and we lived happily ever after

תמיד הייתי נחבאת אל הכלים. זאת שתמיד יושבת בסוף הכיתה,לבד,שמבחירה יושבת בהפסקות ומתנתקת מהעולם כשהיא שומעת מוזיקה עד שהצלצול יגיע ויגאל אותה מהרגע התהומי הזה שהיא מסתכלת על כל הנערים בגילה מצחקקים מדברים ואפילו סתם יושבים זה ליד זה. השתוקקתי להיות כמוהם,אבל ידעתי שלעולם לא אהיה כזו. אני זאב בודד,תמיד הייתי,עד שהוא הגיע.
זה היה יום שלישי,אמצע נובמבר,קר לפרקים וחם לפרקים כמו שבדרך כלל קורה בארץ הקטנה שלנו,הכל התחיל כרגיל. הלכתי לבית הספר עם התיק על הגב מוכנה לעוד יום שילך וימרח כמו מסטיק,עד הצלצול האחרון שלאחריו אצא מהכיתה כנשוכת נחש ואהיה הראשונה לצאת מהכלא הזה שנקרא בית הספר. זה היה תחילת שיעור ספרות,המורה קראה שמות,והוא נכנס לכיתה. כל כך מרשים ביופיו. פניו היו מושלמות כאילו מישהו לקח מכחול וצייר את פניו עד לכדי שלמות,עיניו היו תכולות כצבע השמיים ביום בהיר,ושערו החום הגולש עיטר את מצחו באלגנטיות,היה לו אף סולד וחיוך שהאיר את כל הכיתה. כל הבנות הסתכלו עליו בחולמניות ומצאתי את עצמי עושה את אותו הדבר. הוא לא הסתכל על אף אחת מהן,ולשנייה היה לי נדמה שהוא הסתכל עלי וחייך לעצמו,אבל רק לשנייה. "אתה התלמיד החדש"? שאלה המורה,"כן,אני מייקל,באתי לפה מארצות הברית". "אין לי פנאי להקשיב לסיפור החיים שלך,נערי. אנחנו בדיוק באמצע הקראת השמות ולאחר מכן נתחיל יצירה חדשה". אמרה המורה בחוסר סבלנות,כשהוא סוקר את הכיתה ומחפש מקום פנוי,באצבע המרוחה בלק אפור עכברי המורה הצביעה על המקום הפנוי שלידי. הוא חייך והלך לאורך הכיתה כשהבנות מסתכלות עלי בקנאה ולוחשות אחת לשנייה דברי רכילות. הוא שאל אותי לשמי,"נעמי". הוא חייך ושאל אותי אם הוא יכול לקרוא אתי בספר. הנהנתי באטיות,לא מאמינה למזלי הטוב, בעוד לבי דופק בחוזקה בקרבי כמו עומד להתפוצץ מרוב התרגשות. לא רציתי שהשיעור יגמר,אבל הוא נגמר מהר יותר משחשבתי. התרגזתי מעט תמיד שאני מחכה בקוצר רוח לצלצול הוא כמו עושה לי בכוונה והשיעור חולף בקצב צב,וכשאני משתוקקת לכך שהזמן יעצור מלכת נדמה כאילו המהירות מכפילה את עצמה והשיעור חולף כהרף עין. הוא המשיך לשבת ולהסתכל עלי,כשהוא מחייך לעצמו. לבסוף לא התאפקתי ושאלתי "אני נראית לא בסדר? למה אתה מסתכל עלי ככה?" "את יפה, אני לא יכול לשלוט בזה". צחקתי בשקט כשלחיי החיוורות מתחילות לקבל גוון ורדרד. מגע אקראי בין ידי לידו העביר בי זרם של חשמל, "אני צריכה ללכת,יש ביולוגיה עכשיו וזה בצד השני של בית הספר". הוא ביקש להצטרף אלי, ונעתרתי לבקשתו. כבר בסוף היום הרגשתי שמשהו חדש מתחיל ושהחיים שלי יכולים להשתנות מהקצה את הקצה.