייתי חייבת לנסות. בשבילי. “אני לא מסכימה,” אמרתי שוב. “אני חושבת שגם אנשים מקבוצות שונות יכולים להתחבר. תראי אותי – התחברתי לפיית' אנדרסון ולג'ייד וויליאמס, אפילו שהן שונות ממני ו'הולכות בדרכים שונות' משלי. התחברתי לאלסה כריסטנסן, שהיא התגלמות הטוב, ולפי מה שאני יודעת גם חברה שלך. אז שלא תגידי לי שאין מקום אחת לאחרת בחיים שלנו. יש מקום, והשאלה היא אם רוצים למלא את המקום הזה.”
הסטיה הביטה בי זמן ארוך לאחר מכן, לא אומרת מילה. עיניה האדומות, שפעם הייתי בטוחה שמפלחות אותך עד הנשמה, לא הצליחו לעשות כן הפעם. “השתנית,” היא אמרה בסופו של דבר. “השתנית מאוד.”
הרמתי גבה. “באיזה מובן?” שאלתי, משלבת ידיים.
חיוך קטן עלה על פניה. “פעם לא היית מסוגלת להתווכח איתי בנושאים כאלה,” היא אמרה. “פעם, היית מקבלת כל מה שאני אומרת כי חשבת שאני החכמה מבינינו. ועכשיו, את עומדת על שלך. את באמת עקשנית.”
הופתעתי מההתייחסות לאופי שלי ככה. “את אמרת בעצמך שאנשים משתנים, מתבגרים,” ציינתי. “זה כולל גם אותי. אני פשוט לא חושבת שההתבגרות הזאת צריכה לקחת ממך חברים.”
חיוכה הקטן דעך. “אני לא יודעת, פייג',” היא אמרה בשקט. “אני לא יודעת מה לומר לך.”
“אני רק רוצה שתחשבי על זה, הסטיה,” התחננתי. “אני רוצה שלא תקחי כמובן מאליו מה שנראה לך נכון, אלא שתחשבי על זה עוד קצת לעומק. עכשיו, כשאת רואה אותי, את באמת חושבת על עדן? אני באמת נראית לך כמו אותה ילדה בת חמש-עשרה שאהבה להיות בשקט? שלא עמדה על שלה? וגם מבחינת חיצוניות, אני נראית לך אותו הדבר?”
הסטיה בחנה אותי, סורקתי את פניי, מחפשת משהו שהיא כנראה לא מצאה כיוון שהנידה בראשה. “את לא אותה ילדה,” היא העירה.
“את רואה?” שלחתי לעברה חיוך מעט מהוסס. “אני לא אותה אחת. אני לא אותה פייג' הארפר השקטה והמפוחדת. אני אחרת היום. כמו שאת אחרת, וכמו שנולה אחרת. כל אחת אחרת בדרכה שלה. אבל זה לא אומר שהשוני הזה בינינו צריך להוות גורם מכריע בחברות. הרי גם מלכתחילה, כשרק הכרנו, היינו שונות, ובכל זאת התחברנו.”
“בגלל עדן,” היא לחשה, ולפתע הבנתי שהיא מנסה להיאחז במשהו. בפיסות העבר שהיא רוצה להשאיר מאחור.
“לא רק בגלל עדן,” התעקשתי. “גם בגללנו. עדן הייתה רק רבע ממה שהרכיב את החבורה שלנו. שלושת-הרבעים האחרים היו אנחנו, נולה, את ואני. נכון, עדן מתה, ואת החלל שהיא הותירה מאחוריה אף אחד לא יוכל למלא באמת. גם לא סיירה ריוס, שנראית בדיוק כמוה. וגם אלסה כריסטנסן, שאופייה זהה לשל עדן.”
הסטיה התכווצה, ואני ידעתי גם למה. זו הייתה הסיבה למה היא התחברה עם אלסה מלכתחילה – כמו הסיבה שהתחברתי לסיירה מלכתחילה בגלל שהיא דומה לעדן. “אני לא אומרת שאנחנו צריכות לעבור הלאה,” אמרתי, מוחקת את המחשבות האלו מראשי. “אני לא אומרת שאנחנו צריכות לשכוח את עדן, כי אנחנו לא. ולעולם, לא משנה כמה נרצה, עדן לא תמחק מאיתנו, אלא תמיד תשאר איתנו, לא משנה מה אנחנו עושות. אבל עם כל זאת, אני לא חושבת שעדן הייתה רוצה שבגלל מותה אנחנו נפסיק להיות חברות. ולי אישית נמאס לשחק-אותה מתעלמת ממך ומנולה. אני רוצה להיות חברה שלכן שוב. אני רוצה שנחזור לפחות לדבר. ואני בהחלט רוצה שנשים את מה שחשבנו בגיל חמש-עשרה מאחורינו, כי עכשיו אנחנו בנות שמונה-עשרה תשע-עשרה, ואנחנו צריכות להבין שלא כל האמונות שלנו בגיל צעיר הן מה שצריך להוביל אותנו ואת החלטותינו בגיל מאוחר יותר.”
הסטיה הסתכלה עלי כאילו ראתה אותי בפעם הראשונה, המומה, מופתעת, משתאה. דמעות לפתע מלאו את עיניה והיא פרצה בבכי. “אני לא יודעת אם אני מסוגלת,” היא בכתה. “אני לא יודעת אם אני מסוגלת להיות חברה שלך שוב, פייג'.”
קמתי ממקומי והלכתי אליה, מחבקת אותה. “תנסי, הסטיה,” לחשתי. “לפחות תנסי.”
היא חיבקה אותי חזרה, בכתה על כתפי את כל המרור שהיא אכלה מאז מותה של עדן, וישבנו ככה לכמה זמן, עד שהיא נרגע, הניחה יד על פניי, וחייכה חיוך אמיתי וכן, כמוהו לא ראיתי אצלה כבר הרבה זמן. וכשחייכתי חזרה, היא חיבקה אותי שוב, סומכת עלי, נותנת לי להרגיש את ליבה.
פרק ארבעים
“אנשים הם דבר שקשה לי להבין. זה כולל גם את עצמי.” מתוך כתבים אישיים.

הסטיה הצטרפה אלינו לחבורה. כולן קיבלו אותה בשמחה, במיוחד אלסה שכבר הייתה חברה שלה, ואני לא יכולתי שלא לשמוח. כמובן, להסטיה היו עוד הרבה חברות וחברים אחרים, אבל היא בלתה חלק מהזמן גם איתנו. כולן אהבו אותה מייד.
אחרי ההצלחה שלי בפיוס עם הסטיה, שעכשיו הייתה חברה טובה שלי בדיוק כמו ברנה או סיירה – לא כמו אלסה, אומנם, שהייתה באמת ובתמים החברה הכי טובה שלי – החלטתי לנסות להתפייס גם עם נולה. אבל זה היה יותר טריקי, כי נולה הייתה פי מאה יותר עקשנית מכל אחד אחר שהכרתי – וזה פעל גם לטובתה וגם לרעתה.
בינתיים, ברנה דברה עם איאן, והיא ספרה לי בעיניים מלאות דמעות שהוא לא רוצה שום קשר רציני עם אף אחת ושהוא כועס עליה שהיא בכלל נסתה לדבר איתו על זה ובכך הרסה את החברות שלהם עוד מאז הילדות. לא יכולתי שלא להרגיש בצער עבורה, ורציתי לרצוח את איאן אנדרסון. כמוני גם פיית' וליילה, אשר אומנם היו אחיות שלו, אבל היו חברות של ברנה.
דיאגו המשיך עם החיזורים הבלתי פוסקים שלו. כל יום היה לי ורד בלוקר. כל יום היה לי חטיף אחר בתיק. אבל הוא לא ניגש אלי עוד פעם, לוקח את הדברים באיטיות, וממשיך להסתיר אותם לטובתי. לא יכולתי שלא לתת לו עוד פיסה מליבי, עוד קצת בטחון. וזה הפחיד אותי לאין שיעור.
באחד מן הימים, דיאגו השחיל פתק ללוקר שלי. כשקראתי אותו, ליבי הלם בחוזקה.
אלסה ניגשה אלי. “מה כתוב?” היא שאלה, יודעת מן הסתם ממי הפתק.
הסמקתי והראיתי לה. היא התנשפה בהפתעה, ואז חייכה חיוך קטן ומשועשע. “הוא רוצה לפגוש אותך,” היא אמרה, כאילו לא קראתי את זה בעצמי.
בלעתי את רוקי והנהנתי. אלסה צחקה כשראתה את הפרצוף שלי. “אל תיראי כל כך מבועתת,” היא אמרה. “אני בטוחה שזה לא יהיה כזה נורא.”
“לא,” הסכמתי, קולי מעט חושש. “אבל… זה יהיה…”
“הדייט הראשון שלך,” אלסה הנהנה בהבנה. “אל תדאגי. אני מבטיחה לך שזה יעבור בסדר – זה רק נראה מפחיד.”
הנהנתי, מקווה שהיא צודקת.
בסוף אותו יום לימודים, חיכיתי בחנייה בקוצר-רוח. המכוניות התרוקנו בזו אחר זו מהחנייה, וכשלא שמתי לב, מכונית שחורה הגיחה ונעצרה מולי. דרך החלונות הכהים יכולתי לראות בעמעום את דיאגו, והרגשתי איך ליבי דופק בחזי, מאיים להתפקע.
נכנסתי למושב הנוסע, ומייד מצאתי את עצמי מנושקת נשיקה קצרה ותשוקתית, לפני שדיאגו נשען חזרה אחורה והמשיך לנסוע. מצמצתי כמה פעמים כדי לחזור לפוקוס ושאלתי, “לאן אנחנו נוסעים?”
הוא שלח לעברי חיוך מעושה. “את כבר תראי.”
ליבי לא הפסיק להלום בחוזקה כל הנסיעה. לבסוף, דיאגו החנה בחניה על הטיילת של הים, ושם יצאנו החוצה. הוא מייד לקח את ידי בידו והוביל אותי אל אחת המסעדות שהיו כאן, על הטיילת, והשקיפו אל הים. “דיאגו…” השפלתי את מבטי לידינו, אצבעותיו טמונות בין אצבעותיי.
“אל תדאגי,” הוא אמר, שולח לעברי מבט מעט מרוסן. “אין פה אף אחד שמכיר אותנו.”
הסמקתי קלות שהוא קורא אותי כל כך טוב, וידעתי שזה מפריע לו שאני רוצה שזה ישאר בחשאי כל העניין. רציתי להתנצל, אבל האינסטינקטים הפמיניסטיים שלי נלחמו בי, בטענה שהוא יצטרך להתמודד עם הבחירות שלי אם הוא באמת רוצה להיות איתי. לא יכולתי שלא להסכים.
בדממה, הגענו למסעדה ושם המארחת לא יכלה להתיק את עיניה מדיאגו, שהתעלם ממנה לחלוטין אפילו שהיה מודע שהיא בוחנת אותו בקטע כזה. “הזמנתי מקום לשניים, על שם ריברו,” הוא אמר לה.
המארחת הסמיקה והובילה אותנו לשולחן ממש ליד החלון שהשקיף אל הים. היא הניחה תפריטים מולנו – ומספר טלפון מול דיאגו – והלכה לדרכה. דיאגו אפילו לא הסתכל על הפתק הקטן וזרק אותו מחוץ לחלון.
בטני, שגעשה מעט בחשש שהוא אולי ישמור את המספר, נרגעה בבת אחת. “אלסה צדקה,” מלמלתי, גורמת לו להסתכל עלי בגבה מורמת. חייכתי חיוך קטן ומגחך, כמו החיוכים שהוא תמיד שולח לי, ואמרתי, “אתה באמת שבוי.”
הוא נשען קדימה לעברי. “שבוי איך?” הוא שאל, קולו הנמוך גורם לי להסמיק.
“בי,” אמרתי בשקט. “שבוי בי.”
במקום להתבייש כמו שרציתי שהוא יעשה, הוא חייך חיוך מעושה גדול. “אם היה לך ספק בזה, את מוזמנת להסירו,” הוא אמר, חיוכו גדול.
המלצר ניגש אלינו ודיאגו הזמין בשביל שנינו – הפעם לא היה לי איכפת, כי הוא הזמין את המנה האהובה עלי: פאד-תאי עוף. “איך אתה יודע?” שאלתי אותו, לא מסוגלת לסבול את הסקרנות. “גם על החטיף – איך?”
החיוך שלו המם אותי. “יש לי דרכים,” הוא קרץ.
ֿהחמצתי פנים והוא צחק וחפן את פני, רוכן לנשק אותי נשיקה קצרה.
ואז, מצאתי את עצמי מדברת איתו על הנושאים הכי שטותיים בעולם. החל מסדרות טלוויזיה ועד סרטים, ספרים שקראנו, מקומות בהם היינו. דיברנו ודיברנו ללא סוף על כל מיני נושאים, הוא אפילו נפתח וסיפר לי על עצמו עוד יותר, מלבד הדברים הכאובים שהוא חווה בעבר, על אימו, ועל סיירה כשהייתה קטנה, ועל אביו החורג, אביה של סיירה, אותו הוא העריך ואהב כמו אב אמיתי. ואני אפילו מצאתי את עצמי מספרת לו על ההורים שלי, כמה שאהבתי אותם עד שנפטרו. על ליוי ווקר – סיפרתי לו רק שהיא הייתה חברה שלי שמתה, ולא סיפרתי לו איך ומה קרה שם באמת – וגם על עדן.
אכלנו, שתינו, דיברנו וצחקנו. מצאתי שקל לי לדבר עם דיאגו בדיוק כמו שקל לי לדבר עם אלסה. יכולתי לומר לו הכל – לא שעשיתי זאת – וזה הלהיב והפחיד אותי בו זמנית.
הוא לקח עוד פיסה מליבי. פינה לעצמו מקום בליבי, בראשי, בגופי, ופשוט השתקע. ידעתי שלא משנה מה העתיד טומן – את דיאגו ריברו לא אוכל לשכוח. וזה התחיל יותר מלהפחיד אותי. זה הטיל עלי אימה.
אבל הדחקתי את האימה והפחד, מכריחה את עצמי לחשוב שאלו סתם תחושות בלתי רצוניות. זה עבד, כי דיאגו היה שם להסיח את דעתי, אבל כשהדייט הראשון שלי בחיי הסתיים וחזרתי הביתה, לאחר נשיקה ממושכת ומתוקה עם דיאגו, לא יכולתי שלא לחשוב על כמה שזה מפחיד.
היה לי ניסיון עם אנשים שאני אוהבת. אם אני באמת ובתמים אתאהב בדיאגו – והייתי בדרך המהירה לשם – אני לא רוצה לחשוב אפילו מה יקרה.
*
ביום שלמחרת החלטתי לנסות ולדבר עם נולה. אזרתי אומץ, והלכתי אל הג'נקיסטים לבדי. דיאגו לא היה איתם היום, וכמוהו גם לא ארצ'ר, אלא בנים ובנות אחרים. נולה ביניהם.
הם הרימו אלי את מבטיהם כשהגעתי, פולשת ל"טריטוריה" שלהם. לקחתי נשימה עמוקה והבטתי בנולה, הבלונדינית עם העיניים הכחולות, שהייתה אחת הבנות היפות בקולג', והחברה לשעבר שלי. “נולה,” אמרתי בשקט.” אפשר רגע לדבר איתך?”
דממה השתררה בזמן שנולה חקרה אותי במבטה שנהפך זועם, כמנסה למצוא בפני משהו שיסגיר את העובדה שאני מנסה לטמון לה מלכודת או משהו. ידעתי שככה היא חושבת. היא תמיד הייתה פרנואידית.
מבלי לומר מילה היא קמה ממקומה, ואני הובלתי אותנו אל מתחת לעץ בו היא סטרה לי לפני יובלות.
הסתכלתי עליה בזמן שהיא נשענה על העץ, ידיה מאחוריה. עיניה היו נטועות עלי כאילו היא לביאה שצריכה להגן על גוריה מפני האויב, הלוא הוא אני.
עם נולה צריך להיות ישירים. אז הייתי ישירה. “אני רוצה לדבר על מה שקרה לפני שלוש שנים.” אמרתי.
נולה הביטה בי לכמה רגעים, ואמרה, “אני לא רוצה לדבר על זה.”
“אני כן,” התעקשתי. “אני רוצה להתנצ – “
“אני לא רוצה לשמוע מה יש לך להגיד, פייג',” היא אמרה בשקט, קוטעת אותי בקול שקט ורציני שלא כהרגלה. “אני לא רוצה לחשוב על מה שקרה. אני רוצה להשאיר את זה מאחור.”
“אבל אני רוצה – “
“גם אם תתנצלי זה לא ישנה,” היא לחשה. “להסתכל עלייך מזכיר לי את עדן. ועדן מזכיר לי מוות ועצב. אני לא רוצה להיות עצובה יותר.” היא פנתה ללכת. “ראיתי שאת עכשיו מסתובבת שוב עם הסטיה. שלא תחשבי שזה יעבוד איתי. אני לא יכולה לשכוח לך את עדן… ואת מה שאמרת לי.”
עיניי נפערו לרווחה בתדהמה. “אבל – “
היא כבר הלכה, לא טורחת לענות לי שוב. ואני רציתי לשקוע ברחמים עצמיים, שלא הצלחתי להתפייס עם נולה ג'נסן.
פרק ארבעים-ואחת
“זמן עובר, וצלקות לא מגלידות.” מתוך ספר.

הזמן התחיל להתקדם בקצב מהיר. חודש עבר, ועוד חודש, ולפני שהספקתי להבין, הגיע חודש מאי. לדיאגו היה יום-הולדת בארבעה-עשר למרץ, עליה הוא סיפר רק לי כשלקח אותי לסיבוב בטיילת שבים.
אפילו שאנחנו כבר שלושה חודשים, פחות או יותר, “ביחד", לא ידעתי מה לחשוב, מה לעשות. העובדה שיכולתי לדבר איתו על הכל, העובדה שהפתיחות שהוא הפגין כלפי, העבודה שאני לא יכולה להסתכל על אף אחד אחר שהוא לא הוא… זה היה הכי מדהים בעולם. אבל פחדתי. והאימה ממה שעתיד לבוא בסופו של דבר, שהוא יגלה דברים עלי שלא הייתי מוכנה שאף אחד יגלה…
בינתיים, דברים קרו. ריילי ומייסון לקחו הפסקה חודש אחד, ואז חזרו להיות ביחד כשהבינו שהם לא רוצים אף אחד אחר. סיירה וארצ'ר ישרו את ההדורים ביניהם. אורלנדו נהפך לוומנייזר, איך שדיאגו היה לפני שהוא התחיל את כל העניין איתי – עוד נקודה מפחידה. רפאל ונולה נהיו זוג, בדרך מוזרה, בזמן שנייט והסטיה ניסו גם כן. אלסה נותרה לבדה, אבל נדמה היה שזה לא הטריד אותה. היא לא הייתה מהבנות שמחפשות חבר כל הזמן. ליילה ומאדי היו כרגע הזוג הכי יציב מבין כולם, בזמן שג'ייד ולוגן, אחיה הגדול של מאדי, רבו כל שני וחמישי ואז השלימו בדרכים שלא רציתי לשמוע עליהם. טיילור ואדריאן, אחיה הגדול של אניה, היו גם כן מאוד לא יציבים, ואף אחד לא רצה להיות נוכח כשהם רבו. פטריק ואניה, לעומת זאת, היו גם דיי יציבים. אניה כל הזמן ספרה שהיא מאוהבת בו קשות, והתחננה בפני שאשאל אותו אם הוא מרגיש אותו הדבר. לא עשיתי זאת, כמובן, כי הוא גם ככה לא סובל אותי, ולשאול דבר כזה את האח הגדול שלך… זה מוזר.
המפתיעים ביותר מהזוגות היו פיית' וקופר, אחיה הגדול של נולה. היחסים ביניהם היו משהו שאף אחד לא הבין – רגע אחד הם ביחד מאוהבים עד מעל הראש, ורגע אחר הם מתמזמזים עם אנשים אחרים. פיית' וקופר עצמם לא טרחו להסביר את עצמם, וכולם החליטו שאם זה מה שמתאים להם אז שיבושם להם.
ואז יש את ברנה ואיאן. השניים ניסו לצאת, אבל זה לא צלח, וברנה ניסתה לגרום לאיאן לתת להם עוד צ'אנס, אבל הוא היסס, ואלוהים יודע מה מנע מהם להיות עכשיו ביחד.
אף אחד לא ידע על דיאגו ועלי מלבד אלסה. דיאגו לא סיפר לאף אחד, ואלסה ידעה גם ככה, ואני שמחתי שאנחנו שומרים על זה בסוד. אפילו אחרי כמה חודשים שאנחנו סוג-של ביחד, לא הייתי מוכנה שכולם ידעו. זה… מוזר מידי.
נדמה היה שהכל זורם כמו שצריך. החברים טובים, הזוגות חמודים, האחים מתנהגים אלי באופן סביר, אפילו נולה לא כזאת קרירה אלי על אף מה שאמרה כשניסיתי להשלים איתה…
אבל אחרי כל עלייה יש ירידה. ובמקרה הזה, העלייה הייתה גדולה, והמפלה אחריה הייתה גדולה באותה מידה אם לא יותר.
יום שבת, אמצע מאי. הייתי בבית עם מזגן דולק, חום של שלושים מעלות בחוץ, ומרחתי לעצמי לק ברגליים. פיטר היה עם חברים באיזה מקום, בזמן שפטריק היה עם אניה, כך שנותרתי לבדי בבית.
כשסיימתי למרוח לי לק, הלכתי לחפש סכין-גילוח. שלי כבר התקלקלה, אחרי הכל. הנחתי שלחפש בחדר של פיטר יהיה בטוח יותר מאשר לחפש בחדר של פטריק, אז הלכתי לחדרו של פיטר והתחלתי לחטט לו במגירות – לא בכוונה, אלא כי רציתי למצוא אצלו סכין-גילוח ספייר.
פתחתי את מגירת התחתונים שלו בטעות, ושם, שקית בצבצה מתחת לאחד מהבוקסרים. מבולבלת, הוצאתי את השקית, והרגשתי שהדם נוזל מפני. ידי התחילה לרעוד, זיעה קרה ניגרה על מצחי, וליבי הלם בחוזקה.
אם זה היה מה שאני חושבת שזה… אבל…
גילוח נשכח, נעלתי נעליים ויצאתי מהבית, השקית טמונה בכיסי. הלכתי למכולת הקרובה, ושם הלכתי לעבר המוכרת המבוגרת והחמודה שמכירה אותי כבר שנים. “היי, הארפר,” היא אמרה בחיוך כשראתה אותי. “מה אני יכולה להביא לך היום?”
ֿ"ברידג'ט, אני צריכה עזרה,” אמרתי, ניגשת אליה, מוציאה את השקית מכיסי. “תגידי לי שזה לא מה שאני חושבת שזה.”
ברידג'ט הרימה גבה ולקחה את השקית ממני, היא הביטה בתכולתה ועיניה נפערו לרווחה. “מאיפה השגת את זה, ילדה?” היא שאלה, מביטה בי בתדהמה מהולה במעט אימה. כשראתה את פניי החיוורות והמבוהלות, היא לחשה, “אני יכולה להניח שמצאת את זה בטעות וזה לא שלך?”
הנהנתי בנוקשות והיא קיללה. “זה סמים מהסוג הכי לא חוקי שיש במדינה,” היא אמרה בשקט. “אלו סמים שאם משתמשים בהם יותר מכמה פעמים בודדות, הם עשויים לגרום לך למות.”
התחלתי לרעוד מעט. “א-אוקיי,” מלמלתי, לא יודעת מה לחשוב, מה לנחש. למה שלאח הקטן שלי יהיה שקית סמים בחדר? הוא משתמש? למה שהוא ישתמש? אלוהים, בבקשה…
לקחתי את השקית חזרה מברידג'ט, ממלמלת לה תודה בהולה, וחזרתי הביתה.
*
כשירד הערב והתיישבנו פיטר ואני לאכול את הפסטה שהכנתי – פטריק היה אצל אניה – החלטתי לשאול אותו איך היה בעבודה. לא רציתי להאמין שהוא משתמש בסמים. חייבת להיות סיבה אחרת.
“היה מעולה,” הוא אמר בחיוך רחב ומעט רוטט, עיניו אדומות. בבקשה שזה לא מסמים. אני מתחננת. “הרווחתי הרבה מאוד היום.”
“הרבה מאוד?” שאלתי, מרגישה סקפטית. בעבודה שפיטר טען שהוא עובד, לא אמורים להרוויח כל כך הרבה. ביחוד לא נער קטן בן חמש-עשרה, אפילו שהוא גאון, למרות שאם הוא באמת עשה מה שעשה…
פיטר הנהן בשמחה. “ועוד קיבלתי את הכסף במזומן,” חיוכו גרם לבטני להתהפך. “אני חושב שזו עבודת חיי.”
אוי לא. אוי לא. אוי לא.
הוא סוחר-סמים. לא היה הסבר אחר. הוא חייב להיות סוחר סמים. הוא לא משתמש בסמים – אין מצב! הוא לא מתנהג כמו מסומם! אבל העיניים שלו אדומות, והיה לו חומר בחדר…
זין!
הכרחתי את עצמי לחייך אבל החיוך שהפקתי היה פתטי. “אני שמחה בשבילך, פיט,” אמרתי בקול נוקשה ומתוח וקמתי ממקומי. “אני סיימתי.”
פיטר לא שם לב שאני מתוחה כמו קפיץ והמשיך לאכול בזמן שאני חזרתי לחדר, וניסיתי להבין מה לעזאזל הלך לא בסדר שפיטר נהיה סוחר סמים… שאולי משתמש גם כן בסמים. כי אין שום סיכוי…
זו אשמתי.
זו חייבת להיות אשמתי. הוא ראה איך אני משתכרת ומתחרפנת בתיכון. הוא היה בגיל קריטי אז, שהוא צריך מודלים לחיקוי, והיה לו רק את פטריק ואני שימלאו את התפקיד הזה. פטריק היה בסדר – עורך-דין מצליח שמרוויח הרבה. אבל אני…
אני כזאת מטומטמת. הוא ראה אותי בתיכון, אחרי המוות של עדן. הוא ראה את הדרך בה התפרקתי. כמויות האלכוהול שהזרמתי לתוכי. העובדה שניסיתי אפילו לעשן, נרגילה וסיגריות רגילות. הוא ראה את אחותו הגדולה ככה, והחליט שזה נכון, שזה מה שצריך להיות.
נזכרתי במה שדיאגו סיפר לי, שכשהוא היה בגיל של פיטר הוא היה סוחר בסמים, ביחד עם נייט וארצ'ר.
אלוהים… פיטר בן חמש-עשרה. בסך הכל ילדון קטן. לא היו לו חיים קשים – נכון, ההורים שלנו מתו, אבל פטריק ואני היינו שם בשבילו. היינו שם. ואפילו שהמוות של ההורים זו אשמתי…
אוי לא.
אני אשמה.
אני אשמה שפיטר עכשיו סוחר בסמים. אני אשמה, ולא רק כי שימשתי לו מודל לחיקוי נוראי, אלא כי אני זאת שגרמתי לכך שהאנשים שהוא היה צריך להסתכל עליהם וללמוד מהם, ההורים שלנו, מתים.
"לכל דבר יש השפעה, פייג'.” פטריק אמר לי את זה בזמנו. הוא לא יודע כמה הוא צדק.
ועכשיו… עכשיו אני צריכה לנסות ולמצוא דרך בשביל לגרום לפיטר להפסיק. כי אחרת…
אחרת האשמה תאכל אותי עד שלא ישאר ממני דבר.
*
יום למחרת שגיליתי את העבודה האמיתית של פיטר, הגיע הזמן לתחרות האחרונה של האחוות והמועדונים. המועדון שלנו הגיע לגמר, ואנחנו נלחמנו נגד אחוות ה"גמא-גירלז".
הפעם בחרנו לעשות במקום שיר מופע של כישרונות וכל מיני דברים כאלה. הבוצ'ות כבר התכוננו עם כל מיני פעלולים שהכינו, בזמן שליילה, סיירה וריילי עבדו על כל מיני תרגילים מהתעמלות אומנותית שפעם עשו.
אני הפעם לא הופעתי, ונותרתי עם מאדי, מייסון ואדם – שלא הופיעו גם כן – בקהל בזמן שהבנות עלו להופיע. ההופעה הייתה מרשימה למדי, והרבה מאוד הריעו לנו, אבל אני לא מצאתי בעצמי לשמוח. אפילו לא בשביל המועדון שלי.
הדבר היחידי שיכולתי לחשוב עליו היה פיטר. פיטר, אחי הקטן, שהיה בסך הכל ילד. פיטר, שכנראה סחר בסמים. פיטר, שכנראה גם השתמש בסמים. פיטר, שאני הייתי צריכה לשמור עליו, לשמש לו כדוגמא למופת, ובמקום זאת נתתי לשיגועים שלי להשפיע עלי.
איזו מן אחות גדולה אני?
בסוף ההופעה, חיבקתי את ריילי בחצי-לב, הכרחתי את עצמי לחייך לסיירה, ולתת כיף לליילה. ניצחנו בזכות ההופעה שלהן – וזכינו בכבוד למועדון הפמיניזם. ועם זאת, לא יכולתי למצוא בעצמי שום תא שיהיה לו איכפת מזה.
תמיד הייתי על סף השבירה. מאז המוות של עדן בעיקר. כל כך הרבה דברים קרו לי בחיים, כל כך הרבה תפניות, כל כך הרבה שטויות שעשיתי. אבל תמיד הצלחתי להדחיק הכל – בין עם בלהשתכר, בין עם בלהכיר מלא חברים חדשים, בין בלשנוא בנים או לחשוב שאני שונאת בנים ואז למצוא את עצמי על סף התאהבות באחד.
אבל הפעם, זה היה יותר מידי. הרבה יותר מידי.
ואני לא יכולתי להחזיק את עצמי יותר.
פרק ארבעים-ושתיים
“אם אי פעם מישהו ימצא את היומן הזה, הוא יכניס אותי לבית משוגעים כאן ועכשיו.” מתוך כתבים אישיים.

לא הלכתי לקולג' כבר שבוע. זייפתי מחלה, סיננתי טלפונים של חברות ושל דיאגו, והתכרבלתי לי במיטה. לא עשיתי שום דבר מלבד לאכול, לישון, שוב לאכול, ושוב לישון. מלבד זה, לא היה לי יותר כוח או רצון לעשות שום דבר אחר.
אבל יום שבת אחד, דיאגו החליט שנמאס לו. פטריק היה בדייט עם אניה, בזמן שפיטר היה בטח במאורת סמים שלו כשפעמון הדלת צלצל. אני ישבתי בסלון, בוהה בטלוויזיה בתוכנית כלשהי, ונאלצתי לקום מהספה וללכת לדלת הבית ולפתוח אותה.
דיאגו עמד בדלת, במלוא תפארתו, נראה יותר מהמם מתמיד. שיערו הפרוע והשחור נפל ברכות על מצחו, עיניו הזהובות בערו, גופו הסקסי והשרירי והגבוה היה מולבש בחולצת טריקו שחורה ומכנסי ג'ינס שרק הדגישו כמה הוא חתיך, אלילי אפילו.
אבל הבעת פניו הייתה קשה. זעומה. עיניו מצומצמות. “מה נהיה, פייג'?” הוא שאל בקול נוהם, נכנס לתוך הדירה מבלי שאפילו אזמין אותו פנימה. סגרתי את הדלת בשקט מאחורי, ידיי מתחילות לרעוד.
“שום דבר,” אמרתי בשקט, פונה להביט. “למה נראה לך – “
“את לא עונה לשיחות,” הוא קטע אותי בכעס, עומד בדיוק מולי, ראשו מורכן לעברי. “את לא עונה לסמסים. את מסננת את כל העולם ואחותו. את מתבודדת, לא באה לקולג', ומתנהגת כאילו את חולה כבר שבוע. ואת לא.”
“מאיפה אתה יודע?” שאלתי אותו, קולי יציב אך גופי רועד. חיבקתי את עצמי, נוטעת את עיניי ברצפה.
“אני רוצה לדעת למה את סוגרת את עצמך בפני כולם.” הוא תבע לדעת.
ובאותו הרגע, ידעתי שיש רק משהו אחד שאני יכולה לעשות. כי כשהרמתי את מבטי לעיניו וראיתי את הדאגה הזעומה בהן, ידעתי שהלב שלי שייך לו, לדיאגו. מאז ההתחלה הוא היה שייך לדיאגו.
הייתי מאוהבת בו, ולא הייתה שום דרך אחרת להסתכל על זה. זה היה מפחיד… אבל לא מרתיע. בכלל לא מרתיע. וזה היה מסוכן.
כי כל האנשים שאהבתי מתו בגללי. וכל האנשים שאני אוהבת ועודם חיים, סובלים בגללי.
ואם אמשיך להיות מאוהבת בדיאגו ריברו… רעד חלף בגופי.
השפלתי את ראשי, שיערי מסתיר את פניי מראייתו. “אני לא אוהבת אותך, דיאגו.” הכרחתי את עצמי לומר, המילים כמעט ונחנקות בגרוני, מועקה מצטברת בתוכי. “אני לא רוצה אותך. אחרי שלושה חודשים שאנחנו יוצאים, אני מבינה את זה.” שקרנית! שקרנית! שקרנית!
הוא לא אמר מילה, אבל ראיתי מקצה עיני את גופו מתקשח. “אתה לא עושה לי טוב,” שיקרתי, שפתיי רועדות מעט, גודש בגרוני. “אתה גורם לי להרגיש נחותה, מטומטמת, פדלאה, מפגרת. אתה כל הזמן דוחף אותי להתנשק איתך. אתה כל הזמן דוחף אותי לעשות איתך דברים מיניים למיניהם. אתה מציק לי, רודף אחרי, ואני רוצה שתפסיק.”
השקרים גרמו לי לבחילה. החליאו אותי. אהבתי את דיאגו ריברו. רציתי שהוא יהיה שלי. רציתי לעבור איתו שלב אחרי שלב ביחסים שלנו. רציתי שכל העולם ידע שהוא שלי ושלא נהיה בסוד יותר. רציתי לאבד את הבתולים שלי לו. רציתי שהוא יהיה איתי ורק איתי. לא רציתי שהוא יעזוב. לא רציתי שהוא יפסיק. רציתי שהוא ימשיך לבוא ולהיות איתי, רציתי שהוא יהיה שלי עד שכל בחורה אחרת לא תוכל אפילו לגרום לו לחשוב עליה אם היא סקסית או לא. רציתי כל כך הרבה ממנו, רציתי אותו עד שהלב שלי בקושי עמד בזה…
ובדיוק בגלל זה הייתי צריכה לתת לו ללכת. לפני שזה יהיה מאוחר מידי.
“את שקרנית גרועה, פייג',” הוא אמר בקול נמוך, מאיים, נטוע במקומו. “אני רואה איך את מסתכלת עלי, איך את מתנהגת איתי. את לא נראית כאילו אני כופה את עצמי עלייך.” הזעם קרן ממנו בגלים.
“אני לא רציתי להיות לא מנומסת,” לחשתי, קולי רועד, עיניי מצטברות בדמעות. “אבל אני לא רוצה אותך. ניסיתי לתת לזה צ'אנס, אבל כנראה שאנחנו מיועדים להיות אויבים.” בבקשה… אל תלך…
“זה בולשיט ושנינו יודעים את זה!” הוא צעק, מאבד את הפתיל שעוד נותר לו. “את סתם מנסה לריב איתי בכוח עכשיו – “
ֿ"אני לא אוהבת אותך, דיאגו!” התפרצתי, מסתכלת עליו עם ההבעה הכי קשה, הכי שונאת שיכולתי למצוא במלאי, דמעות מטשטשות את ראייתי. “אני לא אוהבת אותך ולא אוהב אותך! אני רוצה שתעזוב אותי בשקט! שתניח לי! נמאס לי ממך!” זה לא נכון… בבקשה…
“אל תשקרי לי פייג'!” הוא צעק בעצבים.
“זו לא אשמתי שאתה לא מוכן להבין בראש-כרוב שלך שאני לא רוצה אותך!” צרחתי, מרגישה את הדמעות כמעט יוצאות, אבל עוצרת בעדיהן. “זו לא אשמתי שאתה רגיל שכל בת משליכה עצמה לרגליך ואני הבת היחידה שלא! אז תניח לי!” אל… בבקשה אל…
“אני לא אניח לך כי אני יודע שאת מזבלת ת'שכל!” הוא מיען להיענות לי, פניו מפחידות מעט, עיניו סורקות את פניי, כעסו חודר פנימה לליבי, גורם לי לרעוד בלי שליטה, גורם לי לרצות להיאחז בו כמו תמיד, לחבק אותו, להתנשק איתו, להרגיע אותו שאני לא מתכוונת למה שאני אומרת.
אבל זו הסיבה בדיוק למה הוא צריך ללכת. אבל אני לא רוצה שתלך.
“צא לי מהבית!” צעקתי, מחזיקה בעצמי לא להשבר מולו, אבל זה היה קשה. כמה שזה היה קשה.
“לא!” הוא בבת אחת חפן את פניי בידיו והדביק את שפתיו לשלי, מנשק אותי בפראות, החשמל בינינו נוכח כמו תמיד, המשיכה ההיסטרית יותר גדולה מתמיד, בייחוד אחרי החודשים האלו שבילינו ביחד מדייט בטיילת בים לנשיקה בשקיעה, לדייט בבית קולנוע ונשיקה בחשכה. הדחף לנשק אותו חזרה בער בליבי, בקרבי, בכל גופי. רציתי לאחוז בו. רציתי שהוא יכרוך את זרועותיו סביבי ויגיד שהכל יהיה בסדר. שאני לא שבורה. שכל מה שעשיתי לא היה אשמתי. אבל לא יכולתי להשען עליו. לא יכולתי.
בשבילו.
אז דחפתי אותו ממני ושלחתי לו את המבט הכי מתעב שלי, מרגישה בתוכי איך כל נים צורח עלי להמשיך ולהחזיק בו, לנשק אותו כאילו אין מחר, כאילו אני בסדר, כאילו הכל בסדר. “צא לי מהבית,” אמרתי בקול נמוך, שקט, גופי רועד, שפתי דואבות לשלו. “צא לי מהחיים.” אמרתי, ובתוכי כל מולקולה שהרכיבה את גופי צעקה, לא! תשאר… בבקשה תשאר… בבקשה תתקן אותי, תתקן את החיים שלי, תעשה שהכל יהיה בסדר… בבקשה, דיאגו… תלחם עלי… תלחם בי… אל תתן לי ללכת… אל תתן לי לעזוב אותך… בבקשה…
אבל פניו של דיאגו נסגרו. גופו הקשוח לא אמר מה הוא חושב. עיניו היו בלתי נתנות לקריאה. “אני מבין,” הוא אמר בקול מלגלג, סרקסטי, מתנשא, מזלזל… קול שלא שמעתי כבר חודשים, מאז הריבים השטותיים שהיו לנו לפני שכל הבלאגן התחיל. קול שלא ידעתי מה לעשות לגביו. קול שגרם לי לרצות לפרוץ בבכי, קול שגרם לי לרצות לצרוח לשמיים שהוא היחיד בשבילי, שהוא שלי, שאין מישהו אחר שאי פעם אצליח להתאהב בו…
הוא עקף אותי, הולך לדלת, פותח אותה, וטורק אותה מאחוריו. ורק אז, רק שהוא כבר לא היה שם, הריח שלו עדיין אופף אותי ואת הדירה, רק אז אני נתתי לעצמי ליפול על רצפת הבית, לטמון את פניי בידיי, ולמרר בבכי.
לעזאזל איתי. לעזאזל עם פיטר והסמים שלו. לעזאזל עם פטריק והריחוק שלו. לעזאזל עם דיאגו, שבפעם הראשונה עשה מה שאמרתי אפילו שלא רציתי שיעשה. לעזאזל עם עדן שהייתה עקשנית והתנתקה מהמכשירים. לעזאזל עם נולה שלא הסכימה לחזור להיות חברה שלי. לעזאזל עם סיירה שנראית כמו עדן ומתנהגת כמו שרמוטה. לעזאזל עם אלסה שהיא כזאת טובה כל הזמן. לעזאזל עם ריילי ומייסון שהם כאלה מאוהבים. לעזאזל עם כל החברות והחברים שלהן. לעזאזל עם רפאל הרוצח. לעזאזל עם אורלנדו המפגר. לעזאזל עם אניה שהחליטה שהיא רוצה לצאת דווקא עם אח שלי. לעזאזל עם ההורים שמתו.
לעזאזל עם העולם הזה.
לעזאזל עם עצמי.
לעזאזל עם החיים שלי.
הרצון למות, להיעלם, להנדף היה חזק. הרצון ללכת עכשיו למטבח, לקחת סכין ולחתוך את עצמי היה בלתי נשלט. הרצון לגרום לי לסבל שכל האנשים שאני אוהבת חוו היה קשה מנשוא. הרצון למות במקום כל ארבעת האנשים שמתו, ששמותיהם חרוטים בעורי בתור ראשי תיבות, ל.פ.פ.ע, בער בתוכי.
ואני, כמו ילדה פתטית, ישבתי על רצפת הדירה ובכיתי כאילו אני זאת שמתתי. אבל אני לא זאת שמתתי או סבלתי יסורים. אני זאת שהבאתי למוות וליסורים. אני זאת שאחראית לכל מה שקרה. אני זאת שאשמה. אני זאת שרפאל היה צריך להרוג, לא את דוד מורגן, לא את האנשים ההם שהרג ברחבי העולם.
אני האיום האמיתי. אני המקוללת. אני זאת שמי שאוהב אותה, שאת מי שהיא אוהבת, הגורל הורג, מייסר, מענה.
אני זאת שהייתי צריכה למות ביום ההוא, כשהייתי באוטו עם ההורים.
אני זאת שהייתי צריכה למות כשעדן החליטה שהיא רוצה להתנתק מהמכשירים.
אני זאת שהייתי צריכה למות כשעמדתי בצד וצפיתי איך אביה של ליוי אונס אותה, מתעלל בה, כורת לה אצבעות בתור עונש, הורג אותה.
אני זאת שהייתי צריכה למות, כשרק נולדתי.
כי הכל זה אשמתי. אני זאת שהבאתי את המזל הרע על משפחתי, על חבריי, על כל האנשים שאני אוהבת. אני זאת שהבאתי על כולם את החוויות מהסוג הכי נוראי שאפשר לחוות.
אם לא הייתי פחדנית, אם לא הייתי אנוכית, הייתי קונה עכשיו רובה ויורה בעצמי.
אבל אני פחדנית. אני אנוכית. אני מגעילה. אני רעה. אני זונה. אני שקרנית. אני הכל.
ואני זאת שצריכה למות.
פרק ארבעים-ושלוש
“אני חוששת שהיא לעולם לא תוכל להיות נורמאלית שוב.” מתוך שיחה בין פסיכולוגית לפסיכיאטרית.

עוד שבוע עבר, ושישי הגיע. לילה ירד, ואני הייתי לבד, שוכבת במיטה, שקועה ברחמים עצמיים, מנסה להירדם. פיטר לא היה בבית. פטריק היה במסיבה עם כל החברים והחברות, שאני לא הייתי נוכחת בה. לא ידעתי בכלל שהיא מתקיימת.
הייתי נפגעת מזה אלמלא הייתי יודעת שהכל לטובתם. להיות נאהב על ידי… הגורל שלהם לא יאיר עיניים.
ידעתי שבטח כל הבנים – אורלנדו, רפאל, נייט, ארצ'ר, איאן, אדריאן, לוגן, אדם, מייסון ודיאגו יהיו שם. ידעתי שכל הבנות גם כן. לא קינאתי. הבדידות שחשתי הייתה שלי ושלי בלבד.
היה עדיף להם בלעדי. וזו עובדה מוכחת.
תהיתי אם דיאגו ימצא שם מישהי. תהיתי אם הוא כבר שכח ממני. הוא היה צריך לשכוח ממני כמה שיותר מהר. אבל לא רציתי שזה מה שיקרה. המחשבה עליו עם כל אחת אחרת… דמעות עלו לעיניי.
לקחתי כדור שינה לאחר שעתיים של ניסיונות שווא להירדם, ונרדמתי. אך ישנתי לא זמן רב, כי הטלפון צלצל והעיר אותי. התיישבתי במיטתי ועניתי בשקט, “הלו?”
קול לא מוכר אמר, “עם מי אני מדבר?”
“פייג' הארפר,” היה מה שעניתי, כי מה עוד יכולתי לענות?
“את אחותו של פיטר הארפר?” הקול שאל, ואני נדרכתי בבת אחת.
“כן.” אמרתי, חשש ופחד מזדחלים לקרבי. “מי זה?”
“תגיעי לרחוב קמפנלה מספר חמש,” הקול אמר בקול מונוטוני. “אח שלך נמצא אצלנו.”
“מי זה?” חזרתי על השאלה, מרגישה איך אימה מתפשטת בתוכי. “למה אח שלי אצלך?”
“מדבר ג'יי,” הקול אמר בקול משועשע שגרם לי לעור ברווז מרוב שהיה מפחיד. “ואח שלך עובד אצלי. הוא לא סיפק את הסחורה. הוא חייב לי כסף. ואם לא תגיעי עם הסכום המבוקש…” נשמעה אנקת כאב לפתע ואז צעקה, ואז קול שהכרתי כמו את קולי שלי מתחנן לגאולה. ואני ידעתי שהבחור לא שיקר.
פיטר הסתבך. אלוהים, בבקשה לא…
“כמה?” שאלתי, קולי רועד, גופי מפרכס.
“חמישים אלף,” ענה ג'יי, קולו מרוצה. “תפגשי אותי שם, ילדה, ואם לא תגיעי עם הכסף…” הקו נותק.
האימה שחוויתי באותו הרגע הייתה נוראה. בלבול, פחד, זעם… הכל היה שם. ולא היה לי מושג מה לעשות. רעדתי, הזעתי, ליבי הלם בחרדה, בפחד…
ג'יי… ג'יי היה סוחר הסמים שהעסיק את דיאגו, ארצ'ר ונייט. זכרתי את השם הזה כשדיאגו סיפר לי עליו.
פיטר היה סוחר סמים, כמו שחשדתי. ואם הוא עבד בשביל ג'יי… דיאגו אמר שהוא רצח בשבילו, שהוא עשה דברים רעים בשבילו. פיטר גם רצח? פיטר עשה דברים כאלה? פיטר שלי? למה הוא חייב לעבוד דווקא בשביל הבן-זונה הכי גדול שיש? ועכשיו…
“לעזאזל!” צרחתי זורקת את הפריט הכי קרוב אלי – שעון מעורר – על הקיר ממול בחוזקה. השעון התנפץ, גורם לי לקמוץ את ידיי לאגרופים.
הייתי צריכה לחשוב. הייתי צריכה ללכת להציל את פיטר. אין לי סכום כזה. לפטריק אין סכום כזה. ביחד, אני בספק שיש לנו סכום כזה.
אוי לא. אוי לא. אוי לא. מה אני עושה? מה אני יכולה לעשות?
מה עכשיו? חשבתי בהיסטריה. למי להתקשר? מי יכול לעזור לי? אני לא יכולה ללכת לבד… אני לא יכולה…
אבל אני חייבת. כי אני לא יכולה לתת לעוד מישהו שאני אוהבת למות בגללי.
לכן התקשרתי למספר היחיד שאולי באמת יכול היה לעזור לי. הטלפון צלצל, ואני הרגשתי איך הלמות ליבי מתחזקות. אבל אף אחד לא ענה, וזה הגיע למענה הקולי.
בקול בקושי יציב, השארתי הודעה קולית, מתפללת שהוא ישמע, ואז נתקתי. הבטתי בשעון. עברו עשר דקות מאז ג'יי התקשר. לא היה זמן.
אם לא אגיע בזמן… פיטר בבקשה תהיה בסדר… אני לא יכולה לתת לעוד מישהו למות בגללי…
יצאתי מהבית עם הכתונת שלבשתי כפיג'מה, נועלת נעלי כפכפי אצבע פשוטות, ורצתי. אוטובוסים לא עבדו בשעה ארבע לפנות בוקר. הייתי צריכה להגיע ברגל.
ההליכה ערכה חצי-שעה. חצי השעה הארוכה בחיי. הרחובות היו שקטים וחשוכים. לא הייתה נפש חייה. הייתי לבדי, לבושה בכתונת קצרה וורודה. הפחד שלי למצבו של פיטר נהיה נורא יותר ויותר מרגע לרגע.
עוד אדם יכול לאבד את חייו בגללי.
עוד אדם יכול למות כי אני פישלתי.
עוד אדם יכול למות כי היה לו המזל הרע להיות האח הקטן שלי, שנאהב על ידי.
התחלתי לרוץ בשלב מסוים. לא חשתי בזיעה, אלא רק רצתי ורצתי. וכשהגעתי לרחוב המבוקש, גרוני היה חנוק.
הבניין אליו הייתי צריכה להגיע היה נראה נטוש, אבל לא טעיתי לחשוב שהוא באמת נטוש. צעדתי פנימה, ובתוך הבניין היו כמה מסוממים, מסניפים סמים ללא הפסקה. “היי מותק,” אחד מהם אמר, מסתכל עלי במבט נוראי. “מה בחורה כמוך עושה פה?”
התעלמתי ממנו, מתמקדת על המדרגות הרעועות. עמדתי לעלות כשיד ננעלה סביב ידי ואני הסתובבתי, פחד בחזי, רואה את אחד המסוממים מאחורי. “לאן את חושבת שאת הולכת, מותק?” הוא אמר, מחייך חיוך מגעיל.
“ג'יי.” היה כל מה שאמרתי, קולי נשמע יציב מספיק.
הוא לא שחרר את ידי. “ג'יי לא אמר שהוא מצפה לזונה היום,” הוא אמר בחיוך מזוויע. “אולי תבדרי אותי במקום?”
“תעזוב לי את היד,” אמרתי בקול שרעד יותר מידי.
חיוכו התרחב. “אני לא חושב – “
לא חשבתי יותר מידי. הרמתי את רגלי ובעטתי בו ישירות בפרצוף. הוא נחת על הרצפה בתנופה חזקה, ואני רצתי במעלה המדרגות, בזמן שהמסוממים האחרים, אלו שהיו עדיין בהכרה, צעקו משהו.
עליתי ועליתי ועליתי, אבל בקומה הראשונה חיכו לי כבר כמה אנשים שהיו בהכרה לחלוטין. הכרחתי את עצמי לא לחשוב. הכרחתי את עצמי לפעול. דמי היה חם וקר כשהטחתי את עצמי על אחד מהם, גורמת לו ליפול לרצפה. רגלי הסתובבה ובעטתי באחד אחר, בזמן שהשלישי תפס לי את השיער ומשך אותי אליו, אבל אני כבר השלכתי אגרוף ופגעתי לו בדיוק בסנטר. לא עצרתי אחרי זה. עליתי עוד למעלה.
שני בחורים נוספים חיכו לי בקומה השנייה, ואחד מהם תפס אותי ביד, מנסה לסובב לי אותה, אבל לא נתתי לו. הדפתי או ובעזרת מרפקי שהתנגש עם חזהו והוא נאנק ונפל לאחור. בחור נוסף הגיע ואני דמיינתי שהוא שק אגרוף ויריתי לעברו אגרופים אחד אחרי השני עד שהוא איבד הכרה ונפל על הרצפה המטונפת.
אחריהם, אף אחד לא עצר אותי, ולבסוף, הגעתי לגג. שם קפאתי, בוהה במחזה שלפני בעיניים פעורות לרווחה באימה, מרגישה איך הדם אוזל מפני, ואיך הפחד גורם לליבי ליפול לתחתוני.
בחור בסביבות גיל השלושים עמד מאחורי גופו הרועד של פיטר, זרוע אחת סביב צווארו של אחי הקטן, כמעט חונקת אותו, ואקדח מכוון לרכתו. “אני מניח שאת פייג' הארפר,” אמר האיש, מחייך לעברי חיוך כמעט אנושי. כמעט. הרגשתי שהכוח אוזל ממני. רק אל תפגע בו… רק אל תירה בו… בבקשה…
“תן לאח שלי ללכת,” אמרתי בקול שקט, זועם ורועד, עיניי פעורות לרווחה באימה וכעס, דמי גועש.
“אה,” הבחור צחק צחוק שגרם לשיערותי לסמור. “אני לא חושב שזה הדבר הנכון לעשות. אני צריך כסף, מבינה? ואח שלך חייב לי.” הוא הביט בי לפתע, כאילו רק עכשיו הוא שם לב אלי, סורק אותי במבטו, עיניו מתקבעות על החזה שלי.
רעד מזעזע חלף בי. “אין לי כסף,” אמרתי, קולי מתגבר. “תעזוב את אח שלי.” בבקשה… אלוהים, אני מתחננת… אני אעשה הכל…
חיוך התפשט על פניו של הבחור, שיכול היה להיות רק ג'יי. “אני מבין,” הוא אמר בקול חלקלק. “אין לך כסף. אתם עניים. אין לכם אפילו חשמל בדירה.” הוא גלגל את עיניו, שעכשיו שמתי לב שהיו כחולות ומקפיאות. “שמעתי את כל הסיפורים והאגדות, ובמקרה רגיל, הייתי פשוט הורג אותך ואת אחיך אבל…” הוא סרק אותי שוב במבטו. “המקרה לא רגיל.” חיוך התפשט על פניו. חיוך שגרם לי להתפלל שהוא לא חושב מה שאני חושבת שהוא חושב.
הרצון לחבק את עצמי ולהסתיר את גופי המעט חשוף מעיניו הדוחות של ג'יי היה בלתי נשלט, אבל הכרחתי את עצמי לשמור על ידיי מוכנות לפעולה. אסור היה לי לתת לו לעשות כרצונו. אסור היה לי לתת לפיטר למות. “למה אתה מתכוון, חתיכת נבלה?” שאלתי, לא מצליחה לרסן את הכעס שבי וגם לא מנסה יותר מידי. קולי רעד, גופי רעד, הכל בי רעד.
“אני מתכוון,” הוא אמר בחיוך מעושה ורחב. “שיש לך אפשרות בחירה.”
קפאתי, ליבי פועם כל כך חזק עד שהתפלאתי שהוא לא שומע אותו. אלוהים… בבקשה…
“האפשרות הראשונה היא שאני אהרוג אותך ואת פיטר כאן,” הוא אמר בקול של מובן-מאליו, כאילו מה שהוא אומר לא מטורף, פסיכופטי, לא גורם לי לאימה נוראית יותר. “או… שתשלמי לי בגופך. ויש לך חתיכת גוף סקסי, פייג' הארפר.” הוא סרק את גופי פעם נוספת, גורם לי לפרכס אפילו יותר.
תוכנית פעולה התחילה להתגבש בראשי, תוכנית הפעולה היחידה שיכולתי לחשוב עליה בשביל שלפיטר לא יקרה שום דבר, בדיוק כשפיטר צעק, “לא!” והביט בי בעיניים ירוקות ומלאות באימה ואשמה שהכרתי טוב יותר מכל אחד אחר. “אל תעשי את זה, פייג'! אני מצטער! אני כל כך מצטער!” דמעות זלגו מעיניו ללחייו, לסנטרו. “בבקשה אל תעשי את זה!”
“או, איזו אהבה בין האח הקטן לאחותו הגדולה,” קולו של ג'יי היה מלגלג, והוא הביט בי פעם נוספת. “אני מחכה לתשובה, ילדה.”
“פייג' לא!” פיטר התחנן, בוכה כמו שלא ראיתי אותו לעולם בוכה. “זו אשמתי, זו רק אשמתי, פייג', בבקשה – “
לא, פיטר. זו אשמתי. כל העולם בו אתה חי… זו אך ורק אשמתי. ואני אשא בתוצאות.
“אני אשלם לך בגופי.” אמרתי, והכרחתי את עצמי לשמור על טון יציב, על הבעה בטוחה, על גוף רגוע, אבל לא הצלחתי לגמרי. כי הכל בתוכי געש, התחנן בפני לא לעשות את מה שעמדתי לעשות, דאב שמישהו יבוא להציל אותנו, דאב לדיאגו… בבקשה…
החיוך שג'יי שלח לי בתגובה היה חיוך שלא אשכח כל חיי. “בחירה נבונה,” הוא אמר, ובבת אחת הטיח את פיטר כאילו היה סמרטוט על הרצפה לידו. ראשו של פיטר התפצלח על הרצפה ברעש מחריד, והוא איבד את ההכרה.
האימה, הפאניקה, הפחד… הכל כמעט והשתלט עלי. הכרחתי את עצמי לא לבכות. הכרחתי את עצמי לא לצרוח. הכרחתי את עצמי לא ללכת לפיטר ולחבק אותו, לנשק אותו, לנסות ולהציל אותו. הוא יהיה בסדר. הוא חייב להיות בסדר.
לא יכולתי לתת לעוד מישהו שאני אוהבת למות.
אלוהים, בבקשה… תן לו לחיות… זו לא אשמתו…
“בואי הנה, שרלילה,” ג'יי הביט בי, סורק אותי מעלה ומטה. “אני כבר לא יכול לחכות ולדפוק אותך.”
ברגליים נוקשות, הלכתי לעברו, מכריחה את עצמי לנקות את ראשי ממחשבות, את ליבי מתחושות, ולהתרכז בעיקר. להתרכז במה שקורה. בצעדים נוקשים ואיטיים הלכתי לעברו, וכשנעמדתי בדיוק מולו, הוא לקח רגע להעריך אותי מחדש, מחייך חיוך מסופק.
וזו הייתה ההזדמנות שלי. אלוהים, תהיה איתי עכשיו. בבקשה תהיה איתי…
בבת אחת, לפני שהוא יספיק לשים לב, שילחתי אגרוף לפרצופו. האגרוף פגע ישירות באפיו, אבל הוא נשאר עומד, עיניו המקפיאות מתמלאות בהלם וכעס. אבל אני לא סיימתי כאן.
בעטתי בו בביצים, איפה שהשמש לא בדיוק זורחת, והוא נאנק בכאב, נוחת על ברכיו. לקחתי את ידו, זו שאחזה באקדח, וחטפתי ממנו את האקדח. מייד לאחר מכן התרחקתי ממנו כמה צעדים וכיוונתי לעברו את האקדח, ידיי רועדות, כל גופי רועד, האימה והפחד וההיסטריה בתוכי כמעט ותופסים פיקוד. אלוהים… בבקשה…
“ילדה טיפשה,” ג'יי אמר, מסתכל עלי בהבעה נוראית. הוא נעמד על רגליו… ושלף אקדח ממכנסיו, מכוון אותו חזרה לעברי. “יכולת להנצל אילו רק היית נותנת לי את הגוף שלך. אבל את כמו כולם, הא?” הוא צחק צחוק מלגלג, צחוק שגרם לדמי לבעבע. “חושבת שאת רמבו.”
לא עניתי. לא סמכתי על עצמי לענות. כל שיכולתי לחשוב הוא, אלוהים, אל תתן לפיטר למות… פעם אחת אני מתחננת… וג'יי חייך חיוך מרושע. “את לא יכולה לירות בי, ילדונת,” הוא אמר בקול מסופק. “את רק ילדה טיפשה וקטנה. להרוג בן-אדם? המחשבה בטח מזעזעת אותך.”
הוא טעה. הוא לא ידע כמה הוא טעה. הכנתי את האקדח לירייה והוא שמע, חיוכו המרושע מתרחב. “הו, את רק חושבת שאת יכולה, ילדונת מטומטמת,” הוא אמר, מתקרב אלי בצעדים. “זו הזדמנות אחרונה, מותק. או שאת נותנת לי את הגוף שלך ואני חוסך ממך ומאחיך מוות, או ש – “
לא חיכיתי שהוא יסיים את המשפט. יריתי, מנקה את ראשי מכל מחשבה.
הכדור פגע לו בבטן, ועיניו נפקחו לרווחה בבת אחת בהלם. ואני כבר יריתי עוד פעם. ועוד פעם. כל פעם פוגעת במקום אחר בגוף שלו. דם התחיל לזלוג מכל הנקודות בהם נורה, ואני הרגשתי רטיבות על פניי. דמעות. לא עצרתי. לא חשבתי. המשכתי לירות.
ורגע לפני שהוא נחת על הרצפה, הוא ירה. הכדור פגע בי בחזה. תחילה לא חשתי כלום, רק שוק, ואז… כאב ויגון כמותם מעולם לא חשתי התפרצו בתוכי, ואני צרחתי. כדור נוסף נורה, וצרחה נוספת התווספה לאוויר. פיטר.
לא, לא, לא, לא, לא, בבקשה לא –
ג'יי כבר פגע ברצפה. מת. אני פגעתי ברצפה גם כן, צורחת. פיטר צרח. אני עצמתי את עיניי, וחשתי איך הכוח שלי אוזל. המחשבות בתוכי היה נוראיות, גורמות לי לצרוח עוד יותר, לבכות תוך כדי, להתפתל על הרצפה.
רצחתי בן-אדם. בפעם הראשונה בחיי רצחתי בן-אדם. והוא ירה בפיטר ובי. בבקשה, אלוהים… בבקשה תן לו לחיות… לא איכפת לי למות – רק תן לפיטר לחיות… אני מתחננת… אני אעשה הכל בשביל שהוא יחיה…
הדבר האחרון שראיתי היה את השמיים השחורים מעלי.
הדבר האחרון ששמעתי היה את שמי.
הדבר האחרון שחשבתי היה דיאגו.
ואז… דממה.
פרק ארבעים-וארבע

דיאגו הביט בנערה שעמדה מולו ונסתה לפלרטט איתו, והרגיש איך כעס מצטבר בו. הוא לא אהב ילדות קטנות כמו זאת שחשבו שהן כבר גילו הכל והבינו הכל, ושבגלל שיש להן תחת עסיסי הן יכולות לכבוש כל בן שהן רוצות. דיאגו שנא את זה.
אז הוא גם אמר לילדה שזה מה שהוא חושב עליה, וזו שלחה לו מבט ארסי והלכה לקורבן הבא. דיאגו נאנח בכבדות, מביט בכל האנשים שהגיעו למסיבה הזאת בביתם של אניה ואדריאן. אחיה של פייג' היה שם – פטריק. נייט ורפאל גם כן. ארצ'ר וסיירה היו איפשהו, מתמזמזים, תודה לאל לא מול עיניו של דיאגו. יש גבול לכמה הוא יכול לסבול.
הוא החליט להצטרף לחבריו למשחק ביליארד. זה לא כאילו היה משהו טוב יותר לעשות במסיבה הזאת, וחוץ מזה, עכשיו כשיש לו מעט אלכוהול בורידים, הוא לא חושב יותר מידי על פייג'.
נולה הושיטה לו מקל ביליארד וחזרה לצד של רפאל, שכרך זרוע רכשונית סביב כתפיה. דיאגו לא יכול היה להודות יותר לרפאל; סוף כל סוף נולה ירדה ממנו. לפעמים להיות חתיך יכול להיות הדבר הכי נורא שיש.
דיאגו נזכר במה שפייג' אמרה לו כשהייתה שיכורה – שהוא הבחור הכי יפה שהיא ראתה מימיה. הוא לא יכול היה לעמוד בפניה אז; כמה שהבחורה הזאת שגעה אותו. רבה איתו. עצבנה אותו. ואז כשהוא נישק אותה, נמסה בידיו והייתה מפתה כמו תפוח מעץ הדעת…
ידיו נקמצו לאגרופים וכעס מילא אותו. היא אמרה לו שהיא שונאת אותו. האשימה אותו שהוא נטפל אליה. הוא מעולם לא ראה אותה מתנהגת כמו שהיא התנהגה לפני שבוע. וזה הרג אותו מבפנים בכל שנייה מחדש.
מעולם דיאגו לא ניסה להיות עם מישהי במערכת יחסים רצינית. אף אחת לא עניינה אותו. כולן היו כמו שיבוטים אחת של השנייה. כולן רק רצו אותו כי הוא נראה טוב. ופייג'… רק פייג'. אף אחת אחרת מלבד פייג'.
“אחי, הכל טוב?” נייט שאל אותו, מביט בו בעיניים חומות ותוהות.
דיאגו הנהן ולקח את התור שלו, מכניס ארבעה כדורים לחורים, את הכדור החמישי מפספס. כולם שרקו בהתפעלות והתור עבר לנולה, ששלחה מבט מרדני לרפאל והכניסה פי שתיים יותר כדורים מדיאגו. דיאגו שלח מבט לרפאל, שהסתכל על נולה בהבעה זעופה. נולה הייתה אלופת הביליארד. רפאל היה צריך לדעת את זה לפני שהוא התערב איתה על מה שהתערב.
דיאגו הרגיש את הטלפון שלו רוטט אבל לא הוציא אותו. הוא רצה להתרכז במשהו אחד, וביליארד היה בדיוק זה, אז במקום זאת, המשיך לשחק. לאחר עוד כמה משחקים, הם פרשו לשבת עם האחרים בספות. פיית' וקופר היו היום מאוהבים עד השמיים, ג'ייד ולוגן גם כן, בזמן שהאחרים היו יותר כשירים לדיבור.
דיאגו לא יכול היה להסתכל על האחרים. זה הזכיר לו את פייג', והזכיר לו כמה שהוא רצה אותה עד שהוא קם בלילות אחרי חלומות כחולים ביותר על פייג', ועל הגוף הזה שלה… מה שהיא עושה לו. אפילו שהיא הודיעה לו מפורשות שהיא לא רוצה אותו, הוא עדיין רצה אותה יותר מכל אחת אחרת.
מאז הרגע הראשון שהוא ראה אותה הוא רצה אותה. אבל אז, הוא היה בטוח שזו סתם משיכה שיש לו לבחורות יפות. ופייג' הייתה בהחלט יפה. יותר יפה מכל בת אחרת שהוא ראה. ואז, עם כל הריבים האלו ביניהם, כל מה שקרה… הוא לעולם לא ישכח. אפילו שהיא לא רוצה בו יותר.
אני פתטי, הוא חשב. אני יודע שהיא שקרה, ועם זאת… אני לא מסוגל להביא את עצמי להתייצב מולה שוב.
כי המילים שהיא אמרה היו המילים שהוא אמר. אביו. רגע לפני שעזב את הבית בפעם האחרונה.
“צא לי מהחיים.”
דיאגו הכריח את עצמו לחשוב על דברים אחרים, וניסה להתרכז בשיחת החולין שערכה, אך כשלא מצא אותה מעניינת במיוחד, הוא החליט להוציא את הטלפון לראות מי התקשר. הוא התקשח בבת אחת כשראה את המספר המוכר, את השם המוכר עוד יותר.
פייג' התקשרה אליו. היא לא התקשרה אליו כבר שבועיים, אפילו לפני הריב.
“היי אחי,” ארצ'ר אמר כשהוא וסיירה נכנסו לחדר. “מה קרה?”
כשארצ'ר אמר זאת היה רגע של שתיקה, וכולם פנו מייד להסתכל על דיאגו. הוא חייך חיוך קטן ומרושע, יודע מה הוא הולך לעשות. הוא לא שנא את פייג'. אפילו לא קרוב. הוא אהב אותה יותר משהוא אהב כל אחד אחר – אבל הוא כעס עליה. כמה שהוא כעס עליה. כמה שהוא נפגע ממנה, יותר משהוא היה מוכן להודות אפילו בקושי לעצמו. והוא שנא להרגיש פגיע. לכן הוא עשה דבר שהלך נגד האינסטינקטים שלו.
“חברה שלך התקשרה אלי,” הוא אמר בקול מתמרח, אותו הוא סיגל לעצמו כשהיה צריך להסתיר את רגשותיו האמיתיים, והביט בסיירה. “למה שלא כולנו נשמע מה יש לה להגיד?”
כולם הביטו בו בסקרנות ובאי-הבנה, מתקבצים קרוב יותר כדי להאזין. במחשבה כעוסה ושטנית ופגועה דיאגו שם את הטלפון שלו על ספיקר והפעיל את ההודעה הקולית שנשלחה אליו, כך שכולם הקשיבו. החל מפטריק ועד פיית' וקופר, שכבר לא נראו כל כך שקועים אחד בשנייה.
“דיאגו,” קולה של פייג' בקע מטלפון, רועד שלא כהרגלה. “אני יודעת שאתה בטח שונא אותי עכשיו, ואני יודעת שאתה בטח לא תקשיב לזה, אבל אם קרה נס כלשהו והחלטת בכל זאת לשמוע את ההודעה הזאת, אז אני… אני צריכה את עזרתך.”
דממת אלחוט השתררה במקום, וידו של דיאגו נלחצה סביב הטלפון. אל תחשוב על כלום, דיאגו, הוא הכריח את עצמו. אל תחשוב על כלום…
“אני…” קולה של פייג' נשבר. “הם לקחו את פ-פיטר. הוא. כבר חשדתי כמה זמן שפיטר… פיטר עובד בשביל ג'יי, דיאגו. הוא אמר בזמנו שהייתה לו עבודה חדשה. הוא… הוא סוחר בסמים. והוא הסתבך עם ג'יי. ג'יי התקשר אלי ע-עכשיו, הוא טוען שפיטר חייב לו המון כסף… אין לי כסף… אלוהים…”
היא לקחה נשימה עמוקה בשלב הזה, ודיאגו הרגיש את המתח באוויר, מלכסן מבט לארצ'ר ולנייט, שהביטו בו במבט מלא באימה שחקתה את מה שהוא הרגיש בתוכו. בבקשה שהיא לא עשתה מה שהוא חושב שהיא עשתה…
“אני הולכת לשם עכשיו,” פייג' לחשה. “אני יודעת שאני לא יכולה ל-לנסות ול-להביס אותו או מ-משהו. אבל אני חייבת לנסות ולהציל אותו. את פיטר. הוא האח הקטן שלי…
“אני יודעת שהייתי מגעילה. אני יודעת שרבתי איתך על שטויות. אני יודעת שאני… שאני… שאני לא בסדר. אבל אני מתחננת, בבקשה ממך, תעזור לי. אני לא מסוגלת ל-לעשות את זה לבד. ואתה היחיד שאני מ-מכירה שיודע משהו בדבר הזה. בבקשה תעזור לי, דיאגו, אם אתה שומע את ההודעה הזאת… הרחוב הוא קמפנלה, בית מספר חמש. בבקשה, דיאגו… אני מבטיחה – אני מצטערת – ” קולה רעד באופן בלתי נשלט.
ההודעה נגמרה. דיאגו הביט בפטריק, ברפאל, בנייט, בארצ'ר, והם הנהנו בהבנה. הם קמו ממקומותיהם ופטריק אמר, הבעתו רצחנית, “אנחנו הולכים לשם.”
ֿ"אבל – “ אניה התחילה לומר אבל הוא קטע אותה.
“הם האחים שלי. האחריות שלי. לעזאזל!” פטריק צעק, מניף כוס לרצפה שהתנפצה בבת אחת.
“אנחנו נלך,” דיאגו אמר, מצביע על פטריק, רפאל, נייט, ארצ'ר ואורלנדו.
“אנחנו באות איתכם!” אלסה התלהמה בבת אחת. “פייג' היא חברה שלנו!”
אחרי ויכוח סוער שערך יותר מידי זמן, הבנים הסכימו להביא את אלסה, ברנה וריילי, שישמשו כגיבוי.
הדאגה אכלה את דיאגו בזמן שהוא הסיע את כולם במכונית הגדולה לרחוב המבוקש. מכל האנשים בעולם, פיטר הארפר היה צריך להסתבך דווקא עם ההכי מסוכן מכל. ילד טיפש… אפילו שהיה גאון, כפי שפייג' נהגה לומר.
ילד תמים, אם כך.
ועכשיו הוא גרר את פייג' לתוך הבלאגן הזה. ידיו של דיאגו היו קמוצות לאגרופים, ואפילו שלא היה אדם דתי, הוא התפלל שהיא בסדר. שאחיה הקטן בסדר. שג'יי לא עשה להם שום דבר…
“הם יהיו בסדר,” ברנה לחשה, יותר בשביל עצמה מאשר בשביל האחרים. “הם חייבים להיות בסדר…”
דיאגו החנה את המכונית לצד הבניין הנטוש שהכיר יותר מידי טוב, מוציא את הטלפון מכיסו ושומע את ההודעה פעם נוספת בזמן שהם יצאו ממכונית. בפעם השנייה שהקשיב להודעה, הוא שמע משהו שהם לא שמעו קודם. משפט אחד קטן שנאמר בקול קטן ושקט. משפט שגרם ללב של דיאגו כמעט ולעלום דום.
הם נכנסו לבניין ומסוממים מייד התנפלו עליהם. זה לא היה קשה להכות אותם כדי שיעופו מדרכם, דיאגו חשב. הם היו חלשים במצבם המסומם, ו –
יריות אקדח וצרחות בקעו מהגג. דיאגו הרגיש איך קור מזדחל לקרבו, והוא רץ במהירות מטורפת, ביחד עם אורלנדו ופטריק, ישר לגג, הבנים האחרים מייד אחריהם, מעיפים מהם אנשים לא רצויים שניסו לעצור בעדיהם, הבנות מחכות בחוץ.
הם הגיעו לגג בסופו של דבר, ושם… שם דיאגו חווה את הדקות הכי נוראיות בחייו.
פייג' הייתה מוטלת על הרצפה, מחוסרת הכרה, דם זולג מהחזה שלה, לבושה בכתונת קצרצרה, שיערה שחור וארוך ופרוע. פיטר נורה גם כן, שכוב במרחק קצר מפייג', וגם ג'יי נורה… על-ידי פייג', שאחזה באקדח.
לא היה זמן לחשוב. ארצ'ר צעק לבנות שחיכו למטה לצלצל לאמבולנס. דיאגו ניגש לפייג', ידיו רועדות, וניסה לבצע בה את פעולות העזרה הראשונה שלמד אך ללא הצלחה. כל שהוא יכולה היה לעשות היה לעטוף אותה בידיו, להצמיד את ראשה לחזהו, ולהתפלל. "אל תעשי לי את זה, פייג',” הוא התחנן בקול נמוך ושקט, כמעט על סף שבירה בעצמו. “אל תעשי לי את זה… אל תעזבי אותי…”
האמבולנס הגיע, ואיתו גם המשטרה. המסוממים נעצרו. פייג' ופיטר הועלו על אלונקה, ודיאגו נכנס איתם לאמבולנס, ביחד עם פטריק גם כן.
השעות שלאחר מכן היו נוראיות לא פחות. כל האנשים מהמסיבה ישבו מחות לחדר הטיפול הנמרץ. אף רופא לא יצא לבשר מה שלומם. אף אחד לא אמר דבר. כולם רק חיכו וחיכו וחיכו.
דיאגו לא יכול היה לסבול את זה. הוא רצה לפרוץ לתוך החדר ורק להחזיק בפייג', לודא שהיא בסדר, שהיא חייה, שמה שהיא אמרה זה באמת מה שהיא חושבת… הוא רצה את זה כל כך עד שלעצור בעצמו דרש יותר כוח נפשי משהיה לו.
הוא לא היה מסוגל להסתכל על אף אחד. הוא לא היה מסוגל לעשות דבר. וזה הרג אותו מבפנים שהוא חסר-אונים כנגד זה. אם הוא רק היה עונה לטלפון… אם הוא לא היה מתעלם…
רופא אחד יצא לאחר חמש שעות של דממה. רופא שדיאגו הכיר יותר טוב מכולם. גופו התקשח, ידיו נקמצו לאגרופים, והבעתו נהפכה רצחנית כשהביט באביו מנקה את מצחו מזיעה, מוריד את מסכת הפנים. עיניו הזהובות, שהיו זהות לעיניו של דיאגו עצמו, התלכדו עם שלו, הזיהוי בהן הופך עצוב.
חואן ריברו אמר שפיטר יהיה בסדר. אבל פייג'… “היא אבדה הרבה דם,” הוא אמר בשקט, מסתכל על דיאגו בחשש, כלא מאמין שהבן שלו באמת שם, בבית החולים. דיאגו לא הלך לבית החולים כבר שנים כדי לא להתקל בו. למעשה, דיאגו לא ראה את אביו מאז שהיה ילד קטן. אבל הוא זכר אותו, בדיוק כמו שאביו זכר את בנו. “היא זקוקה להחדרת דם באופן מיידי, ולצערי אין לנו שום דם שיעזור לסוג שלה – “
“איזה סוג היא?” דיאגו שאל בבת אחת, נעמד, מביט באביו בעיניים גועשות.
“בי מינוס,” אמר חואן. “אולי לבן-משפחה שלה יש – “
“לי יש אוֹ מינוס,” דיאגו אמר בבת אחת. “קח ממני.” הוא לא היה מוכן שאף אחד אחר יתן לפייג' דם. אפילו לא לפטריק. הוא רצה להיות זה שיעזור לה. הוא רצה להיות האחראי לכך שפייג' תחייה. הוא רצה שדמו יתערבב עם דמה.
חואן הסס. “אתה בטוח בזה, דיאגו?” הוא שאל, מבזבז זמן יקר שדיאגו ידע שאין לפייג'. “זה תהליך – “
"אין פה מקום לויכוח, חואן,” דיאגו אמר, רואה איך אביו מתכווץ כשקרא לו בשמו הפרטי. אבל מבחינת דיאגו חואן לא היה באמת אבא שלו. הוא היה חואן ריברו, האיש שהרביץ לאימו. “קח. ממני.” קולו של דיאגו נמלא כעס.
חואן הבין שאין טעם להתווכח עם דיאגו והוביל אותו לחדר הטיפול הנמרץ. שם, פייג' שכבה על מיטה, נראית כמתה. דיאגו הכריח את עצמו להתרכז בכך שהיא תחייה, בלהעביר לה את הדם שהיא זקוקה לו.
הוא נשכב על המיטה השנייה בחדר, לצד מיטתה של פייג', ועצם את עיניו, נותן לרופא להחדיר את המחט לעורו, ולקחת ממנו דם ישירות לפייג'.
אסור שהיא תמות. זה כל מה שדיאגו יכול היה לחשוב עליו. לעזאזל – הוא אהב אותה. היא הייתה שלו. היא לא יכולה למות.
היא היחידה שהוא סיפר לה דברים כל כך אישיים עליו.
היא היחידה שהוא אי פעם הרגיש בצורך לומר לה דברים.
היא היחידה שהוא יכול היה לחשוב על חיים איתה, חיים עד המוות…
היא לא יכולה למות. אסור לה.
מילותיה מההודעה הקולית התנגנו בראשו. והמשפט האחרון היה כל מה שהוא חשב עליו.
“אני מצטערת – אני פשוט לא יכולה לתת לעוד אדם למות בגללי.”
“אני אוהבת אותך.”
פרק ארבעים-וחמש

פקחתי את העיניים באיטיות, מרגישה מעט מוזר. מעלי הייתה תקרה לבנה, צחורה, יפה. לידי אנשים דיברו בקולות שקטים. הבטתי הצידה, וראיתי שיער אדום, שהיה שייך לנערה עם עיניים כסופות, פנים מנומשות ומוכרות.
עדן.
הנערה הסתכלה עלי וחייכה חיוך זוהר. “בוקר טוב,” היא אמרה, צוחקת צחוק חלש. “ישנת כמה זמן.”
הבטתי בה, מרגישה איך עיניי מתמלאות דמעות. “מי שמדברת,” אמרתי, מחייכת חיוך רחב. “את ישנת הרבה יותר זמן ממני, עדן.”
עיניה נפערו לרווחה… בהפתעה שזיהיתי אותה? כנראה. צחקתי צחוק מעט כאוב. “איך אני יכולה לשכוח את החברה הכי טובה שלי, עדן?” אמרתי לה, לוקחת את ידה בידי שלי, שהייתה מחוברת במחט לאינפוזיה. “נכון, נעלמת לכמה זמן, אבל העיקר… העיקר שאת בסדר.” דמעה מצאה את דרכה החוצה מעיני.
“פייג'…” עדן אמרה, מביטה בי בדאגה.
“אין לך מה לדאוג, עדני,” לחצתי את ידה. “אני כאן עכשיו.” חיוכי דעך מעט. “אני מצטערת על מה שאמרתי…” לקחתי נשימה עמוקה. “לא התכוונתי שאני רוצה שאת תעשי את זה, עדן. אמרתי שאם אני הייתי את, אני הייתי מתנתקת מהמכשירים. לא אמרתי שאני רוצה שאת תעשי את זה.” הנדתי בראשי. “זו אשמתי, ואני יודעת. אבל אני שמחה…” חייכתי שוב. “אני שמחה שאת כאן.”
עיניה נפערו לרווחה ואני מייד אמרתי, “אל דאגה. העיקר שאת כאן, איתי, שוב.” חייכתי חיוך רחב.
“פייג',” היא אמרה בשקט. “אני לא עדן.”
הסתכלתי עליה בבלבול וצחקתי. “על מה את מדברת?” אמרתי. “בטח שאת עדן.”
“לא, פייג',” הבעתה הייתה מלאה בצער. “אני סיירה.”
חיוכי דעך לאיטו כשהעולם התחיל להתבהר סביבי. מכשירים רפואיים מחוברים לי לגוף. הנערה האדמונית מביטה בי במבט מלא בחמלה, ואני מרגישה איך העולם נוחת עלי.
עדן לא בחיים יותר. זאת לא עדן. זאת סיירה ריוס.
דמעות מלאו את עיניי, ואני צרחתי.
וצרחתי וצרחתי. והמשכתי לצרוח ולהיאבק במכשירים שהיו דבוקים לגופי. מישהו לפת את כתפי, ואני המשכתי לצרוח למרות הכל. ואז שמעתי מישהו קורא בשמי.
“אורמנדה!”
פטריק היה מולי, מסתכל עלי בסערה, ואני הרגשתי כל כך שברירית, כל כך קטנה פתאום. אף אחד לא קרא לי אורמנדה יותר. לא קראו לי אורמנדה מאז… מאז אמא.
בכיתי כמו שמעולם לא בכיתי. “אני מצטערת,” מיררתי בבכי. “אני מצטערת, פאט… זו הייתה אשמתי. הכל זה אשמתי.”
הוא נראה המום, כאב בעיניו. “אורמנדה – “
“אני זאת שראיתי איך עינו אותה!” צרחתי. “אני ראיתי איך הוא לקח את ליוי והטיח אותה על הרצפה! אני הייתי שם, וראיתי אותו כורת לה את האצבעות, יורה לה כדור לראש! אני ראיתי אותו עושה את כל זה ולא יכולתי לעשות דבר! כי הייתי חלשה! הייתי פתטית! וזו אשמתי שליוי ווקר מתה!
“ואז, כשהכרחתי את ההורים לנסוע איתי לסופרלנד… התאונה הייתה באשמתי! אם לא הייתי מבקשת מהם לקחת אותי לסופרלנד המזדיין הם לא היו נכנסים במשאית! אם לא הייתי מבקשת מהם את זה, הם היו בחיים עכשיו!
“זו אשמתי שעדן מתה! שעדן החליטה להתנתק מהמכשירים! אמרתי לה שאני הייתי רוצה לעשות את זה, והיא החליטה שזה דבר הנכון! אם הייתי רק סותמת את הפה… היא מתה בגללי עכשיו!
“ופיטר… פיטר נכנס לכל עסקי הסמים כי הוא ראה איך אני התנהגתי, את האידוטיות שלי! ועכשיו גם הוא מת!”
דממה השתררה בחדר. פטריק הביט בי בעיניים כאובות, מלאות בצער, דמעות קטנות מבצבצות בהן. “הוא לא מת, אורמנדה,” הוא אמר בקול מעט נוקשה, אבל עיניו יצאו מחוריהן, הדאגה והכאב והעצב בהבעתו ברורים לכל. “פיטר יהיה בסדר, הכל בסדר, זו לא אשמתך – “
צרחתי כשמחט הוחדרה לידי וחומר הוזרק לדמי. גבי התקשת בבת אחת, ואז… דממה.
והעולם חשך.
*
בפעם הבאה שהתעוררתי, רק פטריק היה בחדר, יושב לצד המיטה שלי. “פאט,” מלמלתי, שפתי כבדות.
הוא הרים את מבטו אלי, עיניו תשושות. “איך את מרגישה?” הוא שאל, קם ממקומו.
החזה שלי כאב, אבל חוץ מזה… הייתי בסדר. “יהיה טוב,” מלמלתי. “איפה פיטר?”
“הוא כבר בסדר,” פטריק אמר בשקט. “הוא כאן בחוץ.”
הנהנתי בהבנה והתכווצתי מעט. “סליחה על מקודם,” לחשתי. “על ההתפרצות – “
“זו לא הייתה אשמתך, בדיוק כמו שכל הדברים הנוראיים שאמרת לא היו אשמתך,” הוא קטע אותי בשקט. “שלא תעזי לחשוב ככה יותר, פייג'.” הוא סקר את פניי. “עצם העובדה שלא התפרצת ככה עד היום… זה היה מה שהפתיע.”
הסטתי את מבטי. “בלבלתי בין סיירה לעדן,” לחשתי, אשמה מתכרבלת בתוכי, דמעות עולות לעיניי.
“זה היה מובן,” הוא אמר. “הן נראות זהות.”
עצמתי את עיניי, מרגישה את הדמעות מתחילות לזלוג. “מי היה כאן כשזה קרה?” הכרחתי את עצמי לשאול.
“דיאגו, נולה, אלסה, סיירה וברנה…” פטריק נאנח. “הם שמעו הכל.”
טמנתי את פניי בידי. “סליחה,” לחשתי.
הוא חיבק אותי… עד כמה שאפשר לחבק מישהו שוכב. “אני כאן,” הוא לחש, מלטף את ראשי. “אם כבר, אני צריך להצטער. אני זה שהתרחקתי והייתי קריר. אני זה שיצאתי מגעיל. אני מצטער.”
דלת החדר נפתחה ופיטר נכנס, ידו חבושה. הוא חייך לעברי חיוך רפה ומייד חיבק אותי גם כן. “סליחה, פייג',” הוא לחש. “אני כל כך מצטער…”
ישבנו חבוקים שלושתנו, לא נותנים אחד לשני ללכת. הרגשתי שליבי מתרחב אליהם, יוצא אליהם, ולראשונה, נתתי לעצמי לבכות מבלי שאצטער על כך אחר כך.
כמה זמן לאחר מכן, אמרתי לפטריק, “קראת לי אורמנדה.”
הוא חייך לעברי חיוך קטן. “זה השם שלך, אחרי הכל,” הוא אמר בשקט. “אמא תמיד אהבה לקרוא לך ככה.”
זה היה נכון כמובן. אמא תמיד רצתה לקרוא לי אורמנדה, אבל אבא התנגד ורצה שלכולנו יקראו בשמות שמתחילים באות פ'. לכן השם פייג' נדבק, והשם אורמנדה מת עם אימי. התגעגעתי מעט לקול של אמא שקרא לי בשם הזה, ולא בשם פייג' כמו כולם. זה הרגיש מיוחד, וכשפטריק אמר את זה…
חיבקתי את פטריק חיבוק חזק, טומנת את ראשי בכתפו, וכמה דקות לאחר מכן, האחות נכנסה ולקחה אותי לבדיקות.
*
שהיתי בבית החולים למשך שבועיים.
נולה באה לבקר הכי הרבה, ביחד עם אלסה והסטיה, ויצא לנו לדבר. היא התנצלה בפני, ואני התנצלתי בפניה, ואפילו שידעתי שאנחנו לא נהיה החברות הכי טובות, שמחתי שהיא רוצה לחזור להיות חברה שלי, למרות הכל.
סיירה באה לבקר לעיתים גם כן, ובפניה התנצלתי גם כן. היא אמרה שזה היה מתבקש, ושהכל בסדר, אבל יכולתי לראות שזה כאב לה לחשוב שהיא מזכירה לי דברים עצובים. לא הייתה לי שום דרך לעודד אותה ולומר לה שזה לא נכון, כי גם אני בעצמי בקושי האמנתי בזה. הייתה לי תחושה שלא נוכל להיות יותר חברות קרובות כמו שהיינו.
הייתי בטוחה שדיאגו לא בא לבקר אף פעם עד שליילה אחד, קמתי משינה עמוקה והרגשתי ביד אוחזת בידי ובמשהו המונח על צד מיטתי. כשסובבתי את מבטי ליבי החסיר פעימה. דיאגו ישב על כיסא לידי, לקח את ידי בידו, והניח את ראש על המיטה, שיערו השחור פרוע, עיניו סגורות עם עיגולים שחורים של חוסר-שינה תחתיהן, ונשימותיו עמוקות, איטיות, שהעידו על כך שישן. חיוך נפרש על פניי, ואני התקרבתי אליו כך שהצמדתי את ראשו אלי כמה שאפשר. נישקתי את מצחו, את ראשו, והרגשתי איך הלב שלי מתחמם, איך כל גופי רוצה לשמור עליו, רוצה לדאוג לו, לדיאגו ריברו, שהיה נראה כל כך שקט ורגוע כשישן.
הידיעה שהוא עדיין דאג לי, אפילו אחרי הכל… זה היה מעל ומעבר לכל מה שציפיתי. יותר מכל מה שאי פעם חלמתי שאני יכולה לקבל. זה היה הדבר המדהים שקרה לי. ואני כל כך מטומטמת שכמעט ונתתי לו ללכת. כי לא רציתי לתת לו ללכת, לדיאגו. הוא היה שלי.
“הוא באמת אוהב אותך, פייג' הארפר.”
הרמתי את מבטי מדיאגו לדלת הכניסה לחדר שלי, וראיתי את הרופא המנתח שלי. עורו השחום ועיניו הזהובות הסגירו אותו, ואני ידעתי בזיק של אינטואציה מי הוא. אחרי הכל, דיאגו הזכיר אותו לפני הרבה מאוד זמן. “אתה אבא של דיאגו.” לחשתי, לא רוצה להעיר את דיאגו.
הוא הנהן. “חואן,” הוא הציג עצמו בחיוך רפה. “דיאגו לא אוהב לבוא הנה. הוא לא אוהב אותי במיוחד, ואני לא מאשים אותו.” הוא התקרב לעבר דיאגו, והניח יד אחת מהוססת על ראשו. “עצם העובדה שהוא מבקר כל לילה בבית החולים, אפילו שיש לו סיכוי לפגוש בי, רק בשביל לוודא שאת בסדר… הוא באמת ובתמים אוהב אותך.”
דמעות מילאו את עיניי. “אני אוהבת אותו בחזרה, חואן,” אמרתי לו, מביטה בו בעצב. “אני שמעתי על מה שקרה בעבר, על למה דיאגו שונא אותך…”
חואן הניד בראשו. “אין טעם לחפור על העבר, פייג',” הוא אמר בשקט וחייך חיוך שנראה כאילו נקרע ממנו. “אני שמח שהוא מצא מישהי שהוא אוהב. תשמרי עליו בשבילי?” הוא הסתכל עלי בעיניים הזהובות האלו, ולאחר שהנהנתי באיטיות, הוא נתן טפיחת-ראש קלה ואוהבת של אב-לבן לדיאגו, ויצא מהחדר, מותיר אותי ואת דיאגו הישן לבד. הצמדתי אותו אלי אפילו חזק יותר.
“אני אשמור עליך, דיאגו שלי,” לחשתי. “אני מבטיחה.”
*
ביום בו השתחררתי מבית החולים, כולם היו בלימודים בקולג', ורק פטריק ופיטר היו שם בשביל ללוות אותי חזרה הבייתה. לא הצטערתי על כך – היו לי תכנונים גם ככה.
“יש סיכוי שאתה עוצר לי בקולג'?” שאלתי את פטריק כשנסענו מבית החולים.
“למה?” פטריק שאלה בהפתעה, פיטר סקרן גם כן.
“כי יש לי משהו שאני צריכה לעשות,” אמרתי, מרגישה את ההתרגשות והציפייה ממלאים את ליבי.
פטריק החליט להקשיב לי ועצר לי בבית הספר. השעה הייתה שתיים בצהריים, ואני ידעתי שכולם בטח יהיו בקפיטריה. מלבד זאת, אפילו שהיה זה כבר סוף מאי, ירד גשם, אז כולם יתקבצו בתוך הקפיטריה הגדולה.
בדיוק מה שרציתי. לראשונה, הייתי צריכה קהל בשביל לעשות את מה שרציתי לעשות.
וכשהגעתי ליעד, פצחתי בריצה אל תוך הקפיטריה.
ראשים הסתובב לעברי. אנשים מלמלו דבר מה. כל החברות שלי, כל הבנים שהכרתי, כולם הסתכלו עלי בתדהמה, כאילו לא האמינו למראה עיניהם, אך אני התעלמתי מהם והגעתי לדיאגו, שהסתכל עלי בהלם כמו כולם, וקפצתי עליו בחיבוק ענקי, מלפפת את רגלי סביב מותניו, כורכת את זרועותי סביב צווארו, ונתלית עליו כמו קואלה.
דממת הלם השתררה בקפיטריה ואני הרגשתי איך דיאגו בעצמו המום, ידיו אוחזות בירכי כדי שלא אפול כמעט בחשש. הרחקתי את ראשי מעט ממנו, הסתכלתי לו בעיניים, חייכתי את החיוך הכי רחב שחייכתי אי פעם, דמעות ממלאות את עיני, ונישקתי אותו בפה, לראשונה אני זאת שיוזמת.
התנשפויות הפתעה נשמעו מכל רחבי החדר ואז, כשדיאגו נישק אותי חזרה והחלטתי שמתתי והגעתי לגן עדן, נשמעו שריקות חתול וקריאות סקסיסטיות למיניהן. ובאותו הרגע בו התנשקתי עם דיאגו כאילו חיי תלויים בכך, לא היה לי איכפת.
“אני אוהבת אותך,” לחשתי כנגד שפתיו, מסתכלת לתוך עיניו הזהובות.
הוא הביט בי חזרה, הרים גבה, ובקול המתמרח שלו אמר, “אני יודע.”
חייכתי חיוך רחב ונישקתי אותו שוב. “אתה אמור להגיד את זה בחזרה.”
הוא גחך. “אני אוהב אותך.” הוא אמר בנונשאלאנטיות.
“שמוק,” מלמלתי, מנשקת את לסתו, את צווארו, מרגישה שחם לי בכל מקום, ולא איכפת לי שכולם בוהים בנו.
“כלבה,” הוא מלמל, מוריד אותי לרצפה, מוחץ אותי אליו, ומנשק אותי. “כלבה שלי, עם זאת.” הוא מלמל.
“מפגר,” גלגלתי עיניים וחייכתי חיוך רחב. “ואתה שלי. שום בחורה אחרת. שום פלרטוטים. שום כלום. מובן?” הסתכלתי עליו באזהרה.
הוא פשוט צחק. “פייג', אין צורך אפילו לשאול,” הוא אמר, ואז נישק אותי ללא הפסקה, לקריאות של כולם, וידעתי, פשוט ידעתי, שדיאגו ריברו שלי.
בדיוק כמו שאני, פייג' הארפר, שלו.
וזו הייתה התחושה הכי נפלאה בעולם.
אחרית-דבר

בלעתי את רוקי כשעמדתי מחוץ לבית הקטן והנאה שהיה בית משפחת ריוס. “אתה בטוח שזה ראוי?” שאלתי את דיאגו, מביטה בו בחשש. “אני לא חושבת – “
“אל תדאגי,” הוא נשק למצחי, ידו לוחצת את ידי בהרגעה. “הם יאהבו אותך.”
יכולתי רק לקוות שהוא צודק.
“קדימה, פייג',” פטריק אמר מאחורי. “את לא כזאת ביישנית.” הוא ופיטר חייכו זה לזה כאילו הם חושבים על אותו הדבר.
לקחתי נשימה עמוקה והנהנתי, נותנת לדיאגו לפתוח את דלת הבית. נכנסנו פנימה, ושם, בשולחן האוכל, כבר ישבו סיירה, ארצ'ר, וההורים של סיירה: ליזה ואיסנדר ריוס. ליזה הייתה אימם של דיאגו וסיירה, ואיסנדר אביה של סיירה ואביו החורג של דיאגו.
“אה, שלום!” ליזה נעמדה בבת אחת, מתקרבת לעברנו. שיערה היה ג'ינג'י בוער בדיוק כמו של סיירה, נמשים רבים על פניה, ועיניה חומות וחמימות. “את בטח פייג'!” היא אמרה במבטא ספרדי כבד, לוקחת אותי בידיה ומחבקת ומנשקת אותי כאילו הייתי הבת שלה. “ואתם האחים של פייג'!” היא עשתה את אותה מחווה אימהית גם לפטריק ולפיטר, שנראו המומים.
דיאגו צחק כשראה את ההבעות שלנו. “אין צורך להיראות כל כך מבועתים,” הוא קרץ לי.
הוצאתי לו לשון אבל חייכתי גם כן.
איסנדר גם כן נעמד, לוחץ את ידי ברשמיות ומחייך חיוך אבהי כשטפח לדיאגו על השכם. “חטפת מציאה, בן,” הוא אמר, קורץ לעברו, עיניו כסופות כמו של סיירה. “בחורה יפה זאת.”
דיאגו חייך חיוך מעושה שגרם לי לרצות ולחבוט בו, אבל חייכתי במקום זאת.
לאחר ההיכרות התיישבנו בשולחן לארוחת הערב אליה התכנסנו, אחרי הכל. סיירה שלחה לי חיוך מאיפה שהיא ישבה לצד ארצ'ר וגלגלה את עיניה לעבר הוריה, כמתריאה על אינקוויזיציה מתקרבת. לא יכולתי שלא לחייך בחזרה.
בזמן שליזה הגישה את האוכל לשולחן, איסנדר החליט להתחיל בחקירה, מסתבר. “אז פייג',” הוא פתח בחיוך מעט זדוני. “ספרי לנו מעט על עצמך.”
ידעתי שהוא כבר יודע הרבה עלי מסיירה בטח, אבל החלטתי להיענות לו למרות הכל. “אני לומדת עם סיירה בתוכנית הביולוגיה בקולג',” אמרתי בחיוך מעט מהוסס. “אני במועדון הפמיניזם גם כן – “
“אה, פמיניסטית,” איסנדר קטע אותי, חיוך נוסטלגי על פניו וניצוץ משועשע בעיניו. “אלה קשות לפיצוח,” הוא שלח מבט סימפטי לדיאגו, שגחך.
“היי, אבא,” סיירה שלחה לו מבט זעוף. “אני פמיניסטית ואני לא כזאת ראש-בקיר.”
ארצ'ר נחר בבוז בשקט. “תגידי את זה לעצמך אם זה גורם לך להרגיש טוב יותר, סיי,” הוא מלמל, מביא על עצמו חבטה מסיירה בזמן שהוא גחך, מחליף מבטים רבי-משמעות עם דיאגו.
ליזה הגישה את האוכל – מאכלים ספרדים למיניהם שהיו מלאים בבשר – והתחלנו להעמיס מזון. איסנדר המשיך לתחקר אותי, ואני המשכתי לענות לו על השאלות בזו אחר זו, רוצה להרשים אותו ואת ליזה. אחרי הכל, אני רוצה להיות עם דיאגו, וההורים שלו זה חלק מהעניין.
בסוף הארוחה, כשכבר חשבתי שהאינקוויזיציה הספרדית – תרתי משמע – הסתיימה, ליזה "ביקשה" ממני לבוא ולעזור לה לנקות כלים. דיאגו שלח לאימו מבט מזהיר, אבל איסנדר כבר הכריח אותו ללכת לסלון עם כל השאר ולחכות לקינוח ולקפה. בלעתי את רוקי, שולחת מבט חושש לדיאגו, והוא בתגובה שלח לי מבט מלא באהדה, הבוגד. עקמתי את אפי ונעדמתי ליד ליזה, מנקה איתה את הכלים.
“אני רוצה שזה יהיה ברור,” היא אמרה בשקט, שולחת לי מבט מזהיר. “דיאגו שלי הוא איש טוב. בחור טוב. את תהיי בסדר אליו.” זו הייתה פקודה.
בלעתי את רוקי, אך הכרחתי את עצמי לעמוד על שלי. “לא תכננתי לעשות שום דבר אחר,” אמרתי.
“את תשמרי עליו.” היא הביטה בי בריכוז, כמו אימא-לביאה שרואה איום לגוריה.
“הוא יכול לשמור על עצמו,” אמרתי במעט רוגז. “אבל אני אעשה מה שאני יכולה כדי לשמור עליו.”
חיוך מפתיע נפרש על פניה. “זה מה שרציתי לשמוע.” היא אמרה. “וברצינות, אל תשגעי אותו יותר מידי.” היא קרצה לי.
הסמקתי קשות. “לא תכננתי ל-לשגע – “
“ובבקשה תשתמשו באמצעי הגנה,” ליזה התחננה. “אני עדיין לא רוצה נכדים.”
פני האדימו נורא. “א-אנחנו עדיין לא – “ קטעתי את עצמי מלומר עוד מילה. לדבר על דברים כאלה עם אמא של דיאגו… אם מדברים על מביך…
עיניה נפערו לרווחה בהפתעה. “כנראה הוא ממש אוהב אותך אם הוא מחכה,” היא אמרה בחוסר-בושה, גורמת לי להשפיל את מבטי מרוב מבוכה. “ובכל אופן, כשתתחילו – “
“א-אני מעדיפה לא לדבר על זה,” קטעתי אותה בבת אחת, מתפללת שהיא תחליף נושא.
איכשהו, הצלחתי לעבור את המחסומים וליזה משכה אותי לחיבוק כשסיימנו לנקות את הכלים. “את בחורה טובה,” היא אמרה. “אני יכולה לראות.”
נשכתי את שפתיי והנהנתי. לאחר מכן היא גרשה אותי לסלון כדי שתוכל להכין את הקינוח והמשקאות החמים.
שארית הערב עברה בנעימים. יצא לי אפילו להחליף כמה מילים עם ארצ'ר, שהודיע לי כי גם הוא עבר את החקירות האלו כשרק התחיל לצאת עם סיירה, כך שאני לא ארגיש בודדה. פיטר דיבר בלהיטות עם איסנדר על כל מיני דברים שקשורים למחשבים ולהיותו גאון קטן, ואני שמחתי לראות את הניצוץ בעיניו שכבר חשבתי שנעלם אחרי מה שקרה עם ג'יי והכל. רעד חלף בי כשחשבתי על זה, וידיו של דיאגו, ששימש לי ככסא, התלפפו סביבי באינסטנקטיביות. הוא תמיד ידע כשאני צריכה את התמיכה הזאת.
“אני שמח,” הוא לחש לי, מצמיד אותי לחזהו, מכרבל אותי בגופו. “המשפחות שלנו כאן ביחד, וכולם נהנים.”
לא יכולתי שלא לחייך. “גם אני שמחה,” חיככתי את אפי בשלו באהבה והסתכלתי אל תוך עיניו. “ויש לי הפתעה בשבילך.”
הוא הרים גבה. “איזו מן הפתעה בדיוק?” הוא שאל, סקרנות בקולו.
חייכתי. “אתה כבר תראה.”
*
כשארוחת הערב נגמרה, אמרתי לפטריק ופיטר שיחזרו בלעדי הבייתה. הם לא שאלו אותי למה – כנראה הם הבינו לבד, לפי החיוך יודע-הכל של פטריק והבעת הגועל על פניו של פיטר.
דיאגו הסיע אותנו באופנוע שלו – איתו הוא בא היום – לביתו, שם אמרתי כי אני מתכננת לו את ה"הפתעה". למען האמת, לא ידעתי איך אני אמורה לעשות את זה. הסמקתי רק מלחשוב על זה. אף פעם לא הלכנו רחוק יותר מנשיקות חוץ מהפעם ההיא, אחרי התחרות השנייה, מאחורי הבניין. דיאגו נזהר איתי מאז, אבל יכולתי תמיד לראות שהוא רוצה, אפילו אם הוא לא אמר דבר על זה.
החלטתי שהיום זה היום. התאריך: השלושים ביוני. אנחנו כבר ביחד מאז פברואר פחות או יותר. ואני מרגישה שאני מוכנה לזה… אפילו אם אני לא יודעת ממש למה לצפות.
עלינו לדירה של דיאגו ושם, הוא הביט בי בשאלה. “למה אנחנו כאן, פייג'?” הוא שאל, לא מאשים, אלא מסוקרן.
חייכתי חיוך מעט לחוץ ולקחתי אותו לחדר השינה. גבותיו נורו למעלה בהבנה ותדהמה. “פייג'…” הוא אמר, לא יודע מה להגיד.
הגענו לחדר השינה ושם סגרתי את הדלת, נועלת אותה אפילו. “אני מוכנה, דיאגו.” אמרתי בשקט, מסמיקה, מסיטה את מבטי.
הוא רק הביט בי לכמה רגעים, מעט המום, ואז חייך חיוך שגרם לי לסלטות מכל הסוגים בבטן. “את בטוחה?” הוא שאל, מתקרב אלי. “אני לא רוצה לעשות את זה אם את לא – “
“אני בטוחה,” אמרתי, מביטה בעיניו, אפילו שזה היה קשה עם כל המבוכה שחשתי. “אני לא באמת יודעת למה לצפות, אבל… קראתי על זה קצת – “ האדמתי " – ואני יודעת פחות או יותר איך זה אמור לקרות.”
הוא לא אמר דבר, רק נעמד מילימטר ממני. “א-אני יודעת שזה יכאב,” מלמלתי. “ואני יודעת ש-שזה לא יהיה כזה מ-מדהים בהתחלה, אבל אני ר-רוצה לעשות את זה כ-כבר – “
הוא חפן את פניי בידיו והצמיד את שפתיו לשלי, גורם לליבי להלום בחוזקה, כסוגר עסקה. ידיו ירדו מפני למותני, לוקחות אותי אליו בחיבוק צמוד, ובתנופה חדה מרימות אותי ומורות לי לכרוך את רגליי סביבו – וזה בדיוק מה שעשיתי.
ואחרי זה… אחרי זה אלו היו הרגעים הכי מדהימים בחיים שלי.
הוא השכיב אותי על המיטה בגבי, מנשק אותי בפראות כמו שמעולם לא נישק אותי, מפשיק את רגלי כך שגופו הגדול היה ביניהן. ידיו שרטטו את גופי ממותני ולמעלה ואז שוב למטה, חזרה למותני, איפה שהם לפתו את קצות חולצתי והתחילו להרים. ליבי הלם בחוזקה בחזי, לחיי האדימו ונאלצתי לקום מעט מהמיטה כדי לעזור לו להוריד את החולצה לגמרי. הוא השליך אותה הצידה ואז הסתכל עלי, עיניו הזהובות בוערת באור המעומעם של החדר, סורקות את החזה המוסתר על ידי חזייתי השחורה, ואת בטני, מבטו מעריץ, מעריך, גורם לכל פיסת עור להסמיק.
הוא נישק אותי שוב בחוזקה, בפראות, מחדיר את לשונו לפי ומחכך אותה עם שלי כאילו אין מחר. שפתיו התנתקו מפי, נודדות ללסתי, ומשם לצווארי, ובאזור הרגיש בין הצוואר ולכתף, הוא מצץ חזק, גורם לי לגנוח, ובטח משאיר סימן. משם, הוא נדד מטה עוד ועוד, ידיו כורכות את מותניי ועולות מעלה, אל גבי, שם הם פתחו את החזייה במיומנות, ושלפו אותה ממני. הוא התרומם בבת אחת, הוריד את חולצתו בפראות ואז הביט בחזי החשוף, עיניו גורמות לי להרגיש כאילו הוא כך את ידיו סביב החזה שלי.
ואז הוא בדיוק עשה את זה. לקח את שדיי בידיו שלו, גורמות לגבי להתקשת ולגניחה חזקה לבקוע מגרוני. “ד-דיאגו!” קראתי כשהוא התחיל לעסות את חזי, גורם לי לנוע ללא מנוחה, לקולות גניחה מביכים לבקוע מפי. שפתיו מצאו את שפתיי בזמן שעיסה את החזה שלי, גורם לבטני להתכווץ, לאלפי קשרים להקשר בתוכה, לאלפי רגשות להציף אותי בבת אחת.
הוא הרכין את ראשו אז לחזי ולקח פטמה אחת בשיניו בתנועה פתאומית וסקסית שגרמה לי לגנוח בחוזקה. הוא חייך כנגד עורי, והמשיך למצוץ את הפטמה בזמן שאת האחרת הוא לקח באצבעותיו המיומנות וצבט, גורם לגופי לנוע ברצון למצוא שחרור, למצוא שלום.
זיעה התחילה להצטבר בגופי בגלל מה שהוא עשה לי, אבל מעולם לא שמחתי יותר להזיע ככה. זה היה שווה, מרטיט, מלהיב, ורציתי שהוא ימשיך. אבל אז דיאגו, הפשיל את מכנסי ותחתוני בבת אחת ביחד, משליך אותם הצידה לצד החולצה והחזייה שלי, כך שהייתי עירומה לחלוטין מולו, בזמן שהוא עדיין לבש את הג'ינס שלו, למרות שהבליטה הברורה במכנסיו הודיעה לו שהוא רוצה לצאת.
“בסדר?” הוא שאל בקול נמוך ומחוספס כשידיו החלו לגלוש אל איבר מיני, האזור הכי רגיש, הכי "טהור" אצלי בגוף.
“כ-כן,” מצאתי איכשהו את היכולת לומר. “א-אני שלך…”
הוא לא היסס. הוא החדיר אצבע אחת לתוכי, גורם לי לגנוח ולגבי להתקשת. “דיאגו!” שמו היה כתחינה שיעשה משהו בשביל לגרום לי לשחרור, לגרום לקשרים בבטני להפרם.
“ששש…” הוא לחש, מנשק אותי שוב, מרגיע, מלטף. ואז הוא הוציא את אצבעו מאיברי, והחדיר שתיים ביחד, גורם לי לצרוח אל תוך פיו. הרגשתי שם רטיבות שלא הייתה קודם, ולפתע הוא התחיל להחדיר את אצבעותיו מהר יותר ויותר מגופי, פותח אותי לקראתו, וכשהוא החדיר אצבע שלישית, ראיתי לפתע לבן, והרגשתי את האורגזמה קורעת אותי לשתיים.
התנשפתי בכבדות כאילו רצתי מרתון בזמן שדיאגו הוציא את אצבעותיו ממני ונישק אותי שוב. אבל הוא לא הפסיק שם – הוא הפשיל את מכנסיו ותחתוני גם כן, כך שהוא היה עירום מעלי. הוא נישק אותי, ואז שפתיו נדדו לצווארי, ומשם לעמק בי שדיי, אותם הוא משש בידיו. כשהוא התחיל לרדת עוד יותר במורד בטני, אל איברי, פלטתי קריאת הפתעה וגנחתי כשפתיו הגיעו ליעדן. גבי התקשת שוב, וקשרים נוספים נקשרו פעם נוספת בבטני, והרצון לגמור היה חזק מנשוא אפילו יותר מקודם.
ואז הוא עשה משהו עם הלשון שלו שגרם לי לזוז ללא שליטה במיטה. הוא ליקק, מצץ, כאילו שתה אותי ללילה. אצבע אחת התחילה לשחק לי עם הדגדגן, האזור הרגיש ביותר, וזה גרם לי לרצות מנוס, לרצות שהכל ישתחרר, שהכל יפרם. הייתי רטובה כל כך עד שהסומק על לחיי האדים לאור המחשבה של מה שהוא רואה, איך שהוא רואה אותי.
ואז, הוא התרומם, זרועותיו התלפפו סביב גופי, הניח את מצחו על מצחי שלי, עיניו בערו לתוך עיניי, הוא מלמל, “סליחה,” והחדיר את הזין שלו לתוכי. גבי התקשת, ואני נעתי באי נוחות לקראת התחושה החדשה, הכואבת, של דיאגו בתוכי. הוא אחז בי חזק, נישק את מצחי, את לחיי, את פי, את דמעות הכאב שיצאו החוצה, מרגיע, מלטף, גורם לי להרגיש הכי נחשק ונערצת בעולם.
“בסדר?” הוא שאל בשקט, מביט בי בדאגה, גופו קשוח ומתוח, וידעתי שהוא רוצה לדפוק אותי עד שלשנינו לא ישאר יותר אוויר, אבל הוא מחכה כי זו הפעם הראשונה שלי. הדאגה שלו רככה את ליבי, ואני הנהנתי בשקט, מכינה את עצמי לדהירה של חיי.
הוא הצמיד אותי חזק עוד יותר אליו, מנשק אותי תוך כדי שהוא הוציא מעט את איברו משלי, ואז החדיר חזרה פנימה חזק יותר, עמוק יותר, מעט כואב יותר. נאנקתי, והוא הוציא את איברו באיטיות, והחדיר במהירות. ליבי הלם בחוזקה, זיעה כסתה את גופי, וככל שהוא הוציא והכניס את איברו ממני, התחלתי להתרגל לתחושה. עדיין מעט כאב, עדיין מעט שרף, אבל התחלתי להתרגל, וכשהוא התחיל להגביר קצב, ניסיתי להתאים את עצמי אליו, אבל אז הוא הגביר קצב אפילו יותר, והכאב היה רק נקודה קטנה בתוך כל מערבולת הרגשות הזאת שהרגשתי כלפיו.
וכל אותו זמן, הוא הסתכל לי בעיניים, דופק אותי עד שלשנינו לא היה יותר אוויר. אני גמרתי ראשונה, האורגזמה גורמת לנקודות שחורות להופיע בעיניי. לא מאוחר יותר הוא נאנק בעצמו, החדיר את איברו הגדול הכי עמוק שאפשר לתוכי, וגמר גם כן, נוחת מעלי ומחבק אותי חזק.
כמה זמן לאחר מכן התעוררתי, וגילית שאני מתחת לשמיכה, עירומה, מחובקת עם דיאגו. לא היה לי איכפת. אחרי מה שעשינו… זה היה מדהים. פשוט מדהים. כואב, נכון, אבל מדהים. חיככתי את גופי בשלו כמה שרק יכולתי, והרגשתי אותו זז כדי להצמד אלי עוד יותר.
“מי היה מאמין,” הוא מלמל. “שאת תהיי אצלי במיטה.”
צחקתי צחוק חלש, גופי מרגיש כאילו עשיתי פעילות גופנית ללא סוף, ועם זאת נינוח. “אם מישהו היה מציע את זה לפני כמה חודשים הייתי נותנת לו בוקס למחשבה.”
הוא צחק גם כן, מרים את ראשי אליו, כך שעיניי הירוקות יתלכדו עם עיניו הזהובות. “את הבחורה הכי יפה שאני מכיר, פייג',” הוא מלמל, פניו רציניות. “הבחורה שאני הכי אוהב.”
“כנ"ל לגביך,” אמרתי בחיוך רך. “אתה הבחור שאני הכי אוהבת.”
הוא הצמיד אותי אליו כך שקצות אפינו נגעו זה בזה. “את לא מבינה כמה זמן רציתי לעשות איתך אהבה,” הוא אמר בשקט. “כשראיתי אותך בהופעה הראשונה שלך עם מועדון הפמיניזם, הסקס-אפיל שהקרנת קרא לי לבוא אלייך ולזיין אותך לעיניי כולם.”
צחקתי. “עשית משהו דומה אחרי ההופעה השנייה,” אמרתי בשקט.
חיוך מסופק עלה על פניו. “אבל אני חושב שהפעם הזאת זה מה שנחשב.” הוא הסיט שיערות כהות וסוררות מפני. “הבחורה הכי סקסית בעולם נמצאת אצלי במיטה ואין מאושר ממני.”
חייכתי חיוך טיפשי מעט. “אני רשמית עכשיו לא טהורה. כת ארטמיס יכולה ללכת לעזאזל.”
הוא גחך. “נהנית לטמא אותך.” הוא נישק את אפי, גורם לי לצחוק.
“אתה כזה אידיוט,” מלמלתי, מתקרבת אליו עוד יותר.
“אידיוט שלך לנצח,” הוא אמר, מחייך חיוך רחב. “אני מקווה שאת מבינה שאת תקועה איתי עכשיו.”
הסתכלתי עליו בנחישות. “אתה מתכוון שאתה צריך לעכל את זה שאתה תקוע איתי עכשיו.”
“אני רציני, פייג',” הוא אמר לפתע, פניו מרצינות, חופן את פניי בידיו. “את שלי. אין פה 'לצאת' מזה. אני מתכנן לחיות איתך, להקים איתך משפחה, ולמות לצידך, מובן?”
חפנתי גם אני את פניו. “מובן ומקובל,” אמרתי באותה נימה רצינית. “ואם עובר עלי שיגוע ואני רוצה שתעזו אותי, אתה תלחם עלי, תחזיק בי, ולא תתן לי להלחם בך על זה, מובן?”
הוא חייך חיוך קטן ומגחך. “רק שנהיה ברורים לגבי זה.”
חייכתי גם אני. “הכל ברור.” אמרתי, ואז התנשקנו, ואני ידעתי שלמרות הכל, עכשיו אני במקום בו אני צריכה להיות. ויכולתי רק לקוות שעם הזמן, כל הפחדים שלי יעלמו.
ובינתיים… בינתיים אני אהיה עם דיאגו, ואתן לו את כל מה שיש בי.