רוצה להיות סינדרלה פרק 12

הייתה זה שעת בוקר מוקדמת הילדה הקטנה עם תלתלי הזהב וכתר על ראשה ישבה בשולחן לבן בחצר מלאה ורדים אדומים, בשולחן הוגשו מאפים ועוגות מתוקות רבות בצלחות תה מעוטרות. עמד שם משרת בחליפה שחורה שמזג תה בספל שהייתה מונחת ליד הילדה ולאחר לדמות שהתיישבה מולה. "שהייה גדולה אני אהיה נסיכה כמו אמא" אמרה הילדה שהיא מניפה את ידיה לצדדים וחיוך על פניה
"את תהי נסיכה טובה ויפה" אמרה הדמות השנייה קולה היה של ילד ומיד התבהרה דמותו היה זה ילד כנראה בגילה של הילדה הוא לבש בגדים שחורים שערו שחור ומכל פניו עיניו הכחולות בלטו..
התעוררתי מרעשם של הבנות בחדר בבית היתומים מה כל המהומה תהייתי לעצמי מתעצלת לקום עצמתי את עייני "לולי, לולי קומי" אנג'לה קראה לעברי. "מה קרה?" אמרתי מתגלגלת לצד השני ומכסה את ראשי בשמיכה מקווה שתבין שאין סיכוי שאני קמה. "לולי!!" אמרה אנג'לה בכעס ומשכה את השמיכה ממני.
"מה? מה?" אמרתי מתרוממת "אין לימודים היום בגלל הנשף של הנסיך אז מה, מה דחוף לך להעיר אותי? תני לי לישון!!" צעקתי. רצתי לדעת את המשך החלום לדעת למה אני חולמת עליה כל הזמן ולמה היא מופיעה בתמונות ומי זה הילד הזה..
"לולי, הנסיך.. "אמרה אנג'לה חסרת נשימה. "הנסיך?" שאלתי מנסה להוציא מימנה את המילים
"מה עם הנסיך?" חזרתי. "הנסיך.. הוא כאן" אמרה לבסוף אנג'לה שעיניה קרנו.
"מה?" אמרתי מתרוממת המיטה. "מה הוא עושה פה?" שאלתי בהלם מנסה לעכל את הבשורה
"תתלבשי" אמרה אנג'לה מזרזת אותי "מרתה תסביר הכול".
לבשתי מהר את בגדי הבית היתומים שמלה כחולה ארוכה שבקצותיה תחרה לבנה ורצתי לכיוון אולם הרצאות, כולם התיישבו שם שבבמה עמד הנסיך הוא היה אצילי כמו תמיד הוא לבש חליפה כחולה שערו היה מסורק בג'ל לאחור ואי אפשר היה לפספס את חיוכו התיישבתי בשורה האחרונה מתהפנטת מנוכחותו המרשימה.
"בוקר טוב לכם ילדי בית היתומים היקרים, נשלח לי איחוליכם ליום הולדתי היום ולא יכולתי שלא להתרגש, מכתבכם נגעו בי מאוד ובאתי לכאן לומר לכם תודה…" לא ממש הקשבתי רק הנהנתי מסכימה לכל מה שאמר עדין מהופנטת ממנו " אני לא מאמינה שהוא פה, איזה נסיך טוב לב מתחשב בנו ובא ביום חשוב זה, פעימות לבי גברו. "זה הנסיך?" שמעתי לחישה לכיווני אנג'לה אמרה מתיישבת לידי. "כן, כן" אמרתי לאנג'לה "נכון שהוא מושלם" הוספתי.
"אממ והייתי בטוחה שההוא לידו, הוא הנסיך הוא נראה הרבה יותר אצילי ואני לא יודעת איך להסביר את זה אבל משהו בו מרגיש מלכותי" אמרה אנג'לה. "הבחור השני?" אמרתי בעודי מביטה בבמה וליד הנסיך עמד האביר השחור "אוחח עוד פעם הוא" אמרתי נזכרת במפגשים הלא נעימים שלנו הוא פשוט מופיעה בכל מקום למה הם בכלל חברים הם כלכך הפכים מסביב הנסיך יש האורה לבנה וזוהרת כמו השמש והאביר יש לו ענן שחור שלא אתפלא אם גשם ירד מימנו מחשבותיי נעצרו שאביר הביט בי השפלתי את מבטי ואחר מבטיה בנסיך נשאבת שוב לעולם הפנטזיות מתעלמת מאביר משהו שכמעט היה בלתי אפשרי לבסוף הבטתי בו במבט כועס ויצאתי משם. החלתי ללכת לכיוון החדר שראיתי את מרתה מדברת עם תומאס, התקרבתי לשם בכדי לשמוע על מה הם מדברים ולפתע באמצע השיחה הם הביטו בי. "נתפסתי" אמרתי לעצמי. סובבתי את גבי אליהם והתחלתי ללכת "לוליטה" שמעתי את מרתה קוראת לעברי, המשכתי ללכת קוותי שתוותר "לוליטה גשי לפה" אמרה מרתה בקול רם יותר. אאווווף אמרתי לעצמי והסתובבתי בחשש "כן מרתה" אמרתי בחיוך מאולץ. מרתה היא המנהלת של בית היתומים היא ידועה כטובת לב עדינה מתחשבת ואוהבת כולם מכבדים אותה למרות שלה לא היו ילדים משלה היא נהגה בכולנו כילדיה וכולם ראו בה כאמא.
"הנסיך יבלה את היום פה בכדי לראות את חי ילדי ולהתרשם" אמרה אלי בחיוך "ואולי הוא ישפר לנו כמה דברים, ואת צריכה להוכיח לו שקצת שיפורים לא יזיקו " היא קרצה לעברי רומזת לי על חוסר המקום בגלל כמות הילדים היתומים שגדלו. "הנסיך היה פה" אמרתי לעצמי "אני הולכת להיות עם הנסיך כל היום שנינו לבד" בראשי הצטייר תמונה של הדייט המושלם "אל תדאגי מרתה סמכי עלי" הצרתי בהתלהבות יתרה. "יופי" אמרה מרתה "ידעתי של תאכזבי אותי".
חייכתי מרוצה מעצמי "יום עם הנסיך, יום עם הנסיך" שרתי מתעלמת מסביבתי מדגלת לכיוון אולם הרצאות לקבל את פני הנסיך שיצא משם הוא הביט בי חייך ונופף את ידו לכיווני חייכתי ונופפתי לו ושיר חוזר בראשי "יום עם הנסיך" הנסיך התקרב לכיווני "יום עם הנ.. ולפתע הוא פנה פניה חדה לכיוון היציאה של בית היתומים. " יום עם הנס…" ומשום מקום הופיעה מכונית ארוכה שחורה יקרה עם סמל המלכות, אחד המשרתים פתח את הדלת " יום עם הנסיך" השיר בראשי הפך ללחישה הנסיך נופף בידו בפעם האחרונה , נכנס למכונית, המשרת סגר את הדלת אחריו והמכונית נעלמה כלא הייתה. "עם הנסיך" השלמתי לבסוף את השיר שאני עומדת ומביטה באבק שהשאירה המכונית ומיד מסתובבת למרתה בשאלה לפשר הדבר. "הנסיך?" אמרתי לבסוף מסכמת את הבלגן וסמני השאלה שמלאו את ראשי. מרתה הביטה בי בחיוך והציגה את הדמות שהייתה שם "האביר השחור!" צעקתי. הוא שלב את ידיו והביט בי במבט כעוס חסמתי את פי קולטת שפלטתי את הכינוי מולו, מרתה הביטה בנו "אוהה אני שמחה שאתם חברים זה יקל על הביקור פה".
"אנחנו לא חברים" אמרתי מבטלת אותה בתנועת שלילה בידיים "והוא לא הנסיך" הצבעתי לכיוונו.
מרתה הרימה גבה " לוליטה" אמרת מרתה בקול סמכותי, היא מדברת כך שהיא כועסת "איך את מדברת לנס.." גברת גבוטן" קטעה אותה האביר "אוה תקרא לי מרתה" אמרה וחייכה. "מרתה" אמר האביר בקול עמוק וסמכותי " תודה לך שהסכמת לארח אותי, אל תיקחי את דבריה ברצינות היא בת גילי אנחנו בטוח נסתדר, נכון לוליטה?" האביר הביט בי במבט חודר. קפאתי ומיד הנהנתי בהסכמה.
"טוב לוליטה למה שלא תתחילו בארוחת בוקר" אמרה מרתה והובילה אותנו למטבח.
"אני לא מאמינה שאני הולכת לבלות את כל היום עם האביר השחור" החיים לא הוגנים.