סיפור על וואן דיירקשן ללא שם פרק 136:)))

מצאתי את עצמי יושבת בפינת האוכל, בבית של המורה שאני לא הכי מחבבת, יושבת ושותקת.
מדברת אולי במבטים עם איית'ן ומזכירה לו שהיום זה הסוף שלו, זה היה עצוב.
נכנעתי, מה הייתי צריכה לעשות?
הוא פשוט משך אותי עם המילים שלו, הוא כישף אותי.
המורה- אמא שלו, קמה בשנייה שהטלפון צילצל, איית'ן נזכר לחייך אליי ולהזיז את רגליו מתחת לשולחן כך שיגעו בשלי. -"אמרתי שתבואי."
"לא תהיה פעם הבאה, ואני מעריכה את זה." אני ממש לא מעריכה את זה, ממש לא. "פעם הבאה אני אשים לב ולא אפיל לך את הקופסא הקדושה עם ה- תזכירי לי מה זה היה?" הוא הסתכל עלי במבט חושב וערמומי,
"מה היה מה?" אמא שלו חזרה במבט מסתקרן במיוחד, -"אז תודה לכם על הארוחה המדהימה."
"את לא אכלת כלום." היא הסתכלה על הצלחה הריקה שלי, עיניי ננעלו על הצלחת הריקה שלי והקול של איית'ן העיר אותי ממה שזה לא היה, חלום או בועה.
-"כן נכון את לא אכלת כלום."
"אני אשים לך בקופסא,"
-"כן אמא תשימי לה, חבל שתפסיד את הקינוח הטעים שלך."
"לא זה בסדר גברת מנשרד, אני ממש אבל ממש-"
"היא ממש רעבה." איית'ן קטע אותי בחיוך, היא דחפה כמה חתיכות עוגה לתוך קופסא והושיטה לי אותה. -"תודה." צעדתי אל עבר היציאה במבוכה, "תני לי ללוות אותך."
מהשעה וחצי היכרות עם איית'ן ודיבורים במבטים, הוא לא נראה ג'נטלמן, ולא נשמע כמו אחד כזה.
-"אני יודעת את הדרך."
"את גרה רחוק מכאן?" הוא הניח את ידו על הכתף שלי וצעד ביחד איתי.
-"כן, אני צריכה לקחת אוטובוס, רחוק רחוק מכאן." הרחקתי את היד שלו ממני, -"אז אני אסיים בתודה. ביי"
רציתי לברוח, לברוח ממנו ומהמצב שאני נמצאת בו עכשיו. מה חשבתי לעצמי שהגעתי לכאן.

חמש דקות הליכה, קיצרתי את הדרך, דרך הבתים והרחובות הצרים.
הגעתי מותשת הביתה, אל הבית הריק.
כרגיל כרגיל כרגיל.
הוצאתי את האייפון וזרקתי את עצמי על הספה, לא היה לי כוח, ואני מתכוונת לזה.
אפילו לא לענות לפלאפון, יום ארוך עבר עליי ואם זה ימשך ככה אני אצא מהבית ספר, הבטחתי לעצמי משהו חשוב.
אני פשוט לא יכולה לשאת את זה, וזה קרה היום. הוא בילבל אותי, בחיים זה לא קרה לי שמישהו בילבל אותי ככה.
הוא הכריח אותי בלי למשוך אותי, בלי למשוך אותי פיזית.
הוא משך אותי מילולית או כישופית… אני אפילו לא יודעת איך להסביר את זה. אולי מצד שני- אני צריכה לדבר עם מישהו.
נייל יודע הכל, רק חבל שהוא עסוק עם הלהקה כל היום, ועדיין יש לו זמן אליי. קשה למצוא חברים כאלה היום.
התפללתי רק שלא התא קולי יענה לי, ואני כן אשמע את הקול שלו.
-"פרינסס!" הוא צעק, -"אל דאגה, אין אף אחד בחדר, הם הלכו לאכול." אבן גדולה ירדה לי מהלב, הרי אנחנו חברים בסוד, אף אחד לא יודע עלינו ועל השיחות שלנו, הוא הבטיח לי, והפעם, פעם ראשונה בשנה וחצי הוא נשמע שמח כאילו אני חברה שלו- ואני מתכוונת לחברה חברה.
"אתה לא יודע מה הייתי עושה לך אם-"
-"לא הייתי צועק ככה אם היה מישהו בחדר!"
"זה נשמע מוזר."
-"מה מוזר בייב?" לרגע אחד שמעתי את הקול הצרוד של הארי, המבטא, "תפסיק להחליף את הקול שלך נייל או שאני לא אדבר איתך, ומה הקטע עם האוכל? אתה לא אוכל?"
-"נראה לך!" הוא צחק, -"אתה מאושר היום."
"אני מאושר תמיד, מתי לא? במיוחד שאני מדבר איתך!" הוא נשמע עוד יותר מאושר, או שאני הוזה, או שזאת אני יותר מדי מדוכאת?
-"אתה יוצא עם מישהי." זה עלה למוחי בשניה, אפילו לא יצא לי לחשוב על זה ולהבין מה אמרתי, -"טוב נכון, רציתי לספר לך את זה היום אבל לא יצא לי, אני מצטער בו פרטים בהמשך, הם בדרך, אם את רוצה לשמוע את הארי הקישי 3. אם את עצלנית מדי תמתיני."
-"טוב אני אקיש 666."
"אני מקיש לך נשיקות מרחוק,"
-"פרטים על המסתורית בהודעה בבקשה."
"אני אוהב אותך." הוא אמר בצרפתית וניתק, עכשיו רק נשאר להתפלל שהיא לא תיקח לי את הבן אדם היחיד שמבין אותי ואוהב אותי באמת.