LATENT STAR – פרק 1.

לוס אנג'לס, מליבו, 07:29.

"תכבי את זה!!!" אני דופקת על דלתה של סופי.
"בחיים לא!" היא מגבירה את המוזיקה ואני יכולה לשמוע אותה צוחקת.
"סופי את הורסת לי את היום הראשון האחרון שלי" אני צורחת לה והיא מנמיכה את המוזיקה ופותחת את הדלת.
"זה שיין מור, אף פעם לא מכבים את שיין מור" היא אומרת וסוגרת את הדלת בטריקה.
אני מגלגלת את עייני. היא לא רצינית איתי.
אני יורדת במדרגות ונכנסת למטבח.
"היא לא תפסיק…" אני מודיעה לאבי ששותה קפה.
"זה מה שחשבתי" הוא אומר בייאוש ולוגם עוד לגימה מהקפה שלו.
"אומייגד אומייגד או-מיי-גד" סופי יורדת בהיסטריה מהמדרגות וגורמת לנו להסתובב אליה.
היא מדברת בפלאפון ורצה לסלון.
"אני מדליקה אני מדליקה" היא אומרת בהתלהבות לצד השני ומדליקה את הטלוויזיה.
"סופ את תאחרי.." אבי מנסה להגיד אך היא קוטעת אותו.
"שששש.. יש כתבה על שיין" היא אומרת ומעבירה ערוץ.
הבחור הבלונדיני עם העיניים הכחולות והגומות הקטנטנות יושב מול מראיינת צעירה. כלכך אופייני שמיליוני בנות יעריצו בלונדיני עם עיניים כחולות…
"אז.. כולנו שמענו שביטלת את סיבוב ההופעות שלך השנה ודחית אותו לשנה הבאה, זה סיכון גדול.." המראיינת מתחילה להגיד.
"כן, חשבתי לקחת הפסקה, זאת השנה האחרונה שלי ללימודים אז חשבתי להנמיך פרופיל ולהתרכז קצת יותר באינטימיות במוזיקה חדשה ומקורית" הוא אומר לה בחיוך.
אני מגלגלת עיניים, "בטח המנהל האישי שלו אמר לו להגיד את זה.."
"שתקי בריי" סופי משתיקה אותי בעצבנות ואני מרימה את ידיי בכניעה, אבי צוחק.
הוא מסתכל בשעונו ופונה אל שתינו, "קדימה, אתן תאחרו ליום הראשון"
"לא, אין מצב, התוכנית עדיין לא נגמרה" סופי רוטנת.
"אז תקליטי אותה."
"אבל…"
"סופי! לבית ספר!"
היא נאנחת ומכבה את הטלוויזיה.
"אני לא מבינה מה הבעיה שלו לחכות שהתוכנית תסתיים" סופי מתמרמרת ויוצאת מהגרוטאה האדומה שאבא שלי קורא לה 'אוטו.'
"את רוצה לאחר ליום הראשון שלך בתיכון?" אני שואלת אותה ויוצאת מהמכונית גם אני.
"למי אכפת? זה שיין מור."
"שיין מור יכול לחכות סופ, את היום הראשון שלך בתיכון את לא תוכלי להחזיר" אני אומרת לה והיא מגלגלת עיניים.
"מה שתגידי" היא נעלמת בין כל התלמידים ומשאירה אותי נאנחת.
"היייייייי" ונסה, ג'ניפר וסטפני קופצות עליי בשנייה שאני נכנסת לבית הספר.
"היי" אני עונה להן בעייפות.
"וואו בריי, על מה את ממורמרת ביום הראשון של השנה האחרונה שלך?" סטפני שואלת ומרימה את ידיה בדרמטיות, היא מסדרת את פוני הבובה החלק שלה על פניה ומביטה בי בעינייה החומות.
"סופי לא הפסיקה לשמוע את הזמר ההוא שלה כל הלילה" אני אומרת בעייפות. "וכל הבוקר!!" אני מוסיפה והן צוחקות.
"שיין?" שואלת ונסה העדינות. היא העדינה מכולנו, שיער תלתלים חום ועיניים כחולות עמוקות ומסתוריות. אם היא לא הייתה כלכך ביישנית בנים היו רודפים אחריה.
"כן.."
"שמעתן שהוא ביטל את סיבוב ההופעות שלו?" אומרת ג'ניפר.
ג'ניפר היא.. טוב אפשר להגיד שהיא המושלמת של החבורה. גוף מושלם, תווי פנים מושלמים שתמיד מרוחים באיפור מדוייק, לבושה בבגדים הכי חדשים ומסדרת את השיער בצורה מושלמת כל בוקר. כן.. זאת ג'ניפר.
"אוי אל תתחילו גם אתן" אני מגלגלת את עיניי.
"הייתה עליו כתבה היום בבוקר" סטפני אומרת.
"הוא כזה מושלם" ונסה אומרת בקולה העדין וכולנו מביטות בה בהפתעה.
"מה?" היא שואלת אותנו "אתן חייבות להודות שהוא חתיך.." היא אומרת בביישנות ואנחנו צוחקות.
דמות גבוה מושכת את תשומת ליבי מאחורי גבה של ונסה. אני בוהה בה לכמה שניות ומנסה לפענח את התנועות המסורבלות שלה.
"על מה את מסתכלת?" ג'ניפר מכווצת את גבותיה ומביטה לאחור, איתה גם ונסה וסטפני.
"אלוהים" סטפני מגחכת, "עוד יצור חדש הצטרף לתיכון" היא אומרת.
"זה לא יפה סטפ" אני מרגישה צורך להגן על הבחור המסכן וממשיכה להביט בו מנסה להכניס את כל הספרים הגדולים לתיקו הקטן. הוא באמת חושב שזה יכנס שם?
"אתן חושבות שהוא חדש? בחיים לא ראיתי אותו כאן" ג'ניפר אומרת.
"אני אלך לעזור לו" אני אומרת.
"אל תעזרי לו" סטפני תופסת בידיי ואני מסתובבת אליה בשאלה. "הוא עוד יחשוב שאת מנסה להתחיל איתו" היא אומרת בגועל וג'ניפר מהנהנת בהסכמה.
"חוק מספר 1 : אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" אני אומרת להן.
"אוקיי" ג'ניפר צוחקת בזלזול, "רק אל תגידי שלא הזהרנו אותך".
אני מגלגלת את עיניי ומתקדמת לעבר הבחור המסכן.
"אתה יודע שהיום הראשון בספטמבר נכון?" אני צוחקת והוא נבהל, מאוד נבהל.
כל הספרים שהיו בידו נופלים והוא מביט בי בבלבול.
"וואו, אממ.. אתה בסדר?" אני שואלת משועשעת.
"אני יודע שהיום הראשון בספטמבר, למה שאני לא אדע?" הוא שואל בהתגוננות ומחזק את כובע הקפוצ'ון שלו לראשו.
"כי אתה לבוש כאילו אנחנו בחורף" אני צוחקת ועוזרת לו להרים את ספריו.
"אה.. או.. זה.. היה קצת קר בבוקר." הוא ממלמל.
"אוקיי..אתה צריך עזרה?" אני שואלת ומצביעה על הספרים שבידו.
"לא לא.. זה בסדר.. אני מסתדר" הוא אומר ושוב מנסה להכניס את הכל התיקו.
אני בוהה בו בשעשוע, "זה לא ילך אתה יודע?" אני שואלת אותו.
הוא מפנה אליי את מבטו, אני לא מצליחה לראות את תווי פניו בברור, אבל הוא ללא ספק מחייך. השיניים הלבנות שלו בולטות בחשכה שנוצרה מכובע הקפוצ'ון שהסתיר את פניו.
"אתה צריך לשים את הספרים הכבדים בלוקר" אני מסבירה בחיוך.
"טוב אמ..איפה מקבלים לוקר?" הוא שואל ואני לא מצליחה לעצור את צחוקי.
"מה?" הוא שואל לא מבין.
"יש לך מפתח ביד" אני ממשיכה לצחוק.
"אלה?" הוא שואל ומניף את מפתח הלוקר שלו.
"אהא" אני מהנהנת ולוקחת מידו את המפתח.
אני מחפשת את המספר שרשום על המפתח ופותחת אותו.
"הנה, תן לי את הספרים" אני אומרת לו ומכניסה את הספרים שלו ללוקר.
"עכשיו כל פעם שתרצה ספר לאיזשהו שיעור. תיקח מכאן." אני מחייכת אליו.
"תודה" הוא ממלמל ואני שוב קולטת שהוא מחייך.
"אתה יודע שאתה יכול להוריד את הכובע נכון? אנחנו בתוך בניין סגור" אני אומרת.
"אני יודע" הוא מושך בכתפיו אבל לא מוריד את הכובע.
"טוב…" אני אומרת במבוכה אחריי כמה שניות של שקט.
הוא לא מגיב.
מה הבעיות שלו?
אני מסתובבת כדי ללכת. זה פאקינג היה מביך.
"רגע" אני שומעת את קולו כשאני כבר במרחק כמה מטרים ממנו.
אני מסתובבת.
"את… את יודעת במקרה אם יש כאן חדר מוזיקה?" הוא שואל מהסס.
אני מהנהנת ומחייכת.