סיפור על וואן דיירקשן ללא שם, פרק 137!:))

אחרי המקלחת נכנסתי למיטה, ניסיתי להירדם כמו שניסיתי גם להבין כמה דברים שלא הבנתי עד כה.
עם טריקת הדלת נעצמו עיניי,
-"מתוקה את בבית?" שמעתי צעדים, פעם ראשונה שהיא מגיעה הביתה לפני השעה 12.
הדלת של החדר שלי נפתחה וגם האור נכנס אל החדר מהמסדרון, התרוממתי טיפה ונשענתי על המיטה, משפשפת את עיניי
"היי, אני צריכה לישון את יכולה להגיד את מה שיש לך להגיד רק בקצת זמן ופחות מילים."
-"מצטערת, הערתי אותך?"
"תקצרי את זה." אמרתי, חסרת סבלנות.
"אני יודעת שאני לא פה בשבילך וגם אבא והיילי גם התרחקה, ואנחנו כמעט רואות אחת את השניה, כמעט שחכתי שאנחנו גרות באותו בית, אז החלטתי לעשות לך מסיבת יום הולדת, אנחנו יכולות גם לא להזמין את כולם, סתם לחזור לזמנים הטובים שלנו כמו בעבר. כמשפחה אחת." קצר זה לא היה, אבל מה שכן זה היה מפתיע
וגם משהו שאני לא הייתי רוצה שיעשו לי, מסיבת יום הולדת?
עברתי את גיל חמש וגם את חמש עשרה, תודה לאל על זה.
זמנים טובים עם המשפחה? בעבר?
שמישהו יזכיר לי מה זה זמנים טובים, ועוד מהעבר.
-"עשרים זה לא גיל שחוגגים." נכנסתי מתחת לשמיכה, עברו כמה שניות של שקט, "לילה טוב אמא." ביקשתי שהיא תכבה את האור, אני מעדיפה את הימים הבודדים, עם עצמי מאשר ימים עם משפחה.

-"אנחנו חוגגים איתך אבל בלעדייך!" שיחה מנייל על הבוקר, הוא ער כבר ממזמן, זה חלק מהשגרה שלהם, להתעורר מוקדם, "חוגגים? מה חוגגים?" קמתי כמו זומבי מהמיטה, מסתכלת ישירות אל המראה שעמדה מול המיטה שלי ורואה את עצמי, עין אחת נעצמת, קולי צרוד ועייף, -"יום הולדת! שחכת את היום הולדת שלך? קימברלי, זה לא יפה לשכוח את היום הולדת של עצמך!"
"מה? מה יום הולדת? מי חוגג? אני לא חוגגת למה אתם חוגגים? ומי זה אתם?"
-"קנינו עוגה, יותר נכון הארי קנה עוגה, ועל העוגה כתוב-"
-"אתה רוצה בכוח שאני אבוא ואהרוג אותך?"
"בכוח לא, אבל אם תבואי יהיה נחמד פלוס פלוס." הוא התלוצץ, שמעתי קולות ברקע, "אני כמובן שאתעד את כל זה. היום הולדת שלך כן."
"אני לא צוחקת איתך."
-"את גדולה ממני בשנה!"
ניתקתי לו, דווקא היום אין לי כוח לכלום, אחרי שאני שומעת שהארי חוגג לי, אחרי שאני שומעת את הקול שלו ברקע ואחרי שאני שומעת שהוא קנה לי עוגה, אין לי כוח לשום דבר מיוחד היום.
או בכלל, לשום דבר.
ידעתי שאני חייבת לקום לבית ספר, התארגנתי בזריזות ולקחתי את הכוס קפה איתי לדרך.
"אתה לא מהעולם הזה." הוא חסם לי את הדרך, מתנהג כמו ילד קטן שלא מבין דבר מהחיים האומללים שלו, איית'ן עמד מולי עם ידיים מאחורי הגב,
-"יום הולדת שמח!" הוא הושיט לי זר פרחים קטן וצבעוני,
"מה- איך?" הבן של המחנכת שלי, זה היה צפוי שהוא יציץ לה ביומן. -"את יודעת איך, אני קוסם."
"בבקשה תפסיק להטריד אותי."
"לא ידעתי שאני מטריד אותך."
-"בסדר איית'ן אתה יפה והכל, אבל אתה לא מישהו שאני אוהבת או אי פעם אוהב, אני מבינה, אתה נחמד אלי והכל וזה שאתה הבן של המחנכת שלי לא אומר כלום, הטרדת אותי מהיום הראשון שלך פה."
-"היום הראשון שלי היה אתמול, ואני לא מנסה להיות נחמד בשביל לזכות בך או איך שאת לא קוראת לזה, יש לי חברה."
אחרי מה ששמעתי הרגשתי לא הכי בנוח, אפילו קצת מובכת, אבל התגברתי על זה כל כך מהר שהיה לי זמן לדחוף לו את הזר אל הפרצוף ולהגיד לו -"תהיה נחמד ותביא את זה לחברה שלך. אני בטוחה שהיא תשמח."
הבוקר לא קמתי על הרגל ימין זה בטוח, ניסיתי להוציא את הטוב ממני ואפילו להתרכז ולהבין בשיעור.
נייל שלח לי כמה תמונות מההופעה שלהם בלילה שגרמו לי לצחוק ולהסתכל על הצד הטוב, ויש צד טוב. בכל סיפור יש צד טוב, אפילו אם הוא נורא.

חזרתי הביתה עם בטן מקרקרת, לא אכלתי כלום בבית ספר חוץ מפרי וגם זה היה מקולקל. הבית היה ריק, כמו תמיד, שום דבר לא שונה או מיוחד,
לקחתי כסף לדרך החלפתי בגדים ויצאתי.
נכנסתי לאוטו, נוסעת לכיוון העיר, לעצור במסעדה האהובה עלי, שחכתי שהיא לא קיימת יותר, ניו יורק עושה אותי כל כך רעבה ועייפה, בלי שניו יורק עושה משהו, אני נהפכת להיות משהו שאני לא.
המסעדה האהובה עלי בפריז הייתה "לה פונטיין דה מארס", נשמע צרפתי, נראה צרפתי ופשוט צרפתי- אני חושבת שאין יותר טוב מזה.
בזמן שכל המכוניות נכנסו לפקק ענק, נהגים כעוסים, ועצבניים על הבוקר, בדקתי אם למסעדה הזאת יש עוד סניפים ברחבי העולם, למרבה הפלא, היה סניף אחד בדרום לכניסה של נמל ניו יורק.
45 דקות מאיפה שאני נמצאת, אני בטוחה שאני אשרוד את הנסיעה, ידעתי איפה זה נמצא, הנסיעה הרגיעה אותי וגרמה לי לשכוח את כל מה שקרה היום, בין אם זה נמצא בטוב או ברע, נייל התקשר באמצע והעביר לי חצי שעה, שר לי שירי יום הולדת ודיבר איתי על כל מני דברים עד שהארי נכנס באמצע השיחה וחטף ממנו את הפלאפון,
-"היי קימברלי, אני מאחל לך את הטוב ביותר, היו זמנים כשהיינו ילדים, ואי אפשר וגם לא נוכל לשכוח את אותם זמנים יפים שעברנו ביחד. תסתכלי רק על היפים, אני שמח שהכרתי אותך, אנחנו חוגגים לך פה ונשלח תמונות, אוהבים הרבה, נשיקות." הוא סיים לדבר, הקול הצרוד והאיטי שלו היה ונשאר אותו הדבר, שמעתי את נייל צוחק וניגש לפלאפון, -"וככה אמרת שהשיחות שלנו סודיות?"
"חכי שניה."
חיכיתי כמה שניות, והוא חזר לדבר-
"הנה הוא הלך, השיחות שלנו באמת סודיות ואף אחד לא יודע עליהן, תאמיני לי הוא שמע אותי מדבר איתך על היום הולדת כאילו זו הפעם הראשונה שאני מדבר איתך וחטף את האייפון מיידי."
"הייתי צריכה לנתק ממזמן."
-"למה? אל תרגישי ככה! אנחנו, כולנו אוהבים אותך, ואפילו אם זה הארי אז מה? מה שהיה נגמר."
"אתה צודק, אני אדבר איתך עוד מעט, ביי." ניתקתי וחזרתי לכביש, מה שהיה נגמר.